 |
/images/archive/gallery/271/278.jpg מטוס קרב f16-f של חיל האוויר הישראלי. צילום
רובי קסטרו  |
|
|
| יום אחד אולי אפרוש כנפיים |
|
| הם נאספו מכל הארץ: בנות (בערך 30), בנים
(הרבה יותר) ואף לא אתיופי אחד. חלקם ייאלצו
להחזיר את הקיטבג, חלקם יפרשו מרצון וחלקם
יזכו לענוד את הכנפיים היוקרתיות. הצצה נדירה
לתוכנית הריאליטי המרתקת בישראל: גיבוש טיס |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
פליקס פריש
12/5/2005 17:26 |
|
|
|
|
|
|
|
יום רביעי, נובמבר 1991, בסיס חיל האוויר חצרים, גבעת הגיבוש. בשמירת המאהל בלילה, בין שתיים לשתיים וחצי, החלטתי שבבוקר אני חותם ויתור. ממרחק השנים כבר קשה לזכור למה, לכל הרוחות, החלטתי את ההחלטה המטופשת הזאת. אולי זה קרה אחרי שראיתי שני מטוסי פאנטום ממריאים בשעת לילה מאוחרת באורות עמומים, והשלכתי את התשישות הפיזית והנפשית שלי על כלל חוויית הטיסה, שהיתה חלום ילדות.
אם להניח למחיצות האגו ליפול, אפשר גם להודות בזה שפשוט נשברתי. מי שהמציא את תרגיל המציאות הארוך שבו השתתפתי, לצד עוד כ-700 גברברים ממיטב הנוער, הצליח לעבוד עלי.
בשעת בוקר מוקדמת, כשהמ"מ והמ"כים התייצבו מולנו ודיווחו באמצעות החניכים התורנים שהמסע הבוקר הולך להיות הרבה יותר קשה מן המסע של אתמול, זה קרה: אחזתי בחוזקה בדחליל רובה ה-M14 הארוך, שבארבעת הימים האחרונים עשה לי סימנים כחולים במותן, ניגשתי למרכז הח' הפלוגתית והודעתי למפקד, גד קראו לו, שאני רוצה לחתום ויתור.
כך, יום אחד לפני סוף הגיבוש לקורס טיס מספר 129 הקיץ הקץ על הקריירה המפוארת שחזיתי לעצמי בשורות חיל האוויר הטוב בעולם. עוד בהמשך אותו יום, בעיקר באוטובוס הדודג' הישן והמקרטע שהוביל אותי ועוד כמה לוזרים מחצרים לתחנה המרכזית בבאר-שבע (למרות שטרנר אומר שמדובר בחמש דקות, לי זה נראה ארוך כמו הנצח) - התחלתי להצטער. עד היום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המתאימים לטיס
|
|
|
 |
|
|
|
תחת גל סדרות הריאליטי האמריקניות והבריטיות ששוטפות את המסך העברי בשנים האחרונות, כמעט שכחנו שכבר עשרות שנים מספק לעצמו עם ישראל כמה מתוכניות הריאליטי הטובות ביותר. אולי אנחנו בכלל ממציאי הז'אנר.
אחרי הכל, באיזה עוד מקום בעולם הולכים כמעט כל הבנים, ולא רק, הבריאים וחדורי המוטיבציה לגיבושים ליחידות המיוחדות, ועוברים סדרת תרגילי מיון מוזרים משהו: מניפים חביות אל צמרות העצים, סוחבים שקי חול במדרון חול תלול בווינגייט המוכר יותר בשם "אסון טבע", יושבים בסירות מתנפחות ואטומות בים גלי כדי לראות מי האחרון שיצליח לא להקיא, חופרים בורות עמוקים באדמה ומועסקים בשאר מיני משימות צוותיות. והכל כדי לזקק, בתום שבוע מפרך, מבין הטובים ביותר את העוד יותר טובים - המתאימים.
או במקרה שלנו, את "המתאימים לטיס", גרסת הפוליטיקלי קורקט העדכנית ל"טובים לטיס" שתבע בזמנו עזר ויצמן המנוח ואשר נישאת כיום בפי כל מפקדי הגיבוש. כאילו כדי לומר מראש למחצית המשתתפים שלא יעברו: "זה בסדר, גם אתם טובים מאוד, אבל, מה לעשות, לא מתאימים".
ואם כבר גיבוש, למה לא הטוב ביותר. בית הספר לטיסה זוכה בכל שנה, בבלעדיות ובראשוניות, בכל בן נוער בו הוא חפץ. כל מי שנתוניו בולטים במיוחד, משתייך לקבוצות האיכות הראשונות ומפגין מוטיבציה גבוהה לשרת, מקבל זימון לקורס. זאת למעט הנשים - שם עדיין לא מצליח צה"ל לזמן כל מועמדת מתאימה לקורס. אבל על כך בהרחבה בהמשך.
