 |
/images/archive/gallery/296/629.jpg אלי חלפון עם ידידו פרנג'לה בנואיבה
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
| ב-1982 פונה מושב נביעות מחופי נואיבה בסיני. מאז
הפכו שדות הפרחים לקוצים ורוב כספי הפיצויים אבדו.
התושבים נשארו רק עם זיכרונות ותובנות למתנחלים |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרה ליבוביץ-דר
29/4/2005 16:45 |
|
|
|
|
|
|
|
חדר 101 בכפר הנופש נביעות לא אוכלס בדרך כלל באורחים. היה לו שימוש אחר. עובדות חדשות ונאות במיוחד שהתקבלו לעבודה כחדרניות נשלחו לנקות את חדר 101, שם הן פגשו את מנהל כפר הנופש, חבר מושב נביעות הסמוך. הוא נהג להסביר לצעירה התורנית כי נקלעה למקום מתירני במיוחד והציע לה לא להתנגד לו, לקחת את הכל בשאנטי, עוד לפני שמישהו הכיר את המילה. רובן אכן לא התנגדו.
נביעות, או נואיבה בשמה הערבי, 70 קילומטר דרומית לאילת, היתה ההתנחלות הזוהרת, הפרועה והעשירה ביותר שהכרנו פה אי פעם. בחודש טוב הרוויחה משפחה ממוצעת במושב כ-20 אלף דולר בערכים של היום, והיו לא מעט חודשים טובים. 48 משפחות עבדו בחקלאות, ניהלו מועדון צלילה גדול שהיה ידוע בעולם כולו, הפעילו מזנון על חוף הים וכפר נופש משגשג. לחגים היה צריך להזמין מקום שנה מראש. ליל הסדר נחגג ברוב תיירים על הדשא מול חדר האוכל, הביקוש היה עצום. ב-1982, 11 שנה אחרי שהוקם המושב, פונו המתנחלים של נואיבה.
במסגרת
הסכם השלום עם מצרים. כל משפחה קיבלה כמה מאות אלפי דולרים. אלי חלפון, אחד משלושת מייסדי המושב והרוח החיה בהתנחלות, קיבל 700 אלף דולר. "קיבלנו המון המון כסף", הוא נזכר, "הגענו לסכומים פנטסטיים, היתה תחושה שאנחנו מיליונרים, פוצצנו כסף בלי חשבון, במצב כזה אתה בהחלט מבזבז, כסף שבא בקלות הולך בקלות, קנינו שתי מכוניות טובות, נסענו עם הילדים לחודשיים לאירופה, קניתי כמה בתים. עם הכסף שקיבלנו יכולנו לקנות שבעה משקים במושב מצליח במרכז הארץ ו-14 משקים במושב פחות מצליח".
הפיצויים שמציעים למתנחלים היום הרבה יותר סולידיים.
"היה לנו עורך דין טוב, אמנון גולדנברג, שהיה קשור לשמחה ארליך שהיה אז שר החקלאות. הוא פתר לנו את כל הבעיות, רם כספי עשה את זה לתושבים ביישובים אחרים בסיני. רמת עורכי הדין והקשר שלהם עם השלטון קבעו את גובה הפיצויים. היינו יושבים אצל גולדנברג והוא היה פותר במקום כל בעיה שהיתה לנו. רצינו, למשל, שיאפשרו לנו להכניס לארץ את הרכבים שקנינו מהבדואים. המדינה לא הסכימה. המרצדסים של הבדואים נסעו על דיזל שלא היה מקובל אז בארץ. גולדנברג הרים טלפון לשר המתאים והעניין סודר בתוך כמה דקות. לא סחטנו שום דבר מהמדינה, פשוט לקחנו עורכי דין טובים והם השיגו לנו סכומים מאוד גדולים, אולי כי הם רצו את העמלה. היום אין למתנחלים קשרים כאלה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"האדמה כאן לא היתה שלכם"
|
|
|
 |
|
|
|
במשך שנה עבדתי כשכירה במזנון על חוף הים בנביעות. לפני שבועיים חזרתי לשם עם אלי חלפון. רציתי לראות האם הכאב והגעגועים מתפוגגים. שנים התגעגעתי לסיני, שום דבר לא היה דומה לנואיבה, לים, להרים, לתחושת החופש, לפראות. חשבתי שמעניין לראות האם צודקים המתנחלים והעקירה היא פצע שלא ניתן לריפוי או שהשנים מרככות הכל.
