 |
 |
|
|
|
|
| הן משרתות בתפקידים קרביים ומבצעיים אבל משוכנעות שנשים בצבא עדיין לא זוכות לשוויון |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חן קוטס-בר
12/5/2005 18:00 |
|
|
|
|
|
|
|
חמישה ימים, במהלך מבצע "ימי תשובה" באוקטובר האחרון, היתה סמלת הדס סגורה בתוך
אכזרית. בחורה יחידה, עם עוד ארבעה לוחמים גברים מגולני ומהשריון. הם תפסו עמדה בבית-חנון, בעומק רצועת עזה. מסביב היה ירי. הלחימה היתה קשה. כעבור כמה שעות הבינה הדס שהיא צריכה פיפי. בתנאים שהיו בשטח אסור היה להוציא אפילו את הראש החוצה. בטח לא לצאת ולהשתין תחת האש. "הייתי צריכה לאלתר", אומרת הדס, "אז לקחתי שקית. אם זה לא נוח, אפשר גם לשים את השקית בקסדה. ביקשתי מכולם לסובב רגע את הראש, ונגמרה הבעיה. זהו. זה הרי הכל בראש. ברגע שזה היה בסדר מבחינתי, כבר לא היתה בעיה. הדבר היחיד היה שלא חשבתי על זה קודם, אז לא הבאתי מספיק שקיות. אבל הסתדרתי עם השקיות של המנות קרב".
אין קושי להיות חמישה ימים באכזרית עם ארבעה גברים?
"לפעמים זה יותר מדי זמן עם הווי גברי: הדיבורים, ההתנהגות, הגרעפסים. אבל הם באמת משתדלים. כל האנשים שהייתי איתם במבצעים הלכו לקראתי, פינקו אותי, דאגו לי. אם לא היה לי נוח, כי כבר הגב שלי נדבק לרצפה של הטנק, אז החליפו איתי מקום".
התחילו איתך?
"גם. למרות שאני לא מצליחה להבין איך אחרי ארבעה ימים שאני לא מתקלחת, כולי חול ואבק, מישהו עוד יכול למצוא בי משהו מושך".
הדס היא הבחורה הראשונה שמשרתת כפרמדיקית ביחידת המסתערבים (ימ"ס) של עזה אשר שייכת למשמר הגבול. היא זו שיוצאת עם היחידה לכל מבצע בו הם זקוקים לליווי פרמדיק. קודם לכן היתה פרמדיקית באוגדת עזה. בשנה האחרונה השתתפה הדס בקרוב ל-20 מבצעים, כולם בעומק הרצועה. אף בחורה לפניה לא עשתה זאת. היא נכנסה לבתים של פלשתינים, תפסה עמדות וטיפלה בפצועים בשטח. מחר, יום העצמאות, תשתתף הדס בקבלת הפנים שעורך נשיא המדינה משה קצב ל-120 חיילים מצטיינים. היא נבחרה לחיילת מצטיינת מטעם חיל הרפואה. את שמה המלא ותמונתה אסור לחשוף בגלל היחידה המיוחדת בה היא משרתת.
