חללים אלמונים
כל שבועיים בממוצע מתאבד חייל אבל נדמה שבצה"ל לא מודאגים מהמספרים. תחקיר מוסף שבת
כאיש צבא, החליט מרום לנצל את הגישה למערכת הצה"לית, ולנסות להשפיע מבפנים. "כתבתי ניירות עמדה וביקשתי להיפגש עם שורה של קצינים בכירים כדי לגבש תוכנית," מספר מרום, "אף אחד מהקצינים לא אמר שהנושא לא מעניין אותו, אבל מהר מאוד הבנתי שרבים מהם, גם אם לא כולם, מורחים אותי. שמה שמעניין אותם זה קודם כל הקידום האישי. גם כאשר מצאתי קצין שאכפת לו באמת מהנושא, כמו דן חלוץ בתקופה שבה היה מפקד חיל האוויר, הבנתי שיש לו עוד מיליון נושאים על הראש, חוץ מהתאבדויות חיילים."
כאשר התאבד אורי מרום, הוא שירת בתפקיד מטה במפקדת חיל האוויר. רק אחרי האסון נודע למפקדו שאורי טופל על ידי קצין בריאות נפש לאחר שהיה נתון בלחצים. "אורי שלנו התאבד בתקופה שבה הכל נראה לצעירים שחור או לבן, ואני לנצח אחיה עם התחושה שניתן היה להציל אותו," אומר אביו.
מאז תחילת 2005 התאבדו 16 חיילי צה"ל. כמו בשנה שעברה, ההתאבדויות ממשיכות להיות סיבת המוות מספר אחת בצבא. בכל שבועיים בממוצע מתאבד חייל. מספר החיילים שמתאבדים גבוה יותר ממספר ההרוגים כתוצאה מפעילות מבצעית, מתאונות דרכים, מתאונות אימונים ומכל סיבה אחרת.
לשם השוואה: בשנת 2004 איבד צה"ל בתאונות אימונים שני חיילים, ושלושה בתאונות מבצעיות. חמישה חיילים נהרגו בתאונות דרכים בכלי רכב צבאיים (ועוד 18 בתאונות דרכים כאשר היו בחופשות.( באותה שנה שמו קץ לחייהם 28 חיילים. בפעולות מבצעיות נהרגו 40 חיילים, אבל בכמה שנים קודמות עלה מספר המתאבדים על מניין החללים בקרב.
בדומה לשנים קודמות, גם השנה לא הגיעו רוב מקרי ההתאבדות בצבא לידיעת הציבור. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא הקרינו סרטים על חיילים שהתאבדו ודובר צה"ל אפילו אינו נוהג לפרסם הודעות על מקרי התאבדות כמקובל לגבי אסונות אחרים במהלך השירות הצבאי. ככלל, רק חלק קטן ממקרי ההתאבדות זוכים לתשומת לב של כלי התקשורת. גם אז, מדובר בידיעות לקוניות בעמודים האחוריים, כמעט תמיד ללא שמות.
אלא שמאחורי המספרים והסטטיסטיקות בכל זאת מסתתרים שמות, חיים שנגדעים ברגע, משפחות שנותרות מרוסקות לעד. לכתבה זו מצורפים כמה סיפורים אישיים ותמונות, על מנת להמחיש כי מאחורי המספרים הנוראים הללו עומדים אנשים אמיתיים, בשר ודם. אבל זוהי רק דגימה קטנה. כדי לקבל את התמונה השלמה, צריך לחזור לסטטיסטיקה.
רבים מאלה שמכירים מקרוב את היחס של צה"ל לתופעת ההתאבדויות של חיילים, סבורים כי לא נעשה די כדי להפחית את מספר המתאבדים, ובכך להציל חיים. למעשה, הם סבורים שלא נעשה אפילו המינימום ההכרחי כדי לעצור את הקזת הדם המיותרת.
הסוציולוג סגן אלוף במיל' שמואל יאנה אומר כי "קשר שתיקה" הוא הגורם לכך שצה"ל משלים בפועל עם "מנת דם," כהגדרתו, של כ40-30- חיילים שמתאבדים בכל שנה. "הנושא הוא תפוח אדמה לוהט שאף אחד לא רוצה לעסוק בו באמת," מסביר יאנה, "לצה"ל נוח שדיווחים על מקרי התאבדויות אינם מתפרסמים. והמשפחות של המתאבדים, מצדן, מתקשות לעכל את האסון ומעדיפות במקרים רבים להיאחז באפשרות התיאורטית שצה"ל מציג להם בשלב ראשוני של החקירה, שלפיה מדובר ב'פליטת כדור' כתוצאה מ'תאונת נשק.' כשהתקשורת לומדת על מקרי התאבדות מדיווחים שאינם מגיעים ישירות מצה"ל, היא מקבלת את ההנחה שעצם פרסומם של מקרי התאבדות עלול לעודד התאבדויות נוספות, ולכן אינה מבליטה את הנושא.
"בשורה התחתונה, התוצאה של קשר השתיקה היא שהיקף ההתאבדויות בצה"ל לאורך שנים איננו יורד, לעומת הירידה הדרמטית שחלה במספר ההרוגים כתוצאה מתאונות אימונים ומתאונות דרכים, לאחר שצה"ל החליט להיאבק בתופעות
מאחורי יאנה, שמדבר מתוך כאב עצום, עומדות למעלה מ20- שנות שירות כחוקר בכיר במחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל (ממד"ה.( יאנה איבד את מאור עיניו כאשר נפצע כלוחם שריון בקרבות סיני במלחמת יום הכיפורים. בתפקידו הצבאי האחרון, בין השנים ,2003-1997 ריכז מטעם ממד"ה את העיסוק בתופעת ההתאבדויות, והיה למעשה הגורם הצבאי היחיד שהקדיש את כל זמנו לנושא. אלא שאחרי שחרורו אפילו התקן היחיד הזה קוצץ, וכיום הוא מאויש על ידי אזרחית עובדת צה"ל בחצי משרה.
לפני כשנתיים וחצי חשפנו ב"מוסף שבת" דוח סודי שנכתב בינואר 2003 ואשר בו התריע יאנה על אוזלת היד של צה"ל בטיפול בנושא ההתאבדויות. בדוח שהכין ריכז יאנה לא פחות מ165- לקחים והמלצות שנכתבו בדם בעקבות מקרי התאבדויות שנותרו חבויים במגירות. כיוון שיאנה היה עדיין במדים, הוא היה מנוע מלהתייחס לדברים שפורסמו בדוח, ואף הופתע מחשיפתם בפומבי.
בינתיים, פשט יאנה את המדים, והוא כבר אינו זקוק לאישור של מפקדי אגף כוח האדם (אכ"א) כדי להתראיין. משיחה ראשונה שלו עם מעריב כאזרח, עולה כי התסכול שלו לא פחת, למרות הזמן שחלף מאז שהשתחרר. להפך.
יאנה: "בדוח לא המצאתי את הגלגל. בסך הכל אספתי את כל הלקחים שהיה צריך ללמוד כדי לצמצם את ההתאבדויות: העברת מידע בין גופים שונים, תהליכי מיון ושיבוץ של חיילים והכשרה נכונה של מפקדים לטפל בחיילים במצוקה, ולזהות מראש סימנים המעידים על כוונה להתאבדות. לא ציפיתי שכל הלקחים ייושמו, אבל המסקנה המדהימה שלי היתה שבעצם כולם נגנזו. כתבתי את המסמך הזה מתוך תסכול עצום, אחרי שהבנתי דווקא מהתפקיד שמילאתי, שאף אחד בצה"ל לא מתכוון להיאבק בהתאבדויות באמת."
"התפקיד הפך אותי ממש לחולה," מוסיף יאנה, "עד היום מלוות אותי מחשבות על מאות חיילים שהתאבדו. בכל פעם שהגיע דיווח על התאבדות והייתי נכנס לעובי הקורה, הרגשתי שאני נקרע מבפנים. אבל הייתי בין היחידים שלקחו את העניין ללב. המערכת ככלל נותרה אדישה לתופעה. כבר אחרי שנתיים בתפקיד קלטתי שאני טוחן מים, נתקל בקירות אטומים. ראיתי דוחות והמלצות כבר משנות השבעים והשמונים שחזרו על עצמם שוב ושוב, ושום דבר לא זז."
במהלך השנים ביקש יאנה להתפטר כמה פעמים, לאחר שהבין כי התפקיד שלו חסר שיניים לחלוטין. "שוכנעתי להישאר בנימוק שאם אני אלך, היכולת שלי להשפיע מבחוץ תהיה אפילו יותר מוגבלת. בדיעבד אני מצטער על כך שלא הייתי מספיק נחוש להתפטר. אולי ככה בכל זאת הייתי מצליח לזעזע." יאנה מספר כי לאחר שהדוח דלף ל"מעריב" התעוררה באכ"א סערה, "אבל הנושא העיקרי שהטריד את הצמרת היה לברר כיצד מסמך פנימי יצא החוצה, ולא מהות העניין."