הסתובבנו במקומות שחלפון היה בהם השליט היחיד. היום הוא תייר מזדמן. הוא קיבל את הכל ברוח טובה, לא הרגיש מושפל, נעלב או פגוע. במעבר טאבה הדביקו לנו איש ביטחון מצרי. הוא לקח את תפקידו ברצינות ובמשך כל היום היה צמוד אלינו כמו צל. חלפון לא הניד עפעף. מכפר הנופש סילקו אותנו. המנהל לא אהב את המצלמה. בנימה שחצנית שאל מדוע לא ביקשנו את רשותו. מי חשב לבקש ממנו רשות, אנחנו עדיין מרגישים שזה קצת שלנו. אל ביתו של חלפון במושב לא התירו לנו להתקרב. שוטרי משטרת התיירות בנואיבה חששו שצילום במקום יעורר מהומות. סוכן נסיעות מקומי לא גילה שום אהדה לעובדה שחלפון, ידידו הקרוב, נאלץ לפנות את ביתו. "אם משהו לא שלך אתה חייב לוותר עליו", הוא מסביר במשרדו הקטן בעיר נואיבה. "האדמה כאן לא היתה שלכם ואם זה לא שלכם אני צריך לקחת את זה, זה מאוד הגיוני. מה שלא הגיוני זה שאתם לא פיציתם אותנו כפי שפיציתם את היהודים שגרו באזור הזה. ב-1967 נאלצה המשפחה שלי לעזוב את תעלת סואץ בגלל ההפצצות של הישראלים, עזבנו בלי לקבל כסף. תנו לי את אותו סכום שנתתם ליהודים שעזבו את סיני".
חלפון לא התרגש. למרות הכל הוא משוכנע שטוב עשתה המדינה שאילצה אותו לעזוב את ביתו. "מיד בהתחלה כשדיברו על הפינוי שלנו היתה לי תחושה שאם זה ימנע מלחמה אני מוכן לעזוב. הרעיון של שטחים תמורת שלום נשמע לי מאוד נכון. כרגע יש שלום בינינו לבין מצרים ולדעתי זה שווה את הכל. הם אמנם לא מתים עלינו, אבל אפשר להבין אותם, אנחנו לא הכי נחמדים בעולם, קשה לאהוב אותנו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"רבים התפתו להשקיע בבורסה"
|
|
|
|
|
|
|
תהליך ההתפייסות של חלפון עם נואיבה לא היה קל. שליש מכספי הפיצויים שלו נעלם עוד לפני שעזב את המקום עם אשתו ושני בניו. "ב-1981, כשהבורסה נפלה, נפל גם חלק מהכסף שקיבלתי לפני הפינוי. מיד כשקיבלנו את הכספים הראשונים התחילו להסתובב במושב בנקאים, כרישי נדל"ן ויועצי השקעות וניסו לשכנע אותנו להשקיע בכל מיני יוזמות שלא תמיד היו טובות לנו. המדינה נתנה לנו כסף, אבל לא נתנה לנו ליווי פיננסי. רבים מאיתנו התפתו להשקיע בבורסה". שנתיים אחר כך הפסיד חלפון, שוב בבורסה, חלק נוסף מהכסף. "אני מגמגם. בשבוע שהפסדתי שליש מהכסף לא יכולתי לדבר. כשרמת החרדה שלי עולה הגמגום שלי נעשה כבד יותר. אחרי הפינוי גמגמתי בצורה כבדה. פרופסור לתקשורת שטיפל בי במשך שנים ארוכות אמר לי שכל עוד אנסה להסתיר את הגמגום אמשיך לגמגם, ברגע שאדבר על זה עם כולם אפסיק לגמגם. וזה מה שהיה. התחלתי לדבר על הבעיה באופן חופשי והיום אני כבר כמעט לא מגמגם. את השנים הראשונות אחרי הפינוי אני זוכר כקשות במיוחד מפני שאז ביקרתי הרבה אצל אותו פרופסור, מכאן אני מבין שרמת החרדה שלי היתה גבוהה מאוד".
שנה אחרי הפינוי עבד חלפון עם המפרק של המושב. כשהסתיימה העבודה הבין לראשונה מה איבד. "פתאום הייתי מנותק, לא היתה לי עבודה, הייתי תלוש, בלי שייכות לשום דבר, בלי כלום, לא ידעתי מה לעשות עם הכסף, קניתי שלושה בתים, שלחתי את בני ללמוד בכרמל קולג' באנגליה, אבל אז היה ברור שאני צריך להתחיל את החיים האמיתיים".
הוא פתח שתי חנויות ירקות ששיווקו סחורה ללבנון, אבל הכל קרס כשהגבול הצפוני נסגר. הוא הצטרף למפעל לייצור ארנקים, אבל אחרי חמש שנים איבד את כל רכושו. "ייצרתי ביוקר ומכרתי בזול, עבדנו כמו חמורים עד שהפסדתי את כל כספי הפיצויים, המצב שלי היה כל כך נורא שהתביישתי ללכת למפגשים של יוצאי נביעות כדי שלא ישאלו אותי שאלות ואני אצטרך להגיד את האמת, שאין לי שקל אחד. קרה לי פעם שהגעתי למסיבה של חברי מושב לשעבר ובמגרש החניה הסתובבתי וחזרתי הביתה. לא רציתי להעכיר את המסיבה עם הסיפור שלי על איך אין לי מה לאכול. אנשים אוהבים לפגוש חברים שמחים ולא אנשים נואשים".
