 |
/images/archive/gallery/306/706.jpg מתן בוכנר.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| מתן בוכנר היה קצין מורעל מידי,
שחטף מכות ממתנחלים, הטיל
מורא על פלשתינים ונזרק מהצבא |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
עמרי אסנהיים
20/5/2005 23:00 |
|
|
|
|
|
|
|
בדיוק כמו הילד שמתקשה להחליט בשאלה הקלאסית את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא, גם מתן בוכנר לא יכול לקבוע איזו סנוקרת לפרצוף כאבה יותר, מימין או משמאל. מצד אחד, הוא חטף ממפקדיו ומהמערכת הצבאית כולה, שהקיאו אותו אחרי שהואשם כי איים על עציר פלשתיני שידחף לו אצבע לרקטום. מצד שני, הוא חטף מעשרות מתנחלים ביישוב היהודי בחברון, שבמילים עדינות, טחנו לו את הצורה במכות רצח.
בשני המקרים שימש בוכנר קצין במשטרה הצבאית, עם מעט מדי בגרות אישית ופחות מדי הכשרה מקצועית. עכשיו הוא משלם את המחיר: נכות פיזית שגורמת לו לקרוס מדי פעם בלי להודיע מראש, ונפש חבולה שמטופלת תרופתית על ידי פסיכיאטר. אין לו לילה אחד בלי להתעורר מסויט, מבועת, שטוף זיעה.
הסיפור של בוכנר, בן 23, הוא התמצית
המוקצנת של החייל הישראלי באינתיפאדה. בוכנר אינו שה תמים, אבל לא הוא שלח את עצמו לסיטואציות הבלתי אפשריות שאליהן נקלע, במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. הוא ספג מכולם: פלשתינים ויהודים, ימין ושמאל, פוליטיקאים ופרקליטים. אחרי שהשתחרר החליט אביו לכתוב את סיפור שירותו הצבאי. "שעיר לעזאזל", החליט, תהיה הכותרת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אנחנו היינו הליצנים
|
|
|
 |
|
|
|
גם לפני האצבע המאיימת על אחוריו של העציר, אסעד היימוני, והלינץ' שספג בחברון, היו קורותיו של בוכנר בצבא סרט דחוס ביותר מדי אקשן. ביולי 2000 הוא התגייס למשטרה הצבאית. שבוע אחרי הטירונות הוקפץ עם חבריו לחפש את הרב הלל ליברמן, שנעלם בדרכו לתפילה בקבר יוסף.
"הסתובבנו בשדות", משחזר בוכנר, "את ליברמן מצאנו שחוט בתוך מערה. מיד ראינו שהוא נורא סבל כי הציפורניים שלו שרטו את קיר המערה. זה יצר בי כעס, מוטיבציה, רגש פטריוטיות אדיר".
מזועזע מהמראות הקשים בשכם התנדב בוכנר לסחלב, פלוגה מבצעית של המשטרה הצבאית בחברון. הוא חטף כדור מחבלים באפוד הקראמי, אבנים וברזלים במקומות אחרים. כבר אז השתגע מהדו פרצופיות ביחס המתיישבים לצבא.
"אתמול שמרתי עליהם ועל הילדים שלהם מהירי ומחר אני נאצי. כמו אלה שרדפו את סבא וסבתא שלי באירופה. אנחנו היינו הליצנים שצריכים להתנדנד בין הפלשתינים ליהודים. לא האמנתי שיגיע יום ויהודי ירים עלי יד. אם היית אומר לי, 'מתן, מחר זה יקרה', הייתי עונה, 'קח כדור ולך לישון'".
קצת לפני שהתחיל קורס קצינים נשלח בוכנר, עדיין כטוראי, לפקד על מחסומים בכניסה לירושלים. באחד הימים עמד עם חייליו במחסום חיזמה. "ניתנה הנחיה ששום רכב, גם לא חירום, לא נכנס לישראל. למחסום הגיע אמבולנס של הסהר האדום עם אישה שוכבת. שני הנוסעים צעקו לי שהיא עומדת למות מהתקף לב. הצצתי פנימה וראיתי אישה מפרפרת. חיפשנו חגורות נפץ ולא מצאנו. ביקשתי בקשר אישור כניסה, ענו שאין. אני אומר,'תנו לה להיכנס, האישה הולכת למות לי פה בידיים'.
''המח"ט לא מאשר. 'שיעשו פרסה ויבואו ביום ראשון'. פתאום שמעתי שריקה ארוכה של המוניטור מהאמבולנס. הנהג התחיל לבכות, לקלל ולהאשים אותי שהאישה מתה בגללי. המשפחה שלה רואה בי עד היום מלאך המוות שלה. אותו נהג ראה בי שטן. לא נתתי לו להציל אותה. אבל לא יכולתי להגיד,'וואללה, תיכנסו'. הייתי לוקח את הסיכון ורק היום, אולי, הייתי משתחרר מהכלא".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''הייתי מוכן להרוג ערבי בידיים''
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שסיים קורס קצינים, במהלך ארוחת הסדר, אותגר בוכנר פעם נוספת. מחבל התפוצץ במלון פארק בנתניה. מבצע "חומת מגן" יצא לדרך. כשממדיו נודף עדיין ריח בה"ד 1 נשלח בוכנר להקים מתקן כליאה לעצירים פלשתינים בחטמ"ר שומרון. לפני כן לא עסק מעולם בכליאה.
