שוברת שתיקה
מוחטאר מאי מפקיסטן נשפטה על פשע שלא ביצעה ונידונה לאונס קבוצתי מחריד. מאבקה של אישה
"כבודך יחולל כשם שכבודה של בת שבטנו חולל", הסבירו לה השופטים, אם ייקראו אלה שופטים.
העונש בוצע בו במקום. ארבעה גברים אנסו אותה בזה אחר זה במשך שעה וחצי. כמה מאות כפריים האזינו לצעקותיה הנואשות הבוקעות מתוך הצריף ולא עשו דבר. חלקם הריעו קריאות שמחה. איש לא נחלץ לעזרתה כשהושלכה מהצריף עירומה למחצה, רק חולצה קרועה לגופה. אולי מפני שזה מחזה לא יוצא דופן בפקיסטן.
150 נשים נענשו בצורה דומה בשנה שעברה. גורלן של הנשים האלה עגום. רבות מהן מתאבדות או בורחות מהכפר אל חיי עוני ובדידות בערים הגדולות. אולם מאי סירבה להתנהג על פי הסטטיסטיקות המקובלות. היא החליטה להילחם. היא התלוננה במשטרה, האנסים הורשעו ונידונו למוות. הם זוכו בבית המשפט העליון של להור, היא ערערה, ולפני חמישה שבועות החליט בית המשפט העליון של פקיסטן לערוך להם משפט חוזר.
כמה ימים אחרי האונס פורסם סיפורה של מאי בעיתון מקומי. משם עברה הידיעה לעולם כולו. מאז היא גיבורה בינלאומית, סמל למאבקן של נשים בעולם גברי אכזרי. היא נאמה בכנסים של ארגוני זכויות אדם בבומבי ובמדריד, קיבלה פרס זכויות אדם בפקיסטן, מחלקת המדינה האמריקנית כינתה אותה "אישה אמיצה", קונדוליסה רייס עוקבת אחרי הפרשה, במגזין "טיים" הכתירו אותה לאחת מאנשי השנה החולפת באסיה. "אומץ הלב הנדיר שלה ונחישותה זורעים אור על נושא זכויות אדם קריטי", נימקו .
שני מאמרי מערכת ב"ניו יורק טיימס" גינו את דרך התנהלותו של הממשל הפקיסטני בפרשה, האחרון קבע שנשיא פקיסטן, פרבז מושארף, השתגע. גברים רבים הציעו לה נישואים, עיתונאים מכל העולם מבקרים בשלוש השנים האחרונות בכפר הקטן מירוולה כדי לפגוש אותה. כולם חוזרים אחוזי התפעלות. הנה אישה שלא נכנעה לגורלה. בשבוע שעבר, אחרי מספר נסיונות להגיע אליה, ניאותה לענות מאי על מספר שאלות, באופן בלעדי ל"מעריב", מתוך ידיעה שמדובר בעיתון ישראלי. אך ראשית, השתלשלות האירועים שהביאו את מוחטאר מאי למקום שהיא נמצאת בו היום.
מוחטאר מאי, או בשמה הפקיסטני מוחטאראן ביבי, היא האישה הרחוקה ביותר מדמות סלבריטאית שהעולם עוקב אחריה בעניין. בת 30, רזה , כהה, גרושה ללא ילדים. שנה לפני האונס עזב אותה בעלה אחרי ארבע שנות נישואים. בכפר הקטן שרוב בתיו בנויים מבוץ, המוקף שדות חיטה ודקלים, חיים שני שבטים. משפחת מאי היא חלק מהשבט גוג'אר, בני המעמד הנמוך. הם גרים בבקתה קטנה, יש להם פיסת אדמה זעירה, כמה עצי מנגו ושתי פרות. המעמד הנמוך והעוני המתלווה אליו הם חטאם העיקרי. לעומתם, בני שבט המסטואי הם בעלי רכוש ומעמד ולכן הם אדוני הכפר.