חלפון מכר את כל הבתים שקנה בכספי הפיצויים. בעזרת משפחתו המורחבת חיסל את העסק הכושל והעביר את החברה שלו, שוגון, על לקחי הכישלון, למרכז הארץ. היום הוא גר בכרמי יוסף ומשווק תיקים בעשרות מיליוני דולרים לכל רחבי העולם. "הבנתי שאני צריך לעבוד עם קבלני משנה. היום את רוב העבודה אני עושה בסין, גם בשכם יש לי מפעלים שאני עובד איתם. ביחד עם אשתי רותי ועם שני הבנים, גיל וגור, התחלנו לטפס לאט לאט במעלה ההר. אף פעם, בשום רגע, לא האשמתי את הפינוי במה שקרה לי. הכישלון האישי שלי לא היה קשור לפינוי, להפך, ניתנו לי כל ההזדמנויות, קיבלתי הרבה כסף, אני הרסתי במו ידי את הכל ואני זה שהצלחתי לבנות את הכל מהתחלה. למדינה אין קשר לכל זה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"המתנחלים חיים על סמי אידיאולוגיה"
|
|
|
|
|
|
|
מעולם, הוא אומר, גם לא בימים הראשונים אחרי הפינוי, לא הרגיש כעס או עוינות כלפי המצרים או המקום שממנו נאלץ להיפרד. "רצינו להישאר בנואיבה תחת שלטון מצרים. רובנו היינו נשארים שם אם המצרים היו מאפשרים את זה. אהבנו את המקום, היו לנו שם חיים נהדרים. גם היום הייתי חוזר לשם, אבל מעולם לא כעסתי על אף אחד".
חצי שנה אחרי הפינוי הגיע חלפון עם קבוצה של חברי המושב הנטוש ובני משפחותיהם לבקר את הבית הפורח שהשאירו מאחור. מאז היה שם עשרות פעמים. "לי לא היתה שום בעיה לבקר במקום, חברי מושב אחרים לא ביקרו בנואיבה שנים אחרי הפינוי. די מהר רציתי לחזור למקום שאני אוהב, קשה לי להבין אנשים שעד היום לא היו כאן. הפינוי היה קשה, אבל לא טראומטי, עם השנים משלימים. היום אני שלם עם זה שיש לי חיים אחרים וכאן לא נהרגים. בביקורים הראשונים היו אמוציות. היתה לנו אכזבה גדולה מזה שהם לא הצליחו להמשיך את הגידולים החקלאיים. לנו היו 1,500 דונם של מלונים ופרחים, אלה היו השטחים החקלאיים היפים ביותר שראיתי מעודי ואת זה הם לא הצליחו להרים כמונו. אחרי שנה שנתיים השדות הפכו לשדות קוצים. היתה הרגשה של אופס, אם היינו נשארים כאן, היינו ממשיכים לעשות מקום לתפארת".
רגע לא נעים היה כשחלפון וחבריו הגיעו למושב כדי לראות מה קרה עם בתי המגורים. "גרו שם מצרים, אמרנו להם שרק לפני חצי שנה זה היה הבית שלנו, הם היו סקרנים, השלום היה קר. בנביעות לא הרסו את הבתים, רק את המבנים הציבוריים, מה שגרם להרס מוחלט של התשתיות ולניוון של היישוב. חבל שפוצצו את המבנים הציבוריים, מיליארדים של שקלים ירדו לטמיון והפכו את התושבים כאן לשונאים שלנו".
חלפון הוא מודל לפינוי מוצלח. הוא מפוכח מאוד, תמיד היה, ללא שמץ של רגשנות או תחושת קיפוח. למרות שגרתי בנואיבה רק שנה, לבי נצבט כשאני רואה את השינויים האדירים שהתחוללו במקום. למשל בריכת השחייה שנבנתה בכפר הנופש, מי צריך בריכה במרחק של כמה מטרים מאחד החופים היפים ביותר בעולם. כואב לראות את הבדואים שהזדקנו וכבר לא זוכרים איש מאיתנו, כואב מאוד לחזות במנהל כפר הנופש השחצן שמסלק אותנו מהמקום. חלפון כלל לא מתרגש, אבל סבור שמתנחלי רצועת עזה יהיו הרבה פחות מפוכחים ממנו. "הם חיים שם על אידאולוגיה, אנחנו לא. נוער הגבעות מוטרפים, ממש על סמי אידאולוגיה, זה בכלל לא דומה לנו. אבל בסופו של דבר אחרי כמה שנים היחס לפינוי הוא שחור-לבן. אם הסתדרת טוב אין לך בעיה עם הפינוי, אם לא הסתדרת בחוץ קשה לך לקבל את הפינוי והשבר גדול יותר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפינוי - כמו הלם קרב
|
|
|
|
|
|
|
השבר של רוב חברי נביעות היה גדול מאוד. כרבע מהמשפחות התפרקו, חברת מושב אחת עזבה את בעלה ועברה לגור עם אהובתה, אחד מחברי המושב מסתובב עד היום עם מחזיק מפתחות של חדר בכפר הנופש. חבר אחר נכנס לדיכאון כה כבד שלא הצליח לקום מהמיטה במשך שנה שלמה. בנה של אחת מהמשפחות הוותיקות הסתבך בעסקי סמים, שני חברים לא עבדו מאז הפינוי אף לא יום אחד, שני חברים אחרים הפסידו מיליוני שקלים בעסקת תיירות כושלת. מרבית חברי המושב הפסידו את רוב כספי הפיצויים. חלפון: "המזל הגדול היה שאמנם הגענו לסכומים פנטסטיים שאת רובם קיבלנו עד הפינוי, אבל מאה אלף דולר קיבלנו אחרי חמש שנים ואחרי עשר שנים קיבלנו עוד מאה אלף דולר. זה היה רעיון גאוני, כי הרבה אנשים שרפו את כל הכסף שלהם".
