הנעדר השישי
כבר חודשיים עברו מאז נעלם מג'די חלבי, חייל צעיר מדליית אל- כרמל. צוות מיוחד מחפש אחריו ללא הועיל
סיפור היעלמותו של חלבי, בניגוד לחיילים הנעדרים האחרים, רון ארד, שלושת לוחמי סולטן יעקב וגיא חבר, לא סוחף את המדינה. הוא לא פותח את מהדורות החדשות או את עמודי העיתון הראשונים, ספק אם הדיר שינה מאזרחי ישראל. בבית משפחת חלבי בדליית אל-כרמל אומרים שזה בגלל שהוא דרוזי. אם היה יהודי, טוענים שם, עוצמת ההד היתה שונה. איש לא היה מחמיץ פרשת היעלמות מסתורית כל כך של חייל יהודי. אבל על חלבי איש לא שמע, איש לא ידע. הוא נעלם מן העין ונראה שנשכח מלב.
ביום ראשון הקרוב ימלאו חודשיים להיעדרו של טוראי חלבי. חודש וחצי חלף מאז הכריז עליו צה"ל ב6- ביוני כנעדר. מאז פועל צוות חקירה מיוחד המאגד בתוכו את ענף איתור הנעדרים של צה"ל, חוקרי מצ"ח וחוקרים של משטרת ישראל. בעשרת הימים הראשונים בלבד הצטברו 800 עמודי חומר חקירה. עשרות אנשים, מאנתרופולוגים ופסיכולוגים ועד גאולוגים וחוקרי התנהגות עופות טרף, צורפו לצוות. מאות משתתפים עד היום בחיפושים. מג'די חלבי, נכון לסגירת הגיליון, טרם נמצא.
"כאילו התאדה או שהאדמה בלעה אותו," אומרת פהמייה חלבי, אמו, אישה יפה שהצער השתלט על פניה. "זה קשה לי," היא אומרת, "אני מדמיינת את מג'די מגיע, רואה אותו עולה במדרגות, והיד שלי, כמו אגרוף, מרביצה לעצמי מעצמה. לא יודעת למה. כל הזמן אני מתוחה. אני מרגישה שכל רגע שעובר הוא כל החיים. אני לא ישנה בלילה. כל הזמן בראש יש לי מחשבות: איפה הילד שלי, אם קר לו, אם חם לו, אם הוא רעב, אולי הוא צמא ורוצה לשתות. אני הולכת למיטה שלו, מסתכלת, אולי מג'די חזר. אבל מג'די לא חוזר. המיטה שלו ריקה".
נזמי חלבי, האב: "זה כאב גדול. להפוך אבן אחרי אבן, לחפש את הילד שלך. אני מבקש ומתחנן, שימו את מג'די על סדר היום הלאומי של מדינת ישראל. אסור שישכחו אותו. אנחנו מרגישים כמו המשפחה של רון ארד. הלב שלנו עם הבן שלנו, אבל גם עם הבנים הנעדרים האחרים. מג'די ילד של הצבא לפני שהוא ילד שלנו. מדינת ישראל ועם ישראל חייבים לנו. זה חייל ישראלי."
ביום שלישי, ה24- במאי, בשש בבוקר, יצא חלבי לעבודה. זה היה חלק מהסכם לא כתוב שערך עם רס"ר הבסיס שבו שירת. בשעות הבוקר, סוכם, יהיה רשאי חלבי לעבוד בחברה לעבודות פיתוח שאותה מנהל אביו. באותו יום התרכזה העבודה ברחוב שושנת הכרמל בחיפה. בניית מדרכות. הוא תיכנן להגיע בשעות אחר הצהריים לבסיס, מפעל רכב מש"א 7200 בכניסה לחיפה, חצי שעת נסיעה מדליית אל-כרמל. כך לפחות סיפר להוריו, להם אמר ששובץ לשמירה בין שש לתשע בערב. החוקרים בתיק גילו ששיבוץ כזה מעולם לא נקבע.
הוא עבד עד הצהריים וחזר הביתה. הפועלים הדרוזים שבילו איתו את הבוקר לא סיפרו על התנהגות חריגה. להפך. מצב רוחו של חלבי, הם משחזרים, היה טוב.
בשלוש וחצי, כבר בבית, התקלח חלבי והתלבש. בסלון ישבו אמו ואחת מחברותיה. פהמייה טוענת שעל צווארו ענד את הדסקית שלו, עובדה שצוות החקירה לא יכול לאשר או לשלול. נשקו, כפי שנהוג ביחידה שבה הוא משרת, נותר בבסיס. בחקירה ראשונית סיפרה פהמייה חלבי שבנה יצא מהבית לבוש מדים.בהמשך התברר שחלבי לבש דווקא בגדים אזרחיים. מכנסי ג'ינס, חולצה בצבעי שחור-לבן ונעליים חומות. על גבו נשא תיק כחול-שחור שאיש לא יודע עד היום מה היה בתוכו.
זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שחלבי יצא לצבא בבגדים אזרחיים ולקח עימו תיק. פהמייה אמרה אחר כך
בית משפחת חלבי הוא אחרון ברחוב ללא מוצא סמוך למרכז הכפר. מעין אחוזה משפחתית שבה מתגוררות משפחותיהם של נזמי, אביו של מג'די, והדוד אנואר. מתחתם מתגוררים הוריהם הקשישים. גם עכשיו, בחום הקיץ הכבד, הבתים טובלים בירוק כהה ופריחה מכסה את הגדרות.
אחרי שנפרד מאמו ירד חלבי במדרגות הבית לכיוון השוק שבמרכז הכפר. בדרך פגש את אימן, בן דודו בן העשר. הם שיחקו כדורגל ברחוב מספר דקות. משם המשיך חלבי ל"נתיב הטרמפים" של דליית אל-כרמל. בינתיים יצאו פהמייה ונזמי, ההורים, לקנות תרופות בעוספייה, הכפר השכן. בדרך, כשנסעו ברכב, ראו את חלבי צועד במרכז הכפר. זה היה בסביבות ארבע וחצי. "פתחתי את החלון ונופפתי לו לשלום," אומרת פהמייה, "לא דיברנו. הוא נופף לי חזרה ונסענו משם."
חלבי, כמו חיילים ואזרחים אחרים תושבי הכפר, נהג לעצור טרמפים ליד סניף בנק הפועלים במרכז. לבסיס שבו שירת לא מגיעים אוטובוסים וטרמפ עם מקומיים היה עניין שבשגרה. הוא הגיע לטרמפיאדה בסביבות חמש, חצה את הכביש ונכנס למסעדת "מסעוד."
"הוא מגיע אלי הרבה לאכול שווארמה או לשתות משהו, אבל באותו יום שלישי ההתנהגות שלו היתה שונה, מוזרה," אומר מסעוד ווהבי בעל המסעדה. "שאלתי אותו לאן הוא הולך. הוא אמר, 'סתם,' ויצא מהמסעדה. אחרי כמה דקות חזר ושאל כמה עולה קולה. אמרתי לו והוא יצא לכספומט ליד."
בחמש ושתי דקות משך חלבי 50 שקל מהכספומט. ווהבי: "למה אני אומר שהוא התנהג מוזר? כי בפעם האחרונה שהוא נכנס למסעדה הוא אמר: 'נמאס לך ממני, הא,'? אמרתי לו: 'מה פתאום, מה, אני סוחב אותך על הגב שלי.'? נתתי לו את הקולה והוא יצא. ביום שישי אני רואה בערוץ הטלוויזיה של דליית אל-כרמל שמאז יום שלישי נעדר החייל מג'די חלבי."
סא"ל ניר גולן, מפקד מצ"ח צפון, הממונה על החקירה מראשיתה: "העובדה שהוא משך 50 שקל בלבד היא אחת ההוכחות שמג'די לא בחר להיעלם לטווח ארוך. הוא יצא מהבית בלי כסף. לא היה לו כסף אפילו לקולה. הוא משך רק 50 שקל, למרות שאילו רצה הוא יכול היה למשוך יותר. גם את מטען הטלפון הנייד הוא לא לקח איתו. מג'די מסר למסעוד 50 שקל, קיבל 44 שקל עודף ואת הפחית וזאת הפעם האחרונה שבה נראה בוודאות. לאחר מכן לא נמשך יותר כסף עם כרטיס האשראי. לא היו שיחות יוצאות או נכנסות והנייד של מג'די לא היה בשימוש."
על פי אחת העדויות שהגיעה למשפחה, אחרי שיצא חלבי מהמסעדה, ועוד לפני ששב לשלם על פחית השתייה, הוא עלה לבית הסמוך שבו גר חברו, עלא ווהבי, אחיינו של מסעוד. החבר לא היה בבית. בהמשך העיד ווהבי שמג'די נהג לבוא אליו רק כשהיה במצוקה. אבל צוות החקירה טוען שווהבי מתבלבל וחלבי לא הגיע לביתו ביום ההיעלמות אלא יום קודם. "ישנו תושב מהכפר שהכיר את מג'די המעיד שראה אותו מנסה לעצור טרמפים עם אזרח נוסף אחרי שיצא מהמסעדה," אומר סא"ל גולן. "לדבריו הגיע רכב, עצר, ומג'די איפשר לאזרח לעלות. זו עדות הראייה האחרונה. אחריה אין שום דבר."