אדונים כמו אדונים, הכל מגיע להם, זה מה שחשבו שלושה צעירים מהמסטואי שהתעוררו בוקר אחד ביוני 2002 וחיפשו פורקן ליצריהם. הם שוטטו בכפר ונתקלו בעבדול שאקור, אחיה של מאי שהיה אז בן 12. השלושה חטפו אותו לשדה של קנה סוכר ואנסו אותו. מדוע נטפלו דווקא לגוג'ארי, שאל העיתון
אם פוגעים בגוג'אר, את זה יודע כל תינוק משבט המסטואי, ההשלכות אכן חמורות, אבל לא לפוגעים אלא לקורבנות. עבדול שאקור היה הראשון מבני משפחת מאי שהבין את זה על בשרו. אחרי שנאנס שאלו אותו השלושה האם הוא מתכוון לספר לבני משפחתו על האירוע. "השבתי בחיוב", אמר שאקור לעיתון "פקיסטן טודיי" בנובמבר 2002, "ואז הם היכו אותי ונעלו אותי בחדר בביתו של עבדול חאליק".
שלושת האנסים ידעו שחאליק יסדר עבורם את העניינים. הוא האיש הרע בסיפור. שכן של המשפחה, חבר ילדות של מוחטאר, שבוקר אחד שינה את עורו והפך למפלצת שטנית. את זה קבע בית המשפט שגזר עליו עונש מוות. כשחבריו זוכו ושוחררו הוא נשאר כלוא ועונשו הומר למאסר עולם.
הכל הלך על פי התוכנית. שאקור סגור בחדר, האנסים חופשיים בחוץ. אבל אז נודע למשטרה המקומית שגוג'ארי מוחזק כלוא בביתו של חאליק. במסטואי חששו מחקירה מאומצת מדי של המשטרה, שהיתה מובילה לחשיפת האונס. הפיתרון שהגו חכמי המסטואי היה פשוט. הם הכניסו את אחותו של חאליק, סלמה נאסים, לחדר שבו שהה שאקור.
כשהשוטרים הגיעו לבית כדי לחלץ את שאקור הם מצאו שם את סלמה נאסים. קרובי משפחתה טענו שהוא ניהל איתה רומן אסור. שאקור, למי ששכח, היה אז רק בן 12, ולטענת מומחים בבית המשפט עדיין לא בשל מינית ולכן לא יכול לנהל רומן עם אף אחד, גבר או אישה. מבחינתו של חאליק התוכנית היתה גאונית מכל כיוון. נאסים, על פי השמועות בכפר, לא היתה בתולה. המשפחה התקשתה להשיא אותה.
השוטרים לא חשבו פעמיים. בפקיסטן המוסלמית והשמרנית גבר שמנהל פרשיית אהבים עם אישה שאינה אשתו הוא פושע. הם עצרו את שאקור. הוא ניסה לספר את האמת, אבל אף אחד לא היה מוכן לשמוע. הוא שב ואמר שלא הוא זה שהצית את הפרשה האומללה הזאת אלא השלושה שאנסו אותו. רק אחרי שנתיים הורשעו האנסים ונידונו לחמש שנות מאסר. הם עדיין בכלא.
לתוכנית היה שלב נוסף, נורא לא פחות. חכמי המסטואי החליטו ללמד את הגוג'אר לקח שהם לא ישכחו לעולם. מדוע היה עליהם להיענש על משהו שלא עשו לא ברור, אבל את המחיר שילמה מאי. טריבונל שיפוטי של השבט התכנס בשדה כותנה.
אביו של שאקור נקרא להעיד. הוא נדרש לשלם קנס כספי בשווי של כ-120 ליש"ט, סכום עתק במושגים מקומיים, שווה ערך לשלושה חודשי הכנסה של המשפחה כולה. לא היתה לו ברירה והוא שילם. כדי לסיים את הפרשה בצורה טובה הוא הציע שבנו שאקור יינשא לנאסים ואחת מחמש אחיותיו של שאקור תינשא לגבר משבט המסטואי.
אבל לא בשביל עונש כזה התכנסו השופטים. היו להם רעיונות אחרים. הם דרשו מהאב שיקרא לבתו, מוחטאר מאי. התחננתי לפניהם שלא יקראו לה, היא דתייה מאוד, אמר האב, שנפטר מאז, ל"סאנדיי מירור". זה לא עזר. אחד מחברי הטריבונל היה חאליק. הוא הניח את אקדחו על השולחן בתנועה הפגנתית והודיע לשאר השופטים שהוא יהרוג את כל מי שיתערב לטובתה של מאי. איש מהשופטים לא העז לזוז ממקומו.
