 |
/images/archive/gallery/303/426.jpg טום הורנדאל. צילום:
רויטרס  |
|
|
|
|
| עדויות חדשות בפרשת
מותו של טום הורנדל,
שנורה ברפיח, מגלות
שרופאיו נתנו לו למות |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרה ליבוביץ-דר ואיתן רבין
13/5/2005 11:04 |
|
|
|
|
|
|
|
חוות הדעת של ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר נחרצת. מותו של טום הורנדאל, פעיל שמאל שנורה על ידי חייל צה"ל ברפיח באפריל 2003 ונפטר בינואר 2004, לא נגרם מהירי. "להערכתי", כתב קוגל, "זהו מקרה מובהק של גרימת מוות מכוון לחולה על ידי הרעלתו בחומרים נרקוטיים ושלילת טיפול רפואי חיוני ממנו".
חוות דעתו של קוגל מערערת את היסודות בתיק משפטי שעל פניו העובדות שבו ברורות ונחרצות.הורנדאל,סטודנט בריטי לצילום,הגיע לרפיח במסגרת פעילותו ב"תנועת הסולידריות הבינלאומית", אחרי שהיה מגן אנושי בעיראק. ברפיח הוא צילם את פעילות הצבא הישראלי. ב-11 באפריל 2003 ניסה לגונן על קבוצת ילדים פלשתינים בעיר. בעודו מעביר את אחד הילדים למקום מבטחים נורה בראשו. הוא הועבר לבית החולים סורוקה מחוסר הכרה.בסוף חודש מאי אותה שנה הוטס לאנגליה ואושפז בבית החולים רויאל פרי. שלושה חודשים אחר כך הועבר במצב קשה לבית החולים לנכות נוירולוגית. למעשה, הורנדאל היה צמח.
משפחתו שקלה את האפשרות לנתקו ממכשירי ההחייאה.
ואכן, שלושה חודשים לפני מותו, פנו רשויות הבריאות לבית המשפט בבקשה שיאשר את ניתוקו של הורנדאל ממכשירי ההחייאה. אלא שבטרם הספיק בית המשפט לומר את דברו, טום הורנדאל נפטר. המשפחה מסרה שלא הצליח להתגבר על דלקת ריאות שבה לקה. דוח של ד"ר רוברט צ' רלס צ' פמן, שניתח את גופתו של הורנדאל, קבע כי הוא נפטר מפגיעת מוח חמורה שהסתבכה כתוצאה מהתפתחות של דלקת ריאות. פתאום, איש לא זכר לשאול מה עלה בגורל הכוונה להמית את הורנדאל המתת חסד. אם הורנדאל אכן הומת, הדבר מהווה הפרה של החוק הבריטי, כיוון שהאישור לבצע פעולה קיצונית שכזו טרם התקבל.
פציעתו של הורנדאל עוררה תשומת לב בינלאומית. המשפחה דרשה שהאשמים יועמדו לדין על רצח, שגרירות בריטניה בישראל סייעה לה במאבקה, אפילו טוני בלייר מגלה בפרשה עניין ועוקב אחריה מקרוב. בצה"ל טענו בתחילה שהלוחמים בעמדה השיבו באש קלה לעבר מקורות ירי, אולם בעקבות דרישת המשפחה הורה הפרקליט הצבאי הראשי על חקירת המקרה בצורה מעמיקה יותר. החקירה הובילה לטוראי תייסיר הייאב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא לבצע הנשמה
|
|
|
 |
|
|
|
בדיוק ביום שבו הורנדאל נפטר הוגש נגד הייאב כתב אישום על גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. בעקבות מותו של הורנדאל שונה סעיף האישום להריגה. על פי כתב האישום הייאב היה באותו יום בעמדת פילבוקס על ציר פילדלפי או בסמוך לכך. מתוך כתב האישום: "לאחר שהבחין בפעיל התנועה לסולידריות בינלאומית, תומס הורנדאל ז"ל, שלא היה חמוש, נע בסמוך לקו הבתים מול העמדה, כשעל צווארו וכתפיו מעיל כתום המזהה אותו כפעיל התנועה וכמי שאינו משתתף בפעולות לחימה, כיוון את נשקו לעבר הפעיל, כך שראה אותו בתוך הכוונת הטלסקופית המורכבת על הנשק וירה כדור אחד, זאת בניגוד להוראות הפתיחה באש. הקליע שנורה על ידי הנאשם פגע במצחו של הפעיל ויצא מאחורי ראשו. כתוצאה מכך נגרם מותו של הורנדאל לאחר שסבל מפגיעה קשה במוחו עקב הירי והיה בתרדמת במשך תשעה חודשים". הייאב הודה בירי. לטענתו, הורנדאל התקרב לעמדת השמירה במהירות והוא ירה לעברו על מנת להרתיעו.