כך, במרכז דליית אל-כרמל, בתוך שוק הומה באור יום, מרחק הליכה מביתו, נעלם טוראי מג'די חלבי.
משפחת חלבי היא הגדולה ביותר בדליית אל-כרמל. שבט מפואר המונה כ5,000- איש. אחמד ג'אווד חלבי, סבו של האב נזמי, הגיע מסוריה. נולדו לו שבעה בנים, צאצאיהם גודשים היום את הכפר. מג'די הוא אחד הנינים. בין בני המשפחה גם רפיק חלבי, שכיהן בעבר כראש מחלקת החדשות של הערוץ הראשון. כתב הטלוויזיה מג'די חלבי הוא קרוב נוסף. לדברי החוקרים, גודלה של המשפחה ומעורבותה בחיפושים גרמו לרעשי רקע והולידו שמועות שהסיטו את החקירה בימיה הראשונים.
חלבי נולד לפני 19 שנה וחצי. אחיו הבכור, וואל, ,21 משרת כמתורגמן בבית המשפט הצבאי במחנה עופר סמוך לרמאללה. שני האחים הקטנים, אדהם ואייתם, הם תאומים בני 14 וחצי. חלבי, מספרים חבריו, היה ילד שקט, מופנם, תלמיד טוב שלא טרח להכין שיעורים או להתכונן לבחינות ולמרות זאת הצליח. איימן כדור, חברו הטוב ביותר: "כילד הוא היה חכם ואהב מאוד ללמוד. כשהיינו קטנים היו לנו הרבה חברים, אבל זה הלך והצטמצם ונשארנו שנינו. ככל שהוא גדל הוא העדיף כדורגל על פני הלימודים."
חלבי היה מגן שמאלי בקבוצת הנערים של דליית אל-כרמל. אולי גם חלם על קריירה צבאית. "כילד הוא היה שם על הכתף קרש עם רצועה, כאילו רובה," נזכר אביו, "מצעיד את הילדים כמו מפקד. הוא אהב את צה"ל מילדות."
הוא סיים את תיכון "אורט רונסון" בכפר ולמד שנה נוספת במכללת "עתיד" שבסופה קיבל תעודת טכנאי. נער רגיל, בלי אירועים חריגים, למעט תאונת דרכים במרכז הכפר שבה הוא וכדור היו מעורבים ויצאו ממנה בנס. חלומו לשרת בקרבי התפוגג עם הזמן. ג'מאל חלבי, דודו של מג'די, אומר שמרבית הנוער בעדה הדרוזית, להערכתו כ80- אחוז, בוחר להתגייס לקרבי. מג'די התחבר דווקא עם קבוצת המיעוט. "היו חברים שהשפיעו עליו," אומר הדוד, "הם רצו שיהיה קרוב אליהם, הביתה."
ב2- בדצמבר ,2004 כחצי שנה לפני שנעלם, התגייס טוראי חלבי, פרופיל ,82 לחיל האוויר. הוא עבר טירונות ובהמשך שובץ לקורס טכנאי אלקטרוניקה בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. שלא לייחוס מודים חבריו לקורס שהוא לא ממש השתלב. בלילות היו רואים אותו משוטט מחוץ למגורים, לא ישן. "בקורס מג'די גילה התנהגויות מוזרות," אומר סא"ל גולן, "הסגל זיהה שמשהו מוזר קורה עם הבחור והפנה אותו לקפ"סית (קצינת פסיכולוגיה.( משם הוא הופנה לפסיכיאטר והוחלט להוריד לו את הפרופיל ל,45- עם סעיף ליקוי נפשי."
לבני משפחתו סיפר חלבי, בניגוד לעולה מחומר החקירה, כי הוא יזם את הורדת הפרופיל. החוקרים מסכימים שחלבי לא נהנה, בלשון המעטה, מהשהות בקורס. עם זאת, הם לא מצאו בין מאות העדים מישהו שהיה דומיננטי מספיק להשפיע עליו לנסות להוריד פרופיל. בני משפחתו של חלבי מודים שנחשפו בעקבות היעלמותו לצדדים חדשים באישיותו. עולם צבעוני וחי, חלקו של פסיפס המרכיב את מי שחי בביתם, ושהם לא ממש הכירו. עכשיו הם אומרים שיש "שני מג'די," לא מסתירים את הפתעתם לנוכח הגילוי.
למנטליות של העדה הדרוזית יש משמעות גם כאן. בילויים שבחברה היהודית נתפשים כלגיטימיים מוגדרים על ידי קרובי חלבי כ"אפלים." "נגלה לי שמג'די מחולק לשניים," אומר ג'מאל, הדוד, שחקר את חבריו מיד אחרי ההיעלמות. "יש לו את החיים בתוך הכפר שהם שקטים וטובים. כאן הוא אדם שאין איתו שום בעיה, שיכול להשתלב בכל מקום, בכל חברה, ויש את החלק השני, האפל, שבמסגרתו מג'די מבלה בכל מיני מקומות מפוקפקים, מועדונים, באולינג. דברים שפה פחות מקובלים."
