קו אדום לרבנים
אמנון דנקנר ודן מרגלית מפנים קריאה נרגשת לרבנים: אל תקרעו את העם לבל יתרחש אסון
עיקר הקריאה כאן מופנה למנהיגים המובהקים של הציבור הדתי-לאומי - הרבנים. בין אם מקננת בהם אש זרה של קיצוניות מגונה ובין אם הם נגררים על ידי החלק הקיצוני של הציבור שבראשו הם עומדים, דבר אחד ברור לחלוטין: לבד ממעטים ביניהם הם מסיתים לכל מה שאסור, או לחילופין ממצמצים, מכעכעים בגרונם, פוסחים בפחדנות על שתי הסעיפים ואינם ממתנים, מרסנים ומזהירים מפני השבר הגדול, הקרע האיום בחברה והגברת השנאה בין חלקי העם.
העם בישראל נכנס בימים האלה למישורת האחרונה המובילה אותו לאירוע דרמטי וכואב, שאותו עלינו לעבור כולנו ביחד. יד ביד - למרות חילוקי הדעות, שלובי זרוע - למרות הבדלי הגישות. כי הרי ביום שיתפוגג העשן מעל הריסות הבתים של גוש קטיף, ביום שבו תיבש הדמעה על לחיו של ילד שנעקר מנוף גידולו, אנחנו נצטרך להמשיך לחיות כאן ביחד עם הכאב והתקווה, השמחה והדאגה ומלחמת הקיום הבלתי פוסקת של ישראל שבה כולנו חיילים, ושבה המפונים מגוש קטיף לא רק ממלאים תפקיד מרכזי מוביל, אלא מקומם בראש המחנה צריך להישמר להם אם יקפידו על קבלת ההכרעה הדמוקרטית.
והנה, בחוסר אחריות פושע, ברהבתנות ובשפה מרעילה, חלק גדול מדי של רבני הציבור הדתי-לאומי מדבר את הרע בעיני ה'. הדיבורים שלהם הם בעיקרו של דבר חסרי פרופורציות. נכון שהפינוי הוא עניין קשה, ונכון שמותר להזהיר מתוצאות אפשריות שלו בתחום המדיני והביטחוני. נכון גם שהנפש נוקעת מההמעטה בערך הטראומה ומהניסיון להתייחס לפינוי כאל מעבר רגיל של מקום מגורים. אבל, באמת, כששומעים חלק מהביטויים הקשים והתיאורים מסמרי השיער אפשר לחשוב שטובחים במתנחלים, שזורקים אותם לחולות בלי לדאוג להם, שדנים אותם לחיי השפלה ורעב ושבוגדים בהם, מוחקים אותם מספר החיים וצוחקים לאידם.
אפשר לחשוב גם, כששומעים את הקולות ההיסטריים, מלבי השנאה והפחד, שעם ישראל התחיל להתקפל מארץ ישראל כדי לשוב לגולה, שהציונות שבקה חיים או נרצחה בידי ממשלת ישראל, שעלה כורת על כל הפריחה, היזמות, העבודה הקשה והחרוצה שהופכות מדי יום - גם מחר וגם בשנה הבאה-את המפעל הציוני לסיפור הצלחה מהמם. כששומעים את הנקישות העמומות על תופי הפחד והפניקה אפשר לחשוב שמפקירים את עם ישראל ואת ביטחונו, מחלישים באורח פושע את יכולת ההתגוננות שלנו ואת כושר העמידה מול האיומים.
לכל הדברים האלה אין שחר. הם היסטריה מלובה בכוונה או מלב משוטה, כדי להבהיל את העם, לחשל את מתנגדי ההתנתקות ולגרור אותם לצעדים מסוכנים ומגונים. והדבר המצער ביותר: כל הנזק הנורא שעלול להיגרם בגלל ההסתה וההפחדה וחוסר האחריות המשווע הזה הוא לשווא גם מבחינת המתנגדים הכי לוהטים להתנתקות.
זאת מכיוון שההתנגדות לא תעזור. ההתנתקות לא תימנע. היא תבוצע ותתקיים. הכל יודעים שאם חס וחלילה יצליחו
אם כך, מה הטעם בהיסטריה, מה ההגיון הבטחות האמוניות של רבנים המשלים את צאן מרעיתם בביטחון מלא, כאילו יש להם קשרים מיוחדים עם ריבונו של עולם, כי ההתנתקות היה לא תהיה? מה יהיה פריה של ההסתה הנוראה המתגלגלת ברחובותינו באין מכהה? הרבנים האלה מטעים ומזיקים לצאן מרעיתם. כמו שבתאי צבי שהבטיח לנוהים אחריו כי אם רק יקפצו לים יגיעו לארץ-ישראל וגרם למותם - כך המאמינים, יותר מהרבנים המנוסים והציניים, ישלמו את מחיר הלשון המופקרת המבטיחה להם כי אם רק ינהגו בחוסר אחריות ימנעו את העקירה. הרבנים ימשיכו בדרכם, המאמינים יישארו עם הכאב.