"אני זוכרת שלפני שיצאתי למבצע הראשון אמרו לי:'יש לך הזדמנות לפתוח דלת לבנות בצה"ל, הרבה תלוי בך, אז חשוב שתהיי מאוד מקצועית בפן המבצעי וגם, כמובן, בפן הרפואי - אם יהיה צורך'", היא אומרת. "לא היתה לי אז יותר מדי הכשרה מבצעית. הגעתי לפרמדיק שאותו הייתי אמורה להחליף, מפלס"ר גבעתי. הוא אמר: 'תעשי מה שכולם עושים, ויהיה בסדר'. התחיל המבצע, הגענו לשטח, פרקנו מהנגמ"ש, עמדנו להיכנס לאחד הבתים, ואני רואה את כולם מתקדמים בתנוחות מבצעיות. לא ידעתי מה לעשות. הסתכלתי עליהם והעתקתי. אחר כך התקשר אלי קצין הרפואה של פיקוד דרום ואמר לי: 'תדעי שהמ"פ של הכוח אמר שהוא בכלל לא שם לב שהיתה לו מישהי עם קוקו שם, מתחת לקסדה'. זהו . זה משהו שאני תמיד אזכור".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בלי איפור ותסרוקות
|
|
|
 |
|
|
|
לקראת יום העצמאות כינסנו ארבע נשים שמשרתות בתפקידים קרביים בצה"ל לשיח לוחמות: סמלת הדס מהימ"ס; רב-סרן מיטל פלדמן, עד לאחרונה מפקדת פלוגה בגדוד הקרקל - גדוד חי"ר קל שמשלב לוחמות ולוחמים; סרן מזל קציר, עוזרת קצין הרפואה הראשי של אוגדת עזה, וסרן ענבר גולדנר, מפקדת פלוגה שמשלבת לוחמים ולוחמות ביחידת המעברים של המשטרה הצבאית, אחראית על שישה מחסומים בגזרת קלקיליה-טול כרם ומי שמכונה בפי הפלשתינים "הקפטן".
המונח "קרביות", מעצם טבעו, מורכב ומעורר מחלוקת אפילו בין הבנות. נכון להיום אין עדיין בצה"ל שוויון מוחלט בין המשימות המוטלות על נשים וגברים, לפחות בכל הנוגע לחילות היבשה. נשים לא לוכדות מבוקשים ולא כובשות יעדים מבוצרים. הכנסת נשים לתפקידים בלתי שגרתיים היא איטית ומבוקרת. כך או אחרת, קולן של הנשים בצה"ל כמעט לא נשמע. מבט נשי ייחודי על העימות, כפי שמתנהל, לא מצא ביטויו בכלי התקשורת מאז החלה אינתיפאדת אלאקצה ועד להכנות להתנתקות עכשיו. גם ההתמודדות עם דילמות מוסריות וערכיות בצה"ל לא הביאה בחשבון כל התייחסות נשית. "אסור לשכוח שיש פה גם נשים", אומרת רב-סרן פלדמן, מפקדת הפלוגה בקרקל. "נשים וגברים ישיגו את אותן המשימות, אבל הדרך הרבה פעמים תהיה שונה. עצם זה שאנחנו נשים גורם לזה שנראה את הדברים אחרת".
סרן גולדנר, מפקדת מחסומים: "מחסומים זה משהו שמדברים עליו כל הזמן, אבל לנשים במחסומים אני לא חושבת שאי פעם נתנו ביטוי. אפילו שאני יכולה להעיד, כמי שנמצאת שם, שכשיש משמרת במחסום שמורכבת רק מבנות, כל היחסים טובים יותר. עם כולם. הכל הרבה יותר רגוע. בסוף, בשורה התחתונה, נשים עושות את המחסומים מקום שיותר נעים לעבור בו".
הדס : "הצבא, כמו שהוא נראה היום, גם כשהוא מאפשר לאישה להיות בשטח, הוא מבקש ממנה באופן לא ישיר לוותר על הנשיות שלה. במראה, בהתנהגות. אף אחד לא מחפש את האישה הרגישה בשטח. זה לא יתקבל בברכה. אין לבכות, אין להגיד 'קשה לי'. לא מחפשים מבט נשי, או קול נשי, או מה שזה לא יהיה. אף אחד לא יגיד: 'וואו, איזה יופי, בואי איתנו עוד פעם לשטח, אנחנו רוצים ראייה נשית', בדיוק כמו שאין מה לדבר על איפור ותסרוקת כי אין לזה מקום שם, ואת זה, את ההיבט החיצוני, אני דווקא מצדיקה. אני חושבת שנקודת ראות נשית היתה מכניסה צד מאוד הומני בכל הלחימה המוגבלת הזאת, אבל אני לא יודעת איפה בפועל אפשר היה להכניס את זה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נאבקות על כל דבר
|
|
|
|
|
|
|
ארבעתן חלמו להיות לוחמות קרביות. הכמיהה היתה לשרת בשטח, להיות ראשונות, לפרוץ דרך. רב-סרן פלדמן, 26, גדלה באילת. היום היא גרה ברעננה. את המסלול הצבאי שלה עשתה בהדרכת בנים. בהמשך יצאה ללימודים באקדמיה הצבאית, מקום השמור בדרך כלל למ"פים בנים. כשסיימה, לפני שנתיים וחצי, הגיעה לקרקל, גדוד שעוסק בעיקר בבט"ש (ביטחון שוטף). פלדמן פיקדה על פלוגת המסלול בגדוד, שהוצבה בגבול ירדן. בימים אלה היא מתחילה תפקיד חדש, בחטיבת המבצעים.