אחרי שקיבלנו אישור עקרוני של מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, להצטרף לגיבוש קורס טיס מספר 156, המתין לנו עוד משא ומתן קצר ותכליתי עם סא"ל דורון, קצין המיון של בית הספר לטיסה בחצרים וטייס קרב בחירום. הסכמנו שלא לחשוף את הסודות הכמוסים של הגיבוש, למשל נוסחאות ההתאמה והציונים וחלק מן התרגילים - אם כי רובם המכריע מופיע בפירוט רב למדי בקהילות המתגייסים באינטרנט.
בתמורה ניתנה לנו גישה נדירה (זו הכתבה הראשונה על הגיבוש, למעט סרט תעודה אחד שצולם לפני כחמש שנים בקורס 144) ל"שדה הניסויים" בחצרים. שם, על פני הכבישים האחוריים של הבסיס, התרוצצו במהלך השבוע הראשון של חופשת הפסח מיטב בני הנוער ובנות הנוער, סחבו אלונקות וחביות ריקות שאסור בשום פנים ואופן להפיל לקרקע, אימצו את גופם הדואב והמיוזע ואת ראשם המאובק בתרגילי חשיבה, רצו מאות פעמים עד לעץ הקרוב וחזרו והסתדרו בשלשות תוך 30 שניות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משקפי שמש גם בלילה
|
|
|
|
|
|
|
יום ראשון, 17 באפריל. יחד עם אלוני הצלם ורב"ט נעמי, מש"קית מדובר צה"ל שגם היא עצמה סוג של נפל טיס, התייצבנו בשמונה בבוקר בחורשת האורנים הגדולה במחנה תל השומר יחד עם יותר מ-700 המועמדים לגיבוש. רובם המכריע תלמידי י"ב, חלקם מסיימים שנת שירות, ויש עוד כמה עשרות חיילים במדים, המכונים כאן ותק"צים (ותיקי צה"ל). למרות השם המפוצץ לא מדובר בלוחמים ממלחמת השחרור, אלא בסך הכל בחיילים חוגרים בסדיר. לקצינים שמתנדבים לקורס טיס יש פטור מן הגיבוש.
מולם, על שולחנות הפיקניק של קק"ל, ישבו כמה עשרות חיילים על מדי ב', ללא דרגות או סימנים מזהים, שחבשו כובעי בייסבול אדומים עם סמל בית הספר לטיסה. אלה הם המ"כים. חיילים אחרים חבשו כובעים כתומים. אלה סמלי המחלקות. מפקדי המחלקות והפלוגות צוידו בכובעים כחולים, ואילו אנשי המנהלה, הרס"פים וכל מי שמריץ את האופרציה הגדולה למדי חבש כובע לבן.
כולם הרכיבו משקפי שמש כהים, לצורך דיסטנס, אותם הם ימשיכו להרכיב גם בלילה תוך סיכון גדול למעוד על בזנ"ט או להתנגש באוהל בלילות החשוכים של חצרים. אבל מה לא עושים כדי להשרות את האווירה הנכונה וכדי להצליח במיון? ילדים טובים, המ"כים. למרות שרובם כבר טייסים ואנשי צוות אוויר וחלקם פרחי טיס הקרובים מאוד לסיום הקורס, הם שומרים בקנאות על אווירת דיסטנס וממעטים לדבר גם איתנו.
באופן כמעט לא רצוני אנחנו ניגשים לשולחן שסביבו מתגודדים כמה נערים ונערות שהגיעו בגלל הזימון, אבל רוצים בכלל לחתום ויתור. אחד מהם, ירון וקסמן, בן 19 מראשון-לציון, לובש חולצה כחולה עם שרוך אדום של הנוער העובד והלומד. "אני מאוד רוצה קורס טיס", הוא מסביר, "אבל אני גם חושב שחשוב לתרום לחברה הישראלית, לחיות בשיתוף ולהתגייס לנח"ל. אני עושה שנת שירות עם הגרעין שלי במגדל-העמק ועוסק בחינוך, וחתימה לשירות של 12 שנה מתנגשת לי בתוכניות. טיס הוא אחד החלומות שלי, אבל גם מתנגש לי עם חלום אחר, לא פחות חשוב".
עידו אלעד מירושלים לומד בישיבה במעלה גלבוע ודחה לשם כך את השירות הצבאי. הכיפה הסרוגה לראשו מסתתרת מאחורי ערימת תלתלים שלקוחה היישר מאגדת הדשא של מאיר אריאל. הוא בן 18, ומגיע לדבריו ממשפחה חיל אווירית, עם אבא חבר בעמותת ידידי החיל.
"קורס טיס הוא המקום הכי טוב להתחיל בו, וגם אם לא אצליח בו, אוכל אחריו להמשיך לכל יחידה מובחרת שאבחר. זה לא המקום הכי קשה מבחינת כושר גופני, אבל התאמנתי קצת לפני, קראתי קצת על הגיבוש באינטרנט ואני מרגיש די מוכן". שישה מחבריו של אלעד מהישיבה ושניים נוספים מבית הספר התיכון נמצאים יחד איתו בגיבוש. בימים הבאים הוא יפגוש אותם בבית הכנסת מדי יום וישאב מהם חיזוקים.
