שופט המעברות
העובדה ששופט בית המשפט העליון אדמונד לוי היה סגן ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד איננה נכללת בתולדות חייו באתר בית המשפט. אבל הצל הפוליטי הזה ליווה אותו בכל פעם שהיה מועמד לקידום כשופט. לוי, עם זאת, זוכה למחמאות מעמיתיו: "מדובר בשופט יעיל ומשפטן מעולה". פרופיל
זה היה בדיוק לפני 28 שנה, בתחילת ינואר 1977. לוי, אז עורך דין, סגן ראש עיריית רמלה ויושב ראש סיעת הליכוד בעיר, היה אמור, לפי הסכם רוטציה שנחתם בינו לבין ראש העיר דאז, אהרון אבו-חצירא, להחליף את ראש העירייה. אלא שאבו-חצירא התעקש להחזיק בתפקיד עד אמצע ינואר, ולוי וחברי סיעתו החליטו לפרוש.
זה היה רק פרק אחד בסאגה הפוליטית שהתפתחה בין לוי לאבו-חצירא. אבו-חצירא טען אז נגד לוי כי "במהלך כהונתו הוא לא הופיע למשרד והמשיך לקבל שכר מקופת העירייה". לוי לא נשאר חייב. "מסכת ארוכה של שקרים וסילוף עובדות", הגיב בעיתונים על הדברים שהטיח בו אבו-חצירא ואיים בהגשת תביעת דיבה. "הוא חי באשליה שאפשר לזרות חול בעיני הציבור במשך תקופה ארוכה, אך האמת היא חזקה מכל וסופה שתתגלה".
באוגוסט אותה שנה, לוי רץ שוב לראשות העיר והובס לאחר שחסר לו קול אחד, קולו של אבו-חצירא, שלא תמך בו בשל היריבות ביניהם. לוי ששאף לראות עצמו בכס הראשות, ארגן הפגנות מול הקואליציה החדשה וצוטט בעתונים כמי שהבטיח: "לקראת 1978 נקים נבחרת כזו שנוכל לשחק בליגה הלאומית".
אלא שהבטחות לחוד ומעשים לחוד. הניסיון המר שצבר בפוליטיקה המקומית הוביל אותו לנטוש את כיכר העירייה בינואר 1978 לטובת הרהורים ומחשבות. "איני רואה את עתידי בשטח זה", התבטא אז, לא בלי לסגור חשבונות ישנים. "אך אני חייב לחשוף לפני הציבור את פרצופו האמיתי של חבר הכנסת אבו-חצירא אשר בכוח תככיו הפיל'חללים' רבים תוך זמן קצר".
אבו-חצירא הגיב בזמנו כי ההתקפה האישית עליו מטעם לוי "נובעת מעצבנות ומחוסר ביטחון אישי". וכך באה לקצה הקריירה הפוליטית הקצרה של השופט לוי, שעליה, אגב, לא תקראו בקורות החיים הרשמיים, באתר בית המשפט העליון.
בשבוע שעבר, לאחר שפורסמה דעת המיעוט של השופט לוי בעליון, שבה תקף את תוכנית ההתנתקות וקבע כי מדובר ברעידת אדמה שתוביל ל"ימים קשים ולערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל לא רק בשטחים השנויים במחלוקת", היה מי שנזכר ברקע הפוליטי של לוי.
משפחת לוי עלתה לארץ מעיראק בשנת 1951 והשתקעה ברמלה. אדמונד, הבן הבכור, היה אז בן עשר. אביו, אליהו סאלם-לוי, הצטרף לתנועת החירות, ואף מונה מטעמה בשנת 1970 לכהן כראש עיריית רמלה,
בבחירות הבאות ברמלה, בשנת 1974, התמודד הבן בראש רשימת גח"ל לראשות העיר. יש אומרים כנקמה בשותפיו הפוליטיים של האב. לוי הבן נבחר למועצת העיר, קיבל לידיו את תיק החינוך והתמנה לממלא מקומו של אבו-חצירא, עד לפרישתו מהפוליטיקה המקומית שלוש שנים מאוחר יותר.
