 |
/images/archive/gallery/313/786.jpg ברוך מזרחי
צילום העתק: ברקאי וולפסון  |
|
|
| נולד כערבי, מת כלוחם יהודי |
|
| ברוך מזרחי נולד למשפחה ערבית
בגליל, התגייר והפך ללוחם באצ"ל.
את מותו מצא בדרך לפעולה בג'נין |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
מרדכי חיימוביץ
4/6/2005 14:00 |
|
|
|
|
|
|
|
שנים אחר כך, כשיעמוד מול היורים, לא ישכח ברוך מזרחי את הלילה הגלילי שבו השחיל את ראשו אל מחלבת המאירי. צפת היתה אז חידתית ומפותלת בתוך עצמה. היישוב הערבי השתרג ביהודי, וברוך מזרחי היה בכלל חמודה אבו אל-עניין, בן למשפחת פורעים ערבית מכובדת. אלא שהשכנים היהודים הקסימו אותו. מדי פעם היה מתגלגל למחלבה, שם התכנסו הבית"רים. היה עומד בחלון, ניצב בפתח הדלת, מביט בהם מכושף. הלילות האלה התניעו בחמודה מנוע פנימי שנשא אותו רחוק. הוא התגייר, הצטרף לאצ"ל, גלה לאריתריאה. כששב, מלחמת השחרור כבר היתה תלויה מעל הראש. הוא נשלח לבקשתו לפוצץ את מטה קאוקג'י בג'נין, ונלכד. עוד באותו יום הוצא להורג בכפר ג'בע שבשומרון, כיום שוכנת מולו התנחלות שא-נור.
זה סיפור על איש שהלך בדרך סופנית. זאת עלילה על מי שהגורל תבע ממנו את מחיר משאלות לבו. זה לא שגרי צדק לא השתתפו אף פעם במערכות ישראל. למשל ג'ובאני, הוא יעקב, מגרי סן ניקנדרו שבאיטליה, נפל בגבעת ברנר בשורות ההגנה. אברהם בן-אברהם, שנקרא פעם קרל ובר ונולד בגרמניה, נפל בקרב על כיבוש כפר סבא. אבל הסאגה של ברוך מזרחי אחרת, כי הפרק הראשון מכתיב לסיפור הזה רק
סוף טראגי. בשנים הנחרצות ההן היו הצבעים ברורים והגבולות מפורשים. ההחלטה לעבור מאיסלאם ליהדות היתה לפני הכל החלטה קיומית, הכרעה מי צודק במאבק שבו כבר נורו מטחי הפתיחה. עצם בחירתו הפכה את חמודה לדמות שנידונה להתרסקות.
גיבור הסיפור שלנו נוטש את מבצרו כדי להזדהות עם הנרדפים והופך לנרדף. בדרך אל התהום מוצעים לו כמה פתחי מילוט. אולם ההחלטה שקיבל בתחילת המסע ממשיכה להצליף בו בדרכו למטה. הטרגדיה הזאת זרועה רמזים תמימים שיממשו בהמשך את שטניותם. שן מוזהבת, היכרות מקרית, הן שיטמנו לאביר את מלכודת המוות. אחת העובדות המזדקרות מהסיפור הזה היא שבריריותו. שבריריותם של חיים שנראו לכאורה יציבים. יחסי שכנות בין יהודים לערבים מתפוררים עם מעברו של חמודה לצד הלא נכון.החיבוק המתהדק של משפחתו החדשה מלבה את יצר הנקם של הישנה. והזעם גואה והכעס גובר ושנאה ראשונית ועיוורת מקבלת סיוע מצד שלישי. הבריטים, שומרי מחנה המאסר באריתריאה ובלטרון הזדהו עם בני אל-עניין, לא הבינו מה חמודה עושה אצל היהודים. כמה פעמים ניסו לדבר על לבו, להחזיר אותו אל משפחתו. אלא שהוא עמד מולם, חזק בבחירתו. בחירתו של חמודה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כבוד לאמא
|
|
|
 |
|
|
|
המסע בעקבות חמודה, שייקרא אברהם בן-אברהם ויהפוך לברוך מזרחי, מתחיל במסתורין של צפת, שרק הוא יכול ללדת פרשה משוללת היגיון. מאיר המאירי לקח אותי אל בית ילדותו של חמודה, אל מטה בית"ר, כדי לבאר את שבילי נעוריו. במושב נורדיה, שבו עשה את חודשיו האחרונים, פגשתי חיילים קשישים שניהלו קרב מרתק עם שיירי הזיכרון. הם היו נוגעים ללב, סיפרו בהפסקות כל מה שזכרו. מדי פעם היו עוצרים, "הזיכרון כבר לא משהו", התנצלו בחוסר ישע כובש. יענקל'ה דיטקובסקי, 83, שעדיין עובד במפעל, היה בין האחרונים שראה את מזרחי. ברוך אבידור הוא ג'נטלמן עם מקל הליכה שניסה לתת לסיפור פרספקטיבה תמציתית. "זאת היתה הטרגדיה הרגילה", אמר .