לא רחוק משם יושבות כמה בנות במעגל. הן הכירו הבוקר בתור לגיבוש והתקבצו יחד, באופן שתואם מאוד את התיאוריות הפסיכולוגיות של הממיינים: הבנות נוטות לשתף פעולה, להיות חברותיות ושקטות יותר, ותחרותיות פחות.
אחת מהן, עדן גושן, משוכנעת שטיס הוא המקום הטוב ביותר להתחיל בו את הצבא. "הלכתי לגיבוש לוחמות וקיבלתי זימון למודיעין, אבל אני רוצה לראות אם אצליח". מחוץ לקבוצת הבנות מתייצבת לרישום חיילת קטנה במדים, עינב בכר מפתח-תקוה. "המשפחה שלי תומכת בי מאוד. אבי והאחים שלי רצו איתי כדי להכין אותי, והם מצפים שאעבור. טיס הוא חלום ילדות שלי וזה בערך הדבר היחיד שאני רוצה", היא אומרת. "אני מגיעה חזקה ועוד אסיים טייסת קרב", היא מחייכת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש רוסים, אין אתיופים
|
|
|
|
|
|
|
"אתה שם לב שאין כאן אף בחור אתיופי?", שואל אלוני הצלם אחרי שעה של צפייה בפיקניק המוזר. "וואללה, צודק", אני עונה. כעבור כמה דקות אנחנו מתבדים ובולעים את הכובע. בחור אתיופי בודד מופיע במרכז התור, ואנחנו ניגשים אליו.
מ', בן 19 מנתניה, עלה לישראל בילדותו. הוא מספר ששלחו לו זימון ולכן הגיע לגיבוש. "אני מאוד רוצה לעבור", הוא מספר. "שמתי לב שאני יוצא אתיופיה היחיד כאן, אבל זה לא משנה לי. הייתי כבר בגיבוש סיירות, סיימתי ולא עברתי", הוא מספר, "עכשיו אני אתן הכל". מ' לא דיבר עם אנשים על הגיבוש ולא נכנס לאינטרנט כדי לברר מה צפוי לו. לאט לאט הדברים שלו מתחילים להישמע תמוהים. הוא מאוד רוצה להגיע לצנחנים, ואם לא - "אז גם גולני מצוין".
כאשר מ' מגיע לקצה התור נפתרת התעלומה: מתברר שכמו כמה עשרות צעירים נוספים, הוא זומן בכלל לגיבוש צנחנים, וכאשר הגיע לתל השומר הצטרף בטעות לתור המיועד לגיבוש טיס. לאחר שאחת מקצינות המיון מסבירה לו את טעותו, הוא חזר על עקבותיו קצת מאוכזב. כאן מסתיימת הנוכחות האתיופית בקורס 156. אגב , ברשימות הופיע גם שם של צעיר דרוזי, אבל הוא לא התייצב.
רוסים, לעומת זאת, יש ויש בגיבוש. אלכסנדר סמירנוב, סשה בפי חבריו, משרת כבר שנה כלוחם בגדוד חרוב ומוצב בפאתיה המערביים של שכם, בדרך כלל במחסום בית איבא. סשה להוט להתקבל לקורס טיס, אבל בכלל לא בטוח שהוא רוצה לעזוב את חרוב ואת המחסום. הוא נולד בטאלין, אסטוניה, עלה לישראל עם משפחתו, עבר להתגורר בקנדה ושב לישראל לקראת גיוסו.
סשה הקדים את הגיוס כדי לשרת יחד עם חבריו הקרובים, ועד שגלגלי המערכת הצבאית הסתובבו והוא קיבל את הזימון לטיס, עברה שנה תמימה. הוא מקטר קצת על הקצב הצבאי ועל הקצאות האמצעים ללוחמים בשטחים, אבל בסוף מבטיח שיעשה הכל כדי לעבור.
עד לשעות הצהריים מתרוקנת לאט החורשה. כל המועמדים עולים על אוטובוסים ונוסעים דרומה לחצרים, לא לפני שהם מרוקנים מתרמיליהם, בהוראת המפקדים זעופי הפנים והממושקפים, את כל הממתקים שהביאו עמם להמתיק את השבוע הקשה. בדרך מצטווים כולם לשתוק או מקסימום לשוחח בשקט מוחלט. חלק מהם משועשעים מן המעבר החד, אבל אט-אט הלחץ מתחיל לעלות.
בחצרים נמשך טקס החניכה: כל הסלולרים נאספים על ידי הסמלים לשקית גדולה. שעוני היד מוכנסים לתיקים תוך איום של המפקדים שהצצה בהם נחשבת לפאק באמינות, וכולם עולים על מדי דקרון ירוקים, חותמים על חגורים מימים עברו, על פלגי אוהל, מוטות וקיטבגים וחשוב מכל - יציקות עופרת בדמות תת-מקלע עוזי שיהיו בשבוע הקרוב הנשק האישי שלהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המ"כ הוא סוג של אנתרופולוג
|
|
|
|
|
|
|
בסך הכל עובר היום הראשון בהתרוצצות רבתי, מלווה בהלם קליטה קל, בשיחות היכרות ובתיזוז הלילי המסורתי - שעת הסמל שאחריה הולכים לישון. לעתים מופרעת שנת הלילה בהקפדה, תיזוז קצר והלום שינה ושוב - לישון.