יש האומרים כי ההגיון של ההסתה, ההמרדה והפרות החוק הוא שהן יטבעו בזיכרון האומה טראומה חזקה, אולי אפילו עקובה מדם, שתמנע כל מחשבה על עוד פינוי, עוד הסרת התנחלויות, עוד עקירה ועוד שבר של חלום הארץ השלמה. אבל אין בעלי בית לטראומות, וכל המסיתים והמדיחים והמשתפים איתם פעולה בגמגום או בקריצה ובשתיקה נוהגים בחוסר אחריות נורא כשהם דוחפים את כל מרכיבי הפיצוץ לסיר המבעבע של ההוויה הישראלית המפולגת. וכשהפיצוץ יהיה? ואם יישפך דם של יהודים מידי יהודים? ואם ייעשו מעשי טבח בערבים שיכתימו את כולנו? ואם פיגוע במקום קדוש לאיסלאם יטיל את האזור למלחמה נוראה? ואם עוד רצח פוליטי יזעזע את יסודות המדינה? זאת לא תהיה חזרה גנרלית שתמנע את הטראומה הבאה, אלא זו עלולה להיות טראומה נוראה בפני עצמה, שמשקלה יהיה גדול וחמור בהרבה מטראומת הפינוי.
מכיוון שהציבור הדתי-לאומי התקומם אחרי רצח רבין נגד ההאשמות הגורפות והכוללניות נגדו, שהוא, ברתיחה שלו על הסכמי אוסלו, יצר את הרקע ואת התשתית לרצח הזה, מותר לומר לו היום לבל יתקומם שוב אחרי שייקרו, חלילה, דברים נוראים, בבחינת "ראה הוזהרת". בפעם הבאה לא תוכל לומר: ידיי לא שפכו את הדם הזה. ואם תאמר, אף אחד לא ייקח את זה ברצינות.
"איפה הבושה?", שאלנו כאן בעניין אחר, אבל מותר להשתמש בביטוי הזה ולהפנות אותו אל הרבנים והמנהיגים הקיצונים - ויש יותר מדי כאלה - של הציבור הדתי-לאומי ושל הימין הקיצוני. איפה מסתתרת הבושה שלכם כשאתם גוררים את הציבור שלכם - או נגררים אחרי חלקו הפרוע וחסר האחריות - לעבר אסונות לאומיים קשים. איפה הבושה שלכם כשאתם מעודדים סרבנות ואי מילוי פקודות, וקורעים בכך יחידות צבאיות שלמות. איפה הבושה שלכם כשאתם מכריזים כי תוצאת הפינוי תהיה כהפניית עורף של הציבור שלכם לעם ישראל ולצרכיו, הימנעות משירות בצה"ל, הסתפחות למחנה החרדי ומתן גט למפעל הציוני.
ואיפה הבושה שלכם הרבנים המתונים, שנפשם סולדת מההיסטריה ומליבוי היצרים שבה? מדוע אתם נחבאים אל הכלים במקום לנהוג על פי אמירת חז"ל: במקום שאין אנשים - היה אתה איש.
עד עכשיו היה טשטוש וערפול של העמדות, אבל חמישה שבועות לפני תחילת הביצוע, יש צורך לשרטט את הקו בבהירות ובחדות: הוא אינו חוצה בין תומכי ההתנתקות לבין מתנגדיה, אלא בין אלה שיש להם אחריות לאומית לבין אלה שחפים ממנה לחלוטין. בין אלה שדואגים ליום שלמחרת הפינוי לבין אלה הרואים בו אירוע אפוקליפטי ושובר כלים. בין הדואגים לאחדות העם לבין אלה שאינם מהססים לקרוע אותו במשטמה.
כל אחד ואחד מאזרחי ישראל נתבע היום להתייצב מהעבר הנכון של הקו הזה. אלה שיעדיפו להציב עצמם מן העבר השני צריכים לדעת כי לא מגיעה להם לא הבנה ולא סלחנות, לא אמפתיה ולא חיבוק, אלא רק מילות גנאי חריפות ביותר והפניית עורף טוטאלית. לא אנו צריכים להכריז על הנידוי והפניית העורף, אלא דווקא מתנגדי ההתנתקות שעומדים איתנו בצד הנכון של הקו הברור. דווקא אלה מהם - אנחנו מקווים שרובם - שאמנם שוללים את ההתנתקות, אבל אינם רואים בה אירוע המבטל באחת את כל המצוות של אהבת אחים, אהבת העם ושמירה על שלמותו. דווקא אלה מבין מתנגדי ההתנתקות, שיודעים היטב כי בבוקר שאחרי נמשיך להיות שותפי גורל בכל תחום מתחומי החיים בארץ שאותה אנחנו, כולנו, אוהבים כל כך.
נא להמתין לטעינת התגובות
