 |
/images/archive/gallery/300/075.jpg גדעון האוזנר.
צילום ארכיון  |
|
|
| "אבא הלך לקבר עם המשפט הזה" |
|
| גדעון האוזנר אהב להתחפש ולעשות קסמים לילדים.
שטותניק. אבל הנשמה שלו נחרכה ב-1961 כשתבע
בשם שישה מיליון יהודים מתים את אדולף אייכמן
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
מרדכי חיימוביץ
6/5/2005 15:00 |
|
|
|
|
|
|
|
בלילה שלפני אותו נאום נדדה שנת הקטגור. גדעון האוזנר תיקן, שינה, שיפץ, העיר את אשתו, יהודית, שתחווה דעה. יהודית לא היתה מרוצה והאוזנר חזר לשולחן העבודה. כעבור שעה העיר אותה שוב. "במקום זה בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד לבדי". יהודית חשבה שצריך לומר: "יחידי". בשתיים לפנות בוקר העיר אותה שוב: "במקום זה בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים, אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מאשימה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים".
יהודית הקשיבה, הפעם פסקה שזה חזק. כשנולד הטקסט שהגדיר את פני האשמה, ששירטט פרמטרים לרוע, עשו ילדיו של האוזנר את עצמם ישנים. "היינו מאוד סקרנים והבית היה קטן ואנחנו שמענו הכל", אומרת בתו, תמי רווה. אבל מאז אותו משפט טורפות האסוציאציות את חיי המשפחה הזאת.
בערב שלפני פגישתנו הלכה רווה לטקס הנעילה של תחרות רובינשטיין בהיכל התרבות. "לו כל האנשים האלה היו באושוויץ", אמרה לבתה שירלי, "בסוף היום הם כבר לא היו". לשירלי יש ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות. "היתה יכולה בקלות להשתלב בצד הארי", אומרת תמי על נכדתה.
שירלי עצמה קראה בילדותה עדויות מהמשפט. סבא היה מתחנן שתחדל, כי הן פורמות את שנתה, מסייטות את חלומותיה. וגדעון האוזנר רצה לרקום חלומות אחרים לנכדותיו. "הוא היה סבא מטורף", אומרת תמי. "היה בא לגן
שלי ולגן של ילדי לעשות קסמים". הוא התרוצץ בניו יורק או בכל מקום אחר כדי להתעדכן בחידושי הכשפים, כדי לקנות את קיט הלהטוטים האחרון. גם סרטו של נתן מנספלד, ששודר ביום השואה בערוץ הראשון, סיפר על איש עם קול מהדהד וטונים רכים.
גדעון האוזנר,שצימרר את גבנו כשהעלה את ק.צטניק לדוכן, ידע בבית לקרוע מצחוק את שומעיו. "אני מקווה שירשתי את התכונה הזאת ממנו", אומר בנו, עמוס. גדעון האוזנר העולה משיחותי עם ילדיו תמי ועמוס ועם השופט בדימוס גבריאל בך, שהיה עוזרו בעת המשפט, הוא איש שהשתעבד מרצון לשליחות ההנצחה. בעצמו לא עבר את השואה, אך ידע להצעיד אל הדוכן את היעילים שבנשאי הזיכרון, את מי שיביאו את הזוועה במערומיה. הוא ניסה לזכך את הזיכרון ממשאו המעיק של הפאתוס וכך סירב להצעת בן-גוריון להעלות לעדות את זלמן שז"ר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אמר לא לבן-גוריון
|
|
|
 |
|
|
|
האוזנר העריץ את בן-גוריון, כמוהו עסק בתורת פלדנקרייז, אבל כשאמר "לא", יכול היה הזקן לעמוד על הראש. דבר לא הזיז אותו. הפעם הראשונה היתה כשסירב כיושב ראש התאחדות הסטודנטים לבטל הפגנה נגד הספר הלבן. הלאווים האחרים באו לאחר שמונה ליועץ משפטי. הם התגוששו על מעמדו העצמאי של היועץ המשפטי, רבו על פרשת לבון. שניהם היו קשי עורף שלא ידעו לסגור מעגלים.
בן-גוריון לא סגר אף פעם את הפרשה, האוזנר לא סגר אף פעם את משפט אייכמן, נשא את זכר המשפט ההוא בהרצאות ברחבי העולם וכיושב ראש יד ושם.ייתכן שאחרון מעגליו נסגר בכל זאת אשתקד, 14 שנה לאחר מותו. בבית הספר היהודי בפאלו אלטו שבקליפורניה, הקרוי על שמו, לומד הנכד של צבי מלחין מהחוליה שלכדה את אדולף אייכמן.
