מוח מחורפן
הוא הביא הביתה 125,000 שקל מהקופה של "מי רוצה להיות מיליונר" ו-1,500 מהכספת של "הכספת". מ "הפיתוי" הוא שב בידיים ריקות, אבל לא אלמן ישראל: הרעיה קילפה עשרה גדולים מערוץ 2. רגע לפני שארז טל משגע את המדינה, או מתרסק, עם "המוח", עושה יורם לשם סדר באבולוציה של שעשועוני הטריוויה הטלוויזיוניים בישראל
אם רק הייתי יודע אז שיום אחד יפציצו אותי בתוכניות טריוויה המחלקות מיליוני שקלים, הייתי מתאמץ לזכור יותר. אז, לפני 20 שנה, שעשועוני הטלוויזיה היו אירוע משפחתי תמים, ולא הזדמנות חד-פעמית להשיג רווח דמיוני או חשיפה היסטרית שיכולה לקדם קריירה.
את שעשועוני הטלוויזיה המשודרים כיום אפשר לחלק לארבעה סוגים עיקריים: שעשועוני המזל, ובהם "גלגל המזל", " דיל או לא דיל", "פחות או יותר" ודומיהם. בתוכניות אלו 12 שנות לימוד מספיקות בדרך כלל כדי להצליח, ולפעמים גם בהן אין יותר מדי שימוש.
תוכניות מציאות מציצניות, כמו "הדוגמניות" ו"פרויקט Y", שבהן זוכה אחד המשתתפים בסוף העונה בפרס הנכסף. אנו, כצופים, זוכים להכיר את המשתתפים כמו שהם בחיים לא האמינו שנכיר, והם מצדם משתדלים להיות מי שהם, בתקווה שזה יספיק כדי לזכות בפרס. אין בין המשחק ובין רמת הידע דבר.
תוכניות מציאות הרפתקניות דוגמת "סוף הדרך", "רצים לדירה" או "הישרדות". בתוכניות אלה דווקא יש יתרון למי שמגיע עם קצת ידע, אינטואיציה ושכל, אבל יתרון זה שווה כקליפת השום אם לאותו משתתף חסרה תכונה חשובה כמו חוש כיוון, יכולת ארגון או כושר גופני. הידע משחק תפקיד בתוכניות אלה, אבל הוא בהחלט לא הבסיס להצלחה.
ושעשועוני ידע כמו "מי רוצה להיות מיליונר", "הכספת" ואחרים שיוזכרו בכתבה זו. באלה אין משמעות לאף תכונה מלבד כמה המתמודד יודע, וכמה הוא מתגבר על התרגשותו בזמן מבחן מול המצלמה, הקהל, מכריו ו-28 אחוז מבתי האב בישראל בשיא הצפייה.
בניגוד לתחושה ששעשועוני טריוויה היו פה מאז ומעולם, האמת היא שרק לפני 20 שנה עלה שעשועון הטריוויה הראשון בישראל.
באמצע שנות השבעים צצו בארצות הברית שעשועוני טריוויה לצד משחקי מזל ומשחקי חברה טלוויזיוניים, אבל הם שובצו לשידור בשעות הצהריים כתוכניות לעקרות בית ולמובטלים.
בישראל של שנות השמונים היה ערוץ אחד בלבד, ולמרות זאת לא היה זה הערוץ הראשון שעלה על הרעיון הנפלא אלא דווקא הטלוויזיה החינוכית, שלקחה על עצמה את האתגר והביאה לנו את "פיצוחים". התוכנית עלתה ב-85', שודרה בשעות הצהריים (שהיו באחריותה של הטלוויזיה החינוכית) ושרדה עשר שנים בערוץ שאינו משתנה.
באותם ימים לא העז הערוץ הראשון להיות מהפכני עד כדי שיבוץ שעשועון ידע בשעות הערב. לא היה לערוץ תקציב לפרסים יקרי ערך כנהוג מעבר לים, לא היתה תחרות ולא היה רייטינג. היתה זו דווקא השלוחה החינוכית של הטלוויזיה הממלכתית שהתייצבה עם שוש עטרי להרמת שעשועון טריוויה.
עטרי זכורה לטובה בזכות השמחה הכנה שבה היתה צועקת "ויש לנו פיצוח" בכל פעם שמתחרה הצליח להשלים את משימתו.
