החלטורה של ביבי והקשר האמריקאי
מסיבת העיתונאים החובבנית של נתניהו בנושא הנדל"ן, ההסתבכות עם האמריקאים וגם פולארד ואלון ליאל. בן כספית מסכם עוד שבוע
עוף מוזר היא מירי רגב, בתמימותה היא סבורה שהזוגות הצעירים שלחו אותה לכנסת, ולא יובל שטייניץ, ולכן היא צריכה לשרת אותם, ולא אותו. אבל ליתר ביטחון, היא התעניינה לפני ההצבעה אצל יו"ר הקואליציה זאב אלקין מה תהיה הסנקציה שתוטל עליה אם אכן תצביע נגד עמדת הממשלה. "לא תדברי שבוע במליאה", אמר אלקין. נו, טוב, אמרה לעצמה רגב, אז לא אדבר. היא, אם לא נותנים לה לדבר במליאה, מוצאת תמיד איפה לדבר, כך שמדובר בעונש נסבל. היו עליה לחצים רבים לרדת מזה. לוותר. גם מכיוון לשכת ראש הממשלה. לא כדאי לך, אמרו לה, בשביל מה להסתבך.
אבל רגב אוהבת להסתבך. היא עלתה לדוכן הנואמים ושם, מול פרצופו של ראש הממשלה נתניהו, נתנה את הנאום שלה. רגב מבינה משהו בפוליטיקה. לא תוקפת את נתניהו. להפך. משבחת אותו. תוקפת את האוצר. זה הרבה יותר פופולרי. בצער ובכאב אני מצביעה היום נגד הממשלה שאני מעריכה ונגד ראש הממשלה שאני מעריכה, אמרה רגב מעל הדוכן )הציטוטים המובאים כאן אינם מדויקים, אלא ערוכים ומתומצתים(, כי אני מסתובבת בשטח ורואה את אלפי הזוגות הצעירים שמשלמים מסים, עושים מילואים, וחלום הדירה הולך ומתרחק מהם. אני רואה את הקשישים שאין להם איפה לחיות, שנאלצים לפלוש לדירות עמידר.
במקום שהאוצר יפסיק לספסר בקרקע ויבין שזקוקים עכשיו בדחיפות למאה אלף יחידות דיור, במקום שנלמד מאריאל שרון שהקים ול"לים )ועדות להפשרה מזורזת של קרקע( בתקופת העלייה הרוסית, במקום שנבין שאנחנו בשעת חירום, אנחנו ממשיכים לצעוד לאסון. לצערי, האוצר ממשיך לנסות לחלוב את הציבור, לספסר בקרקע, להפשיר נתחים קטנים כדי לשמור על הביקוש ועל המחירים הגבוהים.
לדברי רגב, פצצת הנדל"ן ומצוקת הזוגות הצעירים שמוותרים על חלום הדירה תהיה אבן הנגף של הליכוד בבחירות הבאות. היא מעלה את נושא מצוקת הדיור בכל ישיבת סיעה, היא כבר הצהירה שלא תצביע בעד תקציב המדינה אם לא יכלול פתרונות אמיתיים למצוקה הזאת, הוא אומרת שהתקציב הנוכחי הוא תקציב בחירות, ואין ספק שהוא יתפוצץ לממשלה בפרצוף בקמפיין הבא. היא הולכת עם הסיפור הזה בכל הכוח, ועד הסוף.
כשירדה
אבל אלקין לא חזר בו. בסוף, הוא הרי מרוסיה. לא הביא מהבית מורשת של חופש דיבור ומחשבה. נכון לעכשיו, רגב מנועה מלדבר במליאה, להעלות הצעות לסדר או להגיש הצעות חוק. עד הודעה חדשה. כך ייעשה למי שלא עושה מה שאומרים לה לעשות.