למערכת המשפט לוי התוודע בגיל צעיר יותר. לאחר שחרורו מהצבא הוא עבד בעבודות פקידות שונות בבית משפט השלום ברמלה, ובמקביל החל את לימודי המשפטים בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל-אביב. בשנת 1970 הוא החל לעבוד כעורך דין עצמאי. בקורות החיים באתר בתי המשפט רשום כי בין השנים 1977-1970 הוא עבד כעורך דין. עברו הרמלאי הוצנע.
לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים, הוא פנה לכס השיפוט. בשנת 1978 התגייס לצבא קבע ושירת כשופט צבאי בבית הדין הצבאי בפיקוד דרום ובמחוז מטכ"ל. שנה לאחר מכן, ביוני 1979, מונה לשופט שלום ונדד בין בית המשפט ברמלה לכפר סבא. חמש שנים מאוחר יותר, ביצע זינוק מטאורי ומונה לבית המשפט המחוזי. בספטמבר 2000 מונה לוי לשופט בפועל בבית המשפט העליון, ולאחר מכן קיבל מינוי של קבע.
אולי בשל הרקע הפוליטי המובהק שלו, מעל שרשרת המינויים של לוי ריחפה, דרך קבע, עננה כבדה של מעורבות פוליטית. כאשר מונה לבית משפט השלום, נשמעו טענות כי בוועדה למינוי שופטים ישבו נציגים מהמפד"ל ומהליכוד שתמכו בו מטעמים פוליטיים. משה פרץ, לשעבר ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד, העיד השבוע כי המליץ על מינויו. "ראיתי בן אדם הגון וישר", סיפר השבוע, "פגשתי במזנון הכנסת את דב שילנסקי, שהיה אז חבר הוועדה מטעם הליכוד, ואמרתי לו שאדמונד הוא מן הראויים".
שילנסקי נזכר השבוע: "על אדמונד לוי היו הרבה תשבחות. אנשים ידעו שצריך לדבר על לבי ולומר שהוא אדם בעל זיקה לאנשים דלי אמצעים, כי אני יוצא מעברה. אני זוכר שמשה פרץ סיפר לי באותה תקופה, בהתלהבות, שהוא פועל למען נזקקים ומיעוטי יכולת. לי היו הרבה חברים, ניצולי שואה, ברמלה, ושמעתי עליו, דווקא מהאשכנזים, הרבה תשבחות. שמו כעורך דין ואיש הגון הלך לפניו.
"לפני התקופה שלי היו מקרים בודדים שנבחר אדם מתנועת החירות לבית המשפט. לרוב השופטים עד אז היה עבר מפא"יניקי, ואשכנזים היו הרוב המוחלט. בתקופה שלי נגמר העניין הזה. איש חירות היה במעמד של מפא"י. אם הוא טוב תמכו בו. לאדמונד לוי לא היו ממליצים מה'היי סוסייטי' אלא מהמוני העם. אני זוכר שהיה לגביו קונצנזוס, לא התנהל דיון ארוך".
חבר הכנסת דאז אברהם מלמד, שהיה חבר הוועדה למינוי שופטים מטעם המפד"ל בזמן מינויו של לוי לבית משפט השלום, דווקא לא זוכר מינוי חלק. "היו הרבה הסתייגויות", הוא אמר השבוע. "אמרו שזה מינוי פוליטי כי הוא היה ראש סיעה. אני זוכר שהמינוי עבר ברוב קטן. היו גורמים מהליכוד שלחצו. זה היה בעייתי". בין הממליצים למלמד היה, למרבה ההפתעה, גם אהרון אבו-חצירא.
כך או כך, שר המשפטים דאז, עורך הדין משה נסים, חבר הליכוד שישב בוועדת המינויים לשלום ולמחוזי, סמך את ידיו על המינוי. "יש לי אחריות גבוהה מאוד למינוי שלו", התגאה השבוע. "אני ראיתי לנגד עיניי אדם שקול מאוד, בעל כושר ביטוי טוב, שעשה עליי רושם של משפטן שמבין, ובעל מזג שיפוטי".
משה נסים היה גם זה שהמליץ לקדם את לוי למחוזי. "הוא עשה עבודה מבוקר עד לילה וקיבלתי הדים יוצאים מן הכלל. לא היו גורמים מהליכוד שלחצו למנות אותו. אני רציתי ליצור דגם שאם שופטים מצליחים בתפקידם בשלום אז תוך שנתיים-שלוש הם יקודמו למחוזי מבלי שיצטרכו להמתין עשר שנים. וכאלה היו כמה. אדמונד לוי, מיכאל בן-יאיר, אליהו מצא".