בראייה לאחור יאנה טוען כי "נוח לכולם להגיד שפעימת דם כל עשרה ימים היא תופעת טבע. זה הרי נושא כאוב שקשה מאוד להתמודד איתו. באופן היסטורי האחריות להתמודדות הכוללת עם בעיית התאבדויות נמצאת בידי סגן ראש אכ"א, שהיום נקרא ראש מטה (רמ"ט,( אבל לסגן יש עוד עשרות נושאים שהוא אחראי להם, והוא לא ייבחן דווקא על פי הצלחתו במאבק בהתאבדויות. גם כשהוא כבר רוצה להיכנס לעובי הקורה היכולת שלו להקדיש לנושא אפילו שעות ספורות בכל שבוע היא מוגבלת.
"על פי המסורת בצה"ל, הקצינים שאמורים לעסוק בנושא, בנוסף על תפקידיהם האחרים, מתחלפים ביניהם כל שנתיים-שלוש. אף אחד מהם לא רוצה להידבק בפרק הזמן הזה למשהו שהוא לא אטרקטיבי ושסיכויי ההצלחה בו אינם גבוהים. במקום זה הם מעדיפים לעבור את הקדנציה בשלום. כך עוברת שנה ועוד שנה, והיקף ההתאבדויות אינו פוחת אפילו במעט."
לדבריו של יאנה, בשנת 2000 חלה הרעה נוספת ביחס שניתן לבעיה. "התקבלה החלטה של אכ"א להעביר את העיסוק השוטף בתופעת ההתאבדויות מסגן ראש אכ"א לראש מחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה, שהוא קצין בדרגת אלוף משנה. צעד זה שידר את המסר שהנושא הזה לא חשוב."
"בפועל," חושף יאנה, "מי שריכז את הדיונים על כל מקרה של התאבדות היה ראש ענף קליני במחלקת בריאות הנפש, שהוא קצין בדרגת סגן אלוף בלבד. אם קודם לכן כל התאבדות נותחה בישיבה בראשות תת-אלוף והובאו כמה דוחות על כל מקרה, הרי שהוועדה בראשות סגן האלוף הפכה לפארסה ממש. הגיעו לדיונים האלה נציגים מהבקו"ם (בסיס קליטה ומיון,( מלשכת הגיוס ומגופים נוספים, שקיבלו הודעה יום קודם וראו בכך לא יותר מאשר תורנות. המשתתפים היו מרפרפים על הדוח. נציגי המשטרה הצבאית בישיבות הללו היו חוקרים צעירים בדרגת סמל, שלא תמיד זכרו אפילו את המקרים. כשהם היו מקבלים שיחה בטלפון הנייד הם היו יוצאים באמצע הדיון. בתום כל ישיבה כזאת, המשתתפים סימנו וי והמשיכו בשגרה הקבועה שלהם, ואני הייתי חוזר למשרד מתוסכל אפילו יותר."
לדבריו של יאנה, ישנם דברים בסיסיים ביותר שצה"ל יכול היה לעשות כבר מזמן כדי לצמצם את תופעת ההתאבדויות. "כבר שנים ידוע שכמעט כל ההתאבדויות בצה"ל מתבצעות באמצעות הנשק הצבאי, ושבסופי השבוע יש עלייה במספר מעשי האובדנות, לעתים בגלל התרחשויות שאינן קשורות לשירות הצבאי כמו אהבות נכזבות. במהלך כל השנים הללו חזרה ההמלצה לצמצם את זמינות הנשק עבור חיילים, בעיקר בסופי שבוע, אבל היא מעולם לא יושמה. עד היום אני לא מבין למה חייל שעומד להתחיל טירונות ביום ראשון צריך לקבל רובה כבר ביום חמישי? למה חניכים בקורס רבנים צבאיים צריכים בכלל נשק אישי?