היה משהו חינוכי מאוד ב"פיצוחים". גם הצופים בתוכנית יכלו להעשיר את הידע שלהם וגם המתחרים זכו בפרסים על הידע שהפגינו. איזו דרך מצוינת לומר כי הלימוד משתלם. האווירה ב"פיצוחים" דמתה לזו של יום ספורט בבית הספר. ברור שהמשתתפים רצו לנצח, אבל המטרה היתה להצליח ולא להרוויח.
בתחילת שנות התשעים נפל למישהו בערוץ הבודד האסימון, והוחלט ללכת לקיצוניות השנייה - למסד את שעשועון הטריוויה ולהפוך אותו למוצר עילית. כך נרכש פורמט מתוכנית בריטית בשם Master Mind, שהפך בעברית ל"מקבילית המוחות", והתוכנית שודרה בפריים טיים עם שעשועונים כמו "שחק אותה" ו"זה הסוד שלי".
מתפישה של תוכנית לבני הנוער הפך משחק על טהרת הידע האישי לתוכן לגיטימי למבוגרים. מין תחרות ידע לאומית שכולם נוטלים בה חלק, גם אם פסיבי.
את "מקבילית המוחות" הנחה יצחק שמעוני, שהיה כריזמטי כמו טלפרומפטר, אך הצליח לספק לעם את ליטרת הבידור שלו. מעבר לשאלון עצמו, שני האלמנטים הבידוריים העיקריים בתוכנית היו קריאת ה"נכון" המונוטונית של שמעוני לאחר כל תשובה נכונה שניתנה, ומשפט המחץ "התחלתי ולכן אסיים", שעליו חזר פעם אחר פעם.
"מקבילית המוחות" עשתה מה שתוכניות אחרות לא הצליחו לעשות עד אז בישראל, וזה היה לייצר גיבורים. בזמן שאף אחד לא זכר מי הופיע ב"זה הסוד שלי" ומי זכה ב"תשע בריבוע", זכו המנצחים ב"מקבילית המוחות" לכתבות בעיתונים ולתהילה קצרת מועד.
הם היו גיבורי תרבות שהסכימו לחשוף עצמם מול העם כולו תמורת תלושים לרכישת ספרים (למנצח בלבד), פסל לאלוף העונה הראשונה או כרטיס טיסה ללונדון למנצח בעונה השלישית (פרס חסר תקדים בערוץ הראשון באותם ימים).
"מקבילית
גם בערוץ 3 של הכבלים קלטו כנראה את הפוטנציאל של תוכניות הטריוויה, וב-97' התחיל אלי ישראלי להנחות את "מלך הטריוויה", על פי פורמט התוכנית האמריקנית "Jeopardy".
החידוש הגדול היה לחץ הזמן שהיווה חלק גדול מתמהיל התוכנית. כל הגדרה שהוצגה היתה בעצם שאלה פתוחה, ומי שידע את התשובה הנכונה לחץ על הכפתור שמולו. הראשון שלחץ קיבל הזדמנות לענות. עכשיו להיות חכם לא הספיק, אצל "מלך הטריוויה" היה צריך גם לחשוב מהר.
בתום כל עונה צולם שלב הגמר בהשתתפות המנצחים מכל תוכניות העונה ובסופו זכה מתמודד אחד בכמה עשרות אלפי שקלים. הסכומים התקדמו אמנם לכיוון סכומי הפרסים שבערוץ השני, אבל הפופולריות של "מלך הטריוויה" לא היתה בשמים בשל שידורה בכבלים.
עם תחילת שידורי ערוץ 2 הביא ארז טל את "גלגל המזל", שעשועון שהפך בן לילה למכרה זהב לערוץ ולזכיין. הערוץ המסחרי היה עשיר וחילק פרסים משמעותיים. פתאום התהפכו היוצרות, ומי שבא להשתתף בתוכניות לא רצה להוכיח כלום. הוא רצה להרוויח משהו - ומהר.
התוכנית שהביאה למהפכה בתחום הידע האישי הנרכש היתה "מי רוצה להיות מיליונר", בהנחיית יורם ארבל. היא עלתה לשידור בסוף 99', הפורמט נקנה מאנגליה, וסכום הזכייה היה חסר תקדים בישראל. מיליון שקל.