המשפט נמשך למעלה משנה. בימים אלה מסתיים שלב הסיכומים. בשבועות הקרובים יינתן פסק הדין. אלא שהדברים אינם כה פשוטים. לשאלה האם הורנדאל אכן הומת על ידי רופאיו,לבקשת בני משפחתו, יש משקל משפטי משמעותי. עורכי דינו של הייאב, אילן בומבך, יריב רונן ועידן פסח טוענים כי הורנדאל לא נפטר מהירי אלא מטיפול רשלני בבית החולים לנכות נוירולוגית כתוצאה מהחלטה מכוונת של בני משפחתו לא להאריך את חייו.לולא זאת,טוענת ההגנה,הוא יכול היה לחיות לפחות עוד עשר שנים ואולי גם להקיץ מהתרדמת, כפי שקורה לעתים כמעשה נסים.
"החשדות שמשהו התרחש בבית החולים בלונדון עלו אחרי שמצאנו באינטרנט שהוגשה בקשה לבית משפט בריטי כדי לנתק את הורנדאל מצינורית ההזנה", אומר בומבך,יושב ראש מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין, המייצג את הייאב במסגרת שירות מילואים. "הבנו שזו לא סתם שמועה מפני שבמסמכי בית החולים מצאנו תצהיר של אחת האחיות שטיפלו בו שהוגש לבית המשפט. החלטנו להעביר את התיקים הרפואיים שהגיעו אלינו כחלק מחומר החקירה לבדיקה של מומחים רפואיים. הממצאים שלהם הדהימו אותנו. יש כאן שני אנשים אומללים. גם הורנדאל וגם הייאב. אנחנו מאמינים שלא הוא הרג את הורנדאל. זה סרט מתח מצמרר וסיפור קפקאי שיכול לקרות לכל אחד וזה מה שמפחיד. התביעה היתה צריכה לחקור לעומק לפני שהגישה כתב אישום נגד צעיר בדואי מסכן. היה לה נוח להפיל את התיק על הייאב, בדואי ממשפחה חלשה. הוא הפך לקורבן של המערכת".
התיקים שהועברו לידי עורכי דינו של הייאב כללו סדרה של מסמכים רפואיים. לדבריהם, המסמכים מחזקים את טענתם העקרונית כי רופאיו של הורנדאל החליטו לאפשר לו למות. בתעודת השחרור של הורנדאל מבית החולים רויאל פרי נקבע ש"לאחר שמיעת הוועדה האתית של בית החולים ופגישות עם הוריו הוחלט שרמת הטיפול בהורנדאל לא תגיע להסלמה במקרה של מחלה נוספת. במקרה של זיהום חולף לא תינתן אנטיביוטיקה ולא ייעשה נסיון החייאה במקרה של דום לב". גם בבית החולים לנכות נוירולוגית שאליו הועבר הורנדאל הוצמד דף הוראות מיוחד למיטתו שהנחה את הצוות המטפל לא לבצע הנשמה במקרה של דום לב. יום אחרי שהורנדאל הגיע לבית החולים נערכה לו בדיקה רפואית מקפת. הרופא, ד"ר פרנדאפ דשפנדה, מצא שהורנדאל סובל מזיהום כרוני בבית החזה שאינו מטופל. כמו כן, כתב ד"ר דשפנדה, הוא אינו מיועד לטיפול אקטיבי ואין להנשימו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המתה בשלבים
|
|
|
|
|
|
|
רישומי האחיות בבית החולים לנכות נוירולוגית מראים שהורנדאל טופל במה שמכונה טי-אל-סי, ביטוי רפואי למצב בו החולה אינו מקבל למעשה שום טיפול מלבד אהדה וחמלה. בני משפחתו התחילו אז לבדוק את האפשרות של ניתוקו ממכשירי ההחייאה. על פי מסמך של בית החולים לנכות נויאורולוגית מה-20 באוקטובר 2003, החלה בדיקה ראשונית של חוקיות ניתוקו של הורנדאל מצינורית ההזנה. ניתוק כזה גורם למוות.