והיו עוד שרציתי לפגוש, אך נראה שאיחרתי. בריאותו של צבי חרמוני, שהיה עם מזרחי באריתריאה, מנעה ממנו לדבר איתי. אל ביתו של החבר מנוער, השר לשעבר אבנר חי שאקי, צלצלתי כמה ימים לפני שמת ממחלה קשה. נאלצתי להשתמש בדברים שסיפרו וכתבו בעבר. הדרך מנורדיה שליד צומת בית ליד הובילה אל הכפר ג' בע, על כביש ג'נין-שכם, שם נמצא שלדו של מזרחי. עברנו ליד שומרון העתיקה, בירת מלכות ישראל, נסענו בארץ זרועת זית ואנדרטות. לזכר דורון זיסרמן, לזכר דני יהודה, לזכר איליה קירביץ'. חשבתי להיכנס לג'בע, אבל יוסי דגן, איש שא-נור שהפקידה עצמה על משמר זיכרונו של מזרחי, אמר שמסוכן מדי. אז עמדנו על הגבעה, הבטנו אל המטע הדומם. "הנה שם מצאו אותו", הצביע יוסי בכיוון הרוח.
בשבע בערב הרוח בצפת צוננת והאורות נדלקים על הר מירון. צל הרים יורד על עין זיתים, קבר הרשב"י נעלם בחושך. בית משפחת אל-עניין שוכן ליד קבר האר"י הקדוש, מתחת לשכונת הברסלבים. "נ-נח-נחמן מאומן", כתוב על אחד הקירות. ילדי ברסלב, בכיפות לבנות ובפיאות מתנופפות, יורדים בריצה מהגבעה ועוצרים ליד הבית. "דאר אבו אל-עניין (בית אבו אל-עניין) ", אומר מאיר המאירי, כאילו רוצה לסגור תקופה. הבית נטוש, קרשים מכורסמים נועלים את החלונות. הבוסתן שלידו היה לגידול פרא. העצים שולחים ידיים זה אל ראשו של זה. הלימון אל הזית, הרימון אל האפרסק, והסברס פלשו אל ערוגת השושנים.
"כואב הלב", אומר המאירי כשאנחנו דורכים על דלתות שבורות וזכוכיות מנופצות. בילדותו היה מגיע לכאן, ראה אותם חולבים עזים. כשכדיו מלאים חלב היה עולה חזרה למחלבה של משפחתו. אמו של חמודה היתה עולה לשכונת היהודים למלא מים בברז העירוני. "היינו עושים לה כבוד", מספר המאירי. "כשהיתה באה היינו זזים הצדה, נותנים לה מקום".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שן הזהב
|
|
|
|
|
|
|
אבו אל-עניין מקורבים ליהודים, "מעורבים הרבה עם הקהילה היהודית", בצפתית של המאירי. משפחה אמידה. אנשי צפת כירכרו סביבה. חמודה נולד ב-26' לאביו מחמוד, איש צנום ונמוך, ולאמו פטימה, יש אומרים שהיתה ממוצא יהודי. חמודה נמוך כמו אביו, אבל מוצק, שפתיים בשרניות, והוא כולו עיניים. "אבו אל-עינן", " בעל העיניים", כולם קראו לו. ילד חברותי וקורן שאהב לצחוק. אולי בגלל זה יזכרו הכל את שיניו הבוהקות. במיוחד את שן הזהב שהוריו התקינו בפיו כדי לייפותו, והיא שתיקח אותו אל מותו.
חמודה לומד בבית הספר הממשלתי הערבי בצפת, מיסודו של המנדט. בשנה השביעית ללימודיו הוא מחליט לבקר בבית ספר אליאנס ונשבה. ייתכן שעקב הסדר והמשמעת, ייתכן שהסיבות היו עמוקות יותר. "יצר ההשתלמות וקסם העברית בערו בו", יכתוב חברו, אבנר חי שאקי. מכל מקום, הביקורים תכפו והלכו, הולידו פגישות עם תלמידי הכיתות הגבוהות. הוא מתקבל לאליאנס למרות ההתנגדות של משפחתו ושל הנהלת בית הספר. תלמיד ערבי יחיד בבית ספר יהודי. שתי נשמות, ערבית ויהודית, מתחילות להתרוצץ בו. תוך כמה חודשים כובשת השנייה את הראשונה. הסדק בינו למשפחתו הופך לפער. הוא מתקרב אל חבריו היהודים. לעתים היה יושב איתם עד קצה הלילה לשנן פרקי תהילים.