סרן קציר, 26, גדלה בבית-שמש. יש לה עוד שלושה אחים בצבא קבע, בחיל האוויר ובחיל הים. היא נמצאת כבר ארבע שנים בחבל עזה, תחילה כקמב"צית רפואה והיום על תקן עוזרת קצין הרפואה של אוגדת עזה. היא זו שיוצאת לשטח בכל מקרה של אירוע עם נפגעים. משימתה להביא את הנפגעים מהר ככל האפשר למקום בו יזכו לטיפול רפואי מיטבי. פעמים רבות היא מגיעה לשטח בזמן אירוע מתמשך, מסביב יש ירי והיא צריכה לדאוג לחילוץ הפצועים תחת אש.
סרן גולדנר, 23, חיפאית , החלה את המסלול שלה כשוטרת במשטרה צבאית, על אף שחלמה להיות קרבית. לפני שנה, כאשר הוחלט להקים את יחידת המעברים בעקבות הפגיעה בפלשתינים במחסומים - עברה לשם. בעוד לוחמי החי"ר אחראים על אבטחת המחסומים, תפקיד אנשי יחידת המעברים לבצע את הבידוק הביטחוני באוכלוסייה תוך דגש גם על ביטחון ומניעת פיגועים וגם על שמירת כבוד האדם. בפועל, גולדנר היא זאת שמחזיקה את כפתור החיים לפלשתינים. היא זו שקובעת מי יעבור במחסום ומי יידחה.
הדס, 20, הצעירה שבחבורה והיחידה שאיננה קצינה, גרה בהרצליה. ביקשה לשלב תפקיד קרבי עם רפואה. עשתה קורס פרמדיקים שנמשך שנה ואז, לפני שנה ושלושה חודשים, ביקשה שיציבו אותה בעזה. "התחושה היא", היא אומרת, "שבנות צריכות להיאבק כמעט על כל דבר. בכל פעם שאני יוצאת למבצע, אני יודעת שיש לי המון מה להוכיח. אני צריכה להראות שאני מסוגלת, שאני לא פוגעת בכוח רק בגלל שאני בחורה".
גולדנר: "זה לא שאת לא מקבלת תגובות חמות. את מקבלת, אבל למה? כי כולם מופתעים. כי את אישה ומצליחה ומקצוענית. אם הייתי מ"פ תותח, אף אחד לא היה מופתע. זה מרגיז. אישה בקרבי זה לא רק משהו שאמור להיראות טוב, יש לזה גם משמעות. לבחורות בתפקידים קרביים יש גם ערך מוסף".
קציר: "אישה יכולה לעשות כל תפקיד ובצורה טובה, אבל זה תהליך. אני זוכרת את המבצע הראשון שרצינו להכניס אליו פרמדיקית. היה מאוד קשה לשכנע את המפקד לקחת בחורה. היום כבר מבינים שאין הבדל בין פרמדיקית לפרמדיק. העובדה שאת אישה לא משפיעה על המקצוענות שלך. להפך, לנשים יש הרבה פעמים יותר מוטיבציה".