לפנות בוקר מתעוררים לקול גערות הסמל והחברים שכבר קמו. בחוץ עדיין חשוך. ושוב, אחרי לו"ז בוקר צה"לי די רגיל, מתחילה הקריעה היומית. הבוקר מתחיל במסע, לא ארוך במיוחד, אבל מי יודע מתי הוא מתחיל ומתי ייגמר. אחר כך באים התרגילים, שמשמשים יחדיו, כך מבטיח סא"ל דורון, כלי ניבוי מצוין למידת ההצלחה לסיום קורס טיס. יושבים בח', תחת ציליה שמתוחה בצד הכביש.
המ"כ מוציא כמה מצולעים העשויים דיקט ומבקש בשקט מן הכיתה, הכוללת כ-15 מועמדים, להרכיב מהם צורה זהה לזו שמופיעה על הדף שהוא מציג. המשחק מכונה "טנגרם", ורבים מן המועמדים למשרות ניהול פוגשים בו במכוני המיון. אבל בגיבוש טיס צריך לשחק בסביבה של חול מציק, מחסור בשעות שינה וגעגועים למקלחת, ועוד אחרי מסע וסחיבת אלונקה, ולסיים הכל בתוך דקה וחצי.
חלק מן המועמדים עטים על הדיקטים הקטנים במרץ, אחרים מנדבים הערות. יש גם כאלה שיושבים בצד, וככל שנוקפות השעות מפתחים כמעט אפאתיה. המ"כים רושמים כל העת במרץ במחברת, כמו אנתרופולוגים שנתקלו זה עתה בשבט ננסים על גדת האמזונאס.
גם אם הצליחו המועמדים במשימה, שמחתם קצרה מאוד. מיד מוטלת עליהם משימה נוספת: להרכיב צורה אחרת, מורכבת יותר, הפעם בלי לדבר. במוקדם או במאוחר הם נתקעים, המ"כ שואל מי חושב שהוא יודע לפתור את הבעיה, ולמרכז הבמה עולה החניך הבולט לטובה, או הקופץ בראש. אחד כזה, לא ננקוב בשמו, הכריז באחד הגיבושים לפני שנים שלא ניתן להרכיב מן המצולעים משולש שווה צלעות, כי אין די חלקים שאחת מזוויותיהם היא 60 מעלות, או צירופים שנותנים זווית כזו. טעות.
כעבור כמה שניות כבר רצו כל חניכי הקבוצה עם הנשק מעל ראשיהם, כשהם צועקים בקולי קולות: "לוחמי צוות אוויר - מה שקשה עושים מיד, מה שבלתי אפשרי לוקח קצת זמן". המידע שנידב אותו חניך, כך מתברר, אולי מצביע על חשיבה מתמטית בריאה, אבל כלל לא בטוח שיועיל למיקומו בשאלון הסוציומטרי - השאלון שבו מדרגים בסוף הגיבוש כל החניכים את עמיתיהם לכיתה.
משימה אחרת היא תכנון תקיפה, או דיון בנושא כלשהו שמצריך חשיבה. החניכים מקבלים משימה צבאית, נתונים על המטלה והכוח שברשותם, מפה מצוירת ופרטים נוספים שנועדו להקשות על החיים כדוגמת כוחות אויב, אזורים מוכי טילים, מכשולי טבע וכדומה. אחרי לימוד ראשוני המפה מקופלת והמשימה נעשית לפי הזיכרון.
ושוב, ישנם הבולטים שמסבירים לחבריהם מה נכון, ויש אחרים שמנקרים מאחור. במשימות האלה נחשפת תכונה נוספת: חלק מן החניכים מצליחים לסחוף את חבריהם, אחרים כאילו מדברים לקיר וזוכים בעיקר לתגובות של ביטול. המשהו החמקמק הזה, המכונה כריזמה, שלא לדבר על כישורי ההובלה והפיקוד או עבודת הצוות, מעניין מאוד את המ"כים. כל חניך מתועד בפרוטרוט, ובסוף הגיבוש מתורגמות חוות הדעת לציונים מספריים.