ההורים לא עיוורים לשינוי שחל בילד. הם רוצים, כמה אנושי, לא לאבד אותו, להחזיק אותו איתם, אבל מאוחר מדי. בבית מתלקחים ויכוחים זבי דם. איזה דת צודקת יותר? האם מגיעה מדינה ליהודים? היו לילות שחמודה סגר מחוץ לבית. בגשם ובשלג הגלילי חיפש לעצמו מחסה בין חורבות הבתים. הוא התחיל לחזר על פתחי בתי הכנסת ועל פתח בית"ר. היה עומד שעות ליד חלונות המחלבה, בולע את סיפורי הגבורה על הרוג המלכות שלמה בן-יוסף, שומע את נעים המאירי, מפקד בית"ר בצפת, משוחח עם חניכיו. היה מתחקה אחרי עקבות הבית"רים שיצאו לפעולות. התחנן להצטרף. נשבע באללה שיהיה בית"רי מסור.
למה רצה כל כך את היהודים? בזמן ההוא הדיבור היה קצר והנימוקים מעורפלים. רק דבר אחד היה ברור: שהוא מאושר מעצם העובדה שהם מתירים לו להיות בטווח שלהם,שמדי פעם זורקים לו מילה, מפריחים חיוך. אבל באופן בסיסי חשדו בערבי. אמרו שהוא בלש, שהוא מרגל. פעם אפילו צילקו את גופו במכות. אך 38 המלקות שספג רק הגבירו את תשוקתו והוא התקרב והלך במין משיכה בלתי נשלטת. שבתות וחגים היה עושה בבתי יהודים ואביו עדיין נלחם עליו. פעם הזמין אותו לארוחת צהריים, אך חמודה זעק בקול שנשמע עד קצוות צפת: "בקולש טורף" ( "- איני אוכל טרף" ).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא ביזבז זמן
|
|
|
|
|
|
|
ב-33' סיים את לימודיו באליאנס. אמו נפטרה ויחסיו עם אביו הפכו בלתי אפשריים עד כדי כך שהאב איים להרוג אותו אם לא יחזור בו. חמודה עזב סופית את הבית, עבר לחיפה ובלבו רק מחשבה אחת: להתגייר. הוא התייצב במשרד הדתות בחיפה ואמר: "אני רוצה להיות יהודי נאמן". הרבנים השתוממו, אחר כך מלו אותו. באישור הגיור שהוא מקבל מהרבנות בחיפה נאמר: "הננו מאשרים בזה שלפי בקשתו של מר מחמד אחמד עניין (כשמו הרשמי) גיירנו אותו ונקרא שמו בישראל אברהם בן-אברהם, וידוע גם בשם ברוך מזרחי". על תעודת הגיור חתום הרב ברוך מרכוס. מזרחי הרגיש שהוא פוסע אל עולם חדש. "אני עם מוחמד והקוראן גמרתי", אמר לאבנר חי-שאקי, "אני מנתק את כל הקשרים עם העבר,עם משפחתי,אני יהודי.בן לעם היהודי.מוכן לעמוד בכל החובות כיהודי".
הוא התחיל לדקדק בקלה כבחמורה. היה פותח את יומו עטוף טלית ותפילין. הוא מעדיף להיקרא ברוך מזרחי, כי הוא חושש שהשם "אברהם" מעיד על היותו גר צדק, עובדה שיכולה להסגירו. וחוץ מזה הוא רוצה להיבלע ביהדות, לא גר צדק, לא אברהם, אלא ברוך מזרחי, יהודי מבטן ומלידה. כשחבריו שואלים למה דווקא מזרחי, הוא עונה: "שאני לא יהודי אשכנזי, רואים. קשה להסתיר את זה. לו קראתי לעצמי אפרים גולדמן הייתי מושך תשומת לב. היו מתחילים לחקור מה פתאום ספרדי קוראים לו גולדמן ובינתיים מגלים את האמת. השם ברוך מזרחי זה טוב. לא ישאלו שאלות, לא יגלו דברים".
ברוך מזרחי לא ביזבז זמן. מיד לאחר שהתגייר התייצב בסניף בית"ר בחיפה. הפעם התקבל. נשא בגאון על דש הבגד את הסמל עם שתי גדות לירדן, התחיל לתרגל הדר בית"רי. כשפנו אליו בערבית סירב לענות. התחיל לעבוד כפקיד במשרד ממשלתי. בלילות היה יושב ולומד עברית עד שהכניע את השפה. בינתיים הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ברוך מזרחי בן 19, והאצ "ל מתכונן למתקפה חדשה נגד הבריטים. עכשיו הארגון סופר גם אותו בין שורותיו. כשאר חבריו למחתרת הוא עובר הכשרה במרתפים אפלים, בסמטאות נסתרות של חיפה. ברוך מגלה קנאות יתרה, מחרף ומגדף את הבריטים. חבריו שומעים אותו מכריז בעברית מצוחצחת: "בריטניה הגדולה שסופה במהרה להיות קטנה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלושה כדורים בגב
|
|
|
|
|
|
|
הוא מתחיל להפיץ כרוזים של האצ"ל בחיפה, משתתף בסיורי אבטחה, עובר להלקאת סרג' נטים בריטים על משמרתם. הפעולה האחרונה היא ב-46'. כמה שעות אחריה נלכדים מזרחי ושניים מחבריו. הבריטים מאשימים אותם כי היכו את החיילים. אמנם אין להם הוכחות של ממש, הסרג' נטים אינם מסוגלים לזהות את שלושת אנשי האצ"ל, ובכל זאת הם נשלחים למחנה המעצר בלטרון. מזרחי יודע שישתחרר אם יכריז שהוא מוסלמי וינטוש את דרך המאבק, אבל הוא מתעקש. "יהודי אני, לאומי, הארץ הזאת שייכת ליהודים ולהם היא תהיה", הוא מצהיר באוזני חבריו למעצר.
כמה חודשים הוא מוחזק בלטרון. בבוקר שרבי אחד הוא מוטס עם עוד 55 חברים לגלות באריתריאה. אין מתירים לו לקחת דבר, והוא מתעקש רק על טלית ותפילין. באריתריאה, שבה יוחזק שנתיים, הוא מקפיד להתעורר עם הנץ החמה לשחרית. עובר בין הצריפים ומעיר את חבריו להתפלל. כעבור כמה חודשים מתגלה לבריטים שברוך מזרחי היה פעם חמודה אבו אל-עניין. משפחתו בארץ פותחת במשא ומתן לשחררו "על תנאי". התנאי הוא שיחזור לחיק משפחתו ולחיק דתו. הוא דוחה את ההצעות בבוז מהודר. בצחוק קל הוא מודיע לחבריו: "לא אבגוד בעמי ובמולדתי".
את הקבוצה החיפנית, מזרחי אחד מחבריה, סגרו במחנה קטן, נפרד מהמחנה העיקרי. אבל העצירים, משני צדי הגדר, קיימו ביניהם קשרי סתר. יום אחד, התאריך הוא 17 בינואר46', עצור ירושלמי ושמו עזרא מתקרב אל הגדרות. אל עמדות השומרים. אחד מהם, סודאני ענקי, מקלל אותו. עזרא מקלל בחזרה, הסודאני פותח באש. מהצריפים רצים אל עזרא להצילו, לשלוח אליו רופא. גם העצורים מהמחנה הקטן רצים אל עזרא. הסודאנים יורים עכשיו בלא הבחנה. עזרא חוטף כדור שני ונהרג.
מזרחי נורה בצרור של שלושה כדורים בגבו, מתמוטט ומצבו קשה. מעבירים אותו לבית החולים "סמבל". על שולחן הניתוחים הוא נזכר שאיבד במחנה את תעודות גיורו. הוא חושש שאם ימות תחת האיזמל ייקבר כלא יהודי. בעיניים דומעות הוא מבקש מחברו, אליהו קדוש מצפת, שנמצא לידו: "אם אמות, תדאג להעביר אותי לקבר ישראל". אבל תשובתו החיובית של קדוש לא מרגיעה אותו. כמה ימים אחר כך, כשהרב הרצוג מבקר אצל הפצועים, הוא מבקש אותה בקשה. הרב מבטיח שידאג לו לניירות חדשים, מניח יד על ראשו, מאחל לו החלמה מהירה. רק עכשיו נודע לעצירים האחרים שהיה גר צדק.