סא"ל גולן: "יש את מג'די בבית: החברה'מן, הפורח, השמח, ואת מג'די של הצבא: יותר מופנם, סגור, פחות משתף, פחות יוצר קשר. בכפר סיפרו שהוא מוביל חברתי. כריזמטי, סוחף, מאוד מסור לחברים, יעשה הכל למענם, אפילו יסכן את עצמו. סיפרו למשל שבאחד המקרים הוא הגן במהלך בילוי על אחד החברים כשפרץ ויכוח. זה היה מאוד שונה ביחס להתנהגות שלו עם החברים מהצבא. מצד שני זה גם די טבעי."
אילו תכונות בכל זאת מאחדות בין שני הצדדים של מג'די?
"הוא עקשן. קשה להסיט אותו מהמסלול שבו הוא בחר. אחד שאוהב לבלות, אוהב את החיים הטובים, ללכת לשפת הים עם חברים ולעשן איתם נרגילה. הוא אהב מאוד לבלות במועדונים, ה'לונה,' 'האומן ,'17 ברצועת החוף באזור חיפה, חוף דדו. הרגלים חריגים לא מצאנו."
איימן כדור, החבר, דווקא מתאר בחור שהוא ההפך מבליין. "מג'די לא הרבה לצאת לבלות בחוץ," הוא אומר, "לא היה לו עם מי ולא היה לו איך לצאת. פעם התקשר אליו חבר מהצבא מהכפר רמה והציע לו לצאת. מג'די אמר לו, 'אתה יודע שאני פה בכפר. אין לי איפה לבלות ואני לא יכול לצאת כי אין לי רישיון.' למועדונים הוא יצא רק עם חבר'ה מדליית אל-כרמל ומעוספייה."
פהמייה חלבי: "מג'די הוא גבר בחוץ ותינוק בבית. הוא היה חוזר הביתה, מיד מושיט את הצוואר לנשיקה. אהב מוזיקה. כל הזמן ניגן בגיטרה: ערבית, מזרחית, שלמה ארצי. הוא היה יושב על המדרגות, רגל אחת מחוץ למעקה ורגל אחת בפנים ומנגן בשקט."
בעקבות הורדת הפרופיל עזב חלבי את חיל האוויר. הוריו התאכזבו. כמו הורים רבים בעדה הדרוזית הם ראו את ההכשרה הצבאית כמקפצה אפשרית עבור ילדיהם לחיים האזרחיים בישראל. הם ניסו להשפיע על חלבי, לשווא. פהמייה, הקרובה מכולם לחלבי, מתארת שיחות ארוכות ועקרות בנושא. אחרי שהרימה את השפופרת בבית ושמעה חברים מטיפים לבנה לעזוב את השירות התובעני ולתפוס ג'וב קרוב לבית, ניסתה להפעיל משקל נגד. חלבי סירב להקשיב. "הוא היה 'לחוץ בית,"' מסביר וואל, אחיו הבכור. היו גם עבירות משמעת. שלוש פעמים נפקד חלבי ימים בודדים מהצבא, שבסופם חזר בעצמו לבסיס. השירות רחוק מהבית, גם אם לתקופה קצרה, היה לו קשה.
לקראת סוף חודש מרס הועבר חלבי לבית הספר להכשרה של אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצריפין, בה"ד .6 "הוא היה אמור לעבור קורס הכשרה בלוגיסטיקה," אומר סא"ל גולן, "הוא לא עבר את הקורס, כיוון שפנה מיוזמתו לקב"ן. הוא אמר שיש לו בעיות, קושי בהסתגלות למסגרות ושהוא פסול קורסים. בעקבות זאת החל בירור רפואי שנמשך כשבועיים. במהלכם מתה סבתו והוא נשלח הביתה לחופשת אבל בת שבוע. בסופו של דבר נקבע שהוא לא כשיר לביצוע קורסים והוא הועבר למפעל הרכב בכניסה לחיפה."