הכסף לא ממש עזר למי שהרגיש מנותק ונואש. "יכול להיות שעד היום לא יצאתי מזה", אומר שלמה שלמה מיהוד. "הפינוי הוא כמו הלם קרב. ראיתי בצבא אנשים שלקו בהלם קרב, זה מאוד דומה למה שאנחנו עברנו". הוא הגיע לנואיבה שלוש שנים אחרי שהמושב הוקם. "אז היתה מקובלת התפישה ששארם א-שייח תישאר בידינו. ירדתי לסיני מתוך כוונה להישאר שם כל החיים". שבע שנים אחר כך מצא את עצמו ביהוד, גרוש. "אמנם קיבלנו כסף, אבל לא סכומי עתק, בעקבות הגירושים נאלצתי להתחלק עם גרושתי בכסף". מאז הוא התגלגל מעסק לעסק. "לא עבדתי יום אחד כשכיר, כאחד האדם, אני לא קם ויוצא מהבית כדי להגיע לעבודה". רק פעם אחת ביקר בנואיבה, "אני לא חש שום אינטרס ושום צורך לתרום לכלכלה שלהם. ראיתי את ההרס, לא מצא חן בעיני, אני לא חוזר לשם יותר". הביקור בביתו במושב היה כואב במיוחד. "הייתי וראיתי איך המצרים מבעירים מדורה בסלון שלי".
גם ארנון ברק מכפר ורדים לא התאושש עד היום מהפינוי. הוא היה חבר המושב האחרון שעזב את נביעות, אבל ברוחו עד היום הוא שם. "אני אדם ממוצע שלא עשה שום דבר מאז". ברק היה סוחר בשר, ניהל חנות של כלי כתיבה, פתח חנות לבגדי תינוקות, "נסיונות כאלה שאני לא מבין איך הגעתי לזה. נגעתי בכמה דברים שהיו כואבים מבחינה פיננסית, אבל למזלי לא הפסדתי את כל הכסף. במשך שנים חיפשתי את עצמי ולא מצאתי כי אין עוד מקום כזה עם השילוב של ים, הרים ומדבר. מבחינתי, עד נביעות חיי היו בגרף עולה ומאז, למרות שעזבתי בגיל 30, חיי הם גרף יורד די תלול".
23 שנה של גרף יורד זה די הרבה.
"מה לעשות? ההיי לייט של חיי אלה המפגשים עם חברי נביעות. כשזה קורה זה כיף אמיתי, מסתבר שגם אחרי כל השנים האלה אנחנו כמו משפחה. נכון שיש לאנשים נטייה לעשות אידאליזציה של העבר, אבל כשאני מנטרל את כל האלמנטים האלה, אז היה נהדר. היום הכל נורא".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"למתנחלים יהיה יותר קשה"
|
|
|
|
|
|
|
אין הרבה אופטימיות שאתה יכול להעביר למתנחלים שיתפנו בקרוב.
"אני מאמין שלהם יהיה אפילו יותר קשה כי הם היו שם הרבה יותר זמן מאיתנו. מה שהיה לי קשה במיוחד זה כשהבנתי שעם ישראל לא נאבק נגד הפינוי שלנו".
הכסף לא ריכך את הכאב?
"הכסף היה סיפור כואב בפני עצמו, זה היה יותר כסף ממה שראיתי בכל ימי חלדי, אבל לא ירד לי האסימון שיש לי כסף שאני צריך לעשות איתו משהו. הגעתי לנביעות אחרי שעבדתי במינהל האזרחי בסיני, בנביעות בכלל לא הייתי צריך להתעסק עם כסף, בזמן הפינוי הייתי צעיר מדי ולא ידעתי מה לעשות עם הכסף, עברתי כמה פעמים מבית לבית. היום אני מבין שהייתי צריך לעשות סיבוב בחוץ לארץ ולא לקנות נכסים במחירי שיא. הנדל"ן עלה לשמים כשהכרישים הבינו שמסתובבים בארץ אנשים שמחפשים איפה להשקיע סכומים. זה גם מה שיקרה למתנחלים עכשיו. הם יקנו נכסים ולא ייקחו בחשבון את כל מה שמסביב, את הצרכים האמיתיים שלהם, את הרצונות. הם עומדים בפני סיפור לא פשוט".
היית רוצה לחזור לשם?
"אני מוותר על כל הכסף שקיבלתי ואני חוזר לשם על הברכיים כל הדרך מכפר ורדים עד לנואיבה. את מבינה כמה אני מוכן לחזור לשם?".
למה לא חזרת?
"היתה תקופה שחשבתי לקנות בית ליד שארם א-שייח, אבל הבתים שם די יקרים והמצב עם המצרים הורע וכל זה לא היה ריאלי".
אתה מרגיש כמו קורבן של השלום?