וזה עוד לא הכל. רגב תכננה לקיים ביום שלישי האחרון יום עיון גדול בכנסת בנושא הדיור בכלל, ופתרונות דיור לזוגות צעירים בפרט. יחד עם ח"כ יעקב אדרי מקדימה, אורלי לוי אבקסיס מישראל ביתנו וח"כים רבים אחרים, היא החליטה להעלות את הנושא לסדר היום בעוצמה. ביום ראשון השבוע יצאו הזמנות לח"כים, ראשי ערים ורשויות, וכל הארגונים החברתיים, הפעילים החברתיים, העמותות, וגם לא מעט פעילי ליכוד, חברי מרכז וכו'.
מסיבת העיתונאים הדרמטית של נתניהו, שטייניץ ואטיאס הוציאה שם רע למושג חלטורה. כל המשתתפים באירוע הזה (חוץ מנתניהו) כלל לא ידעו על קיומו עד שעתיים לפני שעת האפס. יום קודם ביטל נתניהו עצמו דיון בנושא הנדל"ן ברגע האחרון. באותו יום דחה מינהל מקרקעי ישראל ישיבה בנושא ההקלות בנדל"ן כי עבודת המטה לא הושלמה וההצעות לא היו בשלות.
השר אטיאס שמע על מסיבת העיתונאים שבה אמור היה להשתתף מהעיתונאים. הם ניסו לברר אצלו מה הדרמה הגדולה, והוא לא ידע. אטיאס שוקד מצדו על שורת צעדים דרמטיים בהרבה מאלה שנתניהו הציג במסיבת העיתונאים, הוא תומך בהצעת חוק (של רגב) לביטול מע"מ על דירה ראשונה של זוג צעיר, אבל גם כאן הדברים אינם בשלים עדיין.
משתתפי מסיבת העיתונאים הוקפצו ברגע האחרון לאירוע שלא היה להם מושג מה יהיה בו. שטייניץ הקדים פגישה אחת וביטל אחרת, אטיאס הפסיק לענות על שאילתות בכנסת, כולם הגיעו, בהולים אך חגיגיים, להצגה של ביבי. אגב, חלק מהעיתונאים לא הספיקו. הם קיבלו את ההזמנה בשעה שלוש ורבע, שעה ורבע לפני האירוע, והשעה שצוינה להגעה למשרד ראש הממשלה הייתה שלוש. זאת אומרת שההזמנה הגיעה אחרי השעה שבה הם היו אמורים להגיע. כן, רק בישראל.
למה כל זה קרה? כי את מדינת ישראל מנהלת חבורה עלובה, פאתטית, בלתי כשירה בעליל, מביישת, מבוישת, מעליבה ומסוכנת לביטחון המדינה. זה למה. הם תפרו שניים שלושה צעדים מינוריים, שאין בהם שום הקלה משמעותית על מצוקת הדיור, בתפרים גסים ומקריים, ומיהרו לרוץ לספר לחבר'ה. הם עשו את זה בגנבה, חובבנות, תוך ביזוי כל שאר המשתתפים, הכל כדי לנסות לגנוב את הכותרות של שמונה בערב ולהוריד את המשבר עם האמריקאים מסדר היום. וגם כדי להרוס למירי רגב את יום העיון ביום שלישי.
כך פועלים אנשיו של ראש ממשלת ישראל. כך מתנהל ראש ממשלת ישראל. זה היה יכול להיות מצחיק, אלמלא היה מבהיל. הרי זה האיש שאמור להחליט אם ומתי מפציצים את איראן. זה האדם שגורלנו נתון בידיו. זה המתכנן של עתידנו כאן.
אחרי אותה מסיבת עיתונאים, באו שליחים למירי רגב והמשיכו להפציר בה. את רואה, אמרו לה, ביבי פועל, יום העיון שלך מיותר לגמרי. רגב צחקה. לא מיותר ולא נעליים. היא בירכה, כהרגלה, את נתניהו שנרתם, שנחלץ, וראה לנכון להתפנות באמצע המהומה המדינית לעסוק בדיור.