הארוחות מוגבלות בזמן. חלקן נסעד בשטח, ממנות קרב. בלילה כרגיל שעת סמל, והתיזוז היומי. אחר כך הולכים לישון, לפעמים יש גם הקפצה. ביום שלישי בבוקר עומד מספרם של חותמי הוויתור על קצת יותר מ-40. מספר המפסיקים את הגיבוש מסיבות רפואיות דומה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתגבשים במאמץ. מי יודע מתי יתחיל המסע, או מתי ייגמר. צילום: יוסי אלוני
|
|
|
|
|
|
|
המתכון לטייס המוצלח
|
|
|
|
|
|
|
אז מה בעצם הם מחפשים בחיל האוויר? סא"ל דורון מסביר, כצפוי, שהסיסמה "הטובים לטיס" עודכנה לפני הרבה שנים ל"המתאימים לטיס". "יש אנשים מאוד טובים, העילית של הנוער שצה"ל מגייס, שלא מתאימים לנו. אנחנו מחפשים את הכישורים שמנבאים הצלחה בקורס הטיס וסיכויים גבוהים לסיימו. מדובר בשילוב של יכולות קוגניטיביות, כמו חלוקת קשב, יכולת ניתוח ותפיסה מרחבית ושל היכולת לבטא את עצמך גם במשימות פרקטיות בשטח.
''אנחנו מחפשים את השילוב הנכון בין הישגיות ותחרותיות לבין היותך איש צוות טוב, מישהו שהוא בעיקר מאוד משימתי, שיודע שחייבים להגיע ליום האחרון על הרגליים. מי שמחפש שטנץ, לא ימצא אותו בין העוברים".
אז מה בעצם המתודה, איך אתם מזקקים מכל התצפיות והתרגילים את מה שאתם מחפשים?
"ראשית, אנחנו מביאים את האנשים לסביבת חיים קשה ולא נוחה, ואת זה אנחנו עושים באמצעות החלקים הפיזיים של הגיבוש: הריצות, המפקדים הקשוחים שמביטים בהם דרך משקפי השמש, מיעוט שעות השינה, היעדר המקלחות והחול. בתוך הסביבה הזו אנחנו מביטים ומחפשים את כל התכונות הדרושות לנו: נחישות, תחרותיות, עבודת צוות, יצירתיות וכדומה. בכל חיל או גיבוש מחפשים בערך את אותן תכונות, אבל התמהיל שדרוש לנו מיוחד, ולגביו אני לא רוצה לפרט. אפשר רק לומר שהוא מנבא בצורה מאוד טובה את הסיכויים".
עד כמה חשובה הכמיהה לעולם הטיס, העובדה שמדובר בחלום הילדות? הרי יש אנשים שמגיעים הנה אחרי שנים של בניית דגמי מטוסים, שינון ביטאון חיל האוויר ומשחק בסימולטורים.
"התשובה מורכבת. זה טוב למוטיבציה, אבל בהרבה מן המקרים האלה המשיכה הזאת באה ממקום נאיבי. אחרי שנים במקצוע לא נשאר ממנה הרבה והיא לא הדבר המרכזי. לעתים זה אפילו פוגע בסיכוי, בעיקר אצל אנשים שחלום הטיסה שלהם מלכתחילה אינו מציאותי, וכשמגיעים לכאן נוצר אצלם משבר ציפיות שלעתים מסתיים בוויתור. עבור אנשים כאלה העלבון הוא נוראי והמשבר קשה מאוד. אלה אנשים שעברו מסלול רצוף של הצלחות בחיים עד לכאן, ואנחנו צריכים להסביר להם שהם עוד יצליחו בחיים ושזה לא סוף הדרך עבורם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
המתאימות לטיס. צילום: יוסי אלוני
|
|
|
|
|
|
|
שיטת התור למרפאה
|
|
|
|
|
|
|
חזרה לגיבוש: בין ריצה לריצה יש עוד כמה משימות ב"מגרש המשחקים". ביום שני פשטה להקת ברחשים ענקית על החורשה הסמוכה, והתנאים נעשים כמעט בלתי אפשריים. אחד הפסיכולוגים מספר שגם בתל-אביב, שנשמעת פתאום מאוד רחוקה, היתה מכת ברחשים.
המ"פים מדווחים על כמה חניכים שגילו את שיטת התור למרפאה כמוצא של כבוד מן העומס הפיזי. מישהו מרגיש לא טוב, הולך למרפאה, עומד בתור הארוך וממתין לבדיקת חובש. לפעמים הוא פשוט נח באוהל המרפאה ומרוויח כמה שעות מנוחה. בדרך כלל הטיפול מסתיים בכך, אבל במקביל מדווחת גם תופעה הפוכה.
ביום שישי, כשעה לפני תום הגיבוש, מתברר למפקדים שאחד החניכים עשה את כל הגיבוש עם חום גבוה, כשהוא בקושי זז. מפאת הישגיו הדלים למדי הוא לא עובר, אבל מזומן לגיבוש הבא.
במגרש המשחקים פרוסים קורות עץ גדולות, סנדות ועמודי טלפון בצורות שונות. המשימה הגנרית היא להעביר את כל אנשי הקבוצה מעל מכשולי הקורות, המדמים גדרות חשמליות או אלקטרוניות, באמצעות הקורות האחרות ותוך עמידה בכמה תנאים ספק קשים ספק מגוחכים.