היתה לו גרמנית משובחת ורבים חשבו שהיא שפת אמו, אבל גדעון האוזנר נולד בלבוב,ב-26 בספטמבר 1915. אביו, דב ברנרד, היה רב העיר, ממייסדי "המזרחי", וחבר ב"סיים", הפרלמנט הפולני. תקופה מסוימת היה מזכירו של הרצל.
ב-29' מונה ליועץ מסחרי של ממשלת פולין בתל אביב, כך הציל את משפחתו מהשואה. כעבור זמן מונה לקונסול הכללי הראשון של פולין. בעצתו נוסד הבנק פ-ק-או בתל אביב ונפתח קו אוניות בין ארץ ישראל לפולין. הקונסול האוזנר הוא שהכניס טבק מתוצרת הגליל העליון לשוק הפולני. המשפחה ניסתה להסתגל לחיי פלשתין, אך התקשתה להיגמל מאירופה. ביומו הראשון בגימנסיה הרצליה התייצב בנו של הקונסול בחליפת שלושה חלקים. הילדים געו וגדעון האוזנר החליט שיותר לא יראו אותו בגימנסיה.
אבל המחנך, ברוך בן-יהודה, אבא של נתיבה, לא רצה לוותר עליו והגיע לבית ההורים. "אם אתם רוצים שהילד בכל זאת ילמד", אמר להם, "מוטב שאת הווסט ישאיר בבית וילבש חאקי".
גדעון למד במגמה הריאלית. בתעודה מטעם "הגימנסיה העברית הרצליה, תל אביב, פלשתין" אני רואה את הציון 10 במקצועות הריאליים, בביולוגיה, בהיסטוריה ובהתעמלות. באוניברסיטה למד האוזנר משפטים, פילוסופיה וערבית. שם פגש את מי שתהיה אשתו, יהודית. אביה, נחום ליפשיץ, היה מראשוני התנועה הרוויזיוניסטית ומידידיו של ז'בוטינסקי. הוא נעצר לאחר המהפכה הבולשביקית, עלה והיה למדפיס הגדול של ירושלים.
גדעון האוזנר הצטרף להגנה והפך לתובע כללי ראשי. באותם ימים גרו ההאוזנרים בבית הקיצוני ברחוב עקיבא הנושק לגן העצמאות בירושלים. עמדת האוזנר ספגה אש תופת מצלפי הלגיון שהתמקמו באזור בית הקברות המוסלמי. בוקר אחד גילו ההורים קליע תקוע בקיר החדר של תמי בת השנתיים. התינוקת הועברה מיד לבית הורי אמה, בפינת הרחובות בן-הלל ובן-יהודה. שבועיים אחר כך קרע שם פיצוץ אדיר את האוויר הירושלמי. תמי נפצעה, "הנה כאן", היא מראה צלקת קטנה מתחת לסנטר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תמי רווה ועמוס האוזנר. צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
"הבחור שאירגן את ההפגנה נגד הספר הלבן"
|
|
|
|
|
|
|
אבל בימי האש ההם היה צריך גם להתפרנס. הסכם השותפות בין עו"ד הרמן כהן, לימים שופט בית המשפט העליון חיים כהן, לבין גדעון האוזנר, כתוב בעט נובע, באותיות קטנות ומוקפדות. "בין הרמן כהן מצד אחד, לבין גדעון האוזנר מצד שני. מוסכם ומותנה בין הצדדים שהאוזנר יהיה פטור מהתחייבויותיו על פי הסכם זה, במידה ובזמן שפעולותיו תידרשנה בקשר עם המאמץ המלחמתי הנוכחי".
אבל היה זה דווקא כהן שנאלץ כעבור זמן לבקש למחוק את שמו מהשותפות. "אני מקווה שהקליינטים שלי יישארו נאמנים לך בבוא זמנים יותר טובים", הוא כותב להאוזנר על נייר של "הממשלה הזמנית", וממשיך: "בכדי לקיים מצוות'במקום שאין איש השתדל להיות איש', יהיה עלי למלא לזמן מה תפקיד של פרקליט המדינה. גם פרידה זמנית מעבודת התחיקה קשה עלי. . .". אחר כך מונה חיים כהן ליועץ המשפטי לממשלה. אכזבה קשה וממושכת נשא איתו שדווקא בחלקו של מחליפו, גדעון האוזנר, נפל משפט אייכמן.
"זה לא הבחור שאירגן את ההפגנה נגד הספר הלבן?", שאל בן-גוריון כשמינויו של האוזנר לתפקיד היועץ הובא אליו. האוזנר היה פעיל במפלגה הפרוגרסיבית, מעין "שינוי", אבל הרבה פחות בוטה. לפני שהעלה את שמו, בדק איש המפלגה, שר המשפטים פנחס רוזן, את שולי גלימתו, שלא יאשימו אותו במינוי פוליטי. רק כשהתברר לו שהמועמד ללא רבב העביר את שמו לבן-גוריון. האוזנר התלבט עם יהודית האם לקחת את התפקיד ובסוף הסכים.
בבואנוס-איירס נתפס בינתיים אדולף אייכמן. שבועיים לאחר שנכנס לתפקידו כיועץ התקשר בן-גוריון להאוזנר: "הצורר נלכד", אמר לו. ב-23 במאי 61' עלה בן-גוריון לדוכן הכנסת וקרא הודעה מדהימה: "לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י 1950".
מיד לאחר שהוטל עליו לעמוד בראש התביעה הסתגר האוזנר במלון השרון. הוא התחיל לסרוק את החומר הזורם, לגבש קווי טיעון ראשונים, כמעט חדל לחזור הביתה, בני משפחתו היו מגיעים לבקר אותו במלון.
"האישיות שלו השתנתה", אומר בנו, עמוס, שהיה אז בן 11. "לפני זה היה הרבה יותר איש משפחה".
היו לו חששות על עצם ניהול התביעה?
תמי: "אבא לא היה ניצול שואה והוא לא ידע אם יצליח להעביר את הזוועות לידיעת השופטים.'האם אני יכול לייצג כשבעצמי איני ניצול?', היה חוזר ושואל".
איזה הד קיבלו בבית ההתלבטויות שלו?
"אמא נתנה לו כתף אדירה. היתה אומרת לו:'אתה תעשה הכי טוב שאפשר'".
מההתחלה הוא תפס את גודל העניין?
"לא יודעת אם מההתחלה, אבל ככל שהתקבל יותר חומר, ככל שהתברר יותר היקף ההשמדה, הוא הבין".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לקדוש אדולף אייכמן"
|
|
|
|
|
|
|
לבירורים על היקף ההשמדה היה שותף גם עוזרו של האוזנר בתביעה, לימים שופט בית המשפט העליון, גבריאל בך. אז, סגן פרקליט המדינה, גר בך במשך תשעה חודשים במלון ציון בחיפה, להיות קרוב לאייכמן שהיה עצור בג'למה. בך והאוזנר לא הכירו לפני כן, אבל הוא למד להוקיר את התפישה המשפטית המצוינת של האוזנר, את שכלו הישר וגם את ההומור שלו. "היה לו סיפור רלוונטי לכל סיטואציה".
אבל אלה היו הפוגות קטנות ויותר מזה לא הרשו לעצמם. לא סרט, לא יציאה לקונצרט. מה שהיו קוראים בשעות הפנאי המכווצות התקשר גם הוא למשפט. בך, למשל, קרא את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מפקד אושוויץ. הס סיפר עד כמה התבייש שברכיו רועדות כשהוא צריך לדחוק בכל יום אלף ילדים לתאי הגזים. אז הוא הלך לשיחת מוטיבציה אצל הבוס. אייכמן עודד את רוחו, הסביר שבמיוחד צריך להרוג את הילדים. "איפה ההיגיון בלהרוג את המבוגרים ולהשאיר בחיים את הנוקמים, את מי שיכולים להקים מחדש את הגזע?". עודו מדפדף ואייכמן מזעיק אותו לתאו לדון במשהו שקשור להגנה עליו. "מאוד התקשיתי לשמור על פוקר פייס", מנסה בך לומר בצינה משפטית.
האוזנר נאבק אז בזרמי החומר הבלתי אפשריים. הוא לא סמך על זיכרונו הפנומנלי ולקח קורס בקריאה מהירה, נבר במסמכים ובמוחו, מחפש נוסחה שתעביר עוצמת זוועה עלאנושית. יכולת הקליטה, כך הסביר, מוגבלת לניסיון החיים הרגיל: אם עוצמת רעש מסוימת נקלטת באוזן, הרי התפוצצות מחרישה אותה. אם כמות כאב מסוימת מועברת לעצבים, הרי עינוי נוסף גורם לעילפון.
המוח האנושי יכול להכיל מידה קצובה של זוועות. איך יעביר עכשיו שש מיליון טרגדיות? הוא פנה אל העדים, אבל רובם הגיבו ב"אולי תמצא מישהו אחר? ". אחרים השיבו: "הילדים שלנו שומעים את הסיפורים וחושבים שאנחנו מטורפים, איך נסביר לשופטים?". הם נרתעו, רצו להדחיק, לעקוף את ביעותי הלילה.
האוזנר התחיל לחקור עדים בבית. עדה אחת היתה משפני הניסיון של מנגלה. היא ילדה תינוק במחנה ומנגלה קשר לה את החזה כדי שלא תוכל להיניק אותו. בסוף הצליחה לשכנע את אחת האחיות להרוג בזריקה את הילד. "אני עדיין זוכרת את הקול של האישה הזאת", אומרת תמי ששמעה הכל מעבר לדלת, "לילות לא ישנתי בגלל הקול הזה".
האוזנר המשיך לגבש את הצוות שלו, בדיוק עמד לקבל מתמחה שיעזור לו במשפט, אבל המועמד ביקש להשתחרר כי הוא ניצול שואה ולא יוכל לעמוד בזה. האוזנר הסכים. מאז נקשרו יחסי אב ובן בינו לבין אהרן ברק. כשהוצע לברק להיות יועץ משפטי, נסע אל האוזנר שהיה בוויקנד בים המלח כדי להתייעץ.
כשבועיים לפני תחילת המשפט הסתגר שוב האוזנר עם אנשיו במלון השרון. אחר כך נסע עם יהודית לשלושה ימי מנוחה במלון גלי כנרת. ממש לפני המשפט יצא לקיבוץ לוחמי הגטאות. הוא נפגש עם צביה לובטקין ובעלה יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי המרד בגטו ורשה, שמע אותם שעות, סיפר להם נושאים שהוא מתכוון להעלות.
"מה תגיד על מועצות היהודים, על היודנראטים?", שאל אותו אנטק. "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו", ענה האוזנר. "אבל לא תוכל שלא לגעת בכך", העירה צביה, "לא אמנע, אגיד את האמת ללא כחל ושרק", השיב האוזנר. "האם קביעת מועד ההתקוממות הכללית לא היתה אחת ההחלטות הקשות ביותר? ", שאל אותם. אנטק וצביה השיבו שכן. "ידענו שכאשר נתחיל בפעולה המונית גלויה יבוא הקץ לכל אדם בגטו". כשעלה השחר היו הכל מותשים, בחדר הקטן השתררה דומייה, עד שצביה, ישירה כתמיד, ניסרה את השקט: "אתה מדבר כאילו היית שם איתנו". רק אז נרגע, ידע שעמד במבחן, שיוכל לטפל בעדים שלו, ניצולי השואה.
רווה מספרת שפעם אביה חזר נסער במיוחד. בית המשפט התכנס באותו יום בדלתיים סגורות לצפות בסרטים דוקומנטריים שצילמו הנאצים. לאחר ההקרנה נראה אייכמן מזועזע. "איך זה ייתכן", נזף בשומריו, "שבאולם היו עיתונאים ואני הופעתי לפניהם במדי אסיר ולא בז'קט? ". בית האוזנר הפך באותם ימים לסניף של בית המשפט.
חוץ מהעדים באישון לילה היו מתקבלים גם מכתבי נאצה. מכתב עם צלב קרס טבול בדם או כרטיס ברכה לכריסטמס עם איחולים "לקדוש אדולף אייכמן". ולמרות כל זה, ניסה האוזנר לכפות על משפחתו חיים נורמליים, שהילדים לא ירגישו שהפקיעו מהם את אבא. הוא היה שואל על הצופים, על בית הספר, לעתים אפילו הגיע לאסיפות הורים. "אבל היו ימים שהיה חוזר הרוס מהמשפט ובקושי מדבר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לפעמים היינו צוחקים"
|
|
|
|
|
|
|
ביום אפור ומהביל נפתח משפטו של אדולף אייכמן. ה-11 באפריל 61'. בשעה תשע בערך נכנס הנאשם לתא הזכוכית המשוריין באולם בית העם בירושלים. הדיון בתיק פלילי 40/61 יצא לדרך. הפרטים הטכניים חנקו את כל השבוע הראשון. דנו בחוקיות לכידת הנאשם ובסמכות של ישראל לשפוט אותו. מהבתים התחיל לעלות הקול עם אותה רי"ש מתגלגלת. תמי ועמוס ברחו מבית הספר כדי לראות את המשפט מוקרן על מסכים ליד מנזר רטיסבון.
