 |
/images/archive/gallery/302/606.jpg לוחמי פלוגת ההנדסה של גבעתי
צילום: יהודה לחינאי  |
|
|
| 'כשאנחנו יחד, הכל מזכיר אותם' |
|
| לוחמי פלוגת ההנדסה של גבעתי
מתגעגעים לששת חבריהם שנהרגו
באסון הנגמ"ש בעזה לפני שנה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אסנת שוסטק
11/5/2005 7:49 |
|
|
|
|
|
|
|
11 במאי 2005. בדיוק היום לפני שנה, אירע אסון הנגמ"ש שבו נהרגו שישה לוחמי פלוגת ההנדסה של גבעתי. גדוד הסיור של החטיבה יצא אז למבצע "פרשי הפלדה" בשכונת זייתון שבעזה, במטרה להשמיד מחרטות לייצור רקטות קסאם. תשעה לוחמים השתתפו בפעולה, אך רק שלושה מתוכם זכו לשוב הביתה - סגן נתי, מפקד הצוות, ושני חייליו - ליאור וירון. ששת האחרים, סמ"ר עופר ג'רבי, סמ"ר יעקב מרוויצה, סמל קובי מזרחי, רב"ט אדרון עמר, סמל איתן ניומן וסמל אביעד דרעי, נהרגו בפיצוץ.
שנה אחרי אותו סיוט בעזה, הכאב עדיין לא מרפה. הבוקר שוב תישמע הצפירה, ולוחמי הצוות שנותרו בחיים יעמדו דום בתאריך סמלי במיוחד - היום שבו איבדו את חבריהם. ארבעת הסמלים, ליאור, איתמר, שרון ושחף, ומפקד הצוות הנוכחי, סג"מ ניר אלפסי, ירכינו ראש בכאב ובגעגועים.
"שבוע לפני שזה קרה, נתי (מפקד הצוות) שאל אותנו 'על מה אנחנו מוכנים למות,"'? נזכר איתמר. "הוא הרים חופן אדמה ושאל אם אנחנו מוכנים למות בשביל זה. מרוויצה לא הבין איך אפשר להיהרג בשביל אדמה. התחיל ויכוח בין כולם, ובוויכוח קובי אמר שהוא מוכן למות בשביל המושב שלו. יכול להיות שאם היו שואלים את מרוויצה לפני המבצע אם הוא מוכן לצאת אליו כשהוא יודע שהוא ייהרג, הוא לא היה מוכן לעשות את זה. זה כואב נורא. הוא חייל בודד שעלה מיוגוסלביה, ואתה לא יודע מי יזכור אותו כאן בעוד כמה שנים."
למזלו הרב לא השתתף איתמר באותו מבצע מקולל. לעומתו ליאור, שהיה הנהג של כוח הרפואה, זוכר היטב
כל שנייה. "נרדמתי ופתאום העירו אותי. אמרו לי שיש פצועים, אולי גם הרוגים," שיחזר ליאור, שהיה ברכב על הגבול בעת הפיצוץ. "סיפרו לי שראו את המנוע של 'משנה '4 מוטל 20 מטר מהמקום שבו היה. ידעתי בדיוק באיזה נגמ"ש מדובר, אבל ניסיתי לא לחשוב על זה."
ליאור וירון התבקשו להישאר מאחור. "לא רצו שנעזור לחפש חלקי גופות, כדי שלא יהיה לנו קשה מדי. במשך כל היומיים שהיינו שם נשארנו בתוך הנגמ"ש. לא דיברנו בינינו. פשוט לא יכולתי להוציא הגה מהפה. חלקי נגמ"ש היו מפוזרים בכל מקום והייתי כל הזמן עם הראש למטה. אז כבר ידעתי שהם לא בחיים, אבל עד שלא הייתי בהלוויה לא עיכלתי את זה."
איתמר הגיע ליחידה מיד עם היוודע דבר האסון. "בתוך שעות ספורות כולם באו. מפקדים וחיילים מהעבר, הורים שכולים. כולם בכו. כשראינו את כל האחרים חוזרים מהמבצע עם המדים המלוכלכים, וראינו את כל הצוות, פתאום הבנו שחסרים אנשים."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"הזיכרונות באים בפתאומיות"
|
|
|
 |
|
|
|
את היום שבו נקברו ששת חבריהם לא ישכחו הלוחמים לעולם. רק החלה ההתמודדות שלהם עם השכול. "היינו בארבע הלוויות של הצוות אחת אחרי השנייה," מסביר ליאור, "אז עוד היה חיבוק של שאר העולם, אבל דווקא השגרה היא החלק הקשה ביותר."
ואכן, זמן קצר אחרי התקרית כבר נדרשו לוחמי הצוות לצאת לשישה שבועות של תרגילים מסכמים. ארבעה מהחיילים לא הסכימו להשתתף. לדברי ליאור, "לא היינו מוכנים נפשית לעשות את זה. עשו לנו שיחות, היה המון בכי ורק אחרי הרבה שכנועים, החלטנו שעושים את זה." "זה היה ממש קשה," מוסיף איתמר, "חשבנו עליהם כל הזמן, אבל בסוף הצלחנו לסיים."
גם עכשיו, שנה אחרי, טרם הגלידו הפצעים שבלב. "הזיכרונות באים בפתאומיות," אומר שרון. "הם היו חלק מהשגרה שלנו ופתאום יש שגרה שונה, אך הכל מזכיר אותם כשאנחנו ביחד." סג"מ ניר אלפסי, שהגיע לפקד על הצוות חצי שנה אחרי האסון, מדבר על הכוחות הנפשיים שנדרשו מחייליו כדי לא להישבר. "זה חיזק אותם. אנחנו מבינים שהם נהרגו בשביל המדינה, בשביל הצבא, בשבילנו. ולכן אנחנו חייבים את זה להם, להמשיך בדרכם, להמשיך להילחם." גם שחף, שהצטרף לצוות בשלב מאוחר יותר, מסביר שמדובר בתופעה מיוחדת במינה: "לא נתקלתי בצוות כזה. אנשים החזיקו כאן אחד את השני, וכולם ידעו הכל על כולם. לא היו מסכות."
היום יבואו לוחמי הצוות להר הרצל ויעלו לקברי אחיהם לנשק. לקבר של ג'רבי, בבית העלמין בראשון-לציון, הם יגיעו אחר כך. למרוויצה, שנקבר בחו"ל, כבר ערכו אזכרה לפני כשבועיים בבית של אחד החברים. חבורת הלוחמים הגאה הזו מבינה שחייבים להמשיך הלאה, אך לא שוכחת לרגע את מה שקרה באותו יום שחור בעזה. "הלוואי וזה היה יכול להיות אחרת, אבל אנחנו לא מתעסקים במי אשם ואם זה היה צריך לקרות או לא," מסכמים ליאור ושרון, "לא הסתכלנו על המוות שלהם כעל בזבוז. אי אפשר לחשוב על דרך יותר ראויה למות מאשר למען משהו שאתה מאמין בו".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