בבסיס מש"א ,7200 מפעל הרכב, משרתים כמה מאות אזרחים עובדי צה"ל ועוד כמה עשרות חיילים בסדיר שאחראים למנהלה: פקידות, נהגות, אפסנאות. בתחילה שובץ חלבי כמאבטח מתקנים. בהמשך פנה לקב"ן וביקש לפסול עצמו מהתפקיד בגלל אבחוניו הקודמים. בעקבות פנייתו שובץ כעובד רס"ר. "היו לו קשיי הסתגלות," מספר סא"ל אורן שטינמץ, מפקד הבסיס, "אבל אצלנו יש לא מעט חיילים כאלה ואנחנו יודעים לטפל בהם. הקשיים היו בשיבוץ למקצוע, בהתמדה לאורך יום עבודה שלם. היינו יחסית רכים איתו כי ידענו שהוא בתחילת השירות. בסוף נראה היה שהוא בדרך הנכונה. הוא היה שקט, לא עשה הרבה בעיות, מסודר. היו אחד או שניים שאיתם הוא היה בקשר, אבל לא התפתחה עדיין מערכת יחסים חברית עם מישהו מהבסיס."
שבועיים לפני ההיעלמות החל חלבי להזכיר בשיחותיו את אינה, חיילת מהבסיס, שעימה ניסה לפתח ככל הנראה קשר רומנטי. סא"ל גולן: "היא כנראה מצאה חן בעיניו, אבל לא התפתח ביניהם שום דבר רציני. כנראה שמג'די ניסה להתחיל איתה, כך לפחות היא העידה, אבל הם לא הצליחו לרקום מערכת יחסים." באותו זמן, מספרים הוריו של חלבי, חזר בנם מדוכדך הביתה. לאמו סיפר שהתחרט ושהוא מבקש להעלות את הפרופיל שלו בחזרה כדי לחזור לחיל האוויר. כשביקש מהקב"ן בבסיס להעלות בחזרה את הפרופיל, ענו לו שימתין בסבלנות כי "זה לא משחק ילדים." פהמייה חלבי ביקשה מבנה שאכן יגלה סבלנות. חלפו כמה ימים עד שנרגע והתעודד. במקביל ביקש מאמו שתרשום אותו לבחינת הבגרות באנגלית שלא השלים בתיכון.
בשבת, שלושה ימים לפני שנעלם, היה חלבי תורן בבסיס. במהלך אותו סוף שבוע יצא ללא אישור לחוף הים עם חייל נוסף. כשחזר לבסיס הדבר התגלה, אך הקצין התורן הסתפק בנזיפה. בראשון בבוקר יצא הביתה. אחרי שהתקלח יצא עם איימן חברו למסעדת "אצל אדהם." הם מילאו טופס "ווינר," אכלו משהו ודיברו על גמר ליגת האלופות בכדורגל שתוכנן ליום רביעי. איימן: "אני אוהד יובנטוס והוא אוהד מילאן. אמרתי לו, 'תיזהרו מליברפול בגמר. יובנטוס לא הפסידה לסתם קבוצה בחצי הגמר.' הוא אמר, 'שטויות, נעבור אותם בקלות.' קבענו לראות את המשחק ביחד. אחרי כן בדיוק יצאו בנות מהבית ספר. לי יש חברה. אמרתי לו, 'יש כאן הרבה בנות, תחשוב על מישהי בשבילך.' הוא אמר לי שיחשוב על זה. לא הרגשתי אצלו שום דבר מוזר. הוא לא נראה עצוב או בדיכאון."
למחרת, ביום שני, חלבי היה אמור לחזור לבסיס. זה לא קרה. "הרס"ר התקשר אליו מספר פעמים," משחזר סא"ל גולן, "בסוף, כשראה שהוא לא חוזר, אמר לו, 'או-קיי, תישאר היום בחופש ותגיע מחר."'
החשד שמשהו אינו כשורה התעורר ביום רביעי. פהמייה ידעה שחלבי אמור לחזור הביתה. איימן חיכה לו לצפייה משותפת בגמר. "כבר בשלישי בלילה התחלתי להתקשר אליו," מספר איימן, "הוא לא ענה, וכך גם ביום רביעי. התקשרתי אליו כל שעתיים וחצי. ביום רביעי הייתי בלימודי פסיכומטרי וחזרתי קצת אחרי שהמשחק התחיל. התפלאתי שהוא לא מתקשר אלי. ראיתי את המשחק לבד. כשנגמר ניסיתי שוב להתקשר ולצחוק עליו שליברפול ניצחה את מילאן. לא היתה תשובה. הרגשתי שיש משהו. אין מצב שמג'די יפסיד משחק של מילאן."
כשלא הגיע לצפות בגמר ליגת האלופות נדלקה נורה אדומה גם בבית. "הרגשתי שמשהו לא טוב קורה," אומרת פהמייה, "התקשרתי כל חצי שעה. נזמי אמר שאם משהו לא היה בסדר מהצבא כבר היו מתקשרים."
סא"ל גולן: "בבסיס ראו שמג'די לא מגיע. הרס"ר התקשר אליו הביתה ביום שלישי ודיבר עם אחד האחים התאומים שאמר שמג'די ישן בבית. אותו אח הסביר אחר כך שראה את נעלי הצבא של מג'די והיה בטוח שהוא בבית."