"בבת אחת נהיינו מפורסמים. 'הנה הבן של, הבת של'", אומרת תמי, "ילדים לא אוהבים שמצביעים עליהם". כל אותו שבוע המשיך האוזנר ללטש את נאום הפתיחה. "על הקטע הראשון לא היו דיונים", אומר השופט בך, "הוא היה רק שלו. מאוד התרשמנו. בירכנו אותו". דאגו ששאר הקטעים לא יהיו ארוכים מדי, שיהיו רלוונטיים, שייכנסו רק הדברים העיקריים. הטיוטה הראשונה נשלחה לבן-גוריון וחזרה עם הצעות לתיקונים. "גדעון האוזנר של ערב נאום הפתיחה", מספרת תמי, "הוא איש כמעט בלי שעות שינה, שבודק ומתקן ומתייעץ עם אמא". בבוקר יצא לבית המשפט וקרא טקסט היסטורי. אחריו באה עבודה משפטית סיזיפית. "זה עיסוק שיוצר מתח", מספר השופט בך, "אבל בהדרכת האוזנר היתה אווירה נורא נעימה. עבודת צוות. שמרנו על עצבים חזקים".
איך הייתם מפיגים את המתח?
"לפעמים היינו צוחקים".
הייתם הולכים לסרט?
"לא, כלום. בערב היינו ממשיכים לעבוד".
כל יום שתי ישיבות מתישות של בית המשפט ובערב תיחקרו עדים. "על הבניין היתה יורדת אז דממה", סיפר האוזנר, "ללא המולת הקבע של מאות מבקרים שבקעה במשך היום. בתוך דממה רועמת זו היינו מאזינים לסיפור טראגי נוסף".
והיו הטרגדיות שבתוך הצוות עצמו. ממשלת פולין לא שיתפה פעולה עם המשפט, אולם פולנים עלומי שם שלחו מעטפה עם כמות היהודים שהגיעו כל יום לאושוויץ והמספרים שניתנו להם. על העמודים לא היתה חותמת ובך כינס את הצוות לדון איך אפשר להפוך את החומר לראיה. במהלך הדיון שלף נתונים על יהודים שהגיעו ביולי42', הציע לקרוא באמצעות העיתונות למי שהגיעו אז כדי להשוות בין המספרים שהתקבלו לאלה שעל ידיהם. "אני הגעתי אז", אמר מיקי גולדמן-גלעד, סגן מפקד לשכה 06 שעסקה באיסוף החומר, כשהוא מקפל את שרוולו. "השתרר שקט מוחלט לדקות ארוכות", נזכר בך.
במקביל לדרמות הקטנות בחדרים האחוריים נמשך באולם מצעד העדים. אחד המרכזיים שבהם היה הסופר ק. צטניק, ששבועות ארוכים עמד בסירובו להעיד. באחד מנסיונות השכנוע נפגשו גדעון ויהודית עם ק. צטניק ואשתו נינה בקפה "עטרה" בירושלים.
הסופר התחנן: "לא אוכל לעמוד בזה". אבל נינה היתה נחרצת: "אתה תוכל". יהודית האוזנר, שהיתה מתייצבת כל יום למשפט, המשיכה לעבוד על נינה גם באולם. עד שק. צטניק התרצה. "הוא היה חשוב לאבי", אומרת תמי, "בגלל כושר הביטוי שלו ובגלל שפגש אישית את אייכמן".
מספרים שפעם הגיע אייכמן לאחד מביקוריו באושוויץ. "יש כאן יהודי שטוען שבידיו ויזה לדרום אמריקה", אמרו לו אנשי האס-אס. "הביאו אותו אלי", פקד אייכמן. הביאו את ק. צטניק. אייכמן הביט במסמך וקרע אותו לנגד עיניו של האסיר. הפעם הם נפגשים בירושלים. אייכמן כבר בתא הזכוכית, אבל ק. צטניק עדיין במדי אסיר, מדבר על פלנטה ושמה אושוויץ. "אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ. לתושבי הפלנטה הזאת לא היו שמות, לא היו הורים, לא היו ילדים. אני רואה אותם, הם מסתכלים בי. . . ליד הבור", כאן העד קם מכיסאו.
האוזנר: "אולי אציג לך כמה שאלות?".