"אחרי הטבח במלון פארק היתה בי מוטיבציה להילחם נגד צבא שלם. הייתי מוכן לתפוס ערבי ולהרוג אותו בידיים. הייתי סגן מפקד המתקן. העצירים החלו להגיע. צפיפות מטורפת, תנאים סניטריים מזוויעים. אתה מוצא את עצמך עם 4,000 עצורים כפותים, כרועי ברך, מצופפים כמו עדר. בגלל הפסח האכלנו אותם רק מצות.
''אי אפשר היה להוציא כמות כזאת באופן מסודר לשירותים אז הם חירבנו במכנסיים. בכיתה י"א נסענו לפולין למחנות וזה החזיר אותי אחורה. התקשרתי לאמא שלי ובכיתי בטלפון. זה קרע אותי. אמרתי, 'אמא, הם כמו חיות קשורים פה. זה מזכיר לי את מה שראיתי באושוויץ'. כל הרגשות מתערבבים לך. הרוצח של השוטר מדחת יוסף היה שם. כל המג"בניקים הדרוזים חיפשו להרוג אותו. הם אמרו לי,'מתן, בוא תזוז, תעשה כאילו לא היית פה', בשביל שהם יוכלו לפוצץ אותו. כשהערתי להם אמרו לי, 'מה, אתם המשטרה הצבאית נהייתם הומניים? הוא מחבל, שיגיד תודה שאנחנו לא הורגים אותו'".
אחרי שלושה שבועות במתקן הכליאה הארעי, הונחת סג"מ בוכנר במתקן הכליאה עופר ליד העיירה ביתוניה. המתקן נבנה בחופזה במהלך "חומת מגן" ואוכלס במאות עצירים חדשים. השוטרים עבדו בקצב מטורף מסביב לשעון. הוא שובץ לתוך הקלחת הזאת כסגן מפקד פלוגת כלואים.
כבר בימיו הראשונים במתקן חיילים וקצינים הבחינו בסממנים בעייתיים בהתנהלותו. רובם הסכימו כי הוא קשוח מדי עם העצירים. "הוא היה קצין מאוד פרובלמטי", העיד חודשים אחר כך רס"ן משה חביב במשפטו של בוכנר, "בחור ילדותי, לא טראבל מייקר גדול, אבל בעל בעיות התנהגותיות רבות. . . לא בוגר, לא בשל ולא ברור לי איך הצליח לגמור קורס קצינים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא מוכן מנטלית
|
|
|
|
|
|
|
בוכנר: "באתי אימפולסיבי, החלטי. שנאתי את השקט התעשייתי שהמפקדים ניסו ליצור במחנה על חשבון משמעת. הרגשתי שהכלואים הם אדוני המקום. לא הייתי מוכן לקבל שכלוא יקלל ויעליב קצין צה"ל. כשאני אגיד לו לנקות את המקום, כי המקום נראה כמו דיר חזירים, הוא לא יגיד לי, 'לא בא לי'.
אז הפעלתי את הסנקציות המקובלות. עושה בעיות? לא תקבל את הסיגריות שלך. הם אמרו,'אין סיגריות? לא רוצים לאכול!'. אמרתי ,'אין בעיה, אל תאכלו'. הייתי כריזמטי. פתאום ראו שם קצין עם נוכחות, לא פראייר שמתקפל עם הרוח, אבל מצד שני לקודקודים למעלה זה לא התאים".
שנאת את העצירים?
"שנאתי אותם, כן. כי מי שהיה שם היה מחבל מוכתם. לא ילד שנופף בדגל פלשתין. יש סיבה לא לשנוא אותם?"
בוכנר , כך נראה, לא היה מוכן מנטלית לטיפול האינטנסיבי בעצירים. גם הכשרה מקצועית לא היתה לו. עדותו של מפקד פלוגה א' במתקן, סרן סרגיי מזור, שהפך למפקדו של בוכנר, תומכת בכך. כשנשאל מזור במהלך המשפט האם בוכנר הוכשר בכליאה ענה הסרן ש"לא היו הגדרות ברורות בכלא עופר", והודה כי "מתן לא עשה התמקצעות עצורי שטחים. . . זה היה מתקן בהקמה תוך כדי 'חומת מגן'. הביאו קצינים ממקומות שונים והכל נעשה תוך כדי עבודה מאוד מאומצת".
בגלל הסתבכויותיו התכופות מול העצירים הוחלט להעביר את בוכנר לשמש סגנו של סרן מזור בפלוגה א'. מזור, לדברי בוכנר, היה קצין יותר אסרטיבי ותוקפני כלפי העצירים: "מזור המציא חוקים חדשים שנועדו להקשות על העצירים. אסור היה להם לדבר מתוך מכלאה אחת לאחרת.
