 |
/images/archive/gallery/301/745.jpg
 |
|
|
|
|
| רן, טל, אוריה, רותם, דני וחי, אחים שכולים, שמעו במשך השנים את המשפט "משתתפים בצערכם". אבל האם באמת ניתן לחלוק את הכאב עם אדם שדפיקה אחת בדלת שינתה את חייו? פרויקט |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
יניב הלפגוט
11/5/2005 12:00 |
|
|
|
|
|
|
|
רן היה בן 14 כשקצין העיר התדפק על בית הוריו והודיע על נפילת אחיו ניב. טל הייתה בת 21, כשבמהלך בילוי בצפון התקשרו לספר לה שאחיה ערן נהרג בלבנון. אוריה, אז בן 16, שהה בחולון כשנודע לו שאחיו אהד נרצח. רותם יצאה מביתה לשיעור פרטי כשפגשה את קצין העיר, שהגיע לבשר על נפילת האח אמיר. רוני שמע על מות אחיו, דני, ברדיו. חי קיבל את ההודעה על נפילתו של האח שמוליק במהלך פעילות מבצעית ברמאללה. בין צפצופי הקשר הוא הבין שלא ייפגשו עוד לעולם.
רן, טל, אוריה, רותם, דני וחי, שמעו במשך השנים לא אחת את המשפט: "משתתפים בצערכם". אבל האם באמת אפשר להשתתף בצערו של מישהו, שברגע אחד חייו השתנו מהקצה אל הקצה? לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, פנינו לשישה אחים שכולים וביקשנו מהם לשתף אותנו בצער, ברגעים הראשונים שאחרי קבלת הבשורה ובכאב החד שמסרב להרפות.
הם מספרים על החלל שנפער, על התנחומים שלא הפסיקו לזרום, על הזמן שסרב לעצור מלכת ועל הכאב שנצרב עמוק בפנים וילווה אותם עד יום מותם. הם עדיין זוכרים את הרגעים הקטנים, הריבים, הבילויים המשותפים והישיבה המשותפת סביב השולחן. הם זוכרים את הפרידה הכואבת, את גל המבקרים הבלתי פוסק, שפקד את ביתם בימים הראשונים והצטמצם עם השנים, ואת התמונה האחרונה. אלו הם הסיפורים של האנשים שבשבילם כל יום הוא יום זיכרון.
אחים מספרים על הנופלים - פרויקט מיוחד
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
