 |
/images/archive/gallery/283/251.jpg תושבים מדהניה. צילום:
דודו גרינשפן  |
|
|
|
|
| מינהלת ההתנתקות אינה מטפלת בתושבי דהניה,
הכפר הבדואי ברצועת עזה, שרוב תושביו סייעו
בעבר למערכת הביטחונית, וגורלם אינו ברור |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
נאוה צוריאל
1/4/2005 6:15 |
|
|
|
|
|
|
|
שעת צהריים. תנועת כלי הרכב בדרך למעבר כרם-שלום דלילה. בצומת מבטחים, בתחנת אוטובוס מבודדת, ממתין צעיר בדואי, שסיים את יום העבודה שלו בישראל וחוזר לביתו ברצועת עזה. מוסטפא א-שטיווי, בן 19, עובד, כמו רבים מתושבי כפרו ביישובים בסביבה, מבטחים, עין הבשור, תל יוסף, יתד, שדה ברעם, שדה ניצן.
ערוץ ההתנתקות - סיקור מיוחד ב-NRG מעריב
הדרך הביתה, לדהניה, עוברת בכרם-שלום, משם ימשיך מוסטפא הביתה, לכפר דהניה. המעבר הוקם במיוחד עבור תושבי דהניה, שרבים מהם שימשו כסייענים של השב"כ, על מנת להפרידם מיתר תושבי הרצועה. המעבר מאויש בחיילי גולני. כמה בטונדות, שער ברזל גדול, עמדת שמירה צה"לית ומבנה גדול ומקורה. כרגע אין כמעט תנועה של תושבים מדהניה. רק תנועה של חיילים, ג'יפים צבאיים, משאיות אספקה צבאיות ודחפור שמיישר את דרך העפר בכניסה למעבר.
בנקודה
הזאת מתחיל ציר פילדלפי, רצועת החיץ בין חבל עזה למצרים, הנמצאת בשליטה ביטחונית ישראלית. הוא מסתיים 20 קילומטר מכאן, ברפיח-ים שבגוש קטיף. בעברו השני של הציר מונף הדגל המצרי. אזרחים ישראלים לא מורשים לחצות את המעבר, ומשום כך אינם יכולים להיכנס לדהניה. הציר מסוכן מדי. שטח מוכה מטענים. דהניה רחוקה מכאן שני קילומטרים. רבע שעה ברגל. מהמעבר ניתן להבחין רק בבתי האבן ובבניין המועצה הגדול של הכפר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בועה בשטח פלשתיני
|
|
|
 |
|
|
|
דהניה, כמו היישובים הישראליים ברצועת עזה, אמורה להתפנות בעוד חודשים אחדים במסגרת תוכנית ההתנתקות. בכפר עדיין לא יודעים כיצד לבלוע את הגלולה המרה. "אמרו לנו שבעוד שבוע-שבועיים, חודש-חודשיים, כל מי שיש לו תעודה כחולה יעבור לישראל", אומר מוסטפא וחושף את אי הוודאות השוררת בכפר בכל הקשור לפינוי. "מי שיש לו תעודה כתומה יחליט מה שהוא רוצה. 90-80 אחוז רוצים לישראל. יש אנשים שלא רוצים, הם רוצים לחזור למצרים".
מוסטפא הוא בנו של ראש המועצה, השיח' שטיווי א-שטיווי. הוא יודע שעם הישראלים עדיף לשמור על יחסים טובים. כשמתקרב אליו במעבר, ישי, האחראי על בידוק התושבים מטעם מינהל התיאום והקישור, מוסטפא נדרך. "מה שהוא יגיד לי זה מה שאני עושה", הוא אומר וממחיש את מערכת היחסים הטעונה והעדינה שבין הצבא לתושבי כפר המשת"פים.
דהניה, הממוקמת ברצועת עזה, נחשבת לבועה בשטח הפלשתיני. היא לא מסומנת במפה, אך שייכת מבחינה ביטחונית לישראל. מאז הסכמי אוסלו נתונה האחריות הביטחונית והמוניציפלית עליה בידי מינהל התיאום והקישור בארז.