מצד שני, כיוון שה"פתרונות" שהוצגו היו די מגוחכים, היא החליטה לא לבטל את יום העיון, שהיה, אגב, הצלחה גורפת. הגיעו 15 ח"כים, כולל מוזס, גפני ומקלב מיהדות התורה (הצהירו שלא יתמכו בתקציב אם לא יכלול הקלה והטבות לזוגות צעירים), אדרי , לוי-אבקסיס, דני בן סימון, פלסנר, תירוש, דנון, שאמה ורבים אחרים. הגיעו אינספור פעילים חברתיים, עמותות, ראשי ערים ורשויות. האולם היה מפוצץ. התקשורת נהרה. ההצלחה הייתה גדולה, וגם מובנת.
ונתניהו? כרגיל. אכל את הדגים הסרוחים, חטף בתקשורת לאורך כל השבוע על מסיבת העיתונאים המסמורטטת שלו, גם קיבל ואפילו חיזק את יום העיון של רגב, וגם לא הצליח להוריד את ההסתבכות עם האמריקאים מסדר היום )כי היא גדולה מדי(. הספק לא רע בשביל חצי שבוע אחד. למה סיפרתי לכם את כל זה בעיצומו של שבוע מדיני חשוב כל כך? ראשית, כי זה יותר חשוב. עם כל הכבוד למגעים מול האמריקאים, העובדה שזוג צעיר לא יכול לקנות דירה בארץ הזאת חשובה יותר כרגע. לדעתי. אנחנו מבריחים את צעירינו במקלות מהמדינה, אנחנו מייאשים את החלשים, אנחנו הופכים את המעמד הבינוני לחלש, אנחנו מתעללים בקשישים ואנחנו מייצרים בועת נדל"ן שפיצוצה האפשרי יגרור אותנו למעמקים. ושנית, כי הסיפור הזה, על מסיבת העיתונאים ההיא, יעזור לכם להבין איך הצליח נתניהו להסתבך כל כך עם האמריקאים. איך הפכה ההקפאה השנייה לפארסה כזו, שנגררת ונמשכת כבר יותר משבוע, ועוד היד נטויה.
וכך נתניהו, שחשב שיסגור עניינים בקריצה עם האמריקאים, וקריצונת עם ש"ס, וכמה רמזים והרמות גבה עם שרי הקבינט והשביעייה, מוצא עצמו בתוך המבוכה העצומה של השבוע כשפתאום מתברר שהם בכלל לא הבטיחו שזו ההקפאה האחרונה, ושאולי החמקנים בכלל לא בחינם, ואולי ההקפאה חלה גם על ירושלים, ושום דבר לא סגור, ושום דבר לא ברור, ושאריותיה העשנות של אמינותו של ראש הממשלה עולים בעשן, וכצל'ה, איש תם וישר, מדבר עם בכיר אמריקאי ומצהיר מיד אחר כך שביבי שיקר לשרי השביעייה, והברדק חוגג והעולם שותק וכל מה שהפלסטינים צריכים לעשות זה שום דבר, כי אנחנו כבר מכלים את עצמנו ונתניהו, כרגיל, משלם את כל המחירים ולא מקבל סחורה, אלא רק ביצה סרוחה הנמרחת על ראשו לאור היום.
ובכלל, בשביל מה הוא הביא את זה והוציא את זה והצהיר את זה לפני שגמר את זה? כדי לתת ליש"ע ולקמפיין המוצלח שלה (בהובלתו המצוינת של נפתלי בנט, ההוא ששרה נתניהו גירשה מלשכת בעלה) הזדמנות להחתים את רוב סיעת הליכוד ושרי הליכוד נגד ראש הממשלה שלהם? הרי ראש ממשלה סביר קודם סוגר הכל, הרמטית, תפור ונעול, ורק אחר כך מביא את זה לקבינט ומעביר את זה בסערה.