העד מתעלם וממשיך לדבר.
השופט לנדוי: "מר דינור, תשמע עכשיו לי. . .".
ק . צטניק מתמוטט. "אמרתי לך שאי אפשר לסמוך עלי", יאמר להאוזנר לאחר שתשוב אליו הכרתו. "אבא לקח את זה מאוד קשה", מספרת רווה, "בא הביתה ולא הפסיק לדבר על ההתעלפות של ק. צטניק, התייסר מזה שהעלה אותו לדוכן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הלילה הראשון שבו אישן בשקט"
|
|
|
|
|
|
|
ממה שדיבר איתכם בבית, האם הבנתם שפיתח איזה יחס לאייכמן?
"אמר שאם היה צריך לשפוט רק אחד מבין הפושעים, אז היו צריכים לשפוט אותו".
למרות הזוועה, נבנה ביניהם איזה קשר אישי?
"הוא תיעב אותו. גם בבית המשיך לקרוא לו 'מפלצת', 'חיית טרף'".
בכה לפעמים?
"אני לא זוכרת אותו בוכה, למרות שאין לי ספק שבכה".
איך בכל זאת הפיג את המתח?
"לפעמים אמא היתה מנגנת לו שופן על הפסנתר".
מדי פעם היו יורדים לנחלת יהודה לבקר את משפחת ריבלין. חברות נקשרה בין רעיה ליפשיץ, סבתה של תמי מצד אמה, לבין סבתו של ספי ריבלין. "הביקורים של האוזנר", מספר ריבלין, "תמיד עוררו התרגשות גדולה. היתה לו בדיחה לכל נושא. לו היה נגמל מהרגלו לצחוק בזמן שהוא מגיע לפואנטה היה יכול להיות אמן".
חוץ ממשפחת ריבלין היו לאבא עוד חברים תומכים?
תמי: "אמא היתה החבר העיקרי".
כשנגזר דינו של אייכמן למות, לא היתה התרוממות רוח בבית האוזנר. קריאות של מרטין בובר, הוגו ברגמן וגרשום שלום שלא לבצע את גזר הדין הרגיזו את האוזנר. הממשלה הכריעה פה אחד שגזר הדין יבוצע. האם האוזנר עצמו היה שלם עם גזר הדין? "יש לי זיכרון ילדות", מספר עמוס, "שאבא דיבר איתי חזק נגד עונש המוות. והנה דווקא הוא, איש המפלגה הפרוגרסיבית, הביא לתליית אייכמן. אבל הוא היה שלם עם העונש כי הבין שיש כאן חריג היסטורי". האוזנר לא רצה להיות בהוצאה להורג. "באולם בית המשפט סיימתי את תפקידי", אמר לבני משפחתו. אחרי שתלו את אייכמן צילצלו להגיד לו. האוזנר שתק לרגע והפטיר: "זה יהיה הלילה הראשון שבו אישן בשקט".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האוזנר וג'יבלי
|
|
|
|
|
|
|
כל מה שקרה עם האוזנר לאחר אייכמן יכול להתכנות כ"שארית חייו". מסערת דברי הימים חזר אל הגיגית הישראלית. במים הטריטוריאליים הרדודים כבר התערבלה הפרשה והאוזנר נסחף מתוקף תפקידו. האם תוקם ועדת חקירה משפטית שתבדוק 'מי נתן את ההוראה' כדרישת בן-גוריון?
האוזנר נסע לפריז לראיין את דליה כרמל, פקידתו של ראש אמ"ן, בנימין גיבלי. זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה הצטלבו הדרכים של גיבלי והאוזנר. כשהיה האוזנר תובע ראשי בהגנה התפוצצה פרשת טוביאנסקי, איש חברת החשמל בירושלים שהוצא להורג בטענת ריגול למען הבריטים.
בספרו "כיתת יורים בג'יז", כתב שבתאי טבת כי על פי פקודת המעצר היה אמור טוביאנסקי להיחקר במשך עשרה ימים. אבל לראש הש"י (שירות ידיעות, המודיעין של אז) איסר בארי ולנציגו בירושלים, בנימין גיבלי, אצה הדרך. לדברי טבת, דיווח גיבלי שהאוזנר ודוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, מסכימים שהחקירה תוצא מירושלים. בית דין שדה הוקם בחופזה בכפר ג'יז, אחד השופטים היה גיבלי. הטריבונל חקר, תבע, שפט והוציא את טוביאנסקי להורג. לגרסת טבת, האוזנר מעולם לא הסכים שהחקירה תוצא מירושלים, כפי שטען גיבלי. כשנה לאחר שהוצא להורג נוקה טוביאנסקי מכל אשמה והאוזנר יכנה את הסיפור: "רצח בלבוש משפטי".