היא הוקמה בשנת 1977 כעיר מקלט לסייענים בדואים ששיתפו פעולה עם ישראל בסיני טרם הסכמי קמפ-דיוויד. ישראל פינתה אז מאות משפחות בדואיות מפתחת רפיח בסיני ומצאה להם מחסה בדהניה. כל משפחה קיבלה בית וחלקה של חמישה דונמים.
היום מונה הכפר כ-500 תושבים . 35 משפחות, כשלכל משפחה בין 10 ל-15 ילדים. תושבים רבים עובדים בחקלאות ביישובים הישראליים הסמוכים לרצועה ומשתכרים כ-3,500 שקל בחודש בממוצע. אחרים עובדים במועצה ומסתפקים בשכר זעום של 1,100 שקל בחודש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכחולים והכתומים
|
|
|
|
|
|
|
במרוצת השנים סייעו תושבי הכפר לכוחות הביטחון הישראלים באיתור מבוקשים ובסיכול פיגועים. במשך השנים נקלטו בכפר גם משפחות של סייענים פלשתינים מיו"ש ומעזה, שהיה צריך למצוא להם מקלט. בשנת 1994 עזבו ופוזרו בערים ברחבי הארץ, כמו באר-שבע ותל-אביב.
ערב הסכמי אוסלו, כאשר התברר שישראל מעבירה את עזה לשליטה ביטחונית פלשתינית, איימו תושבי דהניה כי אם ישראל תנטוש אותם הם יחצו את הקו הירוק ויעברו להתגורר בישראל. לא מעט מתושבי הכפר, מובלעת בתוך השטח הפלשתיני, מסתובבים בכפר חמושים מחשש לחייהם. "מדינת ישראל מאבטחת אותם, אבל אם מחר יתארגנו ברפיח 10,000 אנשים, יהיה מאוד קשה לשמור עליהם", מודה גורם בכיר במינהל התיאום והקישור, "באינתיפאדה היה קל יותר לשמור כי ישראל היתה בתוך עזה. עכשיו זה יותר קשה. אנחנו לא שם".
מאז פרצה האינתיפאדה השנייה נאסרה כניסתם של תושבי דהניה לעזה. המעבר לעזה, המוצב בכפר ומופעל על ידי מינהלת תיאום וקישור ארז, משמש את תושבי עזה המורשים להיכנס לכפר: צוות המורים בבית הספר, הצוות הרפואי, שירותי רפואה, שירותי חשמל ומים וסוחרים. "אני מרגיש שייך יותר לישראלים", אומר מוסטפא. "אני לא רואה את פלשתין, רק בטלוויזיה. אסור לנו לצאת לעזה. אנחנו לא באים מעזה. אנחנו באים ממצרים. כולם בדואים".
חלק מהאנומליות של הכפר באה לידי ביטוי בתעודות הזהות של תושביו. חלק מתושביו מחזיקים בתעודות זהות ישראליות וחלק בתעודות זהות פלשתיניות, כתומות. "משפחות שעזרו למדינה קיבלו תעודה כחולה", אומר מוסטפא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא רוצה לצאת"
|
|
|
|
|
|
|
בעוד שמוסטפא מחזיק בתעודה כחולה, מה שמאפשר לו לצאת ולהיכנס דרך המעבר 24 שעות ביממה, קרוב משפחה שלו, עזאדין ארמילת, מציג בפני תעודה כתומה. הוא מורשה לצאת מהכפר רק מהשעה חמש בבוקר וחייב לחזור עד השעה עשר בלילה. "אם תופסים אותו דקה אחרי עשר", מסביר מוסטפא, "הוא נסגר בכפר לחודש-חודשיים. יש אנשים שקיבלו שנה-שנתיים".
התעודה הכתומה מאפשרת לתושבים המחזיקים בה להוציא רישיון נהיגה ישראלי, אך לעתים השילוב בין הרישיון הישראלי ותעודת הזהות הכתומה גורר אותם לבדיקות מיותרות ולעיכובים. "אם שוטר עוצר אותם", מסביר מוסטפא, "ומבקש מהם להראות תעודות, הוא יכול לקחת אותם לתחנת המשטרה כי המשטרה חושבת שהרישיון מזויף".