אלה ימי המנהרות. "הכנו את הבריחה שלנו", יאמר צבי חרמוני לדב גולדשטיין ב"מעריב". לא כל העצירים מובאים בסוד העניין. לוחם עם עבר ערבי, קנאי ככל שיהיה, עדיין מעורר הרגשה לא נוחה. כמו בקרב אותם בית"רים בצפת שהנער חמודה נהג לצפות בהם. החיפנים אמנם מעידים שהאיש נועז, שהוכיח את עצמו בפעולות עבר, אבל חרמוני דורש המלצות גם מחוץ למחנה. מבחוץ הוא שומע רק דברים חמים, ואז, לאחר שמזרחי מחלים, מביאים אותו בסוד המנהרות. "הוא היה עדיין חלש", יאמר חרמוני, "אבל החלש הזה עבד כמו שני בריאים. היה מדהים לראות אותו. רק רצה שלא יחליפו אותו, שייתנו לו לחפור עוד ועוד".
אל כל המחנק הזה בבטן האדמה מצטרף גם מחנק בדידותו. זאת עריריות מדכאת. משפחתו הכריזה עליו כמת ואין איש שמחכה לו, שחושב עליו. לא מכתב, לא חבילה. רק העצירים הם משפחתו החדשה. מכל חבילה שהם מקבלים מופרש חלק למזרחי, רק שמכתבים אין הם יכולים לסדר לו. ואז יום אחד, שוב ללא סיבה ברורה, כשהוא עומד עטוף טלית בבית הכנסת, מגיעה הודעת שחרורו. ברוך מזרחי עוזב את אריתריאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כולם אהבו אותו"
|
|
|
|
|
|
|
כשפצעיו עדיין טריים חוזר מזרחי לארץ. לבני משפחתו נודע על שחרורו רק מהעיתונים. אביו מחמוד שואל מדי פעם את יחזקאל קדמי, איש בית"ר: "איפה הבן הבוגד? ", אך לא נענה. משפחת אבו אל-עניין כבר איבדה תקווה להחזירו. היא רק מרגישה מושפלת, רוצה את ראשו כדי לנקום את כבודה. נעשים כמה נסיונות להתנקש בחייו. לאחר אחד מהם אומר האב לקדמי: "חמודה עוד יפול לנו ליד ויבכה בדמעות דם על מעשיו". האב אינו מתאר לעצמו איזו נבואיות נוראה יש בדבריו.
מזרחי עצמו חוזר לחיפה ומחדש את פעילותו באצ"ל. הוא נעצר שוב, נשלח שוב ללטרון. הבריטים משחררים אותו ואת צבי חרמוני בתנאי שיתייצבו מדי יום במשטרה. יום אחד מגיע אליו חרמוני לחיפה, מספר שמשוחררי בית"ר מהבריגדה הקימו את גרעין "מרגולין", על שם קולונל מרגולין, שהשתתף בהגנת תל אביב בעת מהומות יפו ב-21'. מהגרעין הזה עתיד לקום היישוב הבית"רי נורדיה, על שם מקס נורדאו. חבריו מתמקמים בבניין בפרדסים שליד כפר יונה, לא רחוק מצומת בית ליד. חרמוני מציע למזרחי להצטרף, אומר לו: "אתה בודד, אין לך משפחה, למה שלא תחיה איתנו? ". אבל מזרחי מהסס, חושש שיכפה את עצמו על האנשים, שלמרות גיורו יחשדו בו. חרמוני מעלה את העניין באסיפת החברים ומזרחי מתקבל פה אחד. "אם הוא נאמן על מפקדי האצ"ל הוא נאמן גם עלינו", הם פוסקים.
חרמוני נוסע שוב לחיפה כדי לבשר לחבר החדש. תוך ימים מתאהבים בו כל מרגולין. הוא צחקן, מספר בדיחות, מפזר סביבו גלים של נועם. "מיד נתחבב עם כולם", כותב בלשון הזמן ההוא אחד מאנשי נורדיה. "מוכן לעזור לכולם. כזה היה ברוך אצלנו. ולכן כולם אהבוהו, וקשה היה לאיש להרגיש כי רק זמן קצר יהודי הוא, ברוך זה". והוא ממשיך למלא באדיקות את המצוות. תובע לאכול אך ורק כשר. ויש לו כושר עבודה מדהים. היה עושה מלאכה של שלושה ואחרי זה אץ להתנדב. במרגולין גם הרגיש בטוח להפגין את ישראליותו המתגבשת. כשהתקבלה באו"ם החלטת כ"ט בנובמבר הוא רץ מאושר ומחבק את החברים.