''כשעציר הפר את החוק מזור שלף אותו מהמכלאה, אמר לי ולרס"פ, 'חבר'ה, אני נכנס לאוהל, תסתכלו שאף אחד לא מתקרב, אם צריך לעשות קולות חזקים מדי פעם, תעשו', ופוצץ את העציר במכות. כשהכנסתי את הראש ראיתי את המפקד שלי מכסח עם הנשק בבטן, עם בעיטות. אמרתי לו,'מה זה?', והוא אמר,'רק לי מותר, תשתוק'. שתקתי . מה אני יכול לעשות?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''חשבתי על דרך מקורית להפחיד אותו''
|
|
|
|
|
|
|
ב-28 באפריל 2002 הגיע למתקן עופר אוטובוס מלא עצירים מכלא קציעות. "ידענו שיש סיכויים גדולים להברחת סכינים, פלאפונים", מספר בוכנר, "רוקנו לנו שני אוטובוסים על הרצפה. היינו פחות מ-15 חבר'ה. אם הם היו רוצים והיה להם את השכל והאומץ, לא הייתי מדבר איתך עכשיו. הם פשוט היו מכסחים אותנו. זה הלחיץ אותי מאוד. נכנסתי לפאניקה. ניסיתי להסתיר אותה.
''חיפשתי עוד כוח אדם ולא היה. הביצים שלי רעדו. אמרתי לעצמי, רק שיהיה שקט, שיעבור בשלום, שאלוהים יאהב אותי. כי ניצוץ קטן וזה כמו פצצת אטום. מבין העצירים זיהיתי אחד שמסרב לחיפוש, עושה בעיות. ניגשתי אליו. הוא התנער, לא נתן לי לחפש. אמרתי לו, 'אתה מחפש בעיות?', והוא ענה, 'לא אתן לך לעשות חיפוש'".
בוכנר לבש כפפת מנתחים מגומי, כפי שנהגו ללבוש שוטרים אחרים מטעמי היגיינה, והתכונן לבדיקה. "קראתי לשוטר שהיה איתי, לקחתי את העציר מאחורי בניין השלישות. שמתי כפפה חדשה כי הקודמת היתה כבר שחורה מלכלוך ואמרתי לו שיוריד נעליים. הוא לא רצה. זה לא מחשיד? סופר מחשיד!
"צעקתי, צעקתי צעקתי, אז בסוף הוא הוריד. חיפשתי בנעליים ולא מצאתי. יש עוד כמה מקומות נחמדים שהם מחביאים דברים. אמרתי לו להוריד חולצה, הוא לא רוצה. אני צועק עליו, הוא מוריד. הסתכלתי מתחת לבית השחי ולא מצאתי. אמרתי לו שיוריד את המכנסיים, שינער אותם שאני אראה שאין לו כלום וזהו. הוא לא היה מוכן. בשלב הזה המילואימניק השאיר אותי לבד.
''חשבתי על דרך מקורית להפחיד את העציר ואמרתי לו שאם הוא לא ייתן לי לעשות חיפוש על הגוף אני אכניס לו אצבע לתחת. ברור שלא התכוונתי לבצע. רציתי רק להפחיד אותו. הייתי בטוח שזה יעבוד. שהבנאדם יגיד, 'בסדר, רק שהקצין המשוגע הזה יפסיק', אבל הוא התעקש. אזקתי אותו מאחורי הגב.
"שמתי את היד באזור המותן שלו. הוא חשב שאני רציני לגבי הבדיקה הרקטלית ואז בעזרת גופו הוא הדף אותי בחוזקה. אוטומטית תפסתי אותו בכתפיים והצמדתי אותו לקיר. קיבלתי ממנו נגיחה לתוך הפנים. הגוף שלי נהדף קדימה ובשתי ידי הדפתי אותו בחוזקה לקרקע. חטפתי זבנג בגב. מיד הגיעו למקום שוטרים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''הוא הוציא וזלין''
|
|
|
|
|
|
|
עדותו של אסעד היימוני מצלצלת מעט שונה. "הוא הוציא וזלין, שם על האצבעות שלו עם הכפפה ואמר לי להוריד את המכנסיים", העיד היימוני. "אמרתי, 'אני לא מוריד ואתה לא עושה את זה'. הוא הוריד לי קצת את המכנסיים.
''צעקתי לעזרה. הקצין אמר לי, 'אל תצעק', וניסה עוד פעם להוריד לי את המכנסיים. צעקתי יותר. הוא נתן לי מכות בפנים ביד שלו, חנק אותי והפיל אותי לרצפה על חול ואבנים קטנות. אחרי שנפלתי הוא נתן לי מכות על כל הגוף עם הרגליים שלו. היה צעקות, באו הקצינים".
בוכנר מכחיש את עניין הווזלין. "לא היה ולא נברא", הוא אומר, "מצער שהמערכת מאמינה לערבי ולא לקצין שלה. הרי העציר בעצמו לא התלונן בעדות על אונס. מצד שני הוא העיד שאני בלונדיני עם עיניים כחולות. הלוואי שהייתי נילס הולגרסן, אבל זה רחוק מהמציאות. הרבה דברים שנאמרו שם היו מופרכים וגם לא הואשמתי בהם בסופו של דבר".
