 |
/images/archive/gallery/279/434.jpg אילן בכר בביתו.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| כבר 31 שנה, מאז שהקומנדקר שלו עלה על מטען, מתמודד אילן בכר, הלום קרב, עם פחד משתק. בספר חדש הוא מספר על החיים בצל הטראומה, ועל הבושה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חן קוטס-בר
26/3/2005 9:00 |
|
|
|
|
|
|
|
"אם הייתי צריך להגדיר את החיים שלי במשפט אחד ממצה", אומר אילן בכר, נכה צה"ל והלום קרב, "הייתי אומר 'החיים בצל פחד נורא שלפעמים משתק, ולפעמים רק מחבל בתפקוד שלי'. זה פחד שאוחז בך בגרון ומטלטל אותך. אתה פוחד עד אימה, והדבר הנורא ביותר, זה שברציו, בהיגיון, אתה מבין שאתה לא יודע אפילו ממה אתה מפחד. אין זאב שעומד ומאיים עליך, אין אש, אין פצצות. זה רק הרגש של הפחד. פחד טהור. הרגליים שלך רועדות, הידיים. אתה מזיע, קפוא אימה, הראייה מתכווצת. אתה אחוז ייאוש. כי אתה אפילו לא יודע ממה להתגונן. ואתה שפוי. אתה נורמלי. אתה פשוט סובל מהלם קרב".
בכר , בן 51, היה עיתונאי בכיר ב"מעריב" עד לפני כעשר שנים. כולם ידעו שנפצע קשה, שנכווה בכל חלקי גופו. איש לא ידע אז דבר על פצעי הנפש. אילן לא סיפר. הוא התבייש.
השבוע יצא לאור ספרו של אילן בכר, "זה מה שאני זוכר. . . - עדות אישית על הלם קרב" (הוצאת זמורה-ביתן). מדובר בסיפור חייו של אילן, תיאור ההתמודדות עם הפציעה הפיזית והנפשית, וההחלטה שלו שלא לוותר. מדובר במסמך נדיר, שמתאר בכנות יוצאת דופן את מה שעובר על הלום קרב במשך יותר מ-30 שנה .
את העדות המצמררת שבספר כתב מאז שנת 1997. עכשיו , כשהספר יוצא, הוא מרגיש שניצח. "ניצחתי קודם כל את הבושה של עצמי", הוא אומר. "את הפחד'מה יגידו עליי'. התלבטתי אם להיחשף. גם בספר. כתבתי רק מפני שלא יכולתי יותר.
"הייתי חייב לצעוק. הרגשתי שאני בעצם שני אנשים, שני אילן; אילן אחד, הקרייריסט, המחייך תמיד, המסודר, שופע ביטחון עצמי, עיתונאי מעולה שמביא סקופים, והאילן
השני, זה שיש לו קופסה שחורה בגודל של משאית זבל, משא עצום ושחור של כמה טונות שרובץ לו על הנשמה והוא לא יכול לשחרר אותו".
בית קפה במרכז רעננה. אילן בכר מביט באנשים סביב. עד לפני זמן לא ארוך, גם ישיבה כזו, הוא אומר, היתה מפריעה לו. אנחנו לא מכירים, למרות שעבד ב"מעריב". הוא חושש. מבחינתו, הראיון הזה, דווקא ל"מעריב", המקום שבו עבד ושאותו עזב אחרי שהרגיש שהוא לא מסוגל לתפקד - הוא סגירת מעגל.
"תעזרי לי לשמור על הכבוד שלי", הוא מבקש, "אני לא רוצה שירחמו עליי. זאת לא המטרה. מה שאנחנו, הלומי הקרב, רוצים, זה שכשאנחנו הולכים ברחוב, כשאנשים מסתכלים עלינו - שיידעו. שלא ייתנו לנו יד אפילו, אבל שיידעו. שאני ארגיש גיבור, בגלל מה שאני מתמודד איתו, שייך. כי בחברה הישראלית, כשאתה סובל מהלם קרב, אתה חי בתחושה עמוקה של בדידות; יצאת בשליחות המדינה, ופתאום, כשאתה חוזר מוכה וחבול ושרוף ומפוחד, אתה מגלה שאתה לבד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
החלו הביעותים
|
|
|
 |
|
|
|
"אני עומד על ראש ההר וקורא כבר 30 שנה: 'חבר'ה, מתי שיניתם את הכללים? שלחתם אותי, היינו יחד, פתאום אני לבד?'. זה כתב אישום נגד החברה הישראלית. כתב אישום חמור. החברה שלנו סלחנית ואוהדת מאוד ויודעת לטפל בשכול ובגיבורי המלחמה, במשותקים ובקטועים, אבל החברה שלנו נרתעת ולא מכבדת את אלה שחזרו כמוני, גם עם צלקות נפשיות".