תשעה ימים אחר כך התראיין ידיד המשפחה, קארל ארינדאל, ל"איוונינג סטנדרט" הלונדוני ואמר שמומחים רפואיים מבית החולים מתכוונים לפנות לבית המשפט כדי לבקש את ניתוקו של הורנדאל ממכשירי ההחייאה. ארינדאל אמר שאמו של הורנדאל, ג'וסלין, אביו אנטוני, אחותו סופי ושני אחיו, בילי ופרדי, מקווים להביאו הביתה לשעותיו האחרונות." ביומניו טום הבהיר שאם משהו כזה יקרה לו הוא לא רוצה להמשיך לחיות. הם אסירי תודה שהוא הצהיר הצהרה כזו והם רואים אותה כצוואתו".
האחות, סופי הורנדאל, אמרה בראיון ל"דיילי טלגרף", שבועיים לפני כן, כי המשפחה מתלבטת בשאלה מה עליהם לעשות. "תמיד יש חשש שהוא סובל", אמרה , "זה אזור דמדומים, זה חסר טעם ולא מכובד בשבילו. אנחנו צריכים לחשוב ברצינות מה אנחנו הולכים לעשות לגבי השארתו במצב הזה. אני מרגישה שזה לא יהיה נכון".
האם , לעומת זאת, הביעה אי נוחות מהחלטת הרופאים. "אולי זה לא צריך לקרות", אמרה ל"איוונינג סטנדרט", " לא בטוח שהוא צריך למות. אני לא משוכנעת שהוא חש כאבים ולא אוכל לסבול זאת אם הוא בהכרה מעורפלת".
לטענת ההגנה חרגו השיחות על מצבו של הורנדאל מהתחום המוסרי-אתי ועברו לשלבים מעשיים. על פי הודעת המשפחה ועדותו של ד"ר צ'פמן, מותו של הורנדאל נגרם מדלקת ריאות, כלומר מוות כתוצאה ממחלה ולא בעקבות התערבות מכוונת כמו המתת חסד. אולם ההגנה טוענת כי בחודשי חייו האחרונים הורנדאל הומת על ידי רופאיו. הדבר נעשה בשלבים, לאורך תקופה ארוכה, כשמכת המוות הסופית התרחשה ביממה האחרונה לפני מותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החלטה תמוהה מאוד
|
|
|
|
|
|
|
ההגנה הביאה שני עדים שקבעו כי הורנדאל לא טופל באנטיביוטיקה, למרות שסבל מזיהום בדרכי הנשימה ואף לא הונשם. לטענת העדים, שני הטיפולים ביחד היו מונעים את מותו מדלקת ריאות, לפחות באותו שלב. הפסקת מתן החמצן, קבעו, "נועדה באופן מודע לזרז את מותו". בנוסף ציינו העדים המומחים כי רופאיו של הורנדאל גם לא טיפלו בפצע לחץ שממנו סבל, דבר שמעיד על הזנחה. פצע כזה, לדבריהם, עלול היה לגרום לזיהום שיכול להסתיים במוות.
שני הרופאים הסתמכו על מסמכים מבתי החולים שבהם היה מאושפז. הם לא בדקו את הורנדאל בחייו ולא ערכו לו נתיחה לאחר מותו. לטענתם אין בכך פגם. רשומה רפואית היא מסמך מדויק, העיד ד"ר אברהם לזרי בחקירתו הנגדית.
בחוות דעתו כותב העד ד"ר לזרי, סגן מנהל מרכז רפואי רעות, כי "הימנעות ממתן אנטיביוטיקה אינה בגדר הפרקטיקה המקובלת במקרה כגון זה. בטיפול מתאים ומקובל ניתן היה למנוע סבל של החולה, ולאפשר לו לחיות בסביבה תומכת סיעודית רפואית למשך כעשר שנים נוספות".
ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר, עד הגנה נוסף, כתב בחוות הדעת שלו: "הימנעות ממתן אנטיביוטיקה פירושה אחד, הפקרת החולה למוות, תוך שהוא סובל ייסורים קשים, כולל חום גבוה, קוצר נשימה, שיעול, כאבים בחזה. די היה במתן אנטיביוטיקה לתקופה קצרה וקרוב לוודאי שהזיהום היה נעלם. ההחלטה שלא לטפל בו תמוהה מאוד".
