 |
/images/archive/gallery/100/652.jpg ח''כ ענבל גבריאלי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| כמעט כל נאמני שרון היו מרוצים
אחרי שיצאו מלשכתו עם משרות.
כולם, חוץ מח"כ ענבל גבריאלי |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
נדב איל
1/4/2005 22:30 |
|
|
|
|
|
|
|
אחד משרי הליכוד ישב השבוע במזנון הכנסת ופיזם לעצמו ולנוכחים את ג'ינגל הליכוד. זהו הג' ינגל המסורתי, שמושמע בכל הזדמנות ומושר בגרון ניחר בכנסי מרכז הליכוד. "רק אחד יכול, מול כל השמאל - הליכוד. . .", ציטט השר, ואז עצר לפאוזה רבת משמעות. "אופס, אנחנו השמאל", אמר הבכיר מהליכוד. הנוכחים צחקו. זהו סוג ההומור ששלט השבוע במפלגת השלטון, הומור אובדני. סאטירה של גירושים. ככלות הכל, זה היה צפוי. השבוע הביא ראש הממשלה את התקציב, והעביר אותו על אפם וחמתם של מורדי הליכוד, ובד בבד, סיעת הליכוד קידמה את משאל העם, וראש הממשלה ביצע בו סיכול ממוקד. אין צורך בניצוצות גאונות כדי להבין שמלכתחילה לא היה טעם לצפות לשבוע של הרמוניה מופלאה בכנסת.
ואכן, שתי ההצבעות הללו, על המשאל ועל התקציב, סימלו יפה את קו השבר בליכוד ובכוחו של שרון. ראש הממשלה היה שמח, בדיעבד, לסיים את השבוע שלו כבר ביום שלישי עם רצף הצלחות. אבל אז באה הפארסה הפוליטית של יום רביעי, שהוכיחה את חולשתו של יו"ר הליכוד. ראוי לעסוק בה, בפארסה, משום שהיא מלמדת משהו על מצבו האמיתי של ראש הממשלה.
זרעי הפיאסקו נזרעו ביום שלישי בערב, בעוד סערת הניצחון על התקציב שוככת. שרון כינס את אנשיו כדי לדון במינוי סגני השרים והשרים מטעם הליכוד. שרון היה מצוי בקונפליקט רגשי. שני רגשות סותרים קיננו בו: רצון לתגמל את נאמניו ולוחמנות נקמנית. שילוב מעניין שהזדכך לידי ביטוי פשוט: להראות להם. להראות להם, למורדים שכמעט סיימו לו את הקריירה; לדחוף את ניצחונו לגרונם, עד שייחנקו.
ומצד
שני, להוכיח לכל העולם שמי שמצביע למענו מתוגמל ללא חשבון, נהנה מכל ה"גודי'ס", עולה מעלה-מעלה. התוצאה המעשית של התחושות הללו היו דבריו, בתחילת הדיון עם המקורבים, כי החליט למנות שני שרים ואת סגני השרים כבר למחרת. הנוכחים העירו שמינוי שני שרים מטעם הליכוד מנוגד להסכם הקואליציוני עם העבודה, והיא תתבע שר נוסף. שרון לא מצמץ. אחר כך החלו המקורבים מונים את חברי הכנסת, נאמניו, שיש למנות לתפקידי סגני השרים.
כשהגיעו לארבעה סגנים, הם הפסיקו. אפשר להבין אותם. ההסכם הקואליציוני זיכה את הליכוד בארבעה סגני שרים. ראש הממשלה, בתגובה, הרים עיניו בתמיהה: "מה עם מרינה? ", הוא שאל. שרון מחבב מאוד את סולודקין. בן רגע התווספה חברת הכנסת סולודקין לרשימה, שתפחה לחמישה סגנים. הנוכחים בחדר ידעו שזה לא ייגמר שם, שהרי גם את חברי הכנסת החרדים צריך למנות לתפקידי סגני שרים לפי ההסכמים עם יהדות התורה. עוד שניים. כך הגיעה הממשלה להודעה על מינויים של לא פחות משבעה סגני שרים ושלושה שרים.