"לא הייתי קורבן אלא קלף מיקוח שהניחו אותו על השולחן בזמן הנכון. היינו צריכים לעזוב. כל יום שלא נורית ירייה אחת בגבול מצרים שווה את המחיר האישי של כמה מתיישבים".
מושב נביעות נוסד במאי 1971 על ידי שלושה חיילים משוחררים ששירתו בנח"ל בקבוץ גרופית. בוגי יעלון היה אחד מחברי הגרעין שלהם. הוא העדיף להישאר בצבא. חלקם נשארו חברים טובים שלו. "אבל הפינוי שלנו מנביעות לא השפיע על השקפת עולמו", אומרת אשתו של אחד המייסדים. "בתקופה של הפינוי הוא היה בצבא ולא היה חבר כל כך קרוב שלנו כמו עכשיו".
לפרנסתם בנו את הסככות שעל חוף הים. "כבר בעבודה הראשונה שלנו הרווחנו המון כסף", אומר חלפון, "אם כי זה לא היה פשוט. בנואיבה לא היה טלפון. כדי לדבר עם האדריכל בתל אביב היינו צריכים לנסוע לאילת ולהתקשר אליו". הסככות עדיין עומדות על תלן, זה משעשע את חלפון שאומר בסיפוק: "עשינו עבודה טובה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא גירשנו אף אחד"
|
|
|
|
|
|
|
הכל , כך נדמה, הלך להם חלק, בעיקר הודות לבן דודו של חלפון, בן ציון חלפון, אביה של הזמרת עינת שרוף, שהיה אז סגן שר החקלאות. למרות שהם לא אוהבים לדבר על זה, הם היו מתנחלים לכל דבר ועניין, שליטי האזור היחידים. הם, למשל, מעולם לא הסכימו שיזם נוסף יבנה באזור בית מלון. "היתה לנו צרות עין, עמדנו על הרגליים האחוריות. בדיעבד אני מבין שזו טעות, מלון בודד לא עובד, ככל שיש יותר בתי מלון האזור יותר מתפתח, אז הפעלנו קשרים ולחצים כדי שאף אחד לא יתקרב למקום", נזכר חלפון.
בשקט בשקט, הרחק ממפעל ההתנחלויות בשומרון שעורר הרבה ויכוחים, ארבע שנים לפני שגרעין אלון מורה קיבל את כל האישורים, הקימו שלושת המייסדים את התנחלות נביעות כמעט בלי להתחשב בסביבה. את כפר הנופש הקימו סביב עצי דקלים ששימשו את הבדואים באזור, "אבל הרשינו להם להמשיך לגדוד את התמרים", אומר ברק.
בשנה היחידה שלי בנואיבה לא ראיתי מעולם את הבדואים פושטים על הדקלים התמירים ומוציאים מהם תמרים. הבדואים בסיני היו כמו הפלשתינים בעזה. העבידו אותם בפרך, שילמו להם פרוטות. די היה לראות את חברי המושב עם הכובעים האוסטרלים הרחבים מגיעים אחר הצהריים למזנון או לבר כדי להבין מהו קולוניאליסט עברי גאה. "אני לא שכרתי בדואים לעבוד איתי בשטח מפני שהמנטליות שלהם שונה משלנו", אומר ברק. "הבדואי לא יבוא בארבע וחצי בבוקר לעבודה כי השמש עוד לא זרחה. היו רק שני בדואים שהופיעו לעבודה בשעות שנקבעו, לדעתי הרוב לא עשו את זה. אין להם גם התמדה בעבודה. כל השוואה למה שקורה בגדה זה עוול, כאן לא היו בעלויות על הקרקע, היו פה רק דיונות ואם היו חיכוכים זה מפני שהגמלים שלהם אכלו לנו את התוצרת החקלאית, אבל תמיד היה מישהו שעמד בשדות וגירש אותם".
"ברור שהתנחלנו", אומר חלפון. "אבל לא באנו בכוח, לא גירשנו אף אחד והם לא שנאו אותנו. אני לא הייתי חי במקום שלא רוצים אותי. הם היו סקרנים כלפינו ורצו להרוויח כסף. מטבע הדברים היינו צעירים ופחות חכמים, רצינו לשלם כמה שפחות, אבל אנחנו עבדנו והם עזרו לנו, מעולם לא היינו תלויים בהם לחלוטין, יכולנו להסתדר גם בלעדיהם".
עד היום הוא שומר על קשר הדוק עם כמה מהבדואים באזור. פרנג'לה, למשל, היה הבייבי-סיטר של שני בניו הגדולים, הבת הקטנה נולדה כבר אחרי הפינוי. פרנג'לה הכין לנו בביתו שבפאתי העיר נואיבה ארוחת צהריים: דגים, אורז, סלט ירקות שהובאו מקהיר, לא השמיע אף מילה של תלונה כשלארוחה הצטרפו עוד כמה אורחים לא מוזמנים. למרות השנים הרבות שחלפו מאז הפינוי הוא מדבר עברית שוטפת. לארץ הוא לא יכול להיכנס, המצרים לא ייתנו לו לעבור את הגבול, גם הישראלים לא ימהרו להעניק לו ויזה. כאז כן עכשיו פרנג'לה הוא החוליה החלשה במערכת הבירוקרטית, אבל הדבר היציב ביותר במדבר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"חבל שהם עזבו"
|
|
|
|
|
|
|
הפגישה בין חלפון לשיח' המקומי הזויה לא פחות. הם מכירים עוד מהתקופה שחלפון היה חבר המושב המשפיע ביותר והשיח' היה פועל פשוט אצל אחד החקלאים. "חבל שהם עזבו", אומר השיח' בעברית, "הכרנו אותם. אחריהם הגיעו אנשים שלא הכרנו". הוא מבטיח לסדר לאחיו של חלפון, שרוצה לרדת לחופש, חושה אופנתית במיוחד. חלפון שומר איתו על קשר, כמו גם עם סוכן התיירות, "הקשרים האלה ממשיכים לקשור אותי למקום", הוא אומר, "בזמן הפיגוע בטאבה היה לי למי להתקשר כדי לברר מה קורה".
מאז הפיגוע בטאבה, שבו נהרג רועי אביסף, בן של חבר טוב, החשדנות גדלה. חלפון לא היה שם בשנה האחרונה. הנסיעה המשותפת שלנו היא הראשונה שלו מאז הפיגוע. "אני לא בטוחה שאני אהיה מסוגלת לחזור לסיני", אומרת אהובה צ'רני, אשתו של אחד המייסדים. "סיני בשבילי עכשיו זה שבר, פתאום את שומעת על משתפי פעולה בדואים והם היו החברים הכי טובים שלנו מאז הפינוי".
ב-1972, שנה אחרי שעלו על הדיונות, התחילו חברי המושב לקבל אורחים בבית מלון מאולתר. ההצלחה היתה מיידית. ההישג ממשי, נכתב בספר האורחים של המושב. גם עיתונאים אחוזי התפעלות לא הפסיקו להתלהב מהנוף הקסום, הים והעירום בכל פינה. "על תלולית החול אתה יושב ופניך מזרחה, בין מושב החופש לכפר הנופש, אבוד בחלל הבטחוני", כתב יהונתן גפן ב"מעריב" ביוני 1978. " הירח המלא כל כך צלול שאפשר לראות את הפסיעות של ניל ארמסטרונג. אתה יושב לך שם מכושף לגמרי".
אבל היתה גם נביעות אחרת, מציאותית יותר, נביעות האמיתית, עם הכאב והייאוש. כמה חודשים אחרי שהגעתי למזנון, אנס זמר ידוע את חברתי הטובה. היא חזרה לחדר אומללה, לא העזה להתלונן, מי היה מתייחס אליה באווירת הפיק-אפ ששררה במקום. עד היום אני לא יכולה לשמוע את שמו בלי להרגיש תחושה של גועל. אחרי כמה ימים היא חזרה לתל אביב, הקשר בינינו ניתק, היא כנראה מעולם לא התלוננה במשטרה, והוא עולה ופורח, רק לפני כמה ימים רואיין שוב באחד העיתונים.
הסלבריטיז הרבים שהגיעו לנואיבה אימצו את כללי ההתנהגות המקובלים. שמוליק קראוס התפרע בבר, צביקה פיק הסביר שהוא הגדול מכולם, דודו טופז חיפש ומצא את היפהפייה התורנית, שבמשך שנים אחר כך נודעה בנביעות כזו שבילתה עם דודו טופז. "היה כיף, שיגעון, אבל לא מספיק זיונים", כתבה השדרנית שמירה אימבר בספר האורחים של כפר הנופש בשנת 1977. "מקום יותר צלול והרסני אין", כתב באותה שנה דיוויד ברוזה. "על האירוח, על הים וכל מה שבו", כתבו חיים ויוספה יבין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"זה היה מקום מטורף לגמרי"
|
|
|
|
|
|
|
והיה החתיך של כפר הנופש, גבר ענק, בלונדיני, מרשים, שנהג להכות את חברתו. כולם ידעו ושתקו, הוא נשאר בכפר הנופש כמעט עד לפינוי, היא הסתלקה משם כשאזרה אומץ. והיו מחלות המין שעברו בין חברי המושב שביום היו חקלאים מהוגנים ובלילות פרפרים חרוצים. מדי בוקר הם הסתדרו בטור מול חדרו של החובש כדי לקבל זריקה נגד זיבה. לנשים סיפרו שנדבקו מהאוכל, מהמים, מהשירותים, אף אחת לא האמינה, אבל כולן חיו עם זה. ומה עם הטבח המזדקן שחטף התקף לב בלילה סוער במיוחד, והעובדת שהתאהבה קשות בצעיר נורווגי למרות שידעה שאין לקשר ביניהם סיכוי. רשימת הנשמות האבודות שחיפשו מרפא בחוף הקסום ארוכה מאוד.