באותם ימים מזרחי הוא איש המחלקה הערבית של האצ"ל, עוסק באיסוף מודיעין.היה נעלם לכמה ימים וחוזר בלי לומר מילה. בגלל שנאסר פעמיים מובן לו שהוא מסומן, שאסור לו לבלוט, שעליו לשמור על עבר לא ברור והווה מעורפל. בכפר יונה עובר קו אוטובוס שמקשר את הכפר אום אל-חאלד שליד נתניה עם טול כרם. ברוך, שיוצא לעתים לחיפה או לתל אביב, נמנע לנסוע איתו,שערבים לא יזהו אותו, שלא יקשרו בין חייו עכשיו לבין עברו. ויש עוד דבר. מאז שעבר למרגולין הוא מתייצב מדי יום לפני השוטרים הערבים במשטרת בית ליד על פי תנאי שחרורו שקבעו הבריטים. עד כמה שזה ניתן הוא מבקש לצמצם את מגעו גם איתם. האם הרגיש שההיכרות עם השוטרים, שהרדיפה הביורוקרטית הזאת היא שתכריע את חייו? ולמרות ההגבלות על חופש תנועתו הוא מרגיש שהוא מתחיל לפרוץ את מעגל בדידותו.הוא מכיר גברת מנתניה,עולה חדשה מרומניה,ומהדק קשרים עם חברי מרגולין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היה איש חושב
|
|
|
|
|
|
|
"איך התחברתם? ", אני שואל את יענקל' ה דיטקובסקי. יענקל'ה, במדים כחולים של המפעל, מניח יד על מצחו, אומר: "אוי, הראש שלי כבר לא זוכר", ומסכם : "הוא פשוט התחבר אלי". רוב החבר'ה במרגולין היו רווקים וליענקל'ה נולד בן ראשון, מנחם. ברוך היה מגיע לשחק איתו. אלה היו שעות יפות שבהן אשתו של דיטקובסקי, שושנה, היתה מכבדת אותו בכוס תה. "הוא היה נמוכצ'יק כזה, מי שלא מכיר אותו חשב שזה דמות ערבית. אבל הוא דיבר כל כך טוב עברית", אומר יענקל'ה כשאנחנו נוסעים לקברו של מזרחי בחלקה הצבאית בנתניה.
יענקל'ה וברוך עבדו יחד. היו מאכילים את התרנגולות בחצר מרגולין, היו יוצאים לפרדסים בכפר יונה. "היינו משקים, עושים בורות למים. המים ירדו בשיפוע מסוים ואנחנו חפרנו אותם. גם בלילה היינו צריכים לתת מים". בלילה , במעבה הפרדס, בשקט שאפף אותם, היו מדברים. "היה שואל על השואה, על היהודים. היה אומר, 'איזה מין אנשים היו הנאצים האלה'". היה הולך עם תנ"ך קטן בכיסו ולפעמים מספר ליענקל'ה מה קרא באותו יום. "סיפורים על אברהם, הנביאים, הכל".
מה אמר על הערבים, על המשפחה שלו?
"על זה לא רציתי לדבר. אף פעם לא דיברנו על זה".
פחד מהמשפחה שלו?
"לא דיברנו על זה".
היה איש שמח?
"לא לגמרי. חושב כזה. כל הזמן חושב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יוכל לעמוד בחקירה
|
|
|
|
|
|
|
אחר כך טול כרם הפגיזו את כפר יונה במשך שבוע והמשפחות פונו ממרגולין לנתניה. "אנחנו נשארנו להגן", מספר יענקל'ה כשהוא מתיישב ליד מצבת חברו, "אז אמרנו שהמפקדה שנותנת פקודות לירות עלינו זה בג'נין, קאוקג'י, ואמרנו שצריך לפוצץ אותם". האם כאן נשתלת במוחו של מזרחי התוכנית ללכת לג'נין? מה שידוע זה שהוא לוחץ על מפקדת אצ"ל באזור להתיר לו לצאת למשימות בעומק השטחים הערביים. "אני ערבי מלידה, דובר ערבית שוטפת", הוא אומר למפקדיו. "אם אתפס אוכל לעמוד בחקירה בענייני איסלאם ומנהגים".
בשלב ראשון נמנעים מלקדם את בקשתו. רק לאחר שהוא מפציר מועברת דרישתו למטה. לאחר כמה ימים מתקשר אליו ראש המחלקה הערבית באצ"ל. ברוך מזרחי יוצא לתל אביב, שם מחליטים לשלוח אותו למשימתו. בהתחלה חושבים שיאסוף מודיעין בטול כרם ומשם ימשיך לג'נין, למטה קאוקג'י. אבל בטול כרם גרים שוטרים שלפניהם היה מתייצב במשטרת בית ליד. אז טול כרם יורדת, נמשכות ההכנות לג'נין. התוכנית היא שמזרחי יגיע לעיר ויפוצץ מכונית תופת במטה קאוקג'י. האם הוא מרגיש שמהדרך הזאת לא יחזור? הוא מתחיל להיפרד מחברי מרגולין. את חפציו האישיים הוא מפקיד בידי חרמוני, אחר כך מגיע לתת חיבוק ליענקל'ה דיטקובסקי. "הוא בא אלי ולא רצה להגיד. תפס לי את היד, ככה חזק. שאלתי:'מה נשמע?', אמר :'קיבלתי תפקיד, לא יודע מה יהיה'. נתן לי סימן להרגיש שלא בטוח שיחזור. פתאום לחץ לי את היד".