פלדמן: "הגיע הזמן שייתנו לבנות לקפוץ מדרגה. הבנו כבר את הדברים הבסיסיים: מחסום, מעברים, גבול של שלום. עכשיו אנחנו רוצות שוויון מלא".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא יושב על המצפון"
|
|
|
|
|
|
|
הנקודות בהן הציבו אותן הן קריטיות, בעלות השפעה על חיי אדם: קביעת גורלות במחסום, טיפול בפצועים בשטח, ההכרעה איזה פצוע יפונה ולאן. גם השירות בגבול של שלום, כמו במקרה של פלדמן, עשוי להיות מורכב. כל תקרית שם יכולה להתפתח לתקרית בינלאומית. "אני זוכרת בימים הראשונים במחסום, כל בן אדם שהעברתי, חשבתי פעמיים", אומרת גולדנר. "כולם נראו לי חשודים. היה אחד, שכל פעם שהסתכלתי עליו, הוריד את הראש. בשלב מסוים הוא נעלם. באותו לילה דיברתי עם אמא שלי בטלפון. אמרתי לה: 'אמא, אני חושבת שהכנסתי מחבל לארץ'. בדיעבד זה לא קרה, אבל יש את הרגעים האלה בהם את חושבת שאולי פספסת. פחות מדאיג אותי שלא אעביר מישהו, מאשר, להפך, שאעביר מישהו בטעות. אני יודעת שאני קובעת גורלות מבחינת הערבים, אבל זה לא עושה לי שום דבר.
אני יודעת שאני עושה את ההחלטות הכי נכונות שיש. לפחות ברמה ההומניטרית אני לא חושבת שטעיתי עד היום. בהתחלה זה היה לי יותר קשה, אבל היום זה פשוט. קודם כל אני מסתכלת על ההיבט הביטחוני. רק במקרים יוצאי דופן אעביר אנשים אם אין להם אישור. ואם אישה או ילד עומדים ובוכים לי אחרי שהחלטתי לא להעביר אותם, אז זה לא נעים לי ולא נוח, אבל זה לא יושב לי על המצפון. אני אשן בלילה. אני חושבת על הסיטואציה בה הם נמצאים, אני יודעת שזו לא הרגשה טובה לעמוד משתיים בבוקר בתור של 3,000 איש ולחכות שאנחנו נפתח את המחסום, ובסוף שולחים אותך הביתה בחזרה, אבל אני גם יודעת שאין מה לעשות".
הדס: "בפעם הראשונה שנכנסתי עם כוח לתוך בית של פלשתינים, היה לי מאוד לא נוח. הדחקתי את זה. הסתכלתי מסביב ואמרתי לעצמי:'וואי, לפני כמה שעות היתה פה משפחה שאכלה ארוחת ערב וראתה פה טלוויזיה'. אנחנו נכנסים לבית שלהם, הם צריכים לעזוב, וזה יכול לקחת גם כמה ימים. היתרון הוא שדווקא זה שאני פרמדיקית חוסם את המחשבות האלה. כי בשביל להתמודד עם הדברים שאנחנו מתעסקים איתם, יש לנו יכולת הדחקה טובה. את מפתחת מנגנון הגנה וזה פועל גם שם. אני יכולה לשים קיר. אני יודעת שאני חלק מצבא ועושה מה שאני צריכה לעשות, בורג קטן במערכת. זה יכול לצער אותי לרגע בשביל האנשים שהיו באותו בית, אבל זה הכל".
יש פחד?
הדס: "יכול להיות פחד כשיורים לידך, אבל זה פחד טוב. לא פחד של 'מה אני עושה פה?'".
מזל: "זה לא שאת מנותקת מעצמך כשאת נוסעת בג'יפ ושומעת את הירי מסביב והדיווחים בקשר, אבל זה רק מגביר את האדרנלין. את מתעסקת בפצועים, בפינוי. זה גם הקטע הקשה. לפעמים את רואה מישהו שאת יודעת שספק אם ישרוד. זה עוד יותר קשה כשמדובר באזרחים, בילדים. אני לא אשכח את האירוע שהיה בחודש מאי, על ציר כיסופים, בו נרצחה משפחת חטואל - האמא והילדות. אני חושבת שזה היה האירוע הכי קשה מאז הגעתי לרצועה. את לא יכולה להתנתק מהרגש שלך אחרי אירוע כזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מחר יהיה פיצוץ במחסום"
|
|
|
|
|
|
|
העיסוק בשאלת מוסריותו של צה"ל ובדילמות מוסריות שמתעוררות בשטח לא פסח גם עליהן. "ביום שבו הגעתי לרצועה היתה חדירה של חוליה לגדר", אומרת הדס. "ירו בהם. אחר כך הסתבר שאלה היו ילדים בני 13-11. אחד מהם נהרג. זה היה מראה נוראי, טראומתי. אני הייתי בשוק. גם כי אתה לא מוכן לזה - לא פיזית ולא נפשית, גם בגלל שהמראה היה קשה וגם בגלל שזה מאוד הכניס אותי לכל הדילמות. היום הדילמות עדיין עולות, אבל ברור לי מה אני עושה איתן, מה המקום שלי. ברור לי שאם יהיה פלשתיני פצוע אטפל בו בדיוק כמו באזרח או בחייל ישראלי. זה כבר קרה. היה פלשתיני שקיבל כדור בברך, ואני טיפלתי בו בדיוק באותה מקצועיות. אני לא אומרת 'הוא פלשתיני'. זה לא משנה לי. מצד שני, הכניסות לבתים הן עדיין קשות".
גולדנר: "רק בשבוע שעבר הגיעה אישה מבוגרת, בת 70, למחסום. היה צו שאסר עליה להיכנס לישראל. מצד אחד, מדובר בזקנה, בקושי הולכת, יש לה משפחה בארץ, אין עליה כלום, סביר להניח שהיא לא תוציא את הפיגוע הבא. מצד שני, תמיד יש סיכוי שהיא כן תבצע פיגוע, כי גם ילדים בני 13 מוציאים פיגועים. זאת היתה דילמה. בסוף העברנו אותה. או כל נושא הילדים: לילדים אסור לעבור במחסום. מגיעה אמא עם ילד על הידיים אחרי שהם הלכו משתיים בלילה ברגל, ואני צריכה להגיד לה: 'מצטערת, הילד לא יכול להיכנס'. הילד בוכה, האמא בוכה. זה מתסכל. במקרה אחר יש אישה בהיריון עם צירים ואסור לה לצאת, ואת לא יודעת אם היא באמת בהיריון, כי היא לא נראית. זאת שחיקה עצומה. את עומדת שש שעות, עם שכפ"ץ קרמי, הרגליים שלך נדפקות, את כל יום באותו נוף, עם אותם אנשים. זה לא פשוט. אני מקפידה שכל הזמן תהיה מחלקה אחת בלמידה אצלנו, בדיונים על הדילמות בדיוק בגלל זה. זה לא אומר שלי אין שאלות, שאני לא מתלבטת. הנה, עוד מעט פותחים מסוף חדש למעבר. כשאני נכנסת פנימה ורואה את הגודל שלו, כמו שדה תעופה ענק, אני אומרת: 'קיבינימט, אני בת 23, ואני אהיה אחראית על הדבר הזה?'. זה קשה, בכי של ילד ואישה מתמוטטת, אבל אלה לא דברים שרודפים אותי. אני יודעת שאני צריכה לקבל החלטות. מה כן רודף אותי? ילדה בת 13 שלא נתתי לה לעבור פעם. היא קיללה אותי, ובסוף, לפני שהלכה, אמרה לי: 'מחר יהיה פיצוץ במחסום הזה'. זה היה מפחיד. את הפנים שלה אני זוכרת. מעבר לזה שיש גם דילמות ערכיות כמו כשמציעים לך כסף במחסום כדי לעבור. או אפילו דבר יותר פשוט: עוברת משאית של פירות וירקות - לקחת משהו לאכול, לא לקחת? זה נראה כלום. אבל זה קרה אצלי, ואותו חייל שלקח נכנס לכלא".