כך הגיע יום רביעי, ואיתו הצעת המינויים, מנופחת וכבדה. ראש הממשלה ידע שהוא עומד לחטוף אש בתקשורת ובמערכת הפוליטית. מקורביו הזהירו אותו. לא רק הם: טומי לפיד, במצב הרוח הפילנתרופי שלו, שוטט בין מקורביו של שרון ביום ההצבעה. "מדוע לקלקל את הניצחון בתקציב, מה זו הקטסטרופה הזו? ", שאל לפיד בדאגה קצת מוגזמת ועבר למקורב הבא, כמו ציפור יונק דבש. מיותר לציין שלפיד לא שקל לשנייה להציל את שרון. פעם אחת, בעניין התקציב, הספיקה לו לכל השנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אחראית הפומלות
|
|
|
 |
|
|
|
כצפוי, הכנסת החלה לבעור. המהלך הציל בדיוק בזמן את המורדים מהתפרקות, והם התאחדו סביב הצמדת השורש ז.נ.ה לראש הממשלה ( " זוהי זנות פוליטית", " שרון מוריד אותנו לרמה של בית זונות" וכו'). השר יצחק בוז'י הרצוג לא היסס לתהות באוזני חברת הכנסת גילה גמליאל האם היא תהיה "אחראית על הפומלות במשרד החקלאות", ובייגה שוחט, מפוכח כמו תמיד, צרח על חיים רמון במזנון: "לא הלכנו לממשלה כדי ללקק לשרון את התחת! אתם השתגעתם לגמרי שאתם נותנים יד לדבר כזה? ".
היו גם מאוכזבים. טוב, האמת שהיתה רק מאוכזבת אחת. חברת הכנסת ענבל גבריאלי יצאה מראש הממשלה עם עיניים אדומות מבכי. שרון לא מינה אותה לסגנית שרה - היחידה מבין תומכיו שלא מונתה. היא חשה, ומבחינתה בצדק, מקופחת. במזנון התבדח אחד מאנשי שרון כאשר נשאל מהיכן יבוא הרוב להצעה. "נקנה היום עוד עשרה חברי כנסת, ונמנה אותם לסגני שרים בחודש מאי". מצחיק .
לבסוף, הסוף: שינוי והשמאל לא העלו על דעתם להציל את שרון, ואיש ממורדי הליכוד לא הסכים להצביע בעד מינוי חבריו לשרים, ההפך - גם ליכודניקים שאינם מורדים הודיעו שיצביעו נגד. הנחות היסוד כשלו.
יש כמה לקחים מהסיפור הזה, אבל רק שניים חשובים באמת. הלקח הראשון הוא פילוגו המוחלט של הליכוד. יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, ישב השבוע מול חברו הטוב זאב בוים, והודיע לו כי לא יצביע עבור מינויו לשר. במערכת הפוליטית, הגעה למעלת שר בממשלה היא רגע קדוש ממש; אין דבר חשוב יותר לפוליטיקאי. כאשר חבריך למפלגה מוכנים להרוס את אותו רגע, זוהי כבר לא רק יריבות אידיאולוגית. זוהי מלחמת אחים פוליטית בין מחנות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הליכוד לא מלוכד
|
|
|
|
|
|
|
רגע אחרי ההתנתקות הקרב יהיה על המשא ומתן להסדר הקבע ויישום מפת הדרכים, ואפשר להניח ששרון ומתנגדיו לא יראו עין בעין, בלשון המעטה. כולם עוסקים כבר במכניקה של הפילוג - עוזי לנדאו, לדוגמה, ביקש וקיבל לאחרונה שתי חוות דעת משפטיות בשאלה האם ראש הממשלה שרון יכול לקחת את מותג "הליכוד". " גיליתי דבר מעניין", מספר לנדאו בקורת רוח לא מוסתרת, "שרון יכול לקחת את מותג הליכוד מרגע פרישתו מהמפלגה, עם עוד 20 חברי כנסת, אבל ברגע שייערכו הבחירות, הוא לא יוכל לרוץ על המותג הזה - אנחנו, חברי הכנסת שיישארו בליכוד, נקבל את השם, את המותג, והוא ייאלץ לבחור שם חדש ".