אבל אצלנו אין ראש ממשלה סביר. מה שאתם קוראים בעיתונים (חוץ מ"ישראל היום", כמובן , שהוא הרבה דברים חוץ מעיתון) על המתרחש בסביבתו של נתניהו הוא אפילו לא אחוז אחד, בודד, מהמתרחש שם באמת. ה"רגילה" של יאיר נתניהו בניו יורק (המאבטח על חשבוננו), היא רק אפס קצהו של קרחון ההתנהלות סביב ה"חייל" הזה. המתרחש בלשכת ראש הממשלה לא פחות ממבהיל.
כל מי שמציץ לעבר הניירות המונחים על שולחנו של "ראש הסגל" נתן אשל, רואה שם משימות לביצוע, כמו תיקון האדניות, או התריס שלא יורד, או הגינה, בכל מיני בתים בקיסריה. אשל עובד אצל הגברת, ולא האדון, עוזי ארד הזועם תמיד עם רגל וחצי בחוץ )אם כי נתניהו לא יעז באמת להעיף אותו(, האוזר ממודר )הוא החשוד התמידי(, בסוף היום נותר נתניהו עם רון דרמר ויצחק מולכו, שזה הרבה הרבה פחות ממה שמגיע לראש ממשלה בישראל בסביבת העבודה והחשיבה שלו.
בעמודים האלה תוארה ופורטה הסכנה הגלומה באיכות לשכתו של ראש הממשלה וצורת התנהלותה עוד בימים שלפני הקמתה הרשמית. הנבואות הללו, למרבה הצער, מגשימות את עצמן. אין כמעט מעשה שלא נגמר שם בבכי, אין בור שלא נופלים לתוכו, אין מחדל שנמנעים ממנו. אין מי שיחשוב, אין מי שירגיע, אין מי שינקה את האקווריום. לוח הזמנים מפוזר ומוטרף, האיחורים בוטים, בקושי יש ישיבות צוות, וזה בעיקר בגלל שאין צוות. מדובר בסכנת נפשות של ממש.
בשבוע שעבר הושק כאן קמפיין ציבורי תקשורתי למען שחרורו של המרגל ג'ונתן פולארד. ביום ראשון הקרוב "יחגוג" פולארד 25 שנה בכלא האמריקאי. עונש בלתי נתפס, אכזרי, לא מידתי, לא ראוי. המידע שמשתחרר בשבועות האחרונים מוכיח שוב, מעל כל ספק, שפולארד חטף על דברים שלא עשה. שהעלילו עליו עלילה. נכון, הוא חטא ופשע וצריך היה לרצות עונש, אבל אם נשווה את מה שקיבל (ולא רואים את הסוף של תקופת מאסרו כרגע) למה שקיבלו כל אלה שנשפטו על עברות דומות באמריקה, נגלה את גודל העיוות והעוול.
ליאל אמר שם כמה דברים מדהימים: "בעיניי פולארד לא גיבור. כשפולארד ינחת כאן, אני לא נוסע לנתב"ג לקבל אותו. לפני רגע הזכירו פה איך מתייחסים בארצות הברית לבוגדים. איך אצלנו מתייחסים לבוגדים? בסך הכל בגד בארצות הברית, הידידה הכי גדולה שלנו, אני הייתי 30 שנה פקיד. מה שפולארד עשה זה לא מעשה גבורה בעיניי". המראיין עודד שחר ניסה להגיד לו שישראל היא שהזמינה וקיבלה את החומר מפולארד, אבל ליאל בשלו: "קודם כל גם זה דבר שנוי מאוד במחלוקת. אני שירתי שנים בארצות הברית ובאמת בשנים ששירתי בשיקגו וגם באטלנטה לא עשינו מאמץ לשחרר אותו ואני חושב שבצדק לא עשינו. היום זה כבר עניין אחר כי הוא יושב כבר הרבה מאוד שנים".