בדרך כלל אסור לגעת בחלקים הצבועים אדום, אסור לדרוך על הקרקע באזור מוגדר סביב המכשול
("שדה מוקשים"), ואסור שקורות העץ יגעו בחלקי העץ של המתקן (סגירת מעגל חשמלי או משהו כזה). לפעמים צריך להעביר חבית ריקה ("עמוסה בחומר נפץ רגיש"), ובדרך כלל גם אסור לדבר.
"בסיוע האינטרנט כל המתקנים והשיטות מופיעים גם בחוץ", מודה סא"ל דורון, "אבל עבור החניכים המאוד עייפים, הלא מנוסים והמגובשים פחות, זה עדיין אתגר, ובנוסף אנחנו כל הזמן מגוונים ומוסיפים דברים".
בסוף מגרש המשחקים מתגלה כל חוכמת הגיבוש בקליפת אגוז: על סולמות המיועדים להליכת ידיים תלויה כיתה שלמה של חניכים. מי שלא מצליח להישאר תלוי על ידיו ונופל, נדרש לעמוד ראשון בשורה ואחריו מסתדרים כולם לפי סדר נטישת הסולמות. בפעם השנייה מתבקשים כולם לעצום עיניים ושוב להסתדר בטור על פי סדר הקפיצה מן הסולם.
הסמלים הולכים בין החניכים התלויים וקופצים במקום כדי לדמות נפילה של מישהו מן הסולם. החניכים לא קונים את ההטעיה ומתענים על הסולמות עד שאינם יכולים יותר. ושוב חוזרים על התרגיל. מה הוא מלמד על צפי ההצלחה בקורס טיס? לא הרבה, אבל הוא מלמד משהו על נחישות והוא גם מאוד מתיש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"המוצא והמעמד אינם שיקול"
|
|
|
|
|
|
|
בינתיים, בכיתות הבנות, מתנהלים הדברים בנימוס רב ובשקט מופתי. הן הרבה יותר מנומסות ונראות, חייבים לציין, הרבה פחות רע מן הבנים אחרי שלושה ימים ללא מקלחת. באשר לעמידה במשימות עצמן אין הרבה הבדל. הן עושות זאת באותו הקצב כמו הבנים, אבל בחזרה מן התיזוז לשלשות יש בעיה קלה. החניכה התורנית לא מדרבנת אותן מספיק והן לא מצליחות לעמוד בזמנים. אחרי כמה תרגולים חוזרים הן סוף-סוף מתיישרות.
איך ממיינים את הנשים לקורס כשהן מתנהגות באופן שונה מן הבנים?
"הבנות נמדדות האחת ביחס לשנייה, כך שהציונים שלהן נעים מן הנמוך ביותר לגבוה ביותר, והן מתחלקות באופן אחיד על פני כל הרצף", מסביר דורון. "בנוסף, המפקדות שלהן הן חניכות בקורס טיס שמבינות היטב את הייחודיות שלהן".
כמותן של המועמדות לקורס נמוכה למדי ועומדת בשנים האחרונות על עשרות בודדות לגיבוש. הסיבות לכך רבות. "לצערנו", מודה סא"ל דורון, "המסיימות הן מיעוט קטן, אבל החדשות הטובות הן שבניגוד להבלחות הבודדות של נשות צוות האוויר בשנות ה-50 וה-70, העסק כיום לא דעך והבנות ממשיכות להגיע לקורס וחלקן גם מסיימות. כבר יש מסורת, והתהליך התקבע גם בפועל וגם תרבותית. בשביל חיל האוויר וגם בשביל החברה הישראלית נשות צוות אוויר זה כבר סטנדרט".
ומה עם הבחור האתיופי שהגיע אליכם בטעות, למה אין כמעט אתיופים בקורס טיס?
"כי אנחנו אמונים על גידול הדורות הבאים של לוחמי צוות אוויר. המוצא והמעמד הם לא שיקול אצלנו. כל מי שמתאים לקורס מזומן אליו. לא צריך אפילו בגרות, ולא משנה לנו אם כל ילדותך למדת מתמטיקה או היית בבריכה. היו חניכים אתיופים בודדים בקורס, אבל הם לא סיימו. ההוגנות שלנו מחייבת לא לקבל מישהו לקורס אם אין סבירות שהוא יצליח. פרט לכך, העובדה שיש טייסות נשים או נווט דרוזי, לא מבטיחה עוד טייסים מאותן קבוצות. גם אחרי שהנווט הדרוזי הראשון סיים את הקורס, אין גל של מתנדבים דרוזים לקורס טיס".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזיות על הקפצה
|
|
|
|
|
|
|
הלילה השלישי יורד על חצרים. החניכים אוכלים, מתזזים והולכים לישון. ההקפצה לא מאחרת לבוא. הפעם מתלווים אליה גם סירנות של מגפונים ורעשים מפחידים אחרים. החניכים רצים לשלשות בחוץ ונדרשים להביא גם פלגי אוהל, יתדות וכלי חפירה. יוצאים במסע מזורז ומגיעים ל"שדה החלומות". מגרש מלא סטיקלייטים צבעוניים עד לאין סוף, או במילים אחרות - למרחק של כמה מאות מטרים.