העובדות השנויות במחלוקת התעבו לכדי כדור שלג, שהחל להתגלגל ורדף את בוכנר עד סיום שירותו. "מיד אחרי האירוע מזור אמר, 'זה נשאר בינינו פה, אל תכתוב דוח אירוע, אני כבר אדאג שזה ישתתק ויירגע'", משחזר בוכנר.
"גם לא ייחסתי לאירוע כזאת חשיבות. יכול להיות שהייתי צריך לעשות את זה בדרך טיפה יותר משכילה. לקחת איתי עוד עד, לשמור על הלשון שלי, להביא רופא שיעשה את הבדיקה. אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שאולי במקרה אחד החיילים שלי ימות בגלל שהעציר החביא סכין בפלחי הישבן או השד יודע איפה.
"מפקד הכלא רוני לוי כעס עלי מאוד. הוא אמר,'אני לא מייחס לאירוע חשיבות, אבל למה לא כתבת דוח?'. עניתי, 'סרגיי אמר לי לא לכתוב'. הוא אמר לי, 'לא, לא, לא. אני לא רוצה לשמוע. תביא לי דוח אירוע'. כתבתי ופירטתי מה היה. זו היתה טעות, כי מאז הפכו אותי לשק חבטות, העיקר שיראו שהצבא הנאור מטפל בקצינים השוררים".
בוכנר טוען כי קלט את אדישות המערכת כלפי המקרה גם מספר ימים אחר כך, כשהאלוף גבי אשכנזי עמד לבקר במתקן. "לקראת הביקור אמרו לי, 'אל תדבר, שזה לא ייצא החוצה, שמור על שקט תעשייתי'. אשכנזי בא אלי, שאל, 'מה שלומך?'. עניתי , 'הכל בסדר, עסקים כרגיל'. אולי אם הייתי מספר כל הסיפור לא היה מתפוצץ".
אחרי שיחה שקיימו מזור ולוי הוחלט שבוכנר לא יבוא יותר במגע עם עצירים ויושעה מתפקידו כסגן מפקד הפלוגה. הוא מונה לקצין המבצעים של מפקדת המשטרה הצבאית בפיקוד מרכז. בוכנר לא היה ער למהלכים שהתבשלו מאחורי הקלעים. עוד לפניהם ציפו לו מהלומות מסוג אחר לגמרי בחברון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרעות בחברון
|
|
|
|
|
|
|
חברון, ממש כמו סן פרנסיסקו, בנויה גבעות גבעות. כשהגיע סג"מ בוכנר לראש אחת מהן ב-28 ביולי 2002, וראה מתחתיו נחילי מתנחלים מחפשים נקמה בערבים, הבין שהוא בבעיה. יומיים קודם רצחו פלשתינים את סמ"ר אלעזר ליבוביץ', חייל תושב חברון. הלוויה הבטיחה, וקיימה, להיות מסע התפרעות מאורגן של תושבי היישוב. בוכנר הוזנק לאירוע במסגרת כוח משימה של כ-40 שוטרים צבאיים.
בוכנר: "אתה שומע ברמקולים צעקות, 'נקמה, נקמה, נקמה' בעברית. אם הם רוצים הם דורסים אותנו ואחר כך דורסים גם את הבתים של הפלשתינים. הם ירו קצת על חלונות וגגות. היה איזה יהודי קצת מעורער בנפשו שהשתלט על בית. נכנסתי עם עוד שוטר מג"ב והרגענו אותו. אחר כך אני מקבל בקשר: 'תגיעו מיד לציר הראשי, יש התפרעות'.
''לפני שהגענו ניסיתי למנוע מעשרות יהודים להיכנס לתוך סמטה. היה לי עימות עם אביו של אלעזר ליבוביץ' ז"ל. ניסיתי למנוע ממנו להתקדם לעבר בתי הערבים. הוא אמר לי, 'תעוף מפה, הם הרגו את הבן שלי ואני אעשה מה שאני רוצה כדי לנקום'.
"המשכנו לברדק הרציני. אני מגיע לראש הגבעה ורואה רחובות שלמים גדושים באנשים. אלפים על אלפים. הצלחתי לפלס דרך לאיזו נקודה, ופתאום אני קולט ש-20 מתנחלים מכסחים שוטר יס"מ. אלות באוויר, מקלות, אגרופים, פוצצו לו את הצורה. זיהיתי שיורד לו דם מהפנים. זה עשה לי סיבוב בראש. אמרתי לעצמי שאני חייב להציל אותו. רצתי אליו דרך כל האנשים כמו דרך קיר. אחרי שהשוטרים שלפו אותו, אני בעצמי נשאבתי פנימה כמו לתוך מערבולת''.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתן בוכנר אחרי האירוע בחברון. צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
''שלחתם אותי להיות נכה לכל החיים''
|
|
|
|
|
|
|
בוכנר ממשיך לתאר: "חטפתי אגרוף בפנים. סחרחורת, לא מבין מה קורה, מרגיש שמרביצים לי. ואז בעיטה באשכים, כשתוך כדי כל הזמן מנסים לתפוס לי את הנשק, ופתאום בום, מקל בראש, וצינור מתכת לברך ולראש וקללות, 'יודונאצי', 'מחבל עם כאפייה', 'היטלר'. אני צועק להם, 'אל תרביצו. אני יהודי'. רציתי לצעוק 'שמע ישראל' ולהרעיד את העולם, אבל לא הצלחתי לפתוח את הפה. ואני אומר לעצמי, 'קצין יהודי לעולם לא ירים יד על אזרח יהודי', אבל אני חוטף מכות רצח.