ומדוע לנדאו חושש ששרון יצליח לגייס 20 חברי כנסת לפרישה מהליכוד? ללנדאו יש תשובה מחוכמת. "שרון יפנה לכל אותם חברי כנסת שאין להם סיכוי להיבחר במרכז הליכוד", משיב מנהיג המורדים, "ויקנה אותם במקום ללא התמודדות במפלגה שתיקרא הליכוד - מה רע? הם בוודאות יגידו כן".
הלקח השני הוא שראש הממשלה לא יכול לעשות כלום, שום דבר, אלא אם מדובר בהישרדות לתועלת קידום ההתנתקות. אם מדובר בהתנתקות - בין אם זה התקציב או דחיית משאל העם - שרון הוא מלך הכנסת, עם שכפ"צ של 70 חברי כנסת. אבל אם שרון רוצה לבצע מהלכים אחרים, ובמיוחד מלאכת אחזקה פוליטית דוגמת מינוי שרים, הוא מחוסל. אין לו 50 חברי כנסת.
במילים אחרות, ריאותיו הפוליטיות של ראש הממשלה מכילות חמצן למהלך אחד בלבד: הישרדות עד שאחרון חיילי צה"ל יעזוב את עזה. לכל דבר אחר ממשלתו איננה קיימת, משום שהקואליציה אינה קיימת, משום שהליכוד כמפלגה אחת איננו קיים עוד. ייתכן שההתנתקות תגיע, ואחריה דווקא יצליח שרון לייצב קואליציה, ואיום הפלת הממשלה יפוג וייעלם, אבל עד אחרי ההתנתקות, ההנחה הפוליטית היא שהממשלה היא ממשלת מעבר, והדבר הגדול הבא, אחרי עזיבת עזה, הוא בחירות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מי ייקח את המותג? שרון ולנדאו. עיבוד מחשב
|
|
|
|
|
|
|
סקרים
|
|
|
|
|
|
|
השבוע פורסמו סקרים מרעישים, לכאורה, כאילו הליכוד היה חווה התרסקות אילו הבחירות היו היום. סקר "מעריב" אינו מאושש את הטענות הללו - לאחר ניתוח הקולות הצפים, מעלה סקר המנדטים תוצאה מצוינת עבור הליכוד המפולג. שינוי, שספגה מהלומות עזות השבוע בעקבות התקפלותה בסוגיית התקציב, מאבדת שלושה מנדטים, ומפלגת העבודה ממשיכה להתחזק. אלה הן שלוש המגמות של הסקרים בחודשים האחרונים: שינוי נחלשת, העבודה מתחזקת, הליכוד שומר על כוחו. שלוש מגמות, ומסקנה אחת: עליונות גוש הימין נשמרת באורח קפדני. המפץ הגדול, בינתיים, הוא רק בכנסת ובתקשורת. הציבור לא מתרשם ואינו מזהה אלטרנטיבה ברורה לשלטון הקיים. כמובן, כל ההנחות הללו כתובות על הקרח; יבואו הבחירות, והכל יתהפך (או שלא).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבייבי של ביבי
|
|
|
|
|
|
|
איך שורדים עד אז? שמעון פרס מוכן בהחלט לחלוק עם אריאל שרון את תפישתו, כיצד לנהל את המצב הפוליטי המחריף. הוא לא היה מוחה כנראה אם שרון היה מאיים לפטר את בנימין נתניהו. "ביבי יוצא נגד מדיניות הממשלה בכל הזדמנות", מסביר יו"ר העבודה, "ואני, אם הייתי שרון, לא הייתי עובר על כך לסדר היום, אני לא הייתי מאפשר לו להמשיך". פרס נהנה להיזכר שהוא כבר פיטר פעם את אריק שרון מממשלתו, "וביטלתי את פיטוריו רק כשהתנצל ".