רק ביום חמישי בשבע וחצי בערב הגיע הרס"ר, מפקדו הישיר של חלבי, לבית המשפחה. למשפחה בטן מלאה כלפי הרס"ר. איך ייתכן, הם שואלים, שהרס"ר שטרח כל פעם להתקשר ולהעיר את בנם מהשינה, לדאוג שיגיע לבסיס, לא בירר יותר מיומיים מה עלה בגורלו. בצה"ל טוענים אחרת. על פי התנהלות העניינים מאז יום שני באותו שבוע, אומרים החוקרים, ניתן היה להבין שמג'די מתכוון לבצע נפקדות. על פי חומר החקירה הוא גם לא שובץ לשמירה בשלישי בערב ואיש לא ציפה לו בבסיס, שבאותן שעות כבר ריק מאנשים. "השיחות למג'די היו מעל ומעבר," אומר סא"ל גולן. "הרס"ר הגיע הרבה לפני המועד שהיה צריך להגיע על פי התקנות במקרה של נפקדות."
סא"ל שטינמץ: "בשלישי, כשמג'די לא הגיע ולא הצלחנו ליצור איתו קשר, הכרזנו עליו נפקד. אחרי מה שהיה ביום שני ומשלא הגיע עד שלישי אחר הצהריים היה ברור לנו שהוא ניתק מגע. המסר מבחינתנו היה ברור. במקרה כזה צריך לבקר בבית החייל תוך שמונה ימים. הרס"ר הגיע למג'די הביתה אחרי 48 שעות. בבית אמרו לו בהתחלה שמג'די נמצא כי הנעליים שלו שם, שמג'די ישן בקומה התחתונה. הם ירדו, חיפשו אותו, בסוף אמרו, 'רגע, הוא לא פה."'
נזמי חלבי: "אמרתי לרס"ר, 'מה נשמע.'? הוא ענה לי, 'בסדר, הבן שלך נפקד.' אמרתי לו, 'מה נפקד? איזה נפקדות? ביום שלישי הבן שלי עזב את הבית בארבע.' בצבא חשבו שהילד בבית. אני ידעתי שהוא בצבא."
האב, אומרים החוקרים, ביקש שייתנו לו ארכה עד יום שישי למצוא את הילד ולהחזירו לבסיס. בשישי, כשראה שהוא לא מוצא את בנו, פנה למשטרה. ההודעה על ההיעדרות הגיעה למצ"ח צפון ברבע לחמש אחר הצהריים, ערב שבת. מדי שנה מטפלת מצ"ח בכ500- מקרי היעלמות של חיילים. הרוב המכריע מאותר תוך מספר שעות. גיא חבר נעדר מאז .'97 הוא ומג'די חלבי הם שני הנעדרים היחידים שלא אותרו בשמונה השנים האחרונות.
בתחילה, עניין שבשגרה, טיפלה יחידת מצ"ח המקומית באירוע. כעבור יומיים גויסו כלל יחידות מצ"ח והוקם צוות חקירה מיוחד. חוקרי המשטרה ומצ"ח ביצעו סריקות סביב בית המשפחה בשבת הראשונה להיעלמות.נבדקו קורות חייו של חלבי,הפרופיל הרפואי והנפשי,קשריו החברתיים, נהפכה כל אבן. כל יום שחולף מאז מקטין את התקווה ומפנה מקום לייאוש.
זאת לא הפעם הראשונה שהמשפחה חווה היעלמות מסתורית. בחורף הקשה של שנת '91 נעלם אחד מבני דודיו של מג'די, שהיה אז בן .14 לפני ההיעלמות הוא לקח את הרכב של אביו ללא רשות ועשה תאונה. הוא חזר, כתב מכתב שבו ביקש שלא יחפשו אותו, לקח את הנשק של אביו ונעלם. עד היום לא התברר מה עלה בגורלו. בבית משפחת חלבי מבקשים להדגיש את השוני בין שני המקרים. הם אומרים, עם זאת, שהחיפושים לפני 14 שנה אחרי הנער הנעלם סייעו להם הפעם להתמודד.
בחצר הבית הקימו מעין חדר מבצעים. על מעקה הקומה השנייה תלו שלטי ענק עם דיוקנו של חלבי ומתחתם הכתובת "עזרו לנו להחזיר את מג'די הביתה." בראש צוות החיפושים המשפחתי הוצבו שלושה דודים של חלבי: סמיר חלבי, מדריך בקורס מ"פים ומג"דים בצה"ל, רמזי חלבי, חוקר מצ"ח לשעבר וג'מאל חלבי. עכשיו הם חלוקים. רמזי סבור שתפקוד הצבא בפרשה לקוי. האחרים חושבים ההפך.