הטרגדיה הגדולה ביותר היתה ההתאבדות של מוניק, צעירה דנית נאה וגבוהה שעשתה כל מה שיכלה כדי להתערות במקום. היא דיברה עברית כמעט בלי מבטא דני, אימצה לעצמה את כל הסלנגים הנכונים, בלילות בילתה בבר, שתתה את המשקאות הנכונים, אבל לא הצליחה להסתיר את תחושת הנואשות. כולם ידעו שבן זוגה לא מתייחס לקשר ביניהם באותה רצינות כמוה, כולם ידעו שאין לה לאן לחזור, משפחתה בדנמרק התפרקה שנים לפני שמוניק הגיעה לנביעות, אבל למי היה אכפת. "לא ידענו לעזור לה", כתבה רותי חלפון בספר הפרידה מנביעות. בודדה ונואשת ירתה לעצמה בראש. מתה במקום. המקום המשיך לחיות. "עד היום יש לי בבית סוכה שקראנו לה סוכת מוניק, אבל המקום בסך הכל לא היה דכאוני, היינו 50 משפחות שניסו לעשות יישוב נורמלי במקום מטורף עם אלפי תיירים ומאות מתפשטים ומתפשטות", אומר חלפון, "זה היה מקום מטורף לגמרי עם המון אנרגיות באוויר".
בספטמבר 1978, כשהכנסת החליטה על פינוי סיני, שינו האנרגיות כיוון. "יש עוד תקווה להישארות היישובים על מקומם בתוך המשא ומתן על פרטי השלום", נכתב בעלון המושב, "נביעון". "עדיין לא פנו אלינו ולא דיברו איתנו. אנו מצפים לשמוע. בינתיים עלינו לגלות עמדה של כוח".
הכוח היחיד שפעל היה כוח הכסף. הם לא נאבקו בפינוי כמו חבריהם בימית, המאבק האידאולוגי שלהם היה תמים. פעם הניפו את דגל מצרים בכפר הנופש, כל אורח שהגיע אחרי החלטת הפינוי קיבל תעודה דמוית קלף שבה נכתב כי הוא "התארח בכפר הנופש נביעות בתקופת שלטון מדינת ישראל אחרי החלטת הכנסת לפנות את היישוב על תושביו".
הם נפגשו עם אריאל שרון שהיה שר החקלאות וביקשו ממנו לסייע. "הוא אמר לנו לא לדאוג והמשיך להזרים אלינו מיליוני שקלים", אומר חלפון. חברי המושב שניהלו עד החלטת הפינוי בעיקר ויכוחים אידאולוגיים, עברו להילחם אלו באלו על כל אגורה. המאבק הגדול ביותר התנהל בין חבורת הוותיקים ובין הצעירים שהגיעו אחרי החלטת הפינוי. הצעירים הסכימו לא לדרוש חלק בנכסים המשותפים, אולם כשהכסף התחיל לזרום הם טענו שהסכמתם מנוגדת לתקנון המושב וכי גם הם רוצים את חלקם בבית האריזה, בכפר הנופש ובמזנון. "היו המון המון כעסים ואכזבות, לא החתמנו אותם על מסמכים ואחרי שהם התקבלו לחברות הם שכחו את ההבטחות שלהם. זה גרם לקרע עמוק עם המון השמצות וירידה גם לרמת השמצות אישית", אומר חלפון. שנתיים אחרי הפינוי, בעקבות בוררות ארוכה אצל מישאל חשין, חולקו שלושה מיליון דולר בין כולם.
הסכסוך המר העיב על הכל. בסוכנות היהודית ניסו להעביר את המושב כולו לצפון מזרח הכנרת. מנחם בגין תמך, שר האוצר יגאל הורביץ אמנם טען שאין לו כסף, אבל הבטיח לשקול בחיוב את הנושא. רק חברי המושב תיעבו אלה את אלה בצורה כה קשה עד שאפילו לא חלמו על מגורים משותפים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הפינוי לא היה שמח"
|
|
|
|
|
|
|
החיים במקום, עם המריבות והכסף הגדול, נעשו בשנתיים האחרונות פרועים וכואבים מאי פעם. חלפון: "עשינו עוד פגישה ועוד פגישה ועוד פעם בכינו והוצאנו ספר. במסיבת הסיום של בית הספר כולם בכו, יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה ובאמת ההתאקלמות של הילדים לא היתה פשוטה. יש ילדים שזה הלך אצלם יותר בקלות וילדים אחרים התקשו להתאקלם. בני הגדול התאקלם מהר מאוד, לצעיר היה קשה להתחבר עם ילדים חדשים. יש להקות שמקבלות גורים חדשים בקלות ויש להקות שלא ממהרות לקבל גורים חדשים, יש גורים סתגלנים פחות ויש גורים סתגלנים יותר".
הילדים היו רק חלק מהבעיה. האובדן, תחושת הדחיפות, הציקו גם למבוגרים. "לראשונה בחיי ניסיתי לעשן סמים", אומר חלפון, "אנשים שתו יותר בבר וגם בבתים, היתה תחושה שצריך לנצל את השנה-שנתיים האחרונות, להתפרע ולחגוג מכל הכיוונים. בבר היתה המון המון מוזיקה, היתה התפרקות כללית, כאילו זה הרגע האחרון אז בואו ננצל אותו, נשתה ונשמח ושיהיה לנו טוב. אנשים הלכו יותר לים, יצאנו לטיולים אחרונים במדבר כי זה לא יהיה יותר. גם לפני זה היו חברי מושב שהאורות והתענוגות של כפר הנופש קרצו להם, בשנתיים האחרונות האורות קרצו יותר".