שנים אחר כך שוב נתקל האוזנר בשמו של גיבלי. הפעם בא לפריז לגבות ממזכירתו פרטים על פרשת לבון. לטענת דליה כרמל, כתב "הקצין הבכיר" (גיבלי) ב-19.7.54 מכתב בן שני דפים לרמטכ"ל שבו ניסה להפיל את התיק על לבון. הדף השני הודפס, לדבריה, מאוחר יותר מחדש, בתוספת המשפט: "לפי הוראתו של לבון".
בשובו מפריז טען האוזנר שלא שר הביטחון לבון נתן את ההוראה לסוכנים הישראלים לפגוע במוסדות מערביים בקהיר, אך בן-גוריון יוסיף להתעקש שלבון הוא שנתן את ההוראה. גם לאחר שיתפטר מתפקיד ראש הממשלה יקים ועדת חקירה פרטית וימשיך להתכתב עם האוזנר.
"גדעון האוזנר יקר", הוא משגר לו משדה בוקר, "אבקש סליחתך על ההטרדה שאגרום לך אולי במכתבי זה. בייחוד כשאינך עוד יועץ משפטי לממשלה ואני איני אלא אחד מרבבות האזרחים בארץ. אבל האמת יקרה לי ואני בטוח שהיא יקרה גם לך. שאלה אחת לא נותנת לי מנוח. האם אתה בטוח שדליה אמרה כי זייפה על פי הוראת גיבלי ומה שאמרה זוהי אמת?".
האוזנר עומד על דעתו שהדברים של כרמל אמיתיים, מה שלא מרגיע כלל את הזקן. ". . . מתמיהה עוד יותר העובדה שהמשטרה חקרה את דליה ומומחה מיוחד חקר את העתק המכתב מיום 19.7.54 והגיע לידי מסקנה ברורה שאין בו כל זיוף. אני שואל: איך הגעת לפסול את החקירה הבלתי פוליטית של המשטרה? ".
על כך משיב האוזנר: "בן גוריון מכובדי, המומחה המשטרתי לא קבע'שאין כל זיוף', הוא קבע (איני מצטט מילולית כי המסמכים אינם לפני) ששני העמודים במסמך הם בני גיל אחד.זה מתיישב בהחלט עם הודאתה של דליה כרמל בפני במעשה הזיוף".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שר בממשלות גולדה ורבין
|
|
|
|
|
|
|
התנגשות אחרת עם בן-גוריון ושלוחו, שר המשפטים דב יוסף, היתה על סמכויות היועץ המשפטי. האוזנר קיבל הוראה להעמיד לדין את אליעזר לבנה, מראשי מפא"י לשעבר, בטענה שצילם את הכור בדימונה. "אבא בדק ומצא שלא דובים ולא יער וסירב", מספר עמוס. בן-גוריון אמר: "אבל אני נותן לך הוראה", והאוזנר ענה: "אבל אני יועץ משפטי שלא מקבל הוראות". הוויכוח עלה לישיבת ממשלה והשרים תמכו בבן-גוריון ובדב יוסף: "יועץ, תפקידו לייעץ", זימרו הכל. אבל אז הוקמה ועדת אגרנט הראשונה שקיבעה עד היום את עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה.
כמה שנים לאחר מהומת היועץ הפכה המפלגה הפרוגרסיבית למפלגה הליברלית העצמאית (ל"ע). ב-65' נבחר האוזנר מטעמה לכנסת וכיהן שלוש קדנציות, שתיים מהן כשר בממשלות גולדה ורבין. האוזנר התייחס בכובד ראש לפוליטיקה, אך לא כך נהגה בו הפוליטיקה.
ייתכן שהקריירה שלו סבלה מכך שייצג מפלגה נחמדה שנשכנותה לא עמדה בתו התקן הישראלי. ג'נטלמנים אירופים בים הכרישים. מי זוכר היום Nice guys כמו פנחס רוזן, יהודה שערי או אידוב כהן? בדמדומי שלטון המערך, אפילו מידה של נלעגות דבקה בהם כשראש המפלגה, משה קול, כונה "מוישה גרויס".