לדברי נסים, מי ששלל את מינויו של לוי למחוזי היה נשיא בית המשפט המחוזי דאז, בנימין כהן, שפנה לנסים והתוודה בפניו כי לא הגיע אליו ולו פסק דין אחד בערעור ממשפט שערך לוי. "אמרתי לו:'היא הנותנת'", מספר נסים. "הוא נותן פסקי דין שלא מערערים עליהם". נסים זוכר כי בוועדה שדנה במינוי לבית המשפט המחוזי לוי קיבל רוב קולות.
גם כאשר עלה לדיון מינויו של לוי לשופט קבע בבית המשפט העליון נשמעו קולות דומים. הפעם שר המשפטים היה מאיר שטרית. אז עלתה הטענה כי יואל לביא, ראש עיריית רמלה ומוקד כוח במרכז הליכוד, הבטיח לשטרית תמיכה באזור השפלה בתמורה למינויו של לוי, חבר משפחה מרמלה. לביא סיפר השבוע כי משפחתו התגוררה בעבר בשכנות למשפחת לוי והחברות בינו לבין לוי התפתחה במגרש הכדורגל.
"אם תספרי לי איך נבחר ברק אתייחס לבחירתו של לוי", אמר השבוע בתגובה לשמועות בעניין מעורבותו במינוי, "קודם תתחילו במינויים של שכונת רחביה, אחרי שתסיימו את המינויים שם נעבור למינויים של שכונת רמלה. ברור שפועלים גורמים פוליטיים בוועדת המינויים. אני אוהב את מאיר שטרית, אבל אני לא בן בריתו. נראה לך שבמדינה הזאת ראש עיר מדבר עם שר 'אתה תמנה שופט ואני אסדר לך חברי מרכז'? זו לא רפובליקת בננות. גם מפלגת העבודה תמכה בלוי".
לימים נרקם הדיל המפורסם בין שטרית, אז שר המשפטים, לבין השופט אהרן ברק. ההסכם קבע כי שטרית יתמוך במועמדת של ברק, איילה פרוקצ'ה, וברק, בתמורה, יתמוך בלוי, מועמדו של שטרית.
לוי, אומרים גורמים הבקיאים במסדרונות בית המשפט, לא הצליח להשתלב מיד: "התייחסו אליו שם כנטע זר, אי בודד. קשה ליצור איתו עבודת צוות, הוא גם שופט פלילי, ועיקר הפקק בעליון הוא בתיקים אזרחיים". מצד שני, התקופה היתה תקופת דוח זמיר, שמתח ביקורת על חוסר ייצוג שוויוני בבתי המשפט, כך שבנסיבות המסוימות הללו, המינוי של לוי התאים מאוד.
לאחר ששטרית הצליח לסגור את הדיל, מספרים מקרובים, הוא נפגש עם לוי ובישר לו על הסיכום. לוי הזיל דמעה. שטרית לא הסתיר את סיפוקו מהעניין ובראיון שנתן לביטאון של לשכת עורכי הדין, "עורך הדין", אמר: "זו הפעם הראשונה שלבית המשפט העליון נבחר שופט שצמח מלמטה ומייצג את ישראל השנייה. אדמונד לוי הוא יוצא המעברות הראשון שנבחר לכהונה בבית המשפט העליון". מאז הודבקה ללוי התווית של "שופט המעברות". הוא נחשב לשופט ששבר את הקליקה של יוצאי רחביה בעליון, בשל היותו דתי ומזרחי.
"שטרית ניסה לשבור מסורת בת עשרות שנים", הודה השבוע עורך הדין חיים משגב. "הוא ניסה לשבור את חוסר הפלורליזם ואת האליטיזם של בית המשפט העליון".
משפטנים בכירים מזימים את הטענות בדבר קשר פוליטי שקידם את לוי וטוענים כי האיש צבר זכויות מקצועיות רבות. לוי, מומחה לפלילים, נחשב לשופט קפדן, ענייני, יעיל וחרוץ.