מסלם, בדואי בן 60 תושב הכפר, המגיע למעבר כרם-שלום ומוביל אחריו עגלה עמוסת עשב, לא רוצה לעזוב. "אני רוצה להישאר בדהניה", אומר בעברית רצוצה, "לא רוצה לצאת". אחד החיילים ניגש לבדוק את ערימות העשב של מסלם. הוא מחדיר מוט ברזל ארוך לערימות העשב ומשחרר את מסלם לדרכו. מאז שנת 1995, לאחר שעלה חשד כי מבצעי הפיגוע בבית-ליד הגיעו דרך המחסום וניצלו את הסידורים המיוחדים במעבר, הוחמרו הליכי הפיקוח במקום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משפחה גדולה שהולכת ביחד
|
|
|
|
|
|
|
"בעזה טוענים שאנחנו משת"פים ובישראל לא נותנים לנו תעודות זהות", מתאר את המצב העגום שטיווי א-שטיווי, בן 26, "כל החיים שלנו גדלנו בישראל. עכשיו אנחנו רוצים שייקחו אותנו כולם יחד, כפר אחד. לחלוצה. זה המקום הכי טוב לנו. הכי שקט. אף אחד לא דיבר איתנו על זה, אבל החלטנו שנעבור לחולות חלוצה. נעשה יד אחת כולנו. מיום שדיברו על ההתנתקות החלטנו שלא נעזוב לבד, אחד לנצרת, אחד לטבריה, אנחנו באנו כולנו יחד ממצרים, משפחה גדולה, ואנחנו הולכים יחד".
עזאדין, המחזיק בתעודה כתומה, מוסיף:"אני רוצה לעבור לישראל. התעודה שלי כתומה, אבל לא ראיתי פלשתינים מעולם".
גם אחמד ארכיבי, שיורד ממכונית האיסוזו החדשה שלו ועובד כמרכיב ניילונים בחממות במבטחים, מסביר שאין לו מה לחפש בעזה. "בעזה יש פרנסה? במה אני אעבוד שם?", הוא שואל. הצעירים של דהניה, מסביר ארכיבי, חיים טוב. הם עובדים לפרנסתם, חוסכים גרוש לגרוש ומחזיקים פלאפונים ורכבים.
"איך הוא ייכנס לעזה עם נעל נייק שעולה 700 שקל?", שואל שטיווי, "יש פרנסה בעזה?"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"רוצים כפר כמו דהניה"
|
|
|
|
|
|
|
בינתיים מגיח למחסום בג'יפ צבאי לבן של מינהל התיאום והקישור סגן מפקד לשכת רפיח, נדב נגר, האחראי למעבר דהניה ולצרכים המוניציפליים של דהניה זה חמש שנים. "הם חוששים ממה שיהיה", הוא אומר, "אבל הרוב רוצים לעבור לישראל. היום היה צריך להיות כאן סיור של המינהלת הביטחונית ובסוף הוא בוטל".
עבד א-שטיווי, שאחיו, עבד ראוף, נרצח בשנת 1985 ברפיח, בגלל ששיתף פעולה עם ישראל, קוטע את דבריו. "דיברו עם המתנחלים מגוש קטיף, אבל לדהניה אף אחד לא הגיע", הוא אומר, "אני ישראלי ואני לא יודע לאן אני הולך עכשיו. הרבה אנשים בכפר עבדו כמשת"פים. אם האבא לא עבד אז הבן עבד, ואם הבן לא אז האבא, כולם עבדו, עכשיו אף אחד לא דיבר איתנו על ההתנתקות. אנחנו רוצים לקבל כפר כמו דהניה.
אנחנו לא יודעים אם ייתנו תעודות זהות כחולות לכל אלה שמחזיקים תעודות כתומות. מי שיש לו תעודה כתומה מפחד ללכת לעזה. אנחנו רוצים שמדינת ישראל תארגן לנו מקום אחד. אנחנו משפחה אחת. אבא שלי נלחם בשביל הכפר הזה. הוא ביקש מישראל שתיתן לכולם תעודות זהות ישראליות, הוא ידע שתעודת זהות כחולה היא תעודת ביטוח עבור כל משתפי הפעולה בדהניה".