הם הבינו מה צפוי לה. היא לא. "חשבתי שהם רוצים שאתנצל על מה שהם אמרו שאחי עשה", סיפרה ל"סאנדיי מירור". היא פחדה. ''הם רבי השפעה'', הסבירה, ''המשפחה שלי חלשה''. בתוך כמה דקות התברר לה עד כמה. רק כשהשופטים התחילו לדון בגזר הדין הבינה שנקלעה לצרה גדולה. היא התחננה על נפשה, דבריה כוונו לעברו של חאליק.
"אמרתי לו שאני כמו אחותו, אל תעשה לי את זה, הוא לא אמר מילה. ידעתי מה הם מתכוונים לעשות". בייאושה אחזה בקוראן. "האם אין פה אף מוסלמי טוב שיכול לשמור על הכבוד שלי?", שאלה את הנוכחים. בתשובתם התברר שלשיגעון היה היגיון. הם הסבירו לה שכבודה יחולל ממש כפי שחולל כבודה של נאסים.
העונש התבצע בו במקום. ארבעה גברים, בהם חאליק ואחיו, גררו את מאי לצריף של חאליק. שומרים חמושים הקיפו את הצריף. אביה צפה במתרחש מבלי שיכול היה לעזור. "הם לקחו אותי למחסן טחוב", סיפרה , "הצריף היה חשוך, מואר באור הירח. הבחנתי בכמה גברים שכבר המתינו בצריף. הם אמרו לי שאם אצרח הם יהרגו אותי".
אחד הגברים כיוון אקדח טעון לרקתה, האחרים הפשיטו אותה והשליכו אותה לרצפה. "הם היו כמו חיות", אמרה ל"טיימס" הלונדוני ימים ספורים אחרי האונס. בזה אחר זה הם אנסו אותה. היא צרחה. "ידעתי שהם לא יפסיקו", אמרה ל"סאנדיי מירור". "זה נמשך ונמשך".
אחרי כשעה וחצי הושלכה מהצריף עירומה למחצה. מאות כפריים צפו במתרחש כאילו היה הצגה זולה. איש לא ניגש לעזור לה. אביה עטף אותה בצעיף. בוכים הם חזרו הביתה. מאות הכפריים התפזרו רק לאחר שהסתלקה. בשנים הבאות הם ינועו בין רחמים וניסיון לסייע לה לבין לעג, אטימות ושמחה לאיד. נכבדי הכפר שבו וביקשו ממנה להפסיק את מאבקה באנסים, בכל פעם שנחלה כישלון, מאות עיניים לעגניות ננעצו בה. מאי לא נכנעה. "גם אם ישחטו אותי לחתיכות אני לא אוותר ואמשיך להיאבק", אמרה בראיון לפני כשנה. "הצדק צריך להיעשות ועל כולם לתמוך בזה".
בימים הראשונים אחרי האונס היתה מאי הרבה פחות נחושה. היא רצתה להתאבד. "מוצפת בכאב גופני ובתחושה של בושה אישית ומשפחתית שזר לא יוכל להבין", נכתב באתר האינטרנט שלה. "אבל אם מאי היתה מוכנה להיכנע לייאוש, הייאוש לא היה מוכן לקחת אותה איתו". משפחתה הקרובה טיפלה בגופה, שלוש חברות ילדות טיפלו בנפשה הפגועה. כ-200 מתושבי הכפר, סיפרה לבי-בי-סי, הגיעו לביתה אחרי האונס להביע תמיכה.
תמיכה חשובה לא פחות היא שאבה מהאימאם המקומי. בדרשתו גינה את המעשה, ותבע להעמיד לדין את האנסים. הוא שיכנע את מאי להתלונן נגדם במשטרה. המשטרה העדיפה להתעלם. בעידודו של האימאם מאי שבה והתלוננה. רק אחרי שבוע רשמה המשטרה המקומית את התלונה, וגם זה בעקבות לחץ של עורכי דין מקומיים.
התלונה במשטרה והחשיפה הבינלאומית עשו את שלהן. האנסים הועמדו לדין בבית משפט לטרוריסטים בדרה גאזי חאן. חובת ההוכחה בבית משפט כזה נמוכה מזו הנהוגה בבתי משפט אזרחיים רגילים. ארבעה הואשמו באונס, שני חברי הטריבונל השיפוטי ושמונה צופים הואשמו בסיוע לאונס.