הוא ישב במחוזי במשפטים מפורסמים כמו רצח נהג המונית דרק רוט, ובמשפטו המתוקשר של שוקי בסו, שאותו הרשיע בהריגת אביו לאחר שזה התעלל במשך שנים באמו, לעשר שנות מאסר בלבד. "הוא שופט יעיל מאוד ומשפטן מעולה", אומר עורך הדין ששי גז, ששימש כסנגור בשני המשפטים הללו. "ובתיק הזה היתה ברורה המלחמה שבין האדם לשופט שבו".
לוי נבחר גם לשבת בראש ההרכב במשפט של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. נשיא בית המשפט המחוזי דאז, מנחם אילן, בחר בו מתוך רצון לסיים את המשפט המתוקשר במהירות, תוך התנהלות עניינית.
משפט אחר שמשך אליו תשומת לב רבה היה משפטו של שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. לוי זיכה את שבס במחוזי מהאישומים שנגעו לקבלת שוחד ולניסיון לשבש חקירה, אך הרשיע אותו בניסיון לקבלת שוחד. בערעור בעליון זוכה שבס מכל אשמה, אך בדיון נוסף הורשע בהפרת אמונים. "בכל הקשור לניהול המשפט היתה הקפדה על זכויות הנאשם", אמר השבוע עורך הדין דב וייסגלס, פרקליטו של שבס. "המון אנושיות, לא הרמת קול ולא הטחת עלבונות".
בכל הקשור לעניינים אידאולוגיים, אומרים במערכת המשפט, ניתן היה, לכל אורך הקריירה שלו לקרוא בין השורות גם את השקפותיו הפוליטיות, ששיאן בפסק הדין על ההתנתקות. "הוא נתן ביטוי להשקפת עולמו", אמר השבוע עורך הדין יהושע רזניק. "אי אפשר להימלט מזה כשיש פסק דין שמחייב ביטוי של השקפת עולם אישית, ערכית, דתית, מוסרית ופוליטית".
כבר בינואר 1988 זכה לוי לביקורת מהעיתונאי טומי לפיד לאחר ששפט שני צעירים יהודים שהתעללו בערבי מעזה ל-11 חודשי מאסר בלבד. "האם היה שופט מטיל עונש כזה על מי שנמצא אשם במעשי התעללות סדיסטיים כאלה ביהודי?", שאל אז לפיד.
בפברואר 2004, בעתירה לבג"ץ שדרשה לאסור עסקת חליפין עם החיזבאללה, שבמסגרתה היו אמורים להשתחרר מאות מחבלים, לא היסס לוי לחשוף את מורת רוחו: "קשתה עליי ההחלטה משום ההלכה הנוהגת זה שנים בבית משפט זה, שלפיה אין הוא מתערב בעניינים שבמדיניות עליהם מופקדת הממשלה, וכזו היא ההחלטה בפנינו. לנוכח הלכה זו ראיתי עצמי אנוס להצטרף להחלטתם של חבריי ואת חתימתי צירפתי ביד רועדת".
בתחילת השנה, בערעור שהגיש משה פייגלין לעליון על החלטתו של ראש ועדת הבחירות המרכזית לפסול אותו מהמרוץ לכנסת בשל אי עמידה במועד הקבוע בחוק להגשת מועמדות, ובשל העובדה שדבק בו קלון בגין עבירת ההמרדה שבה הורשע בשנת 1997, היה זה לוי, בעמדת מיעוט, שהיה מוכן למחול לפייגלין על ההתרשלות במילוי דרישות החוק. ולגבי עבירת ההמרדה, קבע כי אין בה קלון.
ביוני השנה, לא חשש לוי, למתוח ביקורת חריפה על, אריאל שרון, בעתירות שהוגשו לבג"ץ נגד פיטורי השר אביגדור ליברמן. "תהיתי אם יכול המשטר הדמוקרטי להשלים עם אפשרות שראש הממשלה יפטר שרים רק כדי ליצור רוב מלאכותי להעברת החלטות, רק משום שלא נמצא לו רוב בממשלה שבראשה הוא עומד", כתב לוי בהחלטה, על אף שלא נתן צו ביניים שמונע את הפיטורים.
במערכת המשפט, יש מי שאומר כי שורת החלטותיו נובעת מעצם היותו שופט עצמאי, רגיש לזכויות אדם, שאינו חושש להביע את עמדתו גם אם זו אינה תואמת את עמדת יתר השופטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