לא שאלת אותו מה הוא הולך לעשות?
"לא. רק אחר כך ידעתי. אמרו בגלל שהוא יודע איך להתנהג בתור ערבי, אז הלבישו אותו שוב בתור ערבי ונתנו לו מכונית תופת לפוצץ את קאוקג'י".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סוף הדרך
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו ב-18 באפריל 48', כמה שבועות לפני הכרזת המדינה. קווי התחבורה מהערים היהודיות לערביות עדיין פועלים. בבוקר יומו האחרון יוצא ברוך מזרחי לחיפה. עולה על האוטובוס הערבי לג'נין. המשימה כבדה, אך הנסיעה נעימה. רוח טובה נושבת מהדרך. אפריל. מזרחי שוקע בשיחה שאננה עם שלושה נוסעים ערבים אחרים. המוות אורב לו במבואות ג'נין. האוטובוס עוצר פתאום במחסום של הכנופיות בכניסה לעיר. הכנופיינים עולים. מתחילים לעבור בין הנוסעים. כשמבטו של מזרחי מצטלב עם אחד מהם הוא יודע שזה הסוף. לפניו שוטר ערבי ממשטרת בית ליד, שאצלו נהג להתייצב כל יום. לאחר שהתפרקה המשטרה הוצב במחסום עם אנשיו של קאוקג'י. "הכיר אותו לפי השן זהב", אומר ברוך אבידור מנורדיה. מורידים אותו מהאוטובוס. מכים וכופתים.
אנשי הכנופיה חוזרים למעלה. ממשיכים לעבור בין הספסלים. שואלים עם מי ישב מזרחי, עם מי שוחח. הנוסעים שחרדים לעורם מצביעים על שלושת הערבים שישבו לידו. אוסרים גם אותם. הם מובלים לכפר ג'בע שעל כביש ג'נין-שכם. מעמידים אותם לפני בית דין של חיל הפלישה של קאוקג'י. על פי אחת השמועות, נציג של משפחתו מצפת עוזר לזהות את ברוך. עוד באותו יום נגזר דינו למוות. מכאן מתפצלות הגרסאות. על פי אחת, הוא נתלה באמצע הכפר. על פי האחרת, נגרר ברחובו הראשי של הכפר עד לפתח מערה שמחוצה לו. שם מעמידים אותו על רגליו עם שלושת הנוסעים האחרים. מטח אחד וברוך מזרחי מתמוטט. בן 22 בסך הכל. "ככה זה היה אז", סוגר ברוך אבידור בקולו הרועד. "הורגים בלי הרבה קונצים".
למחרת מפרסם האצ"ל מודעת אבל ברחובות תל אביב. "מפקדי הארגון הצבאי הלאומי וחייליו עומדים דום לזכר אחיהם, החייל אברהם, שנרצח בידי כנופיות ערביות בעת מילוי תפקידו המלחמתי מאחורי קווי האויב". יממה אחר כך, ב-20 באפריל 48', מוסיף "הבוקר" עוד פרטים בידיעה לקונית. "כפי שנודע לסופרנו, נתפס הצעיר בשכם אחר שפעל שם בשליחות האצ"ל. הוא נידון למוות על ידי בית הדין העליון של קאוקג'י והוצא להורג. מקום הגווייה טרם נודע".
באותם ימים תמונת מותו של ברוך מזרחי עדיין אינה ברורה. חלק מהפרטים מגיעים מרכז המודיעים הערביים של ההגנה שיושב בכפר יונה. במרגולין רואים שברוך לא חוזר וחושבים שחור. "דאגתי לו, אין לו מקום אחר", אומר יענקל'ה דיטקובסקי. "אז מישהו אומר:'הוא בטח כבר לא חי'". לבד מהצער הגדול שיורד על הגרעין מנסים החברים לשחזר מה עבר על ברוך מזרחי בשעותיו האחרונות. האם חשב שכל חייו חיפש את היהדות ובגללה מצא את מותו? ואולי בשעותיו האחרונות בכלל התחרט על הכל וכדי להציל את עורו סיפר שהוא ערבי שבורח מפני היהודים? אבל החברים לא ממש מאמינים שככה היה. הם הכירו את מזרחי ואת גאוותו, את דבקותו בחייו החדשים. מכל מקום, בשלב הזה הם יכולים רק לשער. "לא ידענו עליו יותר", מסכם בקיצור כואב יענקל' ה דיטקובסקי.