לא ייאמן כי יישמע. הרמתי טלפון לליאל השבוע, אבל הוא ממשיך בשלו. פולארד, אמר לי ליאל, הוא בוגד בליגה של מרדכי ואנונו. "כשהייתי קונסול בארצות הברית המדיניות הייתה שלא מבקרים אותו ולא מתייחסים אליו ובכל פעם שמישהו מזכיר את זה צריך להשתיק אותו מיד ולהרגיע כי זה יכול לפגוע בקהילה היהודית. פולארד בגד במעסיקים שלו, אני הייתי פקיד 30 שנה, איך אני אמור להרגיש מול מי שלקח את המסמכים הכי סודיים ונתן אותם בשביל כסף למישהו אחר? ".
ליאל היה, כאמור, מנכ"ל משרד החוץ. יכול להיות שהוא היה בעצם מנכ"ל משרד החוץ של ארצות הברית? פולארד סיכן את חייו כדי להעביר חומר שנראה לו חיוני ל"מישהו אחר". המישהו האחר הזה, היה אנחנו. עכשיו הוא משלם על זה מחיר בלתי נתפס.
דבריו החמורים של ליאל מכילים לא מעט רשעות לשמה, אבל מעבר לזה: הם מוכיחים מעל כל צל של ספק מה שנכתב כאן בשבוע שעבר: שמדינת ישראל לא באמת נחלצה למען פולארד. לזכותה של ממשלת נתניהו הראשונה ייאמר שבשנת98' היא הכירה בפולארד כסוכן ישראלי. נקודה. אין ולא יכול להיות ויכוח על העובדה הזו. אבל זה לא שינה הרבה לליאל. נכון, הוא היה קונסול לפני ההכרה הזו, ולא הלך לבקר את פולארד כי זו הייתה המדיניות הנהוגה אז, אבל בשנים 2001-1999 הוא היה מנכ"ל משרד החוץ אצל אהוד ברק. מישהו שכח לעדכן אותו? ליאל: "גם כשהייתי מנכ"ל משרד החוץ אני לא זוכר פעם אחת שעניין פולארד עלה. לא היה דיון אחד ברמת מנכ"ל שדיברנו על זה".
ובכן , הכל ברור עכשיו. ליאל היה ממונה על סמנכ"ל צפון אמריקה במשרד החוץ, שמחזיק בתיק פולארד כל השנים מטעם ממשלת ישראל. וכממונה הוא מודה היום שלא עשה דבר למען שחרור פולארד. אלא בדיוק להפך. היום, גם בכירים אמריקאים מצהירים שפולארד ישב הרבה יותר מדי זמן בכלא, שתפרו לו תיק שאינו שלו, שצריך לשחרר אותו מיד. לא אצל אלון ליאל. הוא, כשפולארד יבוא ארצה, לא ייסע לנתב"ג לקבל אותו. הרי מדובר בבוגד.
אבל נעזוב את ליאל. העסק חשוב וגדול ממנו. קמפיין פולארד צריך להיות לאומי. של כולם. לא רק של עיתון כזה או אחר. באחריות: אם יהיה ברור שהמדינה כולה, מאחרון הסמנכ"לים במשרד החוץ, דרך ראש המוסד, דרך ראש הממשלה, דרך הציבור כולו, חושבים שהאכזריות הזו צריכה להסתיים אחרי 25 שנות סבל, אז זה יקרה. פולארד ישוחרר. צריך להתחייב מראש שהוא לא יהפוך לגיבור לאומי, מצדי אפשר להתחייב שהוא לא יתראיין עשר שנים, שיישב בשקט וינסה לשקם את חייו, ושלא נעשה לו קבלות פנים המוניות ולא נארגן הילולה בנתב"ג. ואפילו לא נזמין לשם את אלון ליאל. העיקר שישוחרר כבר.
אקו"ם