החניכים נדרשים לבנות אוהלים ואחר כך הולכים לישון. הפעם עד לבוקר. "זה היה הלילה הכי קשה בגיבוש", אומרת עינב בכר. "היתה איתי באוהל מישהי שמרוב לחץ קמה בלילה והתחילה לצעוק לכולם להסתדר בשלשות. היו לה כבר הזיות על הקפצה".
עדן גושן מספרת על הרצון העז להיות טובות יותר מן הבנים. "החזקנו אחת את השנייה לאורך הגיבוש. הוכחנו כל הזמן לכל הבנים שאיתנו שאנחנו לא פחות טובות. אני בחיים לא אשכח את החוויה הזאת". גם בבית זוכה גושן לתמיכה מקיר לקיר. אפילו החבר שלה, שמשרת בטירונות ביחידת העילית "מגלן", תומך ולא חש שגבריותו תיפגע במשהו אם חברתו תהיה ביחידה איכותית ממנו.
ביום חמישי בבוקר חשים כבר כולם את הסוף המתקרב. מתי מעט חתמו ויתור אחרי היום השלישי, מה שמדכא אותי מאוד. מפקדים שונים בגיבוש, ממפקד בית הספר לטיסה, אל"מ ניר, ודרומה, שמעו על ההיסטוריה האישית שלי ומתעניינים בסיבות, אולי כדי להבין איפה טעו, אולי מתוך נימוס. אבל לפני הסוף צריכים לעבור גם את המסע הארוך ביותר, זה המכונה "המסע המשולש".
הולכים עם אלונקות על הכתפיים את הסיבוב הרגיל והמוכר, אבל בסופו, כשמגיעים חזרה למאהל, יוצאים לסיבוב נוסף. וכך שלוש פעמים. כולם מכירים את המסע הזה, וכולם כמעט נשברים בו. ככה זה.
למרות זאת ועל רקע תחושת הסוף המתקרב, האווירה נעשית עליזה בהתאם. המ"כים מתרגזים. פעם היו מריצים את כל החניכים לקול קריאות "הגיבוש לא נגמר, לא היום ולא מחר", אבל בשנים האחרונות אסור להשפיל חיילים, וגם על קריאת הססמאות המטופשות הוטל וטו. בצהריים עוזבים המ"כים את החניכים והולכים למשימה המתישה של סיכום התוצאות. החניכים יושבים לכתוב את השאלון הסוציומטרי ולקבוע - מפתיע עד כמה - את גורל חבריהם-יריביהם לגיבוש.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שוברים דיסטנס עם המ''כים. צילום: יוסי אלוני
|
|
|
|
|
|
|
החלום ושברו
|
|
|
|
|
|
|
אחר הצהריים כולם מתקלחים, עולים על אזרחי ומתחילים לפרק את המאהל הענק שבתוך שעות ייעלם לבלי זכר. על המלאכה, שנמשכת גם לתוך יום שישי בבוקר, מנצח רס"ר השלב המכין בבית הספר, רס"ל שארלי, שאולי יהיה פעם הרס"ר של בית הספר וייכנס לנעליהם של קודמיו המפורסמים יפרח, בן-גידה והרס"ר הנוכחי, רנ"ג צ' ארלי סויסה.
בשעות הבוקר של יום שישי נפתחת האפיזודה האחרונה: המ"כים - לבושים הפעם במדי א' בהירים, עוטים את הדרגות האמיתיות שלהם ואת כנפי הטיס הכסופות - מתקבצים סביב דורון לשמוע תדריך לקראת מסירת התוצאות. במשך כל הלילה דלקו האורות בלשכת מפקד בית הספר, אל"מ ניר, ועשרות מחשבים, מפעילים ופסיכולוגים עיבדו את הערכות המ"כים לכדי ציון תלת-ספרתי, הכולל גם את נתוני המבחנים המוקדמים בירפ"א (יחידת הרפואה האווירית) ואת הציון בשאלון הסוציומטרי.
חלק מן המפקדים יופתעו מאוד מן התוצאות. יהיו מועמדים שיעברו למרות שהמ"כ דירג אותם נמוך, כאלה שישבו בצד כל הגיבוש ובקושי סיימו. אבל הטבלה אינה משקרת, היא רק מסבירה שהסוציומטרי היה גבוה או שתוצאות ירפ"א היו מצוינות.
דורון מתמקד בצורה הטכנית של מסירת המידע, ולפני שהוא משחרר את המ"כים למשימה, הוא מזכיר ש"עבור חלק מן האנשים שאנחנו נגיד להם היום לא - מדובר בשבר של חלום. אנחנו צריכים להבהיר להם שהם שייכים עדיין לקבוצה הכי איכותית בצה"ל וחשוב שייצאו מכאן עם רצון לתרום, להגיע ליחידות טובות ולעשות שירות משמעותי. חשוב שתקשיבו לכל אחד מהם".