לאחר המהפך וביום שבו מינה את דיין לשר החוץ, התקשר מנחם בגין גם להאוזנר. "אני מבקש שתהיה שר המשפטים בממשלתי", אמר לו. האוזנר הביא את ההצעה לדיון במפלגתו והיא נפלה ברוב של חמישה נגד לעומת ארבעה בעד.
אבל משפט אייכמן המשיך לשגר משבים למפרשים הרפויים של הקריירה שלו. כיו"ר יד ושם תופסת אותו הידיעה על בואו הצפוי של אנואר סאדאת לירושלים בביקור בבית הלבן. בגין מבקש ממנו לשוב בדחיפות ללוות את נשיא מצרים. לאחר הביקור ביד ושם מתראיינים סאדאת ובגין אצל ברברה וולטרס. "האדם שהסביר לנו", אומר הנשיא המצרי, "ד"ר האוזנר. הרגשתי שבערה להבה גדולה מאחורי כל מילה שאמר. באמת. לאחר מכן הסביר לי שהיה התובע במשפט אייכמן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בסוף כבר לא יכול היה לדבר"
|
|
|
|
|
|
|
בפסקי הזמן שבין האירועים ואחריהם חזר האוזנר למשרדו לעבוד עם ילדיו, תמי ועמוס. שניהם נפלו מילימטר מהעץ. עמוס הוא עורך דין מומחה בנזקי עישון ובתביעות נגד חברות הסיגריות בארץ ובעולם. הוא אחראי על איסור העישון במקומות ציבוריים,בהם גם טיסות.
תמי התחילה כעובדת טלפרינטר ב"על המשמר". את בעלה, יהודה רווה, הכירה בנשף סיום שנה א' בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. הוא חש בראשו וביקש להיפטר מהכרטיסים,היא קנתה אותם ממנו.לאחר שעבדה במשרד המשפטים עובדים כיום בני הזוג במשרד שרכש רווה מהאוזנר. למשרד שלוחות בתל אביב ובחיפה. תמי, בת 59, היא היועצת לענייני תכנון ובנייה. הם חרשנים בלתי נלאים של הגלובוס. גרים בפנטהאוז המשקיף על ההוד הירושלמי, מחזיקים גם בבית בקיסריה. עד לפני ארבע שנים היו מבעלי "יערות הכרמל", ספא נוצץ לאנשים מרופדים, מחוברים בין השאר לראש העירייה לשעבר אהוד אולמרט, ולנוכחי, אורי לופוליאנסקי.
שתיים משלוש הבנות של הזוג רווה ממשיכות בדרכם של ההורים וסבא. טלי רווה-שוורץ היא דור שלישי במשרד המשפטים, עורכת דין במחלקת חקיקה. גילי סטודנטית למשפטים ולממשל. הבכורה, שירלי רווה-ברוש, היא מרפאה במוזיקה, זוכרת דווקא את המבטים הרכים של סבא, את החיוכים, את הצחוק. כיצד היה מקשיב בעיניים עצומות לסבתא מנגנת בפסנתר, "יודינקה" היה קורא לה.
פריק של התעמלות שפתח את יומו עם מיכאל בן-חנן. היו בקרים שהיה מתחיל בהתעמלות עם נכדתו בסלון. הוא והיא בפיג'מות, עושים תרגילים, לוגמים שוקו ביחד. הוא לא היה מחמיץ יומולדת בגן כדי לעשות את הקסמים שלו, מוציא את היד "הנשברת" מהשרוול, מושך באוזנו האחת ומזיז את האחרת. שטותניק נוגע ללב, אינפנטילי במידה, נותן גיבוי למשובות ילדיו. את תחפושותיו בפורים היה מתחיל בפאה כדי להסתיר את קרחתו המסוקרת.
אני מדפדף בתמונות מחיי משפחה. פה הוא הודי וכאן הוא אינדיאני ובתמונה הזאת הוא קפטן, רב חובל. איש בלי קול שאהב לשיר. "מספיק בקושי" בזמרה, שהתעקש להשמיע את "רד הלילה", " הבו לבנים" ו"מלאו אסמינו בר". צלם מתמכר ואיש שרצה להצחיק. הנה הוא עומד על סלע, עושה פרצופים לעדשה, מניף ידיים, תופס פוזות, לך תיזכר בקטגור שחור הגלימה. אבל המחלה קטעה את כל החדווה המוחצנת הזאת.
"בימים האחרונים כבר לא יכול היה לדבר", עונה תמי, "אבל אבא הלך לקבר עם המשפט הזה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
