 |
/images/archive/gallery/302/362.jpg קצינת נפגעים
צילום: דובר צה''ל  |
|
|
| 'כל פעם אני חוטפת פיק ברכיים' |
|
| פרידה ישראל, קצינת הנפגעים של
בני המיעוטים בצה"ל, מתעוררת
כל בוקר מסופקת למרות הדמעות |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אמיר בוחבוט
11/5/2005 0:10 |
|
|
|
|
|
|
|
כשרס"ן פרידה ישראל, קצינת הנפגעים של אוכלוסיית המיעוטים באגף כוח אדם בצה"ל, מזהה את מספר הטלפון של השלישות על צג המכשיר שלה, הלב שלה נצבט. "אני מתפללת שמדובר רק בהודעה על פצועים", היא אומרת. השנים חולפות, אבל מבחינתה שום דבר לא משתנה. "בכל פעם שאני עומדת בכניסה לבית המשפחה יש לי פיק ברכיים. אתה אף פעם לא יודע מה מחכה בצד השני. עם כל המקצועיות והכלים שרכשתי במשך השנים, לא התרגלתי לזה אף פעם".
פרידה החלה את תפקידה כמש"קית תנאי שירות. לפני 14 שנה היא מונתה לתפקיד קצינת נפגעים. במסגרת תפקידה מטפלת פרידה בלמעלה מאלף משפחות בני מיעוטים בכל רחבי הארץ. היא מסייעת למשפחות של דרוזים, בדואים וצ'רקסים בתנאי השירות, מטפלת בפצועי העדות השונות ומעניקה חום ואהבה למשפחות השכולות, לאלמנות וליתומים. בשגרה אפשר למצוא אותה מבקרת בכפרים, במאהלים, אצל הש'ייחים, היתומים והאלמנות ואפילו אצל
החיילים המשוחררים.
"התפקיד הזה קרץ לי למרות שלא ידעתי בדיוק לאן אני נכנסת", היא מספרת. "חיפשתי תפקיד שיעניק לי סיפוק ואתגר. כיום אני מכירה את מרבית החיילים שמשרתים בצה"ל או לפחות את בני המשפחות שלהם בכל הארץ. אני בטוחה שאין עוד תפקיד כזה בצה"ל, בסיזיפיות שלו, בתובענות שלו. כל עדה היא עולם בפני עצמו עם מנהגים, תרבות ומסורת משלהם - עבורם ולהם אני אוזן קשבת 24 שעות ביממה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יראת כבוד ללובשי המדים
|
|
|
 |
|
|
|
המקרה הבולט ביותר שבו טיפלה במסגרת תפקידה היה זה של נביה מרעי ז"ל. מרעי היה הקצין הדרוזי הבכיר ביותר שנפל בקרב. הוא נהרג מאש צלפים פלשתינים ברצועת עזה בתחילת האינתיפאדה. "זכיתי להכיר אותו. הוא הותיר אחריו את אישתו צ'רח'ה, ובתו מנאל", מספרת פרידה. "כל העדה הדרוזית היתה באותה תקופה באבל. העצבות והאובדן הורגשו היטב".
הדרוזים מתגייסים בגאווה לצה"ל על פי חוק משנת 1956. "יש יראת כבוד ללובשי מדים", מספרת פרידה. "אני מרגישה זאת על בשרי במיוחד מהדור הצעיר".
"יש בעדה אמונה בגורל, לפיה ביום שהאדם נולד נקבע יום מותו", היא מוסיפה. "הכאב של המשפחה הוא נוראי, אבל הם במקביל מאמינים שמה שקורה זה משמיים ומנסים להתחזק. אני מגיעה לביקורים ושומעת מקרוב את הבעיות ואת מה שעל הלב שלהם. רובם לא חוששים לומר 'אנחנו שוקעים לאט לאט ומסביבנו הכל נמשך כרגיל'. התחושה הזו אופיינית לכל המשפחות השכולות. בסופו של דבר חשוב להן שהיקר להן לא ישכח ואנחנו מנסים לסייע".
פרידה בוחרת לספר על שתי משפחות יוצאות דופן בעדה הבדואית. "ניתן למצוא חיילים מכפרים בצפון ובדרום", היא אומרת, "אבל יש משפחה אחת מערערה שבוואדי ערה, שהיא המשפחה היחידה מכל הכפר ששולחת את בניה לצה"ל. בכפר טורען ביקרתי לאחרונה משפחה שבנם נהרג ב-12 בדצמבר 2004, ואחיו בן ה-16 ששוחח איתי כבר רואה את עצמו מתגייס לצה"ל. זה מדהים לראות את הכבוד שהם רוכשים לצה"ל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למרות הקושי, הדמעות והצער
|
|
|
|
|
|
|
פרידה לא מכחישה שהתפקיד מותיר אחריו משקעים וצלקות, אבל מדגישה שמדובר בעסקת חבילה. "אני אם לארבעה ילדים שגדלים עם מסר שצריך לתת ולהעניק לזולת. יש ימים שאני חוזרת מאוחר בלילה והם לא רואים אותי. זה מחיר שאני משלמת אבל הם מבינים. יש לילות שאני מתעוררת עם תמונות קשות מהלוויה וזה קשה".
יחד עם זאת, פרידה לא חושבת לרגע לסיים את תפקידה, שנמשך לתדהמת רבים כל כך הרבה שנים. "אני גאה בתפקיד שלי ומעניקה את הנשמה בו", היא אומרת. "יש ימים שאני חושבת למה דווקא בחרתי בתפקיד עם כאב וקושי רב, אבל שאני חושבת על זה לעומק אני רואה את כל העשייה ומקבלת סיפוק רב. אני מאושרת כל בוקר שאני בתפקיד הזה למרות הקושי הרב, הדמעות, הבכי והצער.
אירוע אחד השפיע על פרידה במיוחד. "היה חייל דרוזי בשירות קבע שחלה בסרטן ובמשך עשר שנים סייעתי לו בתחום תנאי השירות. אשתו נרצחה לפני שנתיים ושני ילדיהם בני ה-4, והשנה וחצי נותרו יתומים. אני מרגישה מחויבות ומסייעת עד כמה שניתן לילדיו, למרות שמשרד הביטחון לא הכיר באחריות עליהם. הסיוע שלי לילדים היא הדרך לומר לו תודה על תרומתו לביטחון המדינה".
פרידה מודה שלא תמיד היא מצליחה להרגיש סיפוק והצלחה. "יש תסכול גדול מאוד כשאני רואה את הלוחמים משתחררים אחרי שירות של שלוש שנים והם חשים שנתנו את המקסימום לחברה הישראלית, אבל באזרחות לא תמיד יודעים להעריך את מה שהם תרמו לחברה", היא אומרת.
"כל חיפוש אחר עבודה מוציאה להם את הרוח. הם מגיעים למצב שהם לא יכולים לפרנס את עצמם ואת ילדיהם. זה אחד הרגעים הכי קשים עבורם. אני לפעמים מצליחה לסדר להם עבודה והם מביאים לחם הביתה. זה מתסכל לפגוש אותם אחרי השירות ולשמוע את השאלות והטענות. הם צריכים להיות שווים כמו כל יהודי. הכל נובע מבורות. צריך ללמד בבית הספר יותר על המיעוטים בישראל, שיידעו יותר על הבדואים, הדרוזים, והצ'רקסים. הם נלחמים בצה"ל, ולצערי גם נפצעים ונהרגים על שמירת ביטחון המדינה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