בכר נפצע באפריל 1974 בהיאחזות גיתית בבקעת הירדן. הוא היה בן 20. חייל שהגיע למחלקה שלו רק שבוע ימים קודם לכן. הקומנדקר שבו נסע בדרך לעצרת יום הזיכרון לחללי צה"ל עלה על מטען. חמשת הלוחמים שהיו עם בכר בקומנדקר נהרגו. הוא היה היחיד שניצל, אך נפצע קשה ונכווה בכל חלקי גופו. גבו נשבר. שלושה חודשים היה מאושפז בבית החולים שיבא תל-השומר. הוא עבר 12 ניתוחים.
"אחרי שאתה נפצע, יש התייחסות של מאה אחוז אליך פיזית, ואפס אחוזים אליך נפשית", אומר בכר, "אז נזרעו זרעי התגובה הפוסט-טראומתית שלי. הייתי פצוע עצוב. העצב שלי בלט. זה היה יותר מעצב. יגון כבד. צריך לזכור שהייתי אחד מתוך שישה חיילים שניצל. כל הזמן שאלתי למה. כעסתי שאני אגואיסט, שאני לא מוכן להתחלף עם אף אחד מהם".
אילן השתחרר מבית החולים ונרשם למכינה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. כסטודנט, הוא מספר, התנדב לעבודה בשב"כ ושימש בהתנדבות כנהגו של הרב מאיר כהנא. במכונית שקיבל כנכה צה"ל הוא מוביל את כהנא, אוסף מידע על פעילים קיצוניים, ובמקרה אחד הביא לסיכול תוכנית של כמה מאנשי הארגון לפוצץ כנסייה ברחוב נרקיס בירושלים.
בעת הלימודים הכיר את אשתו. בהמשך נולדו להם שלושה ילדים. אחרי שסיים את המכינה בהצלחה, נרשם ללימודי משפטים והתקבל. במקביל, החל לכתוב ב"פי האתון" - עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית.
אז, בימי הלימודים בקמפוס הירושלמי, גם החלו הביעותים של אילן. "מכיוון שהמוח לא זכר כמעט שום דבר מהפציעה, רק את הריח, ריח תרנגולת שרופה, כשאני שוכב, מדמם כמו פרה שחוטה, לנפש היתה דרך צינית ואכזרית להזכיר לי. הייתי שומע, מתוך שינה, קול פיצוץ מתכתי בעוצמה של אלפי דציבלים. סיוט אחר היה של חנק, עם סיכת ראש, או סיכת ביטחון, או מגרעינים של תפוח עץ שנתקעים לי בגרון ואני נחנק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פחדתי, התביישתי
|
|
|
|
|
|
|
מתי היה התקף החרדה הראשון?
"שנתיים אחרי שנפצעתי. קנינו דירה ואני אשתי הלכנו לחגוג. פתאום הרגשתי שאני נגמר, נשאב לחור שחור, הולך להתעלף. נסענו לבית החולים. בדקו אותי ואז הרופא אמר: 'ואליום, הבן אדם מבוהל'. התביישתי. עד כדי כך התביישתי, שרק אני ואשתי ידענו שיש לי התקפי חרדה. לא סיפרנו. בבריתות של הבנים, כולם היו באים, ואני - לא מסוגל, הולך החוצה. מגיעים אנשים, שואלים 'איפה אילן, איפה האבא', ואנחנו, אשתי ואני, מתאמים מראש סיפור כיסוי. נקרעתי. הפחד אחז בגרון ולא הרפה".