ארבעת האנסים הכחישו את המעשה. אין לאונס אף לא עד ראייה אחד, טענו עורכי הדין שלהם. על פי החוק הפקיסטני תובעת במשפט אונס צריכה להביא ארבעה גברים דתיים כעדים. רוב האנסים לא גוררים איתם לזירת הפשע ארבעה עדים, וגם הנאנסות לא רצות לזירת האונס בחברת ארבעה גברים דתיים. לכן קשה מאוד להרשיע אנסים בפקיסטן. זה היה קו ההגנה העיקרי של הנאשמים.
הם גם טענו שהבדיקות הרפואיות נערכו שמונה ימים אחרי האונס, ולא ניתן להרשיע על סמך ממצאים כאלה. החדר שבו התרחש האונס היה חשוך, הוסיפו, ומאי הושלכה לרצפה כשפניה מוטים כלפי מטה. בנסיבות האלה היא לא יכלה לראות מי היה שם. עורכי הדין של חאליק ושל אחיו אמרו שזה לא הגיוני ששני האחים אנסו אותה. הם לא היו מסוגלים להתפשט זה ליד זה.
אבל לתביעה היה קלף מנצח: שני כתמי זרע על בגדיה של מאי. עדותה קורעת הלב היתה לקלף מנצח נוסף. ב-3 באוגוסט הגיע תורה להעיד. הנאשמים ישבו מולה. היא סיפרה לבית המשפט איך נגררה לצריף על ידי ארבעת הנאשמים בעוד מאות מתושבי הכפר צופים באירוע, מריעים. גילתה שבני משפחתה מאוימים על ידי משפחות הנאשמים בנוסח: אם על בנינו ייגזר עונש מוות גם אתם תמותו. "על ארבעה מבנינו נהרוג שמונה מאנשיכם", איימו בני מסטואי על בני משפחתה של מאי.
בסוף אוגוסט ניתן גזר הדין. ארבעה האנסים ושני חברי הטריבונל השיפוטי נידונו למוות, שמונת הצופים באונס זוכו ושוחררו. "האל העניק לי צדק", אמרה מאי בתגובה. "אם בתי המשפט יתחילו לתת עונשים כאלה, אני בטוחה שמספר מקרי האונס יפחת אם לא ייפסק לגמרי. אני מרוצה מההחלטה".
נשיא פקיסטן, פרבז מושארף, הצטרף לחגיגה. חשיפת הפרשה בעולם הזיקה לתדמיתו המתונה. הוא עלה לשלטון ב-99' אחרי הפיכה עקובה מדם, ונחשב לבן בריתה של ארה''ב. אחרי התקפות הטרור של ה-9 בספטמבר הודיע מושארף שהוא מצטרף למאבקם של האמריקנים באיסלאם הפונדמנטליסטי ופצח במסע מתוקשר שנועד להציג אותו כמוסלמי נאור. האונס של מאי הראה לעולם צד אחר של פקיסטן. לא מספיק שהם מפתחים פצצת אטום, עכשיו יש להם גם את מאי על הראש.
מושארף עשה הכל כדי למחות את הרושם הקשה. ממשלתו פיצתה את מאי בסכום כסף נכבד, 9,000 דולר, הוא הציע למאי דירה מאובזרת באיסלאמבד, אם תרצה להתרחק מהכפר. קצין משטרה מקומי נעצר בחשד שלא טיפל בפרשה בצורה נכונה. כמה ימים אחרי האונס הגיעה לכפר לביקור השרה לענייני נשים בממשלתו של מושארף. שר המשפטים כינה את האונס "מעשה של טרור". נראה שהפרשה נחתמה. הפושעים באו על עונשם, מאי קיבלה פיצוי. תדמיתה של פקיסטן שוקמה, החיים יכלו לחזור למסלולם. רק שלמאי היו תוכניות אחרות.