מאמצי החיפוש של המשפחה הובילו בימים הראשונים לרצועת החוף בקריות. סא"ל גולן: "בעקבות פרסום התמונה באינטרנט, התחילו להגיע אינדיקציות שמג'די נראה באזור קריית ים. אזרח צילצל למשפחה, אמר שראה אותו ואפילו שאל אותו, 'מה אתה עושה כאן.'?
המשפחה התחילה לבצע סריקות באזור. במקביל התחילו להגיע עוד ידיעות מאזרחים נוספים שטענו שראו אותו שם. בדיעבד הסתבר שתוך כדי הסריקות המשפחה פשוט הראתה את התמונה של מג'די, מה שבילבל אנשים. בכל זאת לא יכולנו להתעלם גם בגלל שאלה היו מקומות הבילוי של מג'די. כך, במשך שבוע, יום ולילה, אנשים שלנו, גלויים וסמויים, סרקו את רצועת החוף, ניסו בכל דרך לאתר אותו. האנשים שטענו שראו אותו נחקרו. אחד אפילו מסר גרסה שלפיה מג'די ישב אצלו ברכב. הצלחנו להוריד טביעת אצבע, אבל הסתבר שהיא לא של מג'די. בחקירה מעמיקה התברר שהאזרח, תושב אחד הכפרים בגליל, העיד אחרי ששתה 12 בקבוקי בירה."
ב6- ביוני הכריז ראש אכ"א על חלבי כנעדר. לצוות החקירה המיוחד צורפה היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל (אית"ן.( דליית אל-כרמל נסרקה מהאוויר על ידי מזל"ט. אוטובוסים הועמדו לרשות בני המשפחה כדי שיוכלו להביא לכנסת את המודעות הקוראות לעזרה. כשביקרו בני משפחה בתחנות משטרה בחדרה ובאילת גילו לתדהמתם שחלבי לא מופיע כנעדר במסוף. בהמשך, כשעמדו בצמתים וחילקו פלאיירים, מרבית האנשים לא ידעו במה מדובר. גם התקשורת סירבה להעניק להם במה. דרוזי נעדר הוא לא סיפור מספיק טוב, כך חשה המשפחה. הם הופיעו בקטן במהדורות הלילה ונשלחו לחדשות בערבית. כשסוף סוף הבטיחו מהדורות החדשות של שלושת הערוצים להגיע לאחד מימי החיפושים, התפוצץ מחבל מתאבד בקניון בנתניה והסיקור בוטל. קלטת שהפיקו בני המשפחה נשלחה לערוצים אך לא שודרה. עשרות מנכבדי העדה אמנם הגיעו מדי ערב לבית המשפחה, אך לאזרחי ישראל זה לא עשה הרבה.
"מבחינת משאבים, החקירה הזאת הולכת לכל כיוון," אומר רס"ן פיני קסוטו, מפקד מדור אית"ן בצה"ל. "רק לפני שבועיים, ביום שישי, ב,23:30- המשפחה מתקשרת ואומרת לנו, 'מישהו בדליית אל-כרמל אמר שהוא ראה את מג'די חלבי על הכביש ליד צומת אליקים.' הקפצנו את צוות המילואים שנמצא בכוננות 24 שעות. גבינו עדויות, סרקנו עם גששים, לא נמצא דבר. בפעם אחרת היו לנו ידיעות רלוונטיות ממלון יערות הכרמל. היה שבוע שבמהלכו היו פריצות לרכבים של נופשים שבהן נגנבו רק שמיכות, מוצרי מזון ומוצרים אחרים להישרדות. לא נגעו בדברי ערך. אמרנו, 'אולי זה הוא.' סרקנו את האזור שתי וערב. בסוף מצאנו שוהים בלתי חוקיים עם החפצים."
בהיעדר תוצאות מושקע עכשיו המאמץ במודיעין. "יש כמה אפשרויות," מסביר סא"ל גולן, "אחת היא שמג'די פגע בעצמו והוא נמצא במקום מבודד. שתיים, שקרתה לו איזושהי תאונה. אולי הוא הסתבך באירוע פלילי והושלך באיזה מקום. בגלל שהוא לא לבש מדים ולא נשא נשק ולאור אינדיקציות נוספות, שללנו את האפשרות שמדובר ברקע לאומני".