"באופן כללי, דעתי היא שצה"ל צריך להודות בכך שנכשל בטיפול בהתאבדויות של חיילים ולכן עליו להסכים להקמת גוף חיצוני שיסייע לו לצמצם את היקף ההתאבדויות. אבל אין סיכוי לכך. במקום להתמודד, ראשי הצבא מסתתרים במשך שנים מאחורי טענה שהתאבדויות הן בלתי נמנעות, שהן לא קשורות לשירות הצבאי, ושהיקף החיילים המתאבדים בצה"ל דווקא נמוך יותר מאשר הממוצע המקובל ביחס לקבוצת הגיל שהמקבילה במדינות אחרות."
יאנה אינו היחיד שלא מסכים לטענה האחרונה, שהועלתה על ידי בכירי אכ"א גם לפני כחצי שנה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הפסיכולוג הארגוני אבנר יציב קובע: "זו אחת הטעויות החמורות ביותר." יציב הוא איש מילואים במחלקת מדעי ההתנהגות, שמדבר גם מניסיון אישי כואב: אחיינו שם קץ לחייו במהלך שירותו הצבאי, לפני כשלוש שנים.
"הצבא נוהג לומר כי שיעור ההתאבדויות בצה"ל דומה למדינות המערב," הוא מסביר, "זו אמירה כמעט חסרת משמעות, משום שגם בין מדינות המערב יש פערים של מאות אחוזים, למשל בין מדינות צפון אירופה לדרומה. האמת היא שבתקופת השירות הצבאי בישראל חל גידול דרמטי - בין פי שניים לפי ארבעה בשיעור ההתאבדויות ביחס לתקופה הקודמת לצבא, גילאי ,19-15 או לתקופה שלאחר השירות .24-21 תופעה דומה לא מוכרת במדינות אחרות. זו אינפורמציה קריטית. כאשר הצגתי אותה בפני הגורמים בתוך הצבא הם כלל לא ידעו אודותיה."
גם בני מרום, אביו של הטייס אורי ז"ל, סבור כי הטענה שלפיה ההתאבדויות הרבות של חיילים אינן קשורות לצבא היא רק מיתוס. "אבל זה לא המיתוס היחיד," אומר מרום, "בשיחות עם אנשי צבא גיליתי גם את המיתוס שהתאבדות קשורה לבית. גם המיתוס הזה לא נכון, כיוון שאם לחיילים יש ממילא בעיות בבית, ברור שהמסגרת הצבאית רק תחמיר אותן. שלא לדבר על העובדה שהיא מניחה לחייל נשק ביד. מיתוס נוסף שנתקלתי בו היה שהצבא מטפל בהתאבדויות. כמי שמכיר היטב את הנושא, אני יודע שצה"ל אולי עוסק בנושא, אבל לא במניעתו."
יחד עם רעייתו, פרופסור לפסיכולוגיה, משתתף מרום בקבוצת תמיכה שמפעיל אגף השיקום של משרד הביטחון. רק שש משפחות של חיילים שהתאבדו הסכימו לקחת חלק במפגשי הקבוצה. בנוסף, חבר מרום גם בעמותה האזרחית "שביל לחייל," שנלחמת בתופעת ההתאבדות.
כעת מקווה מרום כי בעקבות מינויים של ראש מטה חדש לאכ"א, תת-אלוף אבי זמיר, ושל ראש מחלקת בריאות נפש חדש, אלוף-משנה גדי לובין, יעלה סוף סוף נושא ההתאבדויות לראש סדר היום.
גם פרופ' ישראל אורבך מאוניברסיטת בר אילן, שנחשב אחד המומחים הגדולים ביותר בארץ לנושא התאבדויות, תולה תקוות דומות בשניים, לאחר שבשנתיים האחרונות מתח לא פעם ביקורת נוקבת על אוזלת היד של הצבא בנושא.
הסוציולוג ד"ר יגיל לוי מאיר פן נוסף של נושא התאבדויות החיילים, כאשר הוא מציין כי שיעור ההתאבדויות בצה"ל גבוה למרות שמדובר באוכלוסייה שהיא מראש "מסוננת." כלומר, צעירים בעלי בעיות נפשיות אינם מגויסים, או מקבלים ליווי צמוד של קצינים לבריאות הנפש. יש לציין כי על פי נתוני צה"ל 70 אחוז מהמתאבדים כלל לא היו מוכרים כבעלי בעיה נפשית כלשהי לפני ששלחו יד בנפשם. "אני טוען שבהחלט ניתן היה לצפות לירידה בהיקף ההתאבדויות, בגלל הסינון הזה שהולך ומעמיק," אומר לוי.