המסלול בפקיסטן בכל מה שקשור לפשיעה נגד נשים סלול באספלט קשה. בשש השנים האחרונות נאנסו במדינה כ-15 אלף נשים, כל שש שעות נאנסת בפקיסטן אישה. מתוך 2,774 נשים שנרצחו בשש השנים האחרונות על מזבח כבוד המשפחה, 1,578 באו מפונג'אב, מחוז מגוריה של מאי. מאי היתה נחושה לשנות ולו במעט את גורלן האומלל של נשות ארצה.
בכספי הפיצויים שקיבלה היא הקימה בכפר שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות. "לא רציתי לבזבז את הכסף על עצמי", הסבירה לבי-בי-סי בדצמבר. "אם הייתי חיה חיי מותרות מה היה קורה לילדי הכפר? לחינוך יש תפקיד מרכזי בשינוי שמתחולל בבני אדם".
בחודשים הראשונים אף אחד לא הגיע לבית הספר. התלמידים היחידים היו מוחטאר מאי בעצמה, שמסיימת ארבע שנות לימוד, ואחיה, עבדול שאקור. "אנשים אמרו שהם תומכים ברעיון כשהם דיברו איתי או עם משפחתי", אמרה ל"סן פרנסיסקו כרוניקל" במאי 2004, "אבל הם לא דיברו בפומבי".
היא לא התייאשה. היום לומדים בבתי הספר 350 תלמידים, ביניהם גם בתו של אחד מחברי הטריבונל ששפט אותה באכזריות כה רבה. התלמידים לומדים קוראן, מתמטיקה, מדע ואורדו. מאי היא אחת המורות. בכפר עדיין מסתכלים על בית הספר בחשדנות.
"הגברים חוששים שמעמדם יתערער על ידי דור חדש, משכיל יותר, כולל נשים צעירות", הסבירה בראיון לפני חצי שנה. בתי הספר, במיוחד זה של הבנות, הם משענת חזקה עבורה. "בלעדיהם חיי היו לא כלום", אמרה . "התלמידות הן האור והקסם היחיד בחיי".
כדי להחזיק את האור והקסם היא זקוקה לכסף. בארה''ב נאספו למענה תרומות בסכום של 130 אלף דולר. מאי מכרה פרה, ובבית הספר הותקנה מערכת חשמל. אך עם הכסף צמחו השמועות. במחוז מגוריה נדיר למצוא אישה מגלגלת סכומים גדולים. בעיתונים בשפת האורדו נרמז לא פעם על אי סדרים כספיים בניהול ענייניה הכלכליים. מאי מכחישה. "הכל שקוף בחשבון הבנק שלי", אמרה כשנדרשה לסוגיה.
היא כבר עובדת על המיזם הבא, הקמת מרפאה לנשים נפגעות טראומה. בכלל, בפונג'אב נוצר לה מעמד של מעין קדושה. מכל האזור באים לבקש את עצתה. דיירים שנפגעו מבעלי בתים נוגשים, אנשים שחווים מתחים בלתי נסבלים בתוך המשפחה, שכנים מסוכסכים. "רוב הזמן אני לא יכולה לעשות הרבה כדי לסייע להם", אמרה ל"סן פרנסיסקו כרוניקל", "אבל לפעמים, כשאני עוזרת, זו ההרגשה הטובה ביותר בעולם".
גם הגברים גילו את הגרושה הלוחמנית, שהודתה שהיא רוצה להינשא בשנית. "הרבה גברים כתבו לי והציעו לי נישואים", אמרה לבי-בי-סי בחודש שעבר, "אבל רובם חושבים שאני מלאה בכסף. אני אומרת לכולם שהכסף שלי מושקע בבית הספר, ושבעלי יצטרך לגור איתי במירוולה. כשהם שומעים את זה הם מאבדים עניין".
בכל זאת, לפחות גבר אחד המשיך להתעניין. באפריל שלח עיתונאי פקיסטני הודעה לעיתונות. הוא רוצה להתחתן עם מאי, כתב. הוא מבטיח לה חיים בטוחים ומוגנים. "האויב יצטרך לחצות נהרות של דם לפני שיוכל להתקרב אליה. אספק לה כזאת הגנה שהסוכנויות האירופיות, הבריטיות והאמריקניות לא יוכלו לספק". אחוז התלהבות הוא אף הציע פיסת קרקע לבני משפחתה. "התייעצתי עם בני משפחתי וכולם הסכימו לזה".