יו"ר העבודה מציע להפגין נחישות: "אני הייתי קורא לביבי ואומר לו - שמע, ידידי, זו החלטת הרוב בממשלה, עליך לקבל את הכרעת הרוב, או לא להיות כאן". פרס מכוון להתבטאויותיו של נתניהו השבוע נגד "מהלכים חד-צדדיים", דהיינו נגד ההתנתקות. ההתבטאויות הללו היו רק חלק ממכלול בעימות הטקטוני בינו ובין שרון, שהגיע לשפל חדש בהתבטאויות ( " שנתניהו ישמור על הגב שלו", הציע מקורב לשרון בתחילת השבוע) וביחסי עבודה פוליטיים (נתניהו סירב למנות את זאב בוים לשר במשרד האוצר, סירב למינויה של גילה גמליאל כסגנית שר במשרד האוצר, ויום לאחר העברת התקציב הודיע שהוא חולה, ולכן לא יכול להגיע לישיבת הממשלה על מינויי השרים).
עניינית, המהלכים של נתניהו נועדו להבהיר לציבור המרכז-ימין שהוא מסתייג מהמשך דרכה של הממשלה בהתנתקות, במיוחד מבלי לקיים משאל עם, הבייבי של ביבי. מעשית, המהלכים שיוזם שר האוצר גם נובעים מתחושת עלבון עמוקה. נתניהו מאמין באמת ובתמים שהוא שירת את הממשלה בנאמנות, נמנע בעקביות מלתקוף את שרון או מלבקר אותו וקיבל בתמורה קדחת.
לתחושה הזו מצטרף ניתוח עתידי קר-ככל שהרוחות בציבור הימין מתלהטות, גוברת התפישה בליכוד כי נתניהו לא ירצה להישאר בממשלה עד לסוף יישום ההתנתקות, וכי עדיף שיפרוש ממנה בתואנה כלשהי בחודשים הקרובים לקראת התמודדות על ראשות הליכוד. פרישה מהממשלה היא חיונית, לכאורה, כדי לסכל אפשרות שפוליטיקאי אחר ישתלט על משבצת המתנגד להתנתקות, וייצור מטרד למועמד המוביל. הפוליטיקאי האחר הזה הוא עוזי לנדאו. מנהיג המורדים אינו מכחיש שבכוונתו להתמודד מול שרון על ראשות התנועה. "לא החלטתי עדיין שום דבר, אבל בהחלט, אני חושב שחשוב שיהיה מישהו שיתמודד מול שרון בבחירות הפנימיות הבאות". לנדאו אינו מסתיר שגם במקרה ששרון יתמודד מול נתניהו, ייתכן שהוא ירוץ כראש חץ שלישי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תחושת עלבון קשה. שר האוצר נתניהו. צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
"אזרחים תומכי מופז"
|
|
|
|
|
|
|
יש גם מי שבוודאות לא יתמודד נגד שרון בבחירות הקרובות, אבל התעוררותו מהתנומה הפוליטית מעידה משהו על רוח התזזית שאוחזת במפלגת השלטון. שר הביטחון שאול מופז החל מגביר את פעילותו הפוליטית, והשבוע עשו מקורביו את הצעד הראשון לבנייתו כיורשו של אריאל שרון. הם הקימו את עמותת "אזרחים תומכי מופז", שתכליתה לסייע למעמדו הפוליטי ובהמשך להתמודדותו על ראשות הליכוד. זו פעולה יוצאת דופן מצד מופז, שנוטה להימנע מפעילות פוליטית מול הזרקורים, אבל ככל הנראה אינו יכול להתעלם עוד מתחושת הבחירות המתקרבות.
מייסדי העמותה הם חברים מצה"ל ומהליכוד, ובהם האלוף במילואים משה נתיב, ויו"ר התאחדות יוצאי פרס בישראל, ניסן חכשורי. "אנחנו זקוקים לעמותה הזו כפלטפורמה להרחבת הפעילות שלנו בליכוד, אנחנו בעיצומה של יצירת קבוצת חברים נרחבת במרכז הליכוד", מסביר בתגובה דוד לוי, היועץ הפוליטי של מופז. "אנחנו נעשה למענו כל מה שהחוק מאפשר".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