על פי עדויות של אנשי צבא רבים, מי שניסה להתמודד בכל זאת עם תופעת ההתאבדויות בצבא הוא האלוף במיל' עוזי דיין. קצינים ששירתו תחתיו אומרים כי הוא שטח את הסוגיה על השולחן כמעט באובססיביות בהיותו אלוף פיקוד המרכז בסוף שנות התשעים.
"את המשימה למנוע התאבדויות צריך להטיל בראש ובראשונה על מפקדים, ולא על אנשי המקצוע למיניהם," אמר השבוע דיין ל"מוסף שבת," ושחזר אסון שחרות עמוק בזכרונו: "כשהייתי אלוף פיקוד המרכז, היה חייל שהתאבד במהלך טירונות בצנחנים. כשביררתי מה התרחש, נודע לי כי היה מדובר בחייל שיועד להגיע ליחידה מובחרת. באחד הימים, תוך כדי הטירונות, החייל שכח את הדיסקית הצבאית בבית. כדי שהדבר לא יתגלה הוא חתך חתיכה מכרטיס חיוג, טלכרט, הכניס אותה לתוך פיסת בד וכך בעצם זייף דיסקית. המעשה לא התגלה, אבל המצפון של החייל הציק לו מאוד. אחרי כמה ימים, בזמן מטווח, הוא ניגש למפקד המחלקה שלו והתוודה. בתגובה, המפקד שלח אותו לשבת ליד החייל האחראי לקשר, בנקודת הריכוז של המחלקה. החייל אמר לקשר שלידו שהוא חושב שבגלל המקרה הזה הוא לא יוכל להגיע ליחידה המובחרת ואז, פתאום, הוא ירה בעצמו. מאוחר יותר גם אמא שלו התאבדה מעל קברו בגלל שלא יכלה לשאת את האסון.
"אחרי האסון עשיתי שיחה עם כל המפקדים בבסיס הצנחנים, ואמרתי להם לקחת בחשבון שאנשים יכולים להיקלע למצבי לחץ, אפילו מדומים, שלא נתקלים בהם באזרחות. אמרתי עוד שאנחנו כמפקדים חייבים להיות רגישים פי כמה כי אנחנו מאמנים אותם במצבים האלה. זה התפקיד שלנו ולא של קציני בריאות הנפש להיות ערניים למצבו של החייל ולא רק במקרי התאבדות. צריך לשים לב אם יש ירידה במצב הרוח של חייל, אם הוא נכנס לסחרור של סירובי פקודה, ובעצם לגבי כל מה שעובר עליו."
רוב המפקדים שבאים במגע עם חיילים הם צעירים מאוד, בוגרים בסך הכל בשנה-שנתיים מהחיילים שעליהם הם מפקדים, אומר דיין, אבל הם צריכים לזהות את המצבים ולהיות הסעד הנפשי הראשוני של חייל במצוקה. "מבחינתי, מפקד לא צריך לשמור על דיסטנס מול חייל במצבים מלחיצים כאלה. אחרי האסון בצנחנים לא מצאתי לנכון לנקוט צעדים פיקודיים כנגד מפקדיו של החייל שהתאבד כי הם לא עשו שום דבר אסור, אבל אני מאמין שאם במקום לשלוח את הטירון בחוסר ידיעה לשבת בצד, המפקד היה משבח אותו על אמינותו או לפחות אומר לו אילו צעדים הוא מתכוון לנקוט בעניינו, כנראה שהוא לא היה מתאבד."
מוסיף דיין: "כמערכת אני חושב שעל צה"ל להיות חזק, אבל לאסור על מפקדים לנהוג בדרך כוחנית מול החיילים."
יציב ומרום מציינים כי כאשר הפרופ' הנורווגי לארס מהלום, שהיה מיוזמי התוכנית נגד התאבדויות בצבא ארצו הגיע לישראל ביוזמתו של פרופ' ישראל אורבך, "בכירים בצה"ל לא ממש התעניינו באפשרות לפגוש אותו, למרות שהוא רצה מאוד לעזור."
בתגובה לטענה אומר קצין בכיר ממערך בריאות הנפש בצה"ל כי הוא נכח בהרצאות של הפרופסור הנורווגי ואף למד ממנה. "אבל יש הבדלים גדולים בין הצבאות," הוא אומר, "משום שבנורווגיה הוחלט ש30- אחוז מהצעירים לא יתגייסו לצבא בכלל. אצלנו אין את הפריבילגיה הזו."