התוכנית הפכה מיד לדבר הכי חם בטלוויזיה, עם שני ימי שידור בשבוע (בדומה ל"גלגל המזל" שבינתיים ירדה מלוח השידורים). "מי רוצה להיות מיליונר" היתה יותר מתוחכמת משניתן לה קרדיט;
השיטה הברורה של התוכנית היא להעלות את רמת הקושי של השאלות ככל שסכום הזכייה גבוה יותר, אבל הפסיכולוגיה שמאחורי השיטה הזו היא המפתח להצלחת התוכנית.
משנבחרת לשבת על הכיסא מול יורם ארבל אתה עונה בתחילה על שאלות קלות, שלכל אחת מהן ארבע תשובות אפשריות ואין מגבלת זמן לבחירת התשובה הנכונה. כל אלה יצרו נינוחות מדומה שלפיה יכולת לקחת את הזמן, התשובה הנכונה רשומה מולך, רק צריך לבחור מתוך האפשרויות הקיימות. ואם אף תשובה לא קופצת לך מהמסך, תמיד אפשר לשלול אפשרות אחת או שתיים וללכת על האינסטינקט. ככל שענית על יותר שאלות, ללא קשר לדרגת הקושי שלהן או לכך שהשתמשת בגלגלי ההצלה, הביטחון העצמי גבר והרגשת בלתי מנוצח.
היה לי העונג להשתתף ב"מי רוצה להיות מיליונר" ולנתח את שלבי התמכרותי להצלחה. למרות שהייתי מודע לסכום שאליו הגעתי ולמשמעותו בחיי, עדיין מצאתי את עצמי שש להמר על 125,000 שקל בשביל הסיכוי להשיג 250,000, ובשביל להיות "גיבור" וללכת על כל הקופה. אבל למה?
התשובה היא שאחרי שעניתי נכון על 11 שאלות והגעתי לשאלה ה-12, כבר שקעתי באשליה שאין דבר שאיני יודע. בשלב הזה אין קהל, אין מצלמות, אין החלטות שנלקחו מראש ואין חברים. יש את יורם ארבל - והוא רוצה תשובה.
בזכות הפסקה לא מתוכננת בצילומים ניתנה לי ההזדמנות להרהר שנית בדרך הפעולה שאנקוט, ובכל זאת, כששבתי לכיסא וקראתי את השאלה כמעט בחרתי לענות, למרות שלא היה לי מושג מה התשובה. אם הייתי מתעקש ומהמר, הייתי חוזר הביתה עם 93,000 שקל פחות. לולא אותה הפסקה בצילומים-זה מה שהיה קורה לי. בוודאות.
התהילה של התוכנית החלה להתפוגג לאחר שלוש עונות. הפרסים נשארו אטרקטיביים, אבל הצופים התעייפו. פחות רייטינג שווה פחות מפרסמים, פחות מפרסמים שווה פחות מימון, ופחות מימון אומר שהסיכויים של הזכיין להפסיד על התוכנית גדולים יותר.
בינתיים עבדארז טלעל תוכנית מקורית פרי המצאתו. "הכספת". באמצע שנת 2000, במקביל לשידור "מי רוצה להיות מיליונר", עלתה התוכנית בפורמט מותאם לישראלים.
בשנה הראשונה הכניס טל מפגן התמקחות בין המתחרים לעוזרים מדומים על תשובות שנשארו פתוחות. מהר מאוד נשמעו ביקורות על התבהמות הטלוויזיה, ובעונה השנייה נעלמו המתמקחים, ואת מקומם תפסו עוזרים שהביאו המתמודדים מהבית.
בנוסף הכניס טל את המשחקון "כספת עד הבית" שבו יכלו צופים להתקשר ולשחק על סכום של 50,000 שקל תמורת חמש תשובות נכונות. לראשונה היה בישראל משחק טלוויזיה אינטראקטיבי, ולא היית צריך להוכיח ידענות גדולה כדי להשתתף בו.
"כספת עד הבית" היתה הברקה שמהר מאוד אומצה גם על ידי "מי רוצה להיות מיליונר" ותוכניות אחרות.
בעונה הראשונה הצלחתי לעלות לשידור ב"כספת עד הבית ", וזכיתי ב-1,500 שקל . לא ידעתי מי היה שחקן העבר בקבוצת אליצור חולון (מוני מושונוב), או מה היה שם מפלגתה של פנינה רוזנבלום בבחירות (תנופה).