אהבת אותו.
"מאוד. מסור כל כך. לא חשבתי שיכול להיות בן אדם כזה. אני עשיתי לו את האנדרטה בנורדיה. המהנדס בא ונישק אותי. בידיים שלי בניתי לו את האנדרטה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משפחה בשא-נור
|
|
|
|
|
|
|
עוברות 20 שנה ודבר לא נודע על ברוך מזרחי. עד מלחמת ששת הימים הוא מוכרז כנעדר, מצבה לזכרו מוקמת בהר הרצל. לאחר המלחמה פותח העיתונאי יחזקאל המאירי, האח של מאיר, חברו של מזרחי, בחקירה משלו. הוא מערב גם את מושל נפת ג'נין, סא"ל צבי רסקי. מגיעים לכפר ג'בע, שאליו אנחנו משקיפים עכשיו מגבעת שא-נור. מתברר להם שמערת הגופות נמצאת במטע השקדים של אחד, ג'מאל חסין מחמוד. הוא לוקח אותם אליה, מצביע על פתחה ואומר: "פה". אבל פי המערה סתום. נדרשת עוד שנה לקבל אישור לפתוח אותה.
כשהחקירות מושלמות מגיעים גם נציגי הרבנות הראשית ובראשם סא"ל דב שחור, נציג ברית חיילי אצ"ל בן ציון קצנלנבוגן, וצבי חרמוני איש נורדיה. פוגשים את מוכתר ג'בע, שערב מלחמת השחרור הציל ממוות יחידת פלמ"ח שנלכדה. הוא מספר שבכפר באמת ישב בית הדין של מפקדת קאוקג'י. בפקודתו הוצאו להורג שלושת הערבים והיהודי. היהודי. עכשיו ברור שברוך מזרחי לא התחנן על נפשו, לא גייס לעזרתו את מקורו הערבי. פשוט החליט למות כיהודי. יוצאים אל המערה ובעל החלקה כבר יודע מה ימצאו. "אחד שוכב עם הראש בכיוון אחד, שניים בכיוון ההפוך והרביעי בכיוון של הראשון". מתחילים לחפור. ראשונים נמצאים השלדים של שלושת הערבים. הם גדולים יותר. אחריהם מוצאים את ברוך. קטן יותר. מזהים אותו לפי הפציעה באגן הירכיים שגרר מאריתריאה ולפי אותה שן זהב.
"כשהתחלנו לחקור על מה אנחנו יושבים", מספר יוסי דגן משא-נור, "סיפר לנו יגאל אמיתי מיצהר את הסיפור של ברוך מזרחי". אנשי שא-נור לקחו על עצמם לשמר את זיכרונו של הגיבור. אם לא ייאלצו להתפנות במסגרת ההתנתקות הם מתכוונים להקים לו אנדרטה, להפוך אותו לחלק מהיישוב. "אנחנו אומרים למבקרים שלברוך מזרחי אין משפחה ואין מי שיאמר עליו קדיש. אז אנחנו נהיה המשפחה שלו. תרומתנו תתבטא בכך שנספר את סיפורו ונשמר את מורשתו".
23 שנה לאחר ששכב על שולחן הניתוח באריתריאה וביקש להיקבר בקבר ישראל מובא ברוך מזרחי למנוחות בחלקה הצבאית בנתניה. אנחנו ב-9 באוקטובר69', וזה טקס צבאי מלא, עם משמר צה"ל שיורה שלושה מטחי כבוד. "נולדת ערבי והיית ליהודי אוהב ישראל, חונכת כמוסלמי והיית ליהודי שומר מצוות. אהבה רבה אהבת את עמנו ולוחמיו. ואנחנו אהבנוך. ועתה, בעומדנו סביב קברך, בשם כל מפקדי הארגון הצבאי הלאומי וחייליו, הריני מצדיע לך, גיבורנו הקדוש אברהם בן-אברהם". אלה הדברים של מפקד האצ"ל, מנחם בגין. אחריו ננאמים עוד נאומים נמלצים, שאת כולם מכווץ יענקל'ה למשפט אמיתי אחד: "דיברו עליו שנתן את הנשמה שלו ליהודים".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