מזל : "הדילמות מתעוררות גם כשמסתובבים במועסי (כפר פלשתיני בחבל קטיף תחת שליטת ישראל כיום - חק"ב) ורואים את העוני של הצד השני, המצוקות. זה מעורר רחמים. את יודעת שלא כולם שם מחבלים, שאי אפשר לעשות הכללה. או, להבדיל, כשיש אירוע מתמשך; מצד אחד, את רוצה, ראשון בסדר העדיפויות, לטפל בפצועים. מצד שני, יש גם את האפשרות שתכניסי צוותי רפואה לשטח והם ייפגעו. אז זה תמיד מחסיר פעימה. דווקא הנושא של פצועים פלשתינים שאנחנו נדרשים לטפל בהם הוא לא דילמה. אם יהיה פצוע פלשתיני שיידרש לו מסוק, גם אם זה מחבל שניסה לחדור לארץ דקה קודם, אנחנו ניתן לו מסוק. באותה המהירות. בזה אין לי אפילו צל של ספק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"האמא של הפלוגה"
|
|
|
|
|
|
|
יש משמעות, הן אומרות, לעובדה שהן נשים. "יש שוני אישיותי בין גברים לנשים", אומרת פלדמן. "נשים מעדיפות להגיע לעמק השווה, להסכמות. אנחנו הרבה יותר מסתכלות על הצד השני, מה עובר עליו, למה הוא מתנהג ככה. זה לא שאין גברים כאלה, אבל אצל נשים זה הרוב. נשים לא הולכות ראש בראש. המסר הוא לא 'בוא נראה מי ינצח', אלא 'איך אפשר לפתור את הבעיה'. יש בדיחה על בעל ואישה שצריכים להשיג תרופה יקרה, ואין להם כסף. הבעל מציע לבצע שוד. האישה אומרת: 'למה, אני אלך ואדבר עם הרוקח'. זה עובד ככה בכל מקום".
גולדנר: "גם מבחינת רגישות יש לנו יתרון. זה בא לידי ביטוי בטיפול בחיילים שלנו, לא ללכת עם ראש בקיר, לדבר, להבין, להיות יותר גמישות. לי קוראים 'האמא של הפלוגה'. אני לא בטוחה שחייל היה בוכה לפני גבר. אצלי זה קורה. אותו דבר גם במחסום. גברים רואים בצד השני אוכלוסייה שצריך להעביר או לא להעביר. אנחנו רואות את האנשים שמעבר לזה. אז ברור שהביטחון הוא הראשון בסדר העדיפויות, אבל לא כל מי שעובר במחסום הוא מחבל. הרבה גברים לא רואים את זה ככה. אם מישהו מרים עליהם את הקול, הם מרימים עליו את הקול בחזרה. למה בכלל להיכנס לזה? ואם מישהו לא זז במחסום, למה לדחוף אותו? גברים הרבה פעמים חושבים שצריך לדחוף, כי זה המחסום שלהם, אז הם לא רוצים לצאת 'קטנים'. קשה להם להבין שאנחנו נותנים שירות".
מה עם אינטואיציה נשית?
גולדנר: "נשים יותר רגישות לדברים, יותר מתונות בהחלטות שהן מקבלות ומצד שני, גם נותנת תשומת לב לדברים. לפעמים עובר בן אדם, ורואים שמשהו לא בסדר אצלו, אז נשים יודעות לשאול את השאלות שלפעמים מכריעות. נשים תופסות יותר תעודות זהות מזויפות, מבחינות בהתנהגות חשודה, באנשים לחוצים. אחת הבנות תפסה אצלי מבוקש".
איך מגיבים הגברים בשטח?
הדס: "במבצע הראשון היו תגובות והערות ופרצופים. בדרך כלל אחרי שהם מבינים שאני אהיה שם, אם הם יקבלו אותי ואם לא, אז הם מתחילים להיות נחמדים".
והפלשתינים ?