קצין בכיר באכ"א אמר למוסף שבת, בהתייחס לנושא ההתאבדויות בצה"ל: "במקום שיש אנשים יהיו התאבדויות, אבל השאלה היא איפה אפשר לצמצם. צה"ל בהחלט מודע לנושא. רק לפני כחודש סגן הרמטכ"ל האלוף משה קפלינסקי ערך דיון מיוחד בנושא, שבעקבותיו קיבלנו שורה של החלטות ליישום בתוך שלושה חודשים. בין היתר, יש לנו כוונה להעביר מידע רפואי, שהיה חסוי עד כה לידיעת המפקדים, אם הדבר יסייע בצמצום הסיכון להתאבדות. אנחנו משקיעים המון בהכשרה של מפקדים בכל הקורסים כדי שיוכלו לגלות סימנים שמעידים על נטייה לאובדנות מצד חיילים, ונשקיע בזה עוד יותר. יש לנו כוונה להנהיג בכל פיקוד גוף מיוחד שירכז את הטיפול בהתאבדויות ועוד שורה של צעדים. הניסיון לצמצם התאבדויות לא מתחיל בצעדים החדשים האלה. הוא נמשך לאורך שנים."
לדברי הקצין הבכיר הנחת העבודה שלנו היא שכל מקרה לא היה צריך לקרות, אם כי מרבית המקרים שנחקרו לא היו קשורים לשירות הצבא. "למרות זאת, לא נחסוך דבר כדי לצמצם התאבדויות, כמו שלא קיצצנו תקנים של קציני בריאות נפש למרות קיצוצים גדולים שהיו בצה"ל בתחומים אחרים בשנים האחרונות. אני גם מאמין שאפשר להוריד את מספר ההתאבדויות, זאת המחויבות שלנו כלפי הפרט והחברה."
הבכיר הוסיף וסיפר כי באחרונה הוחלט שריכוז הטיפול בהתאבדויות ישוב ויעלה לרמת ראש מטה אכ"א, תת-אלוף אבי זמיר, שכבר החל לבחון באופן אישי מקרי התאבדויות מהשבועות האחרונים במסגרת ועדה חדשה שבראשה הוא עומד.
ואילו גורם בכיר בחיל הרפואה מוסיף כי אחת הבעיות היא הקשר הישיר בין צריכת סמים ובין התאבדויות. לדבריו, לעלייה בצריכת הסמים בקרב בני נוער, עוד לפני גיוסם לצבא, יש השפעה מכרעת על צה"ל.
לפני שבועיים התאבד קצין בבסיס בנגב. הוא נכנס לסטטיסטיקה של צה"ל כמתאבד ה16- מאז תחילת השנה. המקרה הנ"ל עדיין לא הגיע לתחקור בפני ועדת זמיר, אולם מתחקור ראשוני עולה חשד, כי גם כאן הכתובת היתה על הקיר.
כמה שבועות לפני המקרה, שלח הקצין הודעות אס-אם-אס לחבריו על כוונתו לשים קץ לחייו. בפעם הראשונה הוא אותר ליד הבסיס, לפני שהספיק לממש את תוכניתו. מאוחר יותר הועבר לבסיס אחר, ככל הנראה מבלי שמפקדיו החדשים דווחו על הכוונה שלא מומשה. בפעם השנייה הוא כבר לא דיווח על תוכניותיו. אגב, בבסיס החדש וללא שום קשר, התאבד שבוע לפני כן קצין ממערך החימוש.
יושב ראש ארגון יד לבנים, אלי בן-שם, ששכל את בנו קובי באסון המסוקים, יודע מה עובר על משפחות המתאבדים החדשים שנוספו לרשימה שאינה נעצרת, ומה עוד צפוי לעבור עליהן. "כמי שליווה כל כך הרבה משפחות שהבנים שלהם התאבדו, אני יודע שאין סיוט גדול יותר," הוא אומר, "להיות אב שכול זה נורא, אבל כשמדובר בהתאבדות יש גם רגשי אשם כבדים מצד ההורים על כך שלא מנעו בעצמם את האסון.
"בין יום הזיכרון בשנה שעברה ליום הזיכרון השנה, נוספו לרשימה הכוללת של חללי צה"ל עוד 169 שמות," אומר בןשם, "כשעיינתי השנה ברשימה, ראיתי שלא פחות משליש מהשמות החדשים הם של מתאבדים. הגיע הזמן לטפל באסון הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