''חשבתי שאני גומר את החיים. ואז הרגשתי שנחטף לי הנשק. כבר לא היה לי כוח. חטפתי מכה עם הקנה לעמוד השדרה. בבת אחת נהיה לי קר מאוד. הגוף שלי קפא. צנחתי. כשהתעוררתי במגן דוד קריית-ארבע סיפרו לי שחייל נח"ל שלף אותי החוצה בזמן.
"הרגשתי הכי נורא בעולם. רגש של שנאה, פגיעה עמוקה, כעס, חוסר הבנה למה זה קרה. שנאתי אותם. אמרתי, 'רבאק, אני שמרתי עליכם, הקרבתי את החיים שלי פה, נמצאתי בעיר מסוכנת בשביל שהאצבעות של הרגליים שלכם יהיו מכוסות עד הבוקר. ואתם שלחתם אותי להיות נכה לכל החיים'".
עודד בוכנר, אביו של מתן, שמע על התקרית ברדיו. "מאוד נדרכתי כי ידעתי שמתן שם", הוא נזכר, "בערב מתן הודיע לי בקול צרוד שהוא בהדסה. טסנו לירושלים. מצאנו אותו חבול, מדים קרועים, נפוח, נראה מחריד. זוועה. הרגשתי כאב ענק. קצין צה"ל שנראה נורא.
"פתאום מתן התחיל לבכות. שאלתי אותו אם כואב לו כל כך. הוא אמר, 'לא אבא, כואב לי שיהודים עשו לי את זה'. זו אמירה שזעזעה אותי. היא חדרה לי כמו מסמר מלובן. זה גרם לי לשינוי במחשבה, כי האחיזה בשטחים נראתה לי צורך קיומי. אבל איך עושי אותה מלאכה פוגעים בבן שלי, קצין צה"ל שהגן עליהם? זה יצר אצלי קונפליקט ענק".
צה"ל לא הגיש תלונה למשטרה על תקיפתו של בוכנר. אחרי מספר ימים, כשאביו ראה שלא נעשה דבר, פנה בעצמו למפקד מחוז ש"י והתלונן. במחוז אמרו לו שלא ידעו על המקרה. "עד היום לא שאלו אותי בצבא על האירוע", אומר מתן, "המשטרה לא ידעה על התקיפה כי הצבא טייח אותה או שאף אחד לא הרגיש מספיק אחראי כדי לדווח שקצין שלו הותקף. אני עצמי זוכר את התוקף טוב. אדם עם טיפה זקן, תלתלים בריאים כאלו, כיפה אדומה על הראש. אני זוכר את העיניים שלו, את השנאה. זה פרצוף שלעולם לא יישכח".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תקיפות מכל הכיוונים
|
|
|
|
|
|
|
חודשיים לפני ההשפלה בחברון החליט הח"כ עיסאם מח'ול לטפל בבוכנר. תחת הכותרת "חקירת מקרה אונס נגד העצור הפלשתיני, אסעד היימוני, על ידי קצין משטרה", תיאר מח'ול את התקרית במתקן עופר והפיץ לכל עבר. "הקצין נתן פקודה לעציר להוריד את החולצה ולהסתובב", כתב חבר הכנסת, "כבל את ידו, הפשיט אותו, אנס אותו והכה אותו בברבריות שהשאירה פצעים וסימנים במקומות שונים בגופו".
אחת מנמענות התלונה היתה חנה פרידמן, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. "הוועד רואה בחומרה רבה את תלונתו של מר היימוני על התקיפה המינית ואינוסו לכאורה בידי הקצין, ודורש לפתוח בחקירה מיידית ומקיפה של תלונה זו", הוסיפה פרידמן מכתב משלה. אלא שבוכנר ואף העציר עצמו, בשלב מאוחר יותר, לא הזכירו אונס. "סביר שעל העציר הופעלו לחצים ואיומים ולכן הוא נבהל ושינה את עדותו", מסביר מח'ול את הסתירה, "כך נסגרו תיקים בעבר".
איך הגיעה אליך התלונה?
"דרך הוועד למניעת עינויים".
הם טוענים במכתבם ששמעו על המקרה ממך.
"לא, לא, לא. . . כן , כן, הם צודקים. . . זה הגיע אלי דרך עיתונאית. היא סיפרה לי את הסיפור והמשפחה שלו מילאה לי את הפרטים. כמובן שלא הסתמכתי על זה. פניתי לוועד נגד עינויים וביקשתי שהם יאספו את הנתונים כפי שהם יודעים".
פרידמן , שעליה הטיל מח'ול את מלאכת הבדיקה, אומרת ש"כשאנחנו שולחים תלונה אנחנו מסתמכים על דבריו של המתלונן. אין לנו את הכלים לבדוק מעבר לזה. מה, אני הייתי שם? אתה היית שם? אחר כך אנחנו עושים הצלבה מול צה"ל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסנגורית לא מוכנה להגן
|
|
|
|
|
|
|
עודד בוכנר, האב, בטוח שמכתבי מח'ול והוועד נגד עינויים סינוורו את הצבא וסימנו את הדרך לכתב האישום. "האירוע שהתחיל כמשהו קטן שלא רואים אפילו צורך לתחקר אותו, התגלגל והפך לכדור שלג ענק. לאחר קבלת המכתב ריחפה אימת מח'ול מעל ראשם של הקצינים במשטרה הצבאית".
אבי שמלי, מפקד המשטרה הצבאית בפיקוד מרכז, לא מבין על מה בוכנר מדבר. שמלי: "אני לא זוכר את המכתב של מח'ול. זה בטח לא השפיע על ההחלטה שלי לפתוח בחקירת מצ"ח. אני הנחיתי להגיש תלונה ולגבות עדות מכל מי שהיה מעורב. אני חושב שההתנהגות שלנו בעניין היתה יוצאת דופן לחיוב".
ביולי 2002 זומן סג"מ בוכנר לחקירה ביחידה לחקירות פנימיות של המשטרה הצבאית (היחק"פ). את החקירה ניהל עו"ד משה ברנר. בוכנר: "ישבו שם שני חוקרים מנוסים מאוד. ברנר אמר לי, 'אני זוכר את אבא שלך מהשירות הצבאי, היינו משחקים כדורסל בבסיס'. אחר כך אמר לי, 'אני אדאג שזה ייגמר בהעמדה לדין משמעתי. אנחנו מכירים את אבא שלך, לא נעשה טעויות'. הם היו חכמים, דפקו אותי בצורה אלגנטית. תקעו לי סכין בגב. עוד אחד מהסכינים באוסף שלי".
כחודשיים אחרי החקירה ביחק"פ התקשר חבר לבוכנר וסיפר לו ש"מעריב" מפרסם סיפור דומה לשלו. כשפתח את העיתון נדהם בוכנר לגלות ידיעה בולטת תחת הכותרת: "חשד: קצין במשטרה הצבאית ניסה לבצע מעשה סדום בפלשתיני". בדרך המוזרה הזו למד על החלטת הפרקליטות להגיש נגדו כתב אישום. "התקשרתי למפקד שלי רועד מלחץ. הוא אמר,'טוב, צריך לבדוק, זה כנראה אתה'. הבנתי שהמערכת בגדה בי".
מספר ימים אחר כך קבעו בוכנר ואביו פגישה עם עו"ד אפרת נחמני בסנגוריה הצבאית. עודד בוכנר: "מהרגע הראשון נחמני הראתה שהיא מתעבת את האירוע, נוטה להסכים עם העציר הפלשתיני ומפגינה בנחישות את דעותיה האישיות. היא היתה בסערת רגשות. העיניים שלה זזו מצד לצד, הפנים שלה האדימו, היא צרחה כאילו היא חוקרת חשוד ברצח ואמרה שהרבה זמן היא לא נתקלה בתיק כל כך קשה ושמתן ייכנס לכמה חודשי מאסר ודרגותיו יורדו.
''כשניסיתי לשאול האם זאת הדרך לנהל הגנה התשובה שלה היתה: 'אם תרצו, אני אייצג את מתן, אבל אני לא אגן עליו'. באותו רגע הודעתי שאני מוותר על הייצוג שלה. אם היא כזאת, מקומה לא בסנגוריה הצבאית. שתעבוד כמתנדבת בארגונים פלשתיניים".
עו"ד נחמני: "מדובר למרבה הצער באוסף דברים שאינם אמת, בלשון המעטה. לא היתה מחלוקת שבוכנר ביצע את עיקרי המעשים. בשיחה עם מתן ואביו ביקשו השניים לטעון כי המעשים היו ראויים ועלו בקנה אחד עם רוח צה"ל ועם ערך הדבקות במשימה ולכן יש לזכותו. מדובר בקו הגנה מוטעה שהיה מזיק למתן במשפטו, על כן בהתאם לחובתי המקצועית הבהרתי להם זאת והצגתי באופן מקצועי וענייני את הדין, שלפיו המעשים שבהם הודה מתן אסורים ומהווים עבירה.
