 |
"בילדותי שיחקתי במכונית שעמדה לפני ביתנו. היא זזה פתאום ונתקלה בקיר הבית, אינני זוכר אם קיבלתי סטירת לחי מאבי. אבא היה אדם דייקן שאהב סדר למופת, אך בצורה מוגזמת. אבא שמר על ספרים בצורה מסודרת ובדק את שיעורי הבית. הוא היה רגיל להחליף את הגרביים כשלוש פעמים ביום".
את חוויות הילדות הללו - קצת משעשעות, קצת טראומטיות ובעיקר אנושיות מאוד - מגולל מעל דפי מסמכים מצהיבים, אדם שהיינו מעדיפים לזכור דווקא כרוצח חסר לב. איש שלשמו נוספו לאורך שנים התארים צורר, נבל, מפלצת. באותם מסמכים הוא מכונה פעמים רבות רק "העצור". אבל בספרי ההיסטוריה הוא נרשם דווקא בתוארו המלא והמזוויע - אדולף אייכמן, קצין האס-אס הבכיר שנחטף לישראל במאי 1960, נשפט, הורשע והוצא להורג.
במהלך השנתיים שבהן היה עצור בישראל, נחקר אייכמן אינספור פעמים על ידי טובי החוקרים. עדויותיו המפורטות מעל דוכן בית המשפט הועברו בהרחבה בכל אמצעי התקשורת. אבל את ההצצה המעניינת ביותר לתוך תוכי מוחו סיפקו דווקא השיחות הסגורות שלו עם הפסיכיאטר פרופסור שלמה קולצ'אר, שנערכו
בתחילת 1961.
לצדם של השניים ישב בחדר במהלך השיחות רק אדם נוסף אחד: המפקח שאול גוטפלד - השוטר שליווה את אייכמן מתאו שבמחנה "אייר" הסמוך ליגור אל הפגישות וחזרה. גוטפלד צויד במשך כל הזמן הזה במכשיר הקלטה, בפנקס ובעט. במהלך הפגישות נהג לכתוב בדיוק מושלם ובכתב יד נקי ומסודר להפליא חלק גדול מחילופי הדברים, וגם הוסיף רשמים מדברים שנאמרו לו אישית על ידי כל אחד מהצדדים. בסיום היום הקפיד להעביר את הדפים המלאים אל מפקד המחנה, ראש לשכה 06 והממונה על החקירה, ניצב אברהם זלינגר.
במשך שנים שכבו הדפים המקוריים הללו בביתו של זלינגר, שהלך לעולמו בתחילת שנות ה-70, עד שנמצאו בימים האחרונים על ידי בני משפחתו. העדויות המרתקות המפורטות בהם מובאות כאן כלשונן.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
"לא זוכר אם היו מכות"
|
 |
|
 |
 |
 |
|
במהלך הפגישה הראשונה עם הפסיכיאטר, נראה אייכמן חושש לפרטיותו והיסס לדבר בנוכחותו של שוטר. "אני לא חושש לדבר, אך על דברים אינטימיים כמו חיי מין לא אוכל למסור מידע בפני אדם נוסף לרופא שמדבר גרמנית", אמר. גם קולצ'אר עצמו דרש מהשוטר לשמור על פרטיות הנחקר, כפי שהוא עצמו כותב: "בכניסתו אל חדר המפגש שאל אותי הפסיכיאטר האם שני המיקרופונים מחוברים לטייפ-רקורדר. עניתי לו בשלילה".
הפגישות התנהלו במספר דרכים. בחלק מהן היה הפסיכיאטר מראיין את אייכמן על עברו ועל תחושותיו. בפגישות אחרות היה מטיל עליו משימות שונות. כך למשל מתאר גוטפלד: "הפסיכיאטר מציג לאייכמן שאלות מתוך טופס מודפס כגון: מדוע משלמים מסים. . . מה משותף בין ביצה וזרע ועוד". אייכמן עצמו היה מופתע לא פעם מסוג המשימות שהוטלו עליו: "בצאת העצור אייכמן מחדר המפגש אמר לי שזאת הפעם הראשונה שהוא עובר מבחן כזה. דבר מאוד מעניין, המדע התקדם כיום עד כדי כך שאין טעם לשקר. בשובי את הפסיכיאטר הוא אמר: לאייכמן ראש טוב אבל הוא אינו משהו מעל הרגיל".
קולצ'אר הרבה לחזור עם אייכמן אל ילדותו, כדי לנסות להבין באיזו אווירה גדל ואיזה חינוך ספג. הוא סיפר לו על אב נוקשה שמיעט להפגין חום, ועל אם שהלכה לעולמה בגיל צעיר: "לא פחדתי מאבי אך כיבדתי אותו. אינני זוכר אם קיבלתי ממנו סטירות לחי. אמי היתה אישה טובה אך איני זוכר ממנה הרבה, היא נפטרה כשהייתי בן עשר. שנתיים אחרי מות אמי הוא התחתן בשנית, אהבתי את אמי החורגת". בשלב מאוחר גם תיאר אייכמן כיצד נהג לבלות בשעות הפנאי: "ה'הובי' של העצור מאז ימי ילדותו היה לטייל בשטחיים הרריים ורומנטיים".
את לימודיו בבית הספר מתאר אייכמן בגילוי לב, ומודה כי לא נחשב לאחד התלמידים המבריקים: "הוא סיפר שהיה תלמיד פחות מבינוני ולפעמים היה 'איכשהו' עולה כיתה. . . הודות לתפקיד הרם שהחזיק אביו במספר מפעלים הוכנס העצור לאחד מהם לשם לימוד, אולם הוא ניצל את היחס המיוחד שייחסו לו ולא למד".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
הרישומים של גוטפלד (לחץ להגדלה)
|
|
 |
 |
 |
 |
|
"לא הרגתי יהודים"
|
 |
|
 |
 |
 |
|
שאלת היחס ליהודים חזרה שוב ושוב במהלך השיחות. קולצ'אר ניסה להבין אם פיתח אייכמן שנאה ליהודים. כך, למשל, כששאל הפסיכיאטר "מה היתה עמדתך לגבי היהודים בהיותך בבית הספר?", ענה אייכמן: "שום עמדה, לא הצטרכתי לנקוט כל עמדה בשטח זה, ההפך מזה, היו לי חברים יהודים שנהגו לבקר אותי בביתי. בבית הוריי לא היה הבדל בין יהודי ונוצרי. . . במשפחתה של אמי החורגת היו יהודים וחצאי יהודים וחייתי איתם ביחסים טובים".
על תפקידו במהלך מלחמת העולם השנייה אייכמן כמעט לא דיבר בפגישות. את החלק הזה העדיף קולצ'אר להשאיר לחוקרי המשטרה עצמם. למרות זאת, אייכמן חוזר במהלך השיחות שוב ושוב על המנטרה: "לא הרגתי יהודים, לא נתתי פקודה להרוג, ולא נתתי פקודה לגרש יהודים".
בפגישה האחרונה המתועדת במסמכים, חוזר קולצ'אר על שורה של תרגילים פסיכולוגיים. בהמשך הוא גם מבקש מאייכמן לשוב ולתאר אירועי מפתח בילדותו. אחר כך, כמו בסיומה של כל פגישה, ניגש גוטפלד אל אייכמן, כובל אותו מחדש, ומוביל אותו לתא המעצר. בדרך החוצה עוד מספיק הפושע הנאצי לסכם את סדרת המפגשים באותו קור רוח שעליו שמר לאורך כל משפטו ובתמציתיות רבה: "מעניין מאוד. מעניין מאוד ". |  |  |  |  | |
|