גולדנר: "הערבים הישראלים שעוברים במחסומים בעיקר חצופים. הם חושבים שאם יקראו לי מותק, זה ישנה משהו. יש גם את הנשים הפלשתיניות. היה מקרה אחד שבו בחורה פלשתינית דפקה לי מרפק. זה היה מכעיס שבחורה נותנת לי מכות, ועוד פלשתינית. היא סירבה לדבר איתי, בגלל שאני בחורה. ברגע שהגיע חייל - היא התחילה לדבר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החשש מאיבוד הנשיות
|
|
|
|
|
|
|
פלדמן היא היחידה שנשואה ביניהן. גם בעלה היה איש צבא שהשתחרר לאחרונה משירות קבע. הם הכירו באקדמיה הצבאית. גולדנר הכירה את החבר שלה במחסום. החבר של קציר לא קשור לצבא. להדס אין חבר, אבל את החבר האחרון שהיה לה הכירה במהלך מבצע. "זה לא פשוט לנהל קשר זוגי כשאת בצבא", אומרת קציר. "גם כשאת כבר יוצאת הביתה, את עדיין בצבא. את חיה את זה, מדברת על זה. זה מורכב".
מה עם נשיות, זה משהו שאפשר לשמור עליו?
קציר: "אני חושבת שכן. נשיות בעיניי באה לידי ביטוי יותר בתכונות כמו רגישות, הבנה, אכפתיות ושכל ישר ופחות במראה חיצוני".
פלדמן: "אסור שנשים יחשבו שבשביל להיות לוחמות ביחידה קרבית הן צריכות להיות גברים, להיראות כמו גברים, להתנהג כמו גברים. את במערכת גברית, וזה יכול קצת לבלבל, לגרום לאנשים לחשוב שכדי להצליח הן צריכות לשנות את עצמן. זה לא נכון".
גולדנר: "אני לפעמים חושבת שאני מאבדת את הנשיות, עם מדי הב' והנעליים והדיבור".
הדס: "הרגשתי הרבה פעמים שאני צריכה לוותר על הרבה מהנשיות שלי. בעיקר במה שנוגע לקשיחות, לא להביע פגיעות. הוויתור הוא יותר ביומיום. אני מסתובבת עם מדי ב', לא כמו הבנות שמתאפרות בבוקר. כי בסוף, אם אני איראה כמו ברבי, אז בהערכות המצב לפני המבצע יגידו 'לא רוצים להכניס אותך'. אם מפגינים קשיחות וקור רוח, אז פחות חוששים מזה שאת בת. חוץ מזה שיש דברים קטנים שאני כן שומרת עליהם. אני אף פעם לא אלך בבסיס עם קוקו, למשל. תמיד עם שיער פזור. יש בי משהו שמתנהג כמו אחת מהחבר'ה, כי אני חלק מהכוח, אבל אני לא 'אחי'".
הן עדיין לא יודעות אם ייקחו חלק פעיל בתהליך ההינתקות. ברור להן, לכולן, שנוכחות נשית בכוחות הפינוי היא בעלת משמעות. אין להן ספקות בקשר ליכולת שלהן ולמוכנות שלהן לבצע את המשימה. סרבנות נשית, הן אומרות, גם אם קיימת, הן עצמן לא נתקלו בה. נכון לעכשיו הן מתמקדות בעבודה היומיומית: פלדמן, בתפקידה החדש בחטיבת המבצעים. אחר כך כבר הוצע לה להיות סגנית מפקד גדוד הקרקל. קציר יוצאת ללמוד מינהל מערכות בריאות. בתום הלימודים תמשיך בצבא. גולדנר לא יודעת עדיין מה תעשה. אם לא יוצע לה תפקיד שטח, תשתחרר מצה"ל, אך תמשיך בעבודה הביטחונית.
הדס תחתום לתקופת קבע קצרה ואז תשתחרר. אולי תיסע ללמוד רפואה בחו"ל. כולן יודעות שהתקופה בה שירתו בנקודות החיכוך, תשאיר בהן סימנים. הן עדיין לא יודעות אילו. "אני לא יודעת אם יום אחד, כשאני אהיה אמא, אחשוב על הנשים האלה שראיתי במחסום", אומרת גולדנר. "מוקדם מדי להגיד".
קציר: "אני חושבת שבכל מקרה, זו תקופה שעיצבה אותי אחרת. מה אני אעביר מזה יום אחד לילדים שלי? את הדילמות, את הצד השני, האחר, את זה שחשוב להיות בריאים".
הדס : "ואת זה שאפשר, שבנות יכולות, שכמעט הכל תלוי בכוח הרצון".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