מאי חשבה שהצליחה לשקם את עצמה, שהסיפור הנורא מאחוריה, אבל במארס האחרון חטפה מהלומה לא צפויה. בית המשפט העליון של להור קיבל את ערעורם של ששת המורשעים באונס. חמישה מהם זוכו, עונשו של חאליק הומר ממוות למאסר עולם. בית המשפט קבע שהסיפור של מאי לא נשמע אמין, תמה מדוע התלוננה על האונס רק אחרי שבוע ומצא סתירות בעדויות של כמה עדים ושלה עצמה. "אי אפשר להתעלם מהאפשרות שהפרשה פוברקה", נכתב בפסק הדין.
שבט המסטואי חגג. ממתקים חולקו לעוברי אורח בכפר, אחד המזוכים ערך מסיבה ל-500 משתתפים אחרי ששוחרר מהמעצר. קרובי משפחתה של מאי, מיהרו לומר, "אמרנו לך, בית המשפט לא יכול להגן עלייך,מה תעשי עכשיו?"
השאלה הזאת הטרידה גם אותה. היא חששה מנקמתם של העצורים ששוחררו, והסתתרה באיסלאמבד כמה ימים, עד שהם שבו ונעצרו על פי חוק שמתיר לעצור אנשים המסכנים את שלום הציבור. "בכיתי במשך שעה", אמרה ל"וושינגטון פוסט" אחרי שנודע לה על פסק הדין. אבל הרגע הקשה ביותר היה למחרת בבוקר כשחצתה את הכפר במונית. "ראיתי את השמחה בעיני האנשים, כאילו שהם לעגו לי".
בראיונות קדחתניים שבה והביעה תמיהה על ההחלטה. "מערכת המשפט חלשה", אמרה לעיתונאית פקיסטנית. "אם חושבים על זה, אני לא ממש מקבלת פה צדק. תראי מה קרה בבית המשפט העליון. הם סירבו להאמין לאמת. הם אמרו שזה שקר. זו עוד הוכחה ליחס משפיל כלפי נשים. אישה שעוברת דבר כל כך משפיל ואף אחד לא מאמין לה'', אמרה.
''בית המשפט אמר שאלה האשמות שווא. זה לא קרה אף פעם. יש כמה גרסאות לפרשה, אבל לא אני אשמה בזה. המשטרה אשמה. אני הייתי אנאלפביתית, העבריינים הם אנשים בורים, אבל השופטים מלומדים. אני לא יכולה לתאר לעצמי למה הם הגיעו למסקנה הזו. אחרי פסק הדין התחלתי לשנוא חינוך. אנחנו אומרים שבאזור הזה יש בורות ואנאלפביתיות, אבל אם המשכילים עושים את זה מה יעצור את הבורים?
''אני לא יודעת, אני כבר לא מבינה שום דבר. אני לא יודעת מה הם רוצים. אין להם בנות, אמהות, אחיות? הם צריכים לראות את זה מנקודת המבט שלהן. היום יש מוחטאר אחת, מחר כל נערה יכולה לעבור את אותה דרך. זה כואב כמובן. אבל כשהכאב גדול במיוחד אני הולכת לבית הספר, מבלה עם הבנות ושוכחת את הכאב. אני אמשיך להיאבק עד שלא יהיה שמץ של סיכוי".
ארגוני נשים הצטרפו אליה. כמה ימים אחרי פסק הדין נערכה בעיר מולטאן, הסמוכה לכפרה, הפגנה בהשתתפות 2,000 נשים . "הייתי בהלם אחרי ששמעתי את פסק הדין", אמרה לאלה שבאו לתמוך בה, "אבל החלטתי לערער ולשם כך אני זקוקה לתמיכתכן".
ארגוני זכויות אדם מכל העולם הצטרפו למאבקה. ''הממשלה משחקת לידי הציבור'', הסבירה חאלידה פאראבאן, פעילת זכויות אדם שמסייעת למאי, ל"וושינגטון פוסט". "ככל שהצדק ממשיך ומתעכב הנאשמים יוכלו לתמרן והתיק ייסחב". באמנסטי קראו לנשיא מושארף לבטל את הטריבונלים הכפריים.