"אפשרות נוספת היא שמדובר בהיעלמות מרצון, ומג'די בין החיים, מסתתר. נכון להיום אי אפשר לשלול על הסף אף אחד מארבעת התרחישים. גם את העניין הלאומני אנחנו לא שוללים במאה אחוז. מבחינתנו, ככל שחולף הזמן ואין סימני חיים, הסבירות שמג'די חלבי חי לא גבוהה, אבל הלוואי ונתבדה. אנחנו ממשיכים לחפש גם אדם חי וגם גופה. לדעתנו הסיכוי הגבוה הוא שמדובר בפגיעה עצמית. האפשרויות האחרות קיימות, אך בסבירות נמוכה. למרות ההערכה הזאת, הפסיכולוגים הצבאיים, מהחומר שנאסף עד היום בפעמים שמג'די בא לטיפול, שוללים אפשרות של התאבדות."
נושא ההתאבדות איננו זר גם בעדה הדרוזית. רק בשנה וחצי האחרונות שמו קץ לחייהם שלושה חיילים בדליית אלכרמל ובעוספייה, שני כפרים המהווים מעין חטיבה אחת המונה כ20- אלף תושבים. עוד קודם לכן התאבדו שלושה תלמידים משכבת התיכון שבו למד חלבי, אחד מהם קרוב משפחתו. בני משפחת חלבי מכירים באפשרות שבנם התאבד. למרות זאת הם דוחים אותה על הסף. "לפי הערכת המצב שלנו היתה פה חטיפה," אומר הדוד, סמיר חלבי. "אולי הוא נסע עם מישהו והסתבך, או שמישהו עקב אחריו. אולי הוא נלקח בכלל לרשות הפלשתינית."
רס"ן קסוטו: "מג'די איש יציב. לא מצאנו חיזוק שהוא יכול לפגוע בעצמו. הזמן וחוסר סימני החיים מגדילים את הכיוון הזה, אבל זה לא משהו באישיות שלו. מנסיוננו, למתאבדים יש ריטואל. תהליך של פרידה, פליטות פה. פה אין התנהגות שמעידה על התאבדות. רק הנסיבות מסביב, ובעיקר הזמן, יוצרים את הסבירות."
איימן כדור: "אני חושב שהיתה לו קטטה, הסתבכות. הוא יכול להסתבך עם כל אחד, אפילו אם מישהו יותר גדול או חזק ממנו, הוא יכול להסתבך איתו במכות. הוא לא ישתוק אם מישהו ינסה לפגוע בו. אני לא חושב שהוא יכול היה לפגוע בעצמו. הוא אחד שמפחד. אם הוא רואה סרט אימה בשלוש בלילה הוא לא ייצא לבד לרחוב ויישאר לישון אצלי. אני מקווה שיישאר ככה כי אני לא רוצה לשמוע שהוא מת או שקרה לו משהו. אני בטוח שהוא לא ברח. לא יכול להיות שהוא סתם נעלם. כולם שואלים אותי אם הוא לא אמר לי כלום, איך זה שלא ידעתי. אני בעצמי לא מבין איך הוא לא הוציא מילה. לא אמר לי שום דבר."
כמעט חודשיים מאז שנעלם בנם, בני משפחת חלבי נכנסו לשגרה המוכרת למשפחות ספורות בישראל. ציפייה שקטה חסרת אונים. חיים אברהם, אביו של בני ז"ל, החייל החטוף שגופתו הוחזרה משבי החיזבאללה, ביקר בבית המשפחה. רינה חבר, אמו של גיא הנעדר שמונה שנים, שלחה מכתב תמיכה. תושבי דליית אל-כרמל אדישים. שולחן שהציבו בני המשפחה בשוק המקומי להחזרת הבן הביתה ולקבלת אינפורמציה על אירועי יום היעלמותו נותר כמעט יתום. נזמי הפסיק לעבוד. וואל לא הולך לצבא. אם ישוב לבסיסו, הוא חושש, כאילו השלים עם היעלמות אחיו.
בקרוב, עוד שלב בלתי נמנע בשגרת יומה של משפחת חייל נעדר, יקימו עמותה לאיתור הבן. "אם מישהו מחזיק את מג'די," אומר נזמי, "אנחנו מבקשים ממנו: 'ניתן לך מה שאתה רוצה, רק תחזיר את הילד הביתה."' "אנחנו מתגעגעים אליו," אומרת פהמייה, "הוא לא פה חודשיים, אבל בשבילנו זה כאילו עברו כבר כמה שנים. לפעמים הוא בא לי בחלום. אני הולכת ומחפשת אותו בבית חולים. הרופא אומר לי שמג'די למעלה, בקומות העליונות. אני עולה למעלה ולא רואה אותו. מסתובבת ומסתובבת בלי למצוא. פתאום באות שתי חיילות. אני שואלת, 'איפה מג'די.'? הן מצביעות על מדרגות של מגדל שמירה. אני רואה אותו לשנייה. ואז נגמר החלום."
נא להמתין לטעינת התגובות