המ"כים מתיישבים במעגלים וחניכיהם סביבם. חלק גדול מהם זוכים למחיאות כפיים סוערות לציון שבירת הדיסטנס. הם מוסרים בקצרה כמה פרטים אישיים, ולאחר כמה דקות של שיחת חולין מוזרה (כולם כבר רוצים לדעת מה התוצאות, לא באנו לבלות) מגיע שלב התוצאות.
המ"כ מקריא את השמות לפי סדר הא"ב ולאחר השם מוסיף "עבר" או "לא עבר". לצד אותם ברי-מזל שעברו ומצליחים לכבוש חיוך של ניצחון, יש גם כמה שמשפילים מבט. אחרי דקה וחצי פורצים גם החיבוקים והנשיקות.
עינב בכר, שעברה בהצלחה, יחד עם עדן גושן, ממהרת להתקשר הביתה. "אני כל כך מתגעגעת", היא אומרת. סשה סמירנוב, גם הוא בין העוברים, ממשיך להחזיק פאסון: "היה סבבה", הוא מפטיר. "הלילה נצא למועדון עם החבר'ה". אבל גם הוא מודה שהיה לא קל: "אחרי שנה בצבא קצת מוזר לשמוע פתאום שוב על עמידה בזמנים וארוחות קצרות, מה גם שבניגוד לאחרים לא התכוננתי ולמדתי מראש על מה שצפוי לי פה. אז פשוט זרמתי. לקחתי כל משימה בכיף, השקעתי ונתתי את הנשמה".
עכשיו , כך הוא מצהיר, יחזור לגדוד חרוב להעביר בו את החודשיים הבאים עד לתחילת הקורס.
סגן גל, מפקד הכיתה וטייס אפאצ'י בפני עצמו, אומר כי בניגוד לסמירנוב מרבית המועמדים בגיבוש מגיעים מוכנים מאוד: "אתה רואה את דור האינטרנט וכמה הוא שונה מהדור שלי שעשה את הגיבוש לפני חמש שנים. החבר'ה של היום מכירים את כל התרגילים אחרי שקראו הכל באינטרנט. הבעיה שלהם היא שבסופו של דבר כל אחד נחשף ומתגלה פרצופו האמיתי. קשה מאוד להסתתר שבוע מאחורי מסיכה בתנאים שנוצרים כאן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכנפיים עוד לא מובטחות
|
|
|
|
|
|
|
לאלה שהתבשרו שלא עברו את הגיבוש ממתינה שיחה אישית עם המפקד כדי לנסות לעודד את רוחם ולהסביר להם שזה לא סוף הדרך. חלק מן המועמדים שכשלו בגיבוש מקבלים בו במקום זימון לגיבוש נוסף לסיירות וליחידות המיוחדות, שהוכן על ידי נציגי מרכז הגיוס באותו לילה. כחצי שעה אחר כך כבר יושבים כל הלא עוברים באוטובוסים וחוצים את הש"ג של חצרים, כנראה בפעם האחרונה.
בודדים מהם יחליטו לשוב ולנסות להתקבל לגיבוש הבא. האגדות בחיל האוויר מספרות על כמה מתגבשים שחזרו בפעם השנייה ושהיום הם טייסים בכירים למדי בחיל האוויר, אבל מובן שמדובר במקרים נדירים.
300 ומשהו המועמדים שעברו זוכים לדקות קצרות בלבד של תהילה. רס"ל שארלי אוחז במגאפון וקורא לכולם להתיישב באחת מפינות הרחבה. ברגע זה מתחיל עבורם קורס הטיס האמיתי.
טייס תובלה רזה ובהיר בסרבל ובדרגות סא"ל, המכנה את עצמו 'ודיס', ומשמש כמפקד מגמת תובלה ויסודות בבית הספר לטיסה, מזהיר את העוברים המאושרים שמה שהם ראו חצי שעה קודם לכן הוא רק ההתחלה: "לכל אורך הקורס ניפרד מחברים פחות מתאימים. הם אנשים מצוינים, אבל יכולות הטיסה שלהם פחות טובות". רב-סרן גיל, מפקד טייסת המכין ששימש כמפקד הגיבוש, מספר לעוברים המאושרים שב-17 ביולי מתחיל הקורס וזהו גם תאריך גיוסם לצה"ל.
לפני שיוצאים החניכים הביתה נותר עוד פרט אחד קטן לא סגור. סגן עידן, עתודאי המשמש כמדריך מתמטיקה בשלבים האקדמיים של קורס הטיס, נותן לנוכחים רשימת נושאים שעליהם ללמוד לקראת תחילת הקורס ורשימת ספרים שיסייעו להם. עבור חלק ממשתתפי הגיבוש נראה כאילו זו החוויה הקשה ביותר של השבוע האחרון.
אנחנו בינתיים הסתובבנו ביניהם וניסינו לנחש מי מבין 300 ומשהו המסיימים יעמוד בסופו של דבר על מגרש המסדרים ויבליט בגאווה את כנפי הכסף על החזה. בעוד שלוש ומשהו שנים נחזור לבדוק אם צדקנו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