בחקירה הנגדית קוגל היה פחות נחרץ. "אני לא יכול לקבוע מה היה קורה עם טיפול או בלי טיפול", אמר . התביעה: אתה מסכים שככל שהיו נותנים לטום יותר אנטיביוטיקה היו למעשה מגבירים בכך את הסיכוי שיידבק בחיידק עמיד? קוגל: בהידבקות הבאה כן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טיפול חסר תועלת
|
|
|
|
|
|
|
עד התביעה שהובא מלונדון, ד"ר רוברט צ'רלס צ'פמן, אמר בחקירתו הנגדית כי התוצאה הסופית לא היתה משתנה בעקבות הטיפול: "בסופו של דבר הטיפול האנטיביוטי היה חסר תועלת בכל מקרה. . . עם זאת ייתכן והימנעות ממתן טיפול אנטיביוטי החישה את מותו הבלתי נמנע של החולה. . . הגישה הרפואית המקובלת היא כי יש לטפל בחולי דלקת ריאות על ידי מתן אנטיביוטיקה".
ההגנה טענה עוד כי הורנדאל קיבל ביממה האחרונה לפני מותו מורפיום וואליום במינונים גבוהים שלא היו מקובלים לפני כן,דבר שטרם אף הוא להחשת מותו.ד"ר לזרי קבע בחוות הדעת שלו שהתרופות ניתנו ללא הצדקה רפואית ומתוך הבנה, קרוב לוודאי, שטיפול זה יביא למוות. "בשלב זה אני תוהה לגבי ההתנהגות האתית והפלילית של הרופאים", כותב לזרי באופן נחרץ, "אני קובע כי מותו של מר תומס הורנדאל הוחש באמצעות הרעלה מכוונת על ידי תרופות מדכאות הכרה ונשימה". בחקירתו הנגדית טען לזרי שהוא יצא מנקודת הנחה שטום לא סבל מכאבים "ולכן טיפול במורפיום לא היה צריך להינתן בכלל".
ד"ר קוגל קבע בחוות הדעת שלו שמורפיום מדכא את מרכז הנשימה במוח ומוריד את רמת ההכרה. מינון המורפיום הוגדל באופן משמעותי ל-15 מיליגרם כל ארבע שעות. זהו מינון שיכול לגרום הרעלה באדם בריא, לא כל שכן באדם עם הכרה ירודה המרותק למיטה וסובל מדלקת ריאות המחמירה מרגע לרגע.
"כאשר נגזר על טום הורנדאל גזר דין מוות", כתב קוגל, "לא הקליע שפילח את מוחו גרם לכך אלא דווקא אותן תרופות שלכאורה ניתנו לו כדי שיהיה נינוח. ובמאמר אישי, אינני יודע אם הנוחות שניסו להעניק לטום הורנדאל אכן הצליחה והוא נפטר כשהוא נינוח ושליו. כשלעצמי, בוודאי איני יכול להיות נינוח ושליו כשאני מבין את ההתנהלות שהתרחשה בימיו האחרונים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שילוב של סמים ותרופות
|
|
|
|
|
|
|
גם הפעם קוגל היה פחות החלטי בחקירה הנגדית. הוא אמר שהורנדאל לא נפטר כתוצאה מהרעלת מורפיום אלא "מת כתוצאה משילוב סמים נרקוטיים עם תרופות הרגעה על רקע דלקת ריאות בעקבות פגיעת ראש קשה".
התובעת: האם אי אפשר להעלות על הדעת את האפשרות שהמינונים האלה של הסם ניתנו לו כי מצבו ביומיים האלה החמיר בצורה משמעותית?
קוגל: אני לא מומחה לטיפול. בוודאי הקפיצה פי שלושה במתן התרופה היא מוגזמת.
התובעת: ונצרף את זה לכך שאין לך בדיקה טוקסיקולוגית, אתה למעשה רק יכול לשער.
קוגל: כל העניין שאני עושה כאן הוא לא קביעה אבסולוטית. רמת הוודאות היא קטנה יותר כאשר אין בידי לעשות בדיקה טוקסיקולוגית.
עד התביעה, ד"ר צ'פמן, אמר בחקירתו הנגדית שהוא היה מצפה שחולה במצבו של הורנדאל יקבל טיפול בתרופות מסוג זה. זהו מהלך הומני. "הייתי מצפה שרמות התרופות אכן יהיו גבוהות משום שהגוף מפתח עמידות לתרופות אלו ויכול לספוג רמות גבוהות של התרופות. המינונים לא נראים לי חריגים במיוחד לטיפול בחולה המורגל בקבלת מורפיום".