בכר לא סיים את לימודי המשפטים. אחרי שנתיים פרש כדי להגשים את חלומו ולהיות עיתונאי. את צעדיו הראשונים ככתב עשה בסוכנות עתי"ם. "ביום הראשון שלי כעיתונאי", הוא משחזר, "היה פיצוץ. ירדתי למטה, ראיתי גופות, פצועים. תפקדתי כמו שועל קרבות קר. התקשרתי, הכתבתי את הידיעה. זאת היתה תקופה של המון פיגועים בירושלים, תקופה לא קלה. כל פיגוע כזה היה חורץ בי צלקת, גורם לי לרצות פחות ופחות להיות בשטח ולראות. אבל לא חשבתי שזה בעייתי. באחת הפעמים, בחניה של עתי"ם, היה לי פתאום טשטוש ראייה. לא ראיתי. לא הבנתי שמדובר בעוד התקף חרדה".
התקפי החרדה החלו לבוא לעתים יותר תכופות; פיק ברכיים, רעד, עיוורון חלקי. בכר היה נוטש מסיבות עיתונאים ונוסע הביתה. כשהציעו לו לעבור ל"מעריב" ככתב לענייני משטרה של העיתון בירושלים, לא מיהר להשיב. "פחדתי", הוא אומר. "לא ידעתי אם אוכל לעמוד בזה. בסוף החלטתי שמדובר בהזדמנות חיי, שאני לא יכול לוותר. התחלתי לעבוד בלי שום מגבלות; יצאתי לשטח, נכנסתי לבתי חולים, לזירות פיגוע. אלא שלאט לאט משהו התחיל להישבר. כמו מוט ברזל שאתה שם עליו עוד ועוד דברים, כשהוא חם. המוט לא נשבר, אבל הוא מתכופף. ככל שעבר הזמן כבר היה לי יותר קשה ללכת לבתי חולים, לסקר פצועים או פיגועים. מסיבות עיתונאים הפכו לסיוט; הרבה אנשים, רעש".
הבנת כבר שמשהו לא בסדר?
"ידעתי כל הזמן שמשהו לא תקין, שאני זקוק לעזרה נפשית. אבל התביישתי".
באחת הפעמים, אחרי שנטש מסיבת עיתונאים בגלל התקף חרדה, עבר בכר ליד מרכז קהילתי לבריאות הנפש. הוא החליט להיכנס, לברר, הוא אומר, אם הוא שפוי. הוא לא הזדהה בשמו האמיתי, מחשש שיזהו אותו. "סיפרתי ממה אני סובל. אמרו שזו תופעה מוכרת ושאני שפוי", הוא אומר. "הציעו לי טיפול, אבל לא רציתי. נרגעתי, ברגע שאמרו לי שאני נורמלי. יצאתי משם, והתקפי החרדה רק הלכו והתעצמו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הייתי שפן
|
|
|
|
|
|
|
מצבו של בכר הלך והידרדר. הוא נחשב בעיני העורכים והכתבים העמיתים לכתב שטח מצטיין. איש לא ידע שאת מרבית עבודתו העיתונאית הוא עשה מהבית. הוא מיעט לצאת לשטח. בכל זאת הוא השיג הרבה סקופים, ידיעות בלעדיות. כדי לפצות על כך שהפחד משתק אותו ולא מאפשר לו לסקר את הדברים מהשטח, בכר בנה לעצמו סוללה של מקורות חיצוניים. "הייתי יושב בבית, לא מצליח לצאת", אומר בכר, "קולגות שלי היו מרימים גבה, מתקשרים:'איפה היית; היה אירוע, פיגוע, רצח?'. היו שואלים אותי, ולמחרת קוראים ממני את הסקופים הכי גדולים".
סיפרת למישהו בעיתון?
"לא, כי הייתי שפן. פחדתי שיחשבו אולי שאני לא ראוי. היום אני חושב שטעיתי. אבל אז לא הרגשתי שיש לגיטימציה. הרגשתי שהחברה שלנו לא תקבל אחד כמוני אם תדע שאני הלום קרב".
אחרי שכבר לא יכול היה לצאת מהבית אפילו למכולת, החליט בכר לפנות ולבקש עזרה. הוא פנה למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הדסה עין-כרם. "אני כבר כמה ימים לא יוצא מהבית, אני פוחד שאני יורד מהפסים", אמר למנהלת המחלקה שהכירה אותו כעיתונאי פעיל ונמרץ. היא ביקשה ממנו להגיע לבית החולים. הוא סיפר לה על חרדתו ממעליות, והיא הבטיחה שתחכה לו בכניסה. בכר הגיע לחניה, קיבל התקף חרדה וחזר הביתה.