בעונה השנייה כבר השתתפתי במשחק כמתמודד באולפן. עברתי את השלב הראשון עם עשר תשובות נכונות, אך טעיתי בשאלת ה"נכון לא נכון". ארז לא הלחיץ, מעבר לניסיון שלו לגרום לי לשנות את דעתי, שזה היה הסמל המסחרי שלו. פשוט טעיתי והודחתי מהמשחק.
בניגוד ל"מי רוצה להיות מיליונר" שהיתה תוכנית כמעט סטרילית, "הכספת" התברכה בהתבדחויות, בהטעיות מכוונות ובהצקות מצד המנחה שחיפש גם ליהנות ולא רק להנחות. אופיו של ארז טל וניסיונו הפכו את "הכספת" לתוכנית הדגל של קשת.
אחרי שלוש עונות ירדה התוכנית בעקבות עסקה עם ערוץ 10, שתכנן לקנות את טל ואת הפורמט שלו. עסקה זו התבטלה אחרי שנה של שמועות ודיונים, ועכשיו פנוי ארז טל לעלות עם תוכניתו החדשה בערוץ השני.
בסוף שנת 2000 הופיע אברי גלעד עם "הפיתוי", שעשועון טריוויה מבית טלעד, הזכיינית השלישית של ערוץ 2. הפורמט נרכש מתוכנית אמריקנית בשם "Greed", והרעיון שעמד מאחוריה היה לענות על שאלות טריוויה ושאלות היגיון כקבוצה.
אם אחד טועה הקבוצה כולה מפסידה, ובהסתמך על כך שהמתמודדים נבחרו מתוך שלל מועמדים שלא הכירו זה את זה - הפוטנציאל לחיכוכים, לאי הסכמה ולהאשמות היה גבוה. עם זאת, התוכנית לא היתה אקטיבית מספיק ולא הצליחה להעניק לצופים מספיק ריגוש. היא נשארה "התוכנית השלישית" בדירוג תוכניות הטריוויה ואחרי עונה אחת נגנזה.
למבחנים לתוכנית זו גררתי איתי את אשתי. היא התקבלה לתוכנית ואני לא, אבל ביום הצילומים הגעתי איתה לאולפן ומחסור במשתתפים גרר גם אותי להשתתף.
החוקים לא היו ברורים מספיק ביום הצילומים הראשון, ולמרות שהיינו קבוצה מוצלחת עם סיכוי אמיתי לקחת הביתה חצי מיליון שקל (מהם מאה אלף היו אמורים להיות שלי), טעות בהבנת החוקים שלחה אותנו הביתה בידיים ריקות.
אשתי, לעומת זאת, הצליחה מעט טוב יותר וחזרה הביתה עם 10,000 שקל .
בשנת 2002 עלה ערוץ 10 החדש עם תוכנית בריטית מצוינת-"החוליה החלשה". בגרסתה המקורית הצטיינה התוכנית בזכות המנחה, מכשפה חביבה שטרחה להשפיל בנחמדות את המתמודדים בין אם הצליחו ובין אם טעו.
הערך הבידורי של התוכנית לא היה ברמת השאלות, לא בסכומי הכסף שבהם אפשר היה לזכות או במתחים מי ישרוד, אלא דווקא בקטעי הקישור שבהם ראיינה המנחה את המתחרים על שאלות קלות שבהן טעו, על חוסר הצלחתם לאסוף כסף תוך כדי המשחק, או סתם התסיסה את המתמודדים זה כנגד זה על אופי הצבעתם להדחת מתחרה אחר.
בארץ לוהקה לתפקיד עורכת הדין פנינה דבורין, וזו היתה הנקודה שהפילה את המשחק. כעורכת דין, פנינה דבורין יודעת לחדד לשונה, אבל כמנחה היא אף פעם לא נראתה חיננית תוך כדי כך.
פנינה הצליחה להעליב, אבל לא גרמה לצופים ליהנות מזה, וכך נשארנו עם עוד משחק טריוויה חביב, אבל הפעם עם מנחה מעצבנת. בשנת 2004 ניסו בערוץ 10 להחיות את התוכנית והביאו את חנה לסלאו שהעלתה את רמת ההנחיה, אבל עם פרסים של 25,000-15,000 קשה היום למשוך קהל, ועוד בערוץ 10 שעדיין לא נתפש בקרב העם כערוץ מן המניין.
בעונה הראשונה הצלחתי לעבור את המיונים (עניין של