מערכת החוק הפקיסטנית, שמורכבת מחוקים אזרחיים ודתיים, נקלעה לסערה. ימים ספורים אחרי פסק הדין המזכה ביטל בית הדין המוסלמי העליון את פסק הדין של בית המשפט העליון של להור. בית הדין המוסלמי קבע שאין לבית המשפט האזרחי סמכות לבטל פסקי דין שניתנו על פי חוקי האיסלאם, והחליט לדון בתיק בעצמו.
שלושה ימים אחר כך החליט בית המשפט העליון של פקיסטן שפסק הדין של בית המשפט בלהור יישאר בתוקף, וכי אם מאי תערער על החלטתו יישמע הערעור בבית המשפט העליון ולא בבית דין דתי. מאי ערערה.
הדיון בערעור התנהל ביוני. בניגוד לדיונים בבתי משפט קודמים הפעם הגיעה מאי לכל שלושת ימי הדיונים, אם כי לנוכחותה לא היתה משמעות משפטית. הדיונים התנהלו באנגלית, מאי בהתה בעורך הדין שלה בלי להבין אף מילה. היא שוחחה עם חברה שהתלוותה אליה כאילו הדיון אינו נוגע אליה, כשעורך הדין של הנאשמים דיבר היא נרדמה.
עורך הדין שלה, איטיזאז אחסאן, סלבריטי משפטי בפקיסטן, נתן, כהרגלו, הופעה מלוטשת ועורר תשומת לב רבה. "זהו מאבקה של גברת ענייה ואנאלפביתית", אמר , "שהחליטה להיאבק משפטית כנגד האנסים עד לערכאה העליונה ביותר מבלי להיכנע ללחצים שעמדו בדרכה".
באולם מלא בנציגי תקשורת מכל העולם התברר למאי שניצחה. בית המשפט קבע שייערך משפט חוזר. "אני מאושרת", אמרה לעיתונאים שצבאו סביבה. "אני מקווה שאלה שהשפילו אותי ייענשו. ציפיתי לצדק והצדק נעשה".
העיתונות העולמית הריעה לה. "אלה ששואלים את עצמם האם אדם אחד יכול לשנות את מהלכם של האירועים צריכים רק להביט במוחטאר מאי", סיכם מאמר מערכת של "שיקגו טריביון". "האומץ של מאי בהתחשב בלחצים המשפחתיים, ההפחדות הממשלתיות והאיומים ברצח שינה את הזווית שדרכה מביטה פקיסטן על פשעים נגד נשים. אישה אחת עשתה את כל ההבדל".
האומנם ? לא בטוח. התקשורת העולמית תמשיך לעקוב בעניין רב אחרי המשפט החוזר, מאי עדיין סלבריטי בינלאומית, אבל בארצה לא הרבה השתנה. אישה אחת, מתברר, יכולה להיות נושא תקשורתי מעניין, אבל לא באמת יכולה לשנות את השיטה.
בחודשים האחרונים היא נתונה למעקב מתמיד של אנשי משטרה בבגדים אזרחיים. עיתונאים שביקרו בכפרה נדהמו לראות את השוטרות מלוות אותה לכל מקום בתוך ביתה שלה. נדים סעיד, כתב שירות הבי-בי-סי בשפת אורדו, מלווה את המשפחה בשנים האחרונות. כמה ימים לפני פסק הדין של בית המשפט העליון הגיע לביקור בביתה של מאי. השוטרות התיישבו לצדה בזמן שהתראיינה. לפתע קמו ויצאו מהחדר. "הן הולכות לדווח לממונים עליהן על הראיון", הסבירה מאי לסעיד.
קצין משטרה הגיע דקות ספורות אחר כך. "אנחנו מגינים עליה מפני משפחות הנאשמים", הסביר. "מוחטאר מאי איננה אדם רגיל, היא דמות בינלאומית". הוא קרא למאי לחדר הסמוך, וביקש ממנה שתיתן לו את הדרכון הישן שלה, שפג תוקפו. רק אחרי שמילאה את מבוקשו התמוה הוא הסתלק.