"הרגשתי מושפל", הוא אומר, "אמרתי: 'אילן, אתה חייב לצאת מהאוטו'. אבל הפחד גבר. הפחד ניצח אותי". בסופו של דבר, מצא אילן את הפסיכיאטר ד"ר בראון, שהגיע אליו הביתה. הוא החל בטיפול, כשכל אותו זמן המשיך להיות כתב "מעריב" לענייני משטרה. איש מעמיתיו וממקורות המידע שלו לא ידע על מצבו.
"בפגישה הראשונה עם ד"ר בראון", הוא אומר, "הוא שאל אותי: 'מה אתה אוהב לעשות?'. אמרתי: 'לשחק כדורגל'. לקחנו כדור וירדנו למטה, לאט לאט, לשחק. שיחקנו ברחבה, סמוך למטה הארצי. חשבתי; הנה, אני משחק בכדור מול המטה הארצי. הם פוחדים שאני אכתוב עליהם דברים רעים, ואני פוחד שהם ידעו איזה שביר אני".
אילן החל בטיפול תרופתי. הוא לא רצה שבמשרד הביטחון יידעו שהוא סובל מהפרעה פוסט-טראומתית. את התרופות, במשך שנים, קנה באופן פרטי. עדיין, מצבו היה בלתי נסבל. הוא כתב אז עם יצחק דרורי את "המוח", רב מכר על סיפור הפריצה של דרורי לכספות בנק הפועלים בירושלים, אבל הרגיש שהעולם הולך וסוגר עליו.
את הקושי תלה באותם ימים בתחום הסיקור השוחק שלו - המשטרה. הוא ביקש והצליח להפוך להיות הכתב המדיני של "מעריב". משך תקופה מסוימת הוקל לו. אחר כך שוב החלו קשיים. הוא היה עוזב ארוחות ערב מפוארות במדינות העולם, נמלט לשירותים כדי לבדוק אם הוא לא עומד למות. בשלב מסוים החליט לצאת לארצות-הברית בשליחות הסוכנות היהודית. שלוש שנים היה שם, בפילדלפיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אוהב להיות בבית"
|
|
|
|
|
|
|
"עד שהגעתי משרדי הסוכנות היו בבניין גבוה, במרכז העיר, קומה 25. אני העברתי אותם לקומת קרקע בבנייני הפדרציה. זה נחשב הישג משמעותי. בעיתונות המקומית היו כתבות על 'היחסים המתחממים בין הפדרציה לסוכנות'. איש לא ידע שזה היה צעד חירום כדי שאוכל להמשיך לשרוד ולבוא לעבודה. לא הייתי מסוגל להיות במקום גבוה. איכות החיים שלי היתה נוראה. העולם סגר יותר ויותר".
איזה איש משפחה היית כל אותן שנים, איזה אבא?
"המשפחה שילמה מחיר. אני זוכר, למשל, כשהיינו בארצות-הברית, שנסענו לדיסני. בדרך הילדים נדנדו. התפרצתי עליהם, שפכתי כעס אדיר. אני מתבייש עד היום לספר את זה. אחר כך ניסיתי לפצות, אבל זה לא עזר. כשהגענו, לא הצלחתי לעלות על אף מתקן. הילד הגדול עלה על המתקנים לבד. כל הילדים הלכו עם אבות, ואני אמרתי: 'רק לילד שלי אין כאן אבא'. מצד אחד הייתי האבא החזק והיציב, מצד שני הייתי האבא שכשילד שלו נפצע הוא לא הולך איתו לחדר מיון ולא יוצא לטיולים. 'אוהב להיות בבית', השיר של איינשטיין, היה השיר שלי".
בכר שב לארץ, לעיתון. הפעם, לתחום הכלכלי. באחד הימים נשלח לסקר אירוע עם המיליארדר ג'ורג' סורוס ברחובות. בכר, כמו היום, גר ברעננה. אימת פקקי התנועה שיתקה אותו עוד לפני שיצא לדרך.
"בשבילי זה היה יותר מאשר לאדם רגיל לנסוע לדמשק", הוא אומר. "ישבתי בבית, ובמקום לחשוב אילו שאלות לשאול, לקחתי מפה ותכננתי דרך איפה לנסוע. לא ישנתי בלילה בשל הפחד מהנסיעה".
הוא יצא לדרך שעות לפני האירוע, אבל נתקע בפקק בכביש גהה. מבועת עשה פניית פרסה, שוב עמד בפקק וחש את האוויר אוזל מריאותיו. "התקשרתי לעורך ואמרתי שאני חולה", הוא מספר, "הרגשתי כמו ילד בבית ספר שממציא תירוצים. תחושה איומה של כישלון".
בשנת 1994 עזב את "מעריב". הוא חש הקלה. הוא יצא לשוק הפרטי ונכנס לשותפות בחברה לניהול השקעות בניירות ערך. כעבור שנה וחצי נסגרה החברה. "התקפי החרדה השתלטו עליי", הוא אומר, "יום אחד קיבלתי התקף חרדה בסופרמרקט. חזרתי הביתה ולא יצאתי כמעט שנה. עד אז הרווחתי יפה, היה לנו בית פרטי. פתאום לא עמדנו בתשלומי המשכנתה. איבדנו את הבית. הילדים שלי נשבעו שיום אחד הם יקנו חזרה את הבית הזה".
בכר פגש חבר, שהפנה אותו לפסיכיאטר, פרופסור נתנאל לאור. לאור הסביר לו בפעם הראשונה שהוא סובל מהלם קרב, שזה כמו כתם שמן, שהולך וגדל עם השנים אם לא מטפלים בו. בכר החל בטיפול, אבל לא התמיד. ברגע שחזר לתפקד, מיהר לחפש עבודה. במשך שנה ייעץ לרוני מילוא, אז ראש עיריית תל-אביב, עד ששוב נפל והסתגר בבית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שוכבים שותתי דם
|
|
|
|
|
|
|
בפעם הראשונה נחשף בפני אחיו. הוא סיפר לו שהוא לא מסוגל לצאת החוצה. יחד פנו למשרד הביטחון. בכר הוכר כסובל מהפרעה פוסט-טראומתית באחוזים גבוהים יחסית. הוא קיבל טיפול אישי ומשפחתי. הוא עבד כדובר של חברת סלקום, אבל כשל. שוב, בגלל הקושי לנסוע ממקום למקום. עבר לתפקיד אחר בחברה, היה חבר מועצת עיריית רעננה, ולפני כשנה וחצי פרש. מאז הוא עוסק לפרנסתו בכתיבה אישית. הוא ממשיך להיות מטופל כדי לשמור על היכולת שלו לתפקד.
היום, הוא אומר, מצבו מצוין. לראיה, הוא קבע איתי בבית קפה. "הספר בעצם היה התרפיה הכי גדולה שלי", הוא אומר, "כתבתי את מה שאני זוכר. זה היה תהליך של זיכוך, היטהרות. זהו. עכשיו אני יכול להגיד שאני כבר לא שקוע ביגון שלי 24 שעות ביממה. אני מסוגל לדבר גם דברים בטלים".
מה לגבי תחושת הבדידות?
"אני יודע שאני לא לבד. אני חלק מקבוצה של לוחמים שמרגישים עדיין שהם בשדה הקרב. לא סתם נמצאים בשדה הקרב אלא שוכבים שותתי דם. אבל אני בחרתי לנצח את התחושה הזאת. אני החלטתי לא לוותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מי מטפל ולאן לפנות
|
|
|
|
|
|
|
משרד הביטחון מטפל ביותר מ-90 אלף נכי צה''ל, אולם רק 2,676 מהם מוכרים כנכים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומה. לבירור, תמיכה ולהגשת תביעה לנכות ניתן לפנות ללשכות אגף השיקום.
תל-אביב: 03-6976021
מחוז דן: 03-5772241
מחוז חיפה: 04-8301114
מחוז ירושלים: 02-5657200
מחוז באר-שבע: 08-6206620
מחוז טבריה: 04-6729301
מחוז רחובות: 08-9442914
עמותת נט''ל, המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ או טראומה על קרע לאומי, למי שנפגעו שלא במסגרת שירותם הצבאי: 1-800-36-33-63.
לאתר האינטרנט של אגף השיקום - לחץ כאן.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
