בליבי בוערת אש: לידיעת הרב עובדיה
בניגוד למנהיג ש"ס, נדב הלפרין בן ה-16 לא חושב שחילול שבת מצית שריפות, אבל יודע שמילים הן אש אחרת ומסוכנת לא פחות
והנה, עוד לא הספיק הגשם להפיג את ענני העשן, לצנן את קירות הבתים המפויחים ולהקל במעט על יגונם הנצחי של משפחות הנספים כבר צצו קולות המחפשים להטיל אשמה, לא אשמה מעשית למחדלים כאלו או אחרים, שהתגלמו בשריפת הענק שהשתוללה בימים האחרונים, אלא מעין אשמה דתית - מיסטית שמטרתה לסמן את דרכו של האחר כמקור אש רצחני שהצדיק עונש מוחץ משמים.
בשומעי את הרב עובדיה יוסף, שרבים שותים את דבריו בצמא, מפנה את תשומת ליבנו לכך שאש פורצת בשל מחללי שבת ורב נחשב נוסף כדוב ליאור מורה באצבעו על יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים ומהלכיהם המדיניים כעל מציתי הדליקה האמיתיים - מיד אני מתמלא בעצב פשוט ואף בבושה. אמירות מסוג זה ההולכות ומתרבות מרגע לרגע, יש בהן ממעשה חידוש האש הנוראה, ליבויה בלב האנשים. לדמויות רבניות מפורסמות ובעלות קהל מאמינים רחב כרבנים יוסף וליאור קיים כוח ליבוי מכופל ואיום אף יותר.
אני מוצא עצמי מתקשה להבין מה ניסו אותם רבנים להשיג או לבטא בהצהרות ניחרות מסוג זה, האם עלה במחשבה לפניהם הרעיון למקסם את האסון בכרמל ולהפיק ממנו תועלת כזו או אחרת לעמדה הדתית או הפוליטית שהם מייצגים בדרכי הפחדה?
האם אין הם מודעים לכך שבדבריהם הם מגלים אטימות כלפי רגשות אותם אלו שנפגעו מהתבערה, שביתם נשרף, שקרוביהם נלקחו? שכל חיטוט בטוח בעצמו בפצע הפתוח מהווה גם ריקוד לא רצוני על הדם ועל גזעי העצים החרוכים?
מיותר, זוהי המילה המדויקת, כל תחלופת
ההכרזות המרות הללו מיותרת באופן מכמיר לבב. שבמילים פעוטות שכאלו, כביכול, הופכים כל חלל שחירף נפשו לתומך הקפאה, כל בית אשר נחרב לקורת גג לחוטאים ובעלי עוונות וכל שיח ועץ שהותירו אחריהם אפר מעשן לסמלי תועבה ואי צדק. אח"כ ינסו לבוא ולומר ולבאר לנו שלא זו הייתה מטרת הרב ולא לכך כיוון המשורר, אבל זוהי בדיוק הנקודה, שיש אנשים שבלשונם מסוגלים לזרוע הרס תודעתי ואפילו אינם חפצים בו הוא יצמח ויתפתח.
בבסיס הרמיזה שחילול שבת הוא הגורם לשריפות טמון מה שיגרום לנער המתחנך לאור מרן לראות בחילוני שורף ומשמיד, השורש לדרדור ולזילות הדיון המדיני שרוי בהפיכת מצדדי התהליך המדיני למציתים בחסות הרב דב ליאור. כבר נאלצתי לזעוק שאצל כל אדם בכלל, ואפילו ובייחוד אם הוא נתפס כמייצג זרם דתי מסוים, מאוכסן דלק השנאה העיוורת שעליו להקפיד שלא לשלהב.
מעבר לכך, נקודת המבט שבמין אוטומטיות מגונה מייחסת אסונות לעבירות דתיות – רוחניות נדמה לוקה בחוסר שאר רוח בעצמה. מציאות שמצוירת באופן כה דיכוטומי מקורה באוזלה מחשבתית ויש בה גם טעם של פירוש המושג אלוהים כפונקציונאלי לחלוטין, חילול שבת שווה שריפה, הקפאה שכרה צרה, ככה, לבן ושחור. לבן ושחור הם צבעים המכסים חלקים נרחבים כיום בהר הכרמל, הרכסים שעוד נותרו ירוקים וצפופים מתפרצים לעין כמבקשים לומר לנו שהחיים מורכבים בהרבה.
נותרה התקווה, שהגשם שטפטף הבוקר בעצלתיים ישוב וישטוף את האדמה הצרובה ואותנו ויסיר מעלינו את אש הוודאות ששורפת. בדרך שכתב זאת המשורר ואיש הרוח הנהדר יהודה עמיחי בשירו - המקום שבו אנחנו צודקים - "המקום שבו אנחנו צודקים/ הוא קשה ורמוס/ כמו חצר. אבל ספקות ואהבות עושים/ את העולם לתחוח/ כמו חפרפרת, כמו חריש". כי חילול שבת, ככל הנראה, לאו דווקא מצית שריפות, מילים, לעומת זאת, הן אש אחרת ומסוכנת לא פחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם