 |
 |
|
|
|
|
| ארז זוננשיין קושר בין הטלפון הנייד החדש לבין זיכרון השואה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
ארז זוננשיין
15/4/2005 10:30 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שנה פתאום כולם התחילו לדבר על הדור השלישי. אמרו שנוכל לדבר בלי להזיז את השפתיים. נעביר קבצי סרטים דרך הפלאפון, נוכל להדליק את הבויילר בזמן נסיעה. לילדים בבתי-הספר יהיו מחשבים ניידים ואולי בכלל לא יהיו בתי-ספר. לפני כמה שבועות ישבתי עם סבתא שלי. "ראית את המתנחלים האלה?", היא אומרת. "איך הם משווים לשואה?".
האמת שלא הבנתי. לא הבנתי איך הם מסוגלים להשוות שני אירועים שבאחד מהם לא נכחו, הרי לא שופטים אדם עד שלא נמצאים במצבו. סבתא מספרת לי איך תלו את החברות שלה. ושולחת אותי לראות את המצבה ב"יד-ושם" אם אני כבר מגיע לשם.
"סבתא? זה ארז. הייתי היום במצבה כמו שהבטחתי. רציתי להגיד לך שזו המצבה שיש עליה הכי הרבה אבנים". בדרך למצבה נעמדתי מול הקרון התלוי, ואישה זקנה פתאום פנתה אלי ובקשה שאקרא בלב את הכתוב עליו. "כאן במשלוח הזה. אני חוה עם הבל בני. אם תראו את בני הגדול, קין בן אדם, תגידו לו שאני...", והאישה נעלמה.
אני דור שלישי לשואה, כאן בארץ. במרחק נגיעה אני שומע את הצרות של דור מספר אחד. דור מספר אחד סומן במספרים כדי שיזהו אותו. כל אחד מהם נלחם בדרכו שלו על קיום חיים נורמאליים גם היום. הדור הרביעי כבר כאן. הוא מתבשל ובעוד עשר שנים הוא זה שישרת את המדינה, ישים כומתה, ישבע, ישיר את התקווה ויחפש עבודה. הפחד שלי, שכבר אצלי הכל נחלש. שמחר, לא יהיה כאן מי שיזכור.
דור 2 יספר על כמה היה קשה לגדול עם הורים שברחו מהחיים של עצמם. יספר, שוב, שלא היו סבים וסבתות לבקר. ארוחות החג היו עם שכנים שגם הם ניצולים. מן משפחה שמורכבת מרגשות עבר כהים וקודרים, ולא
מקשר דם.
את כל זה, שום מצלמת דור שלישי לא תנציח כמו שצריך. את הסיפור של סבתא שלי, על איך היא הגיעה לארץ והתגוררה בפחונים עם סבא, על הבישולים לאור נר. תנור-אש שכונתי כדי להכין חמין של שבת. "סבתא", אני אומר לה, "את ממש סלאח שבתי". היא צוחקת ומאשרת, אבל היא הדבר האמיתי.
אני חושש, שהדור השלישי מאבד את האחיזה מהדור הראשון.
בכל הזדמנות אני דולה עוד סיפור ועוד מעשייה ועוד רצון גבורה. לפעמים אני מבין. לפעמים אני מתקומם. מתהפך בלילה במיטה ורוצה להבין מה קרה ואיך קרה. ואז, בבוקר של מחרת, אני לובש בגדי זית, מסדר את הכומתה יפה-יפה על הכתף, מרחיב את הכתפיים והכל, כדי להגיד - אני כאן! אני נשאר כאן!.
אני לא יודע איזו מצלמת דור שלישי תנציח את זה. איזה סרט חדש שיצא ויופץ בכל כוחו יסביר את מה שאסור לשכוח. בימים שבהם ילדים הופכים להיות יותר ויותר ממוחשבים, ממותגים וחסרי רגישות למה שנעלם וצריך לשמר, אני תוהה כיצד הטכנולוגיה יכולה להמשיך לצעוד קדימה. ומה יהיה עם דור מספר חמש?! הוא יחקור? הוא יתעניין?
דווקא באמצע היום אני בוחר לרענן את הזיכרון ולכתוב על כך. על הדור השלישי ואילך. כדי שדור 1, ידע שלא שכחנו. בהצעדה וגאווה, הדור השלישי.
ארז זוננשיין הוא חייל בן 21 לפני שחרור. בזמנו הפנוי כותב בלוג ועובד על ספר רומנטיקה ראשון
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על "קול העם"
|
|
|
 |
|
|
|
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של NRG מעריב.
ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה.
הכתובת למשלוח טורים:
ithink@maariv.co.il
לפרטים נוספים הקליקו כאן.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