עו"ד מטעם ההגנה: במאמר בכתב העת "ג'ורנל אוף פורזניק סיינסז" המחברים מציינים שהמתת חסד יכולה להתבצע תוך שימוש בתרופה שהחולה כבר מקבל למטרות טיפוליות.
צ'פמן: אני אכן מסכים עם קביעה זו. אני מסכים שקיימים מקרים שבהם קשה לקבוע האם סיבת המוות היא המחלה הבסיסית, הטיפול התרופתי או שילוב של שניהם.
התביעה טוענת בסיכומיה כי "חשוב לזכור כי רמת התרופות הנדרשות כדי להשיג תוצאה מסוימת משתנות מאדם לאדם. רוצה לומר, לא מדובר במינונים אשר הם קטלניים כשלעצמם, אלא תמיד יש לבחון את מידת השפעתם על פי כל אדם אשר לו ניתנו. על כן, לא יכולים המומחים לקבוע, מבלי לבדוק את המנוח, כי התרופות שניתנו לו הן שהביאו למותו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הירייה גרמה למצב, אך לא הרגה
|
|
|
|
|
|
|
הדיונים הארוכים בשאלות האלה נועדו להוכיח את טענתה העיקרית של ההגנה: הטיפול הרשלני שניתן להורנדאל בבית החולים הלונדוני היה מה שנקרא בשפה המשפטית אירוע מנתק בין הירי לבין המוות. הורנדאל, לטענת ההגנה, לא מת כתוצאה מהירי אלא בעקבות הטיפול הרשלני, ומכאן שלא ניתן להרשיע את הייאב בהריגה אלא לכל היותר בגרימת חבלה מחמירה. העונש המקסימלי על שתי העבירות דומה, 20 שנה, אבל שופטים ייטו להעניש בחומרה רבה את מי שהרג לעומת ענישה קלה יותר למי שגרם חבלה חמורה.
"לדעתי הירייה גרמה למצב רפואי גרוע, אך לא היא זו שהרגה אותו בסופו של דבר", טען ד"ר קוגל בחקירתו הנגדית. לזרי בחוות הדעת שלו היה נחרץ לא פחות: "באופן ברור ומוחלט אני קובע: מר תומס הורנדאל לא מת באופן ישיר מהפציעה המוחית".
לטענת התביעה, גם אם מקבלים את קביעותיהם של הרופאים, עדיין אין ניתוק בין מעשיו של הייאב לבין מותו של הורנדאל. "מצבו של הורנדאל היה קשה ביותר", כותבת התביעה בסיכומיה, "והוא נגרם מהירי, מה שהוליד תגובת שרשרת, הירי גרם לאשפוז, דלקת הריאות היתה סיבוך ישיר של מצבו ואשפוזו. לולא ירה הנאשם בראשו של המנוח לא היה הוא מוצא את מותו ביום ה-13 בינואר 2004 בגיל 22. מעשהו של הנאשם היה מביא בכל מקרה למותו של המנוח, אפילו מומחה ההגנה האופטימי ביותר קבע כי המנוח יכול היה לחיות עוד כעשר שנים ותו לא וזאת בשל פציעתו הקשה. על פי התסריט האופטימי ביותר הוא היה מוצא את מותו בשל מעשיו של הנאשם רק מעט לאחר הגיעו לגיל 30".
עוד טוענת התביעה כי די בכך שהנאשם צפה את אפשרות גרימת התוצאה הסופית בשל מעשיו, ואין זה משנה שלא צפה כי המנוח ימות לבסוף מדלקת ריאות. ואכן, החוק קובע כי ניתן להרשיע אדם בהריגה, גם אם לא צפה שמעשיו יגרמו למוות אלא רק לחבלה ממשית.
"ראינו, אם כן", מסכמת התביעה את סיכומיה, "כי אפילו אם נניח כי מתן טיפול אנטיביוטי היה יכול לעכב את מותו של המנוח וכי לו לא היה המנוח מטופל בתרופות נרקוטיות, עדיין נמצא שיש קשר כה אמיץ בין מעשי הנאשם לבין התוצאה הסופית,מות המנוח,עד כי אין בעובדה שהליך הגרימה השתנה כדי להביא למסקנה שאין לייחס לנאשם את גרימת התוצאה".
אמו של הורנדאל נכחה בכמה דיונים בבית הדין הצבאי במחוז הדרום, המשפחה אף שכרה את עו"ד אביגדור פלדמן, עורכת דין ממשרדו היתה בכל הדיונים. בני המשפחה מכירים את הטיעונים הרפואיים שהועלו במהלך הדיונים, אולם בשיחת טלפון ללונדון נשמע בקולו של האב, אנטוני הורנדאל, עורך דין במקצועו, שהוא מתקשה לדון בנושא הזה. "לא קראתי את הדוחות הרפואיים", הוא אומר, "אולם מתוך מה ששמעתי, הדברים אינם נכונים. הרופאים שנתנו את חוות הדעת לא בדקו אותו ואפילו לא דיברו עם הרופאים שטיפלו בו, ועכשיו הם מנסים לזרוע ספק בכתב האישום. מי שרלוונטים הם רק הרופאים שטיפלו בו והרופא שביצע את הנתיחה שלאחר המוות. טום טופל בבית חולים שנחשב לאחד הטובים בעולם. מאוד מוזר מה שעלה במשפט. הוא נבדק בצורה מאוד עמוקה על ידי מומחה והוא לא הגיב לאף אחת מהבדיקות. לא היה אפשר לעשות הרבה כדי לשפר את מצבו. גם בסורוקה טיפלו בו היטב וגם באנגליה הוא טופל היטב. לא היתה שום דרך טיפול אחרת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נושא משפחתי
|
|
|
|
|
|
|
הוא לא קיבל אנטיביוטיקה.
"בסורוקה הוא קיבל אנטיביוטיקה מפני שהוא היה בטיפול נמרץ וטופל בצורה מסוימת. גם באנגליה הוא היה תקופה מסוימת בטיפול נמרץ,אבל אחר כך עבר להיות מטופל בטיפול נמשך שזה טיפול אחר. בכל מקרה הוא לא הגיב לתרופות ספציפיות".
היתה הוראה לא להנשים אותו.
"חולה כזה לא מועבר דרך הליכי הנשמה אינטנסיביים. מצבו היה חמור מאוד".
לטענת הרופאים הישראלים הוא קיבל שתי תרופות במינון גבוה שגרמו למותו.
"הוא קיבל את אותו טיפול כל הזמן".
מסמך של בית החולים קובע שהוחלט, בעקבות שיחה איתכם, לא להסלים את הטיפול בו במקרה של מחלה נוספת.
"זו החלטה שרופאים רבים היו מקבלים. אתה לא גורם לחולה סבל נוסף אם אין מה להשיג בזה. הוא לא היה מקבל טיפול שאין בו צורך. הרופאים לא היו מתערבים באופן אקטיבי ללא צורך. גם בישראל עושים החלטות אתיות כאלה אם אי אפשר להשתקם. גם בישראל נשאלנו שאלות כאלה, אם כי בסופו של דבר הוא נפטר מדלקת ריאות".
בית המשפט התחיל לדון בשאלה האם לנתק אותו ממכשירי ההחייאה.
"זה הליך חוקי שמתנהל כאשר לחולה אין חיים איכותיים ואין שום אפשרות להחלמה. ההליך עצמו נמשך בין חצי שנה לשנה והוא נפתח כשבית החולים מאמין שאין תקווה להחלמה, ואז רשויות הבריאות מעבירות בקשה לבית המשפט לנתק את צינורית ההזנה".
מה היתה העמדה שלכם?
"לא אנחנו הגשנו את הבקשה. לא אומר מה אני חשבתי, זה נושא משפחתי, אני הייתי מודאג מזה שהוא סובל, אבל חשבתי שהוא צריך לקבל את הטיפול הטוב ביותר וללא שום ספק הוא קיבל את הטיפול הטוב ביותר".
לא קיווית שאולי יקרה נס והוא יתעורר?
"כל הרופאים אמרו לנו שזה בלתי אפשרי. הוא איבד לחלוטין את מחצית מוחו וגם החצי האחר לא תיפקד, לא היה מה שיחלים. הרופאים בסורוקה לא האמינו שהוא יחיה עד שנגיע, הנס הוא שהוא חי כמה חודשים אחרי הפציעה מפני שלא היה שום סיכוי שהוא ימשיך לחיות".
מה לדעתך הרג אותו, הירי או הטיפול הרשלני?
"הוא מת באופן ישיר מהירי. אי אפשר היה לעשות שום דבר כדי לסייע לו להחלים, כל השערה אחרת היא מוזרה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