''מפסק הדין בעניינו של מתן עולה כי בסופו של דבר הוא לא העלה במשפטו את הטענות שהציג בפני בפגישתנו, בחר לוותר עליהן כקו הגנה, הודה באשמה והביע צער על מעשיו בדיוק כפי שהוצע לו אצלנו. הסנגוריה הצבאית, ואני בתוכה, מעניקה ייצוג משפטי מקצועי ומסור לכל חייל ובכלל זה גם לחיילים הנאשמים ביחס לא ראוי לאוכלוסייה הפלשתינית. טענותיהם של מתן ואביו, אפוא, פוגעניות וחסרות כל בסיס".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ערכים של קצין במשטרה הצבאית
|
|
|
|
|
|
|
עו"ד אבי עמירם נשכר לייצג את בוכנר במשפט שנערך אחרי שחרורו מהצבא. לאחר שלושה דיונים בלבד, שלאף אחד מהם לא הגיע העציר היימוני להעיד, נמחק סעיף האישום המרכזי, איום במעשה סדום, ונחתמה עסקת טיעון שבמסגרתה הואשם בוכנר בשני סעיפים שוליים יחסית, חריגה מסמכות והתנהגות שאינה הולמת קצין,ונגזר עליו חודש עבודות שירות.
עו"ד עמירם: "המוזר הוא שאף אחד מהמערכת הצבאית לא יצא בסופו של דבר נגד תלונת השווא של מח'ול. לא ייתכן שחבר כנסת יסתתר מאחורי חסינות וירטואלית בשביל לזכות בדקת תהילה. גם בתיק החקירה לא מוצאים את הגיבוי למתן.
''כל אחד מהקצינים שם נלחם על עורו, בשעה שלי היתה אינפורמציה פנימית שהם נהגו במתקן בצורה הרבה יותר חמורה עם העצירים. היתה מוסריות כפולה בין המעשים שבוצעו בפועל במתקני הכליאה לבין הפסאדה שהם הציגו בבית המשפט".
מח'ול עצמו לא מצטער על הדרך שבה פעל. "אין לי עניין אישי עם בוכנר. גם הוא קורבן של הכיבוש כמו היימוני, ולכן אם יש כעס, חשוב שהוא יהיה מופנה כלפי מי ששם את הצעירים הישראלים בסיטואציה הזאת".
במשטרה הצבאית לא התאפקו עד תוצאות המשפט. כחצי שנה לפני שאמור היה להתחיל שירות קבע זומן בוכנר לפגישה אצל קצין משטרה צבאית ראשי, תא"ל מיקי בראל. בשיחה הקשה הטיח הקמצ"ר בבוכנר שאין לו ערכים של קצין במשטרה צבאית ושהודיע לו שהחליט להדיחו מהחיל. בוכנר ענה לו בחוצפה ושיחרר את עצמו מהחדר.
התגובה לא איחרה לבוא. זמן קצר אחרי הפגישה החליטה ועדת אתיקה שהקימה חטיבת הסגל לקטוע את שירותו הצבאי של בוכנר. עו"ד עמירם איים בבג"ץ, ומיד אחר כך התקבל מכתב שהנושא נשקל מחדש והוחלט לאפשר לקצין להשלים את השירות, ללא שירות קבע.
זמן קצר לפני הדחתו מהמשטרה הצבאית הורו מפקדיו לבוכנר לצאת עם קבוצת חיילים למשימת פינוי מאחז "חוות גלעד". לדבריו, כשאמר להם שנפשית אינו מסוגל לבצע משימה כזאת אחרי מה שעבר בחברון, סירבו להקשיב. בעצת אביו פנה בוכנר לבית חולים והוציא גימ"לים. בערב ישב בבית הוריו ובכה כשראה חיילת מהכוח שעליו היה אמור לפקד נפצעת במהלך הפינוי האלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקצין המודח ללוכד עריקים?
|
|
|
|
|
|
|
עד סיום שירותו הצבאי ביוני 2003 התגלגל בוכנר כשק תפוחי אדמה בין יחידות שונות בצה"ל. "הרגשתי הכי מושפל בעולם", הוא אומר, "כשבחטיבת הסגל רצו להוריד לי את הדרגות הרגשתי כנאנס. יש לי פה בחדר מדי צה"ל עם דרגות קרועות מהאירוע עם המתנחלים בחברון.
''מבחינתי, היום, בשירות המילואים שלי, כשצה"ל לא מוכן להעלות לי את הדרגה, עצם לבישת המדים מחזירה אותי להשפלה, כשצה"ל רצה לקרוע ממני את הדרגות. אני נפגע אינתיפאדה מכל הכיוונים".
למרבה האירוניה, פנה אל בוכנר עם השחרור קצין במשטרה הצבאית שביקש ממנו לחזור למילואים בחיל כלוכד עריקים. בוכנר: "ליצנות. שאלתי אותו, 'לא מפריע שאני מודח מהחיל?', הוא ענה שהוא לא ידע. היום אני קצין מילואים בקצין העיר נתניה. הרצון שלי לעשות מילואים זה כמו הרצון שלי להתגייס לאש"פ".