עבד מספר שבשנת 1981 כבר נכרת הסכם בין אביו, חאסן א-שטיווי, השיח' הראשון של הכפר, שנהרג לימים בתאונת דרכים, לבין משרד הביטחון שדיבר על העברת תושבי דהניה לחבל שלום, על מנת שיתווספו להם שטחים חקלאיים, לאחר שבהסכמי השלום עם מצרים נלקחו חלק מהקרקעות של הכפר למצרים. אלא שהשיח' מת, ועד היום הבעיה לא נפתרה.
עבד לא רוצה להפסיד עכשיו את הכל. "יש לי שני בתים בטאבו, לאבא 45 דונם חקלאות, ואני רוצה פיצוי". עבד פנה לאחרונה לעורך הדין יורם מלמן בתל-אביב על מנת שיטפל בפיצויים המגיעים לו. היישוב, התברר, אינו מופיע ברשימת היישובים המיועדים לפינוי ולכן גם אינו מוזכר בחוק פינוי-פיצוי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה יעלה בגורלם
|
|
|
|
|
|
|
"קיים אצלם חשש מאוד גדול מפני מה שעומד לקרות", אומר עורך הדין מלמן, "אני ניסיתי לפנות לכל הגורמים, מנכ"ל משרד המשפטים, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, היועצת המשפטית של הכנסת, אף אחד מהם לא ענה לי. פשוט זה לא מעניין אף אחד. פניתי למינהלת סל"ע (מינהלת ההתנתקות) והם אמרו שהם עוסקים רק בביצוע וזה עניין של קובעי מדיניות. פניתי לגורם בפרקליטות הצבאית והבנתי כי התושבים המחזיקים בתעודות זהות ישראליות יפונו לשטח ישראלי ויפנו למינהלת.
לגבי מרבית התושבים עוד לא יודעים מה יעלה בגורלם. בהחלט יש מצב שהם יישארו בשטח כי הם לא אזרחים ישראלים. בעניין הזה נצטרך לנקוט הליכים משפטיים כי לא יעלה על הדעת לפצל את היישוב ולעשות אפליה. יכול להיווצר עבורם תרחיש מאוד מסוכן, וזה יכול להיות גזר דין מוות עבור אלה שיישארו שם. אם לפנות, אז צריך את כולם".
במינהל התיאום והקישור מאשרים כי כעת מתבצעת עבודת מטה סודית לגבי גורל תושבי הכפר. "אנחנו מקבלים מסרים מהרשות להנמיך פרופיל בכל הקשור לכפר", מסביר גורם בכיר במינהל, "יש להם משת"פים שחיים להם מתחת לאף והם לא יודעים איך להתמודד עם זה. עד היום הצלחנו לשמור עליהם בשקט. ברגע שייסגר העניין ונוכל להתחיל לנוע, ננוע איתו. הכיוון הכללי הוא להוציא אותם החוצה".
ביום חמישי התקיים דיון במינהל תיאום וקישור באשר לגורל התושבים. לפי מידע שהגיע לידינו מתבצע כעת בירור פרטני באשר לגורלם של נושאי התעודות הכתומות בכפר. הוועדה תעביר את המלצותיה למינהלת המשותפת של המשטרה ומשרד הביטחון.
סגן השר יעקב אדרי: "הלך הרוח הוא להעביר אותם כמקשה אחת, ולהקים להם יישוב בנגב. בחירת המקום תלויה בהרבה מאוד גורמים. יש כאלה שלא רוצים לעבור, ורוצים להישאר. אם הם רוצים לקחת את הסיכון, זו בעיה שלהם. הנושא של התעודות הכתומות יוסדר במינהלת המשותפת של המשטרה ומשרד הביטחון. עדיין אין הסדר סופי".
חיים אלטמן, דובר מינהלת סל"ע, אמר בתגובה: "אני גם שאלתי את עצמי מה יעלה בגורלם. דהניה לא בטיפול שלנו. אנחנו לא עוסקים בדהניה, אנחנו עוסקים במתיישבים היהודים בגוש קטיף.
navaz@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