גם האורחים והעובדים השתתפו בחגיגה. "לעובדי האחזקה, באמת כל הכבוד, כל הכבוד על מה שעשיתם לי ביום וגם בלילה", כתבה אחת המבקרות בספר האורחים של כפר הנופש בשנת 1980.
בקיץ 1981 ניצלתי כמה שבועות של חופשה מהלימודים באוניברסיטה כדי לעבוד בפעם האחרונה במזנון. התחושה היתה קשה. "ידענו שזה יהיה זמני", אמרה אחת המושבניקיות, "אבל אף אחד לא רצה להאמין". צריך היה לגייס לב של אבן כל בוקר כדי להצליח לעבור את היום. חברי המושב היו עסוקים בספירת הכסף, הבדואים ספרו את הימים עד שייכנסו לבתים שיתפנו, אנחנו, העובדים השכירים, ספרנו לבבות שבורים. הכל כאב, הים, הזריחות, השקיעות, ריחמתי על חברי המושב, אבל גם קינאתי בהם. הם דיברו על הווילות הענקיות שהם קונים בכל רחבי הארץ ועד הרגע האחרון התנהגו כאילו הם שולטים במצב. היו מי שניסו לשלוט במצב קצת יותר מהאחרים. פתאום התברר שאחד מחברי המושב היטה מים אל החלקה שלו, אחרים גנבו רכוש משותף מהשדות, חברויות התפרקו. הרווק היחיד במושב, שהתחתן כשנתיים לפני הפינוי, שמוליק משיח, הרגיש שחבריו הנשואים ניצלו את רווקותו ולקחו לעצמם פיצויים גבוהים יותר. "כולם התחלקו בכסף שהגיע לי", הוא אומר. "הפינוי לא היה שמח", אומר חלפון, "כנראה שאין פינוי שמח".
עזר ויצמן, שאחייניתו, דיאנה רובננקו, היתה חברת מושב, הבטיח להשתדל אצל המצרים כדי שיאפשרו לחקלאים של נביעות להמשיך לעבד את אדמותיהם. חלפון נסע כמה פעמים לפגישות עם פקידים מצרים בקהיר, "הוצאנו על זה אלפי דולרים, אבל התברר שהפקידים לא הסכימו למה שהמנהיגים הבטיחו. המיזם לא יצא לפועל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"עבורי נביעות היתה סטוץ"
|
|
|
|
|
|
|
חלפון לא נואש. הרצון לשמר את נביעות היה חזק מכל היגיון. ימים ספורים אחרי הפינוי הוא נסע לסיני כדי להיפגש עם יזם אמריקני שהבטיח לקנות מהמצרים את שדות המושב ולהחכירן לחברי המושב שירצו להמשיך ולעבד אותן. עם כל הרצון הטוב, גם היזם האמריקני לא הצליח לקנות מהמצרים את האדמה. חלפון וחבריו הבינו שאין להם ברירה, הם חייבים להיפרד. אחרי שנים חזרו ונפגשו. הפגישה האחרונה, בשנה שעברה, היתה מרגשת. הם שכרו 40 חדרים בכפר הנופש ששינה את פניו כמעט ללא היכר, ובמשך שלושה ימים ישבו במסעדה שעל החוף והעלו זיכרונות. "השאלה שמטרידה אותנו היא מה היה קורה לולא הפינוי, האם היינו נשארים כאן או עוזבים במילא", אומר חלפון, "לי אין תשובה. אני לא יודע".
הפינוי מרצועת עזה מעורר במתנחלי נואיבה רגשות מעורבים. "עבורי נביעות היתה סטוץ", אומר גלעד ישראלי, מראשוני המושב, היום מפיק שירותי מוזיקה מכרכור. "למתנחלי רצועת עזה יש קשר עמוק יותר למקום, אנחנו גרנו בנביעות רק 11 שנה. אני מרגיש אותם, אני לא כועס עליהם למרות שאני בשמאל של השמאל".
שמוליק משיח, ממייסדי נביעות, היום מנהל עבודה בכלובי הדגים באילת ופעלולן בסרטים, רואה את ההתנתקות בצורה אחרת. "מגזימים בכל הסיפור הזה. בכל מקום בעולם כל הזמן אנשים עוברים דירה והכל ממשיך להיות בסדר ושום דבר לא קורה. לפני חודש עשיתי מילואים בחאן יונס וזה הגעיל אותי מחדש, ניסיתי לדבר עם המתנחלים באזור, לספר להם על עצמי, אבל אין שם עם מי לדבר, הם מיד שולפים לך נימוקים מהתורה. לי היה קשה לעזוב, היינו מושב מוצלח, עשיר, עשינו הרבה כסף, המקום היה שונה ומיוחד, אף אחד לא יודע מה הם עושים שם, מתפרנסים מזיעת אפם של התאילנדים. לא צריך לעשות מזה כזה סיפור. יהודי לא מחובר לקרקע אלא לכסף. תמורת סכום פעוט אני אעביר משם את האידאליסט הכי גדול".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