ההצקות הקטנות האלה קיבלו תפנית חמורה יותר כשהוזמנה למסע הרצאות על ידי ארגון זכויות אדם אמריקני. השלטונות הפקיסטניים אסרו את יציאתה מהארץ, מחשש שדבריה יזיקו לתדמיתה של פקיסטן, והבהירו את כוונותיהם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
קווי הטלפון בביתה נותקו, השוטרות הידקו את שמירתן עליה והתחילו ללוות אותה לשירותים. מאי אולצה לחתום על מסמך, שבו היא מבקשת מהשגרירות האמריקנית לקבל את דרכונה שנמסר להם כדי לקבל אישור כניסה לארה''ב.
הסערה הציבורית והודעת מחלקת המדינה האמריקנית שקונדוליסה רייס עוקבת אחרי הפרשה, אילצו את הנשיא מושארף לפרסם הודעה שמאי יכולה לצאת מהמדינה בכל עת. המציאות כמובן שונה. הממשלה כולה נחלצה לעמוד מאחורי הנשיא.
"כל החלטה שהנשיא מקבל היא ההחלטה הנכונה", הודיעה השרה לענייני נשים. שר הפנים הביע זלזול בארגון שהזמין אותה למסע ההרצאות. "ארגונים כאלה מוכנים להגיד הכל בשביל ארוחת ערב טובה", אמר . "שתחפש צדק אצל אללה", אמר סנטור פקיסטני, "לאישה מזרחית אין מה לחפש בחו''ל".
מאי הבינה את הרמזים. במסיבת עיתונאים מאולתרת היא אמרה, רועדת, שהנסיעה לארה''ב התבטלה מפני שאמה חלתה. כל תלמיד בית ספר מכיר את התירוץ הזה. באורדו הוא לא נשמע אמיתי יותר. פעילת זכויות אדם נמרצת לא התעצלה והתקשרה לביתה של מאי. "אמה דווקא נשמעת לגמרי בסדר", אמרה ל"אינדיפנדנט" הבריטי, "מאי היא זו שנראית ונשמעת אחוזת בעתה".
לא פשוט להגיע אל מאי. היא מדברת בשפת אורדו בניב מקומי ואינה מבינה אנגלית. התקשרתי אליה כמה פעמים. "אני מוחטאר מאי", אמרה שוב ושוב באנגלית, אבל מלבד זאת לא יכלה לענות על שום שאלה.
מכשיר הטלפון עבר מיד ליד, אף אחד בביתה בכפר לא יכול היה לענות על שאלותי, איש לא יודע אנגלית, כולם מדברים רק אורדו. באמצעות נדים סעיד, כתב הבי-בי-סי שגר בעיר מולטאן הסמוכה לכפרה של מאי, היא הסכימה לספר ל"סופשבוע" בקצרה על חיי היומיום בתוך מערכת הלחצים שהיא נתונה בה.
"אני עובדת בשני בתי הספר שהקמתי בסיוע ממשלת פקיסטן וגם מטפלת בחיות בחווה שהוקמה בעזרת סיוע של ממשלת קנדה", סיפרה . "ההכנסות מתוצרת החווה יסייעו לתפעול בית הספר. אך ההגבלות על חופש התנועה שלי קושרות אותי לביתי. הממשלה טוענת שאמצעי הביטחון הקפדניים הכרחיים מפני שהפכתי לסלבריטי, אבל אני מרגישה כבת ערובה כי חיי החברתיים נקטעו". היא לא מאמינה שממשלת פקיסטן תאפשר לה לצאת מהמדינה, "על פי הרוח שנושבת כאן נראה שזה לא יהיה מסע קל".
היא שמחה שבית המשפט העליון ציווה על מאסרם של הנאשמים באונס שזוכו, ומקווה שסוף סוף הצדק ייצא לאור. את מעמדה כסלבריטי היא מקבלת בהסתייגות. "אף אחד לא רוצה להתפרסם בגלל אירוע כה נורא", הסבירה , "אבל נעים לי לדעת שזה משרת נשים אחרות המחפשות צדק. המסר שלי לאותן נשים הוא: שברו את השתיקה וצאו למחות נגד כל פגיעה, כולל פגיעה בתוך המשפחה".
כשהעניין הציבורי שוכך, נכתב באתר האינטרנט שלה, מאי עדיין שם. ולא רק היא. בשבוע שעבר נאנסה אישה נוספת במחוז פונג'אב על ידי שבעה גברים, כעונש על כך שבתו של אחד האנסים ניהלה רומן עם בן דודה של הנאנסת.
נא להמתין לטעינת התגובות