קנה הנשק שננעץ בעמוד השדרה של בוכנר גרם לנכות פיזית. כשהשתחרר ניסה להשתקם כשכיר. באחד מימיו הראשונים בעבודה ירד במדרגות. כמו שקרה לעתים תכופות אחרי הפגיעה בחברון, כבתה לו הרגל. בוכנר קרס והתגלגל במדרגות.
"המעסיק אמר לי, 'שמע מתן, בוא נגמור את זה יפה כי אין לי ביטוח לדברים האלה'. נאלצתי לעזוב את העבודה. בגלל הפציעה בחברון אני לא יכול לרוץ, לרקוד במועדונים. אני הולך ופתאום בום, הרגל משתתקת ואני נופל. זו הרגשה איומה. מדי פעם הכאבים יוצאים מהנקודה שבה היתה המכה. אני מרגיש את הכתפיים שלי נמתחות אחורה מכאבים''.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הטראומה הנפשית
|
|
|
|
|
|
|
"הפגיעה הנוספת היא הנפשית. פחדתי להיות מסומן כפסיכי, משוגע, אז בהתחלה לא הוצאתי אותה החוצה. זה חרדות, פחדים, לא לישון בלילה כי אני מתעורר מיוזע, רואה את המכות, האגרופים, האלות, שומע את הקללות באוזניים. זה סרט שחוזר על עצמו בכל חלום. כשאני בתוך המון אני אוטומטית מתרגם את זה במחשבה להמון שתקף אותי.
''גם ללכת למסיבה או לטייל בקניון זה לא הגיוני כי כשאני רואה ידיים באוויר עם המון רעש אני אוטומטית מנסה להתגונן. נהייתי בנאדם מאוד עצבני, רדיקלי, לא נעים כמו שהייתי פעם ופחות פתוח.
כשראיתי שאני לא מצליח דיברתי עם ההורים. אמרתי להם שאני לא ישן בלילות, שבלי טיפול מקצועי אני אהיה גמור.
''פניתי דרך אבא שלי לפסיכיאטר שמטפל בי היום. הוא זיהה הפרעה פוסט טראומטית וקבע לי נכות נפשית קבועה של עשרה אחוזים. אני עובד על זה עם טיפול תרופתי והמון מחשבה עצמית. אז אני אומנם פחות צועק, פחות חוטף קריזה מכל דבר, אבל החרדות עדיין ישנן. הלילה, לפני הפגישה שלנו, התעוררתי בשלוש וחצי כולי רטוב מזיעה וזהו, נשרפה השינה. כשאני מגיע למשרד לעבוד אני ממוטט. שבר אדם".
אחרי שפוטר החליט בוכנר להקים עסק. הוא עוסק בהקמת אתרי אינטרנט, בעיצוב גרפי ובבניית תקשורת חזותית בין מוכר ללקוח. בינתיים הולך לא רע, וכשרע לו הוא פונה לאביו. "הוא מקבל מסז'ים בגב ושיחות נפש", אומר עודד בוכנר. "כואב לי שמתן צריך לחיות עם הנכויות שלו ואני בעל כורחי הצטרפתי לחוויה הזאת. זה משפיע גם עלי. קורע אותי שהנפש שלו לא מאושרת. אני עצוב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''שעיר לעזעזל''
|
|
|
|
|
|
|
בינואר האחרון נכנסו בוכנר ואביו לבית קפה בנתניה. על אחד השולחנות שכב גליון "מעריב" עם סיפורו של פקד אסף רביד, קצין מג"ב שהפך נכה בעקבות התפרעות מתנחלים בפינוי המאחז יצהר.
עודד בוכנר: "ניסיתי לסחוב את מתן הצדה כדי שלא יראה את העיתון, אבל הוא שם לב. פתאום ראיתי עצבות משתלטת עליו. דיברתי איתו. מתן אמר, 'אני רוצה להצטרף לקריאה הזאת'". עוד באותו ערב פנה בוכנר ל"מעריב". למחרת פירסם העיתונאי עמי בן-דוד ידיעה רחבה על פציעתו.
במקביל החליט האב להקדיש ספר לשירות בנו. "הצורך הראשוני היה לנקות את שמו של מתן", הוא מסביר, "בתחילה מתן לא שיתף פעולה. שוחחתי איתו, הסברתי את המטרה והוא הבין. השיחות לצורך הספר היו מעניינות, מרגשות. אני כמעט התפרקתי. נשאבתי פנימה והיה לי קשה לעבור את התיאורים. בשבילי זו היתה תרפיה אישית. ריפאתי את עצמי בכתיבה".
את "שעיר לעזאזל" חותם עודד בוכנר בהצעה ללוחמי צה"ל: "שמרו על עצמכם, תרתי משמע". "שרתו את המדינה, הגדילו ראש, אבל שמרו על התחת שלכם", הוא מפרש, "ביום פקודה אף אחד לא יעמוד לצדכם". הבן , למוד ניסיון, מסכים. "תגיד לי עכשיו, 'לך תתנדב, לך תעשה'? לא . לעולם אל תחזור למוסכניק שדפק אותך פעם אחת. הצבא בגד בי, השפיל אותי. אין מצב שהייתי חוזר אליו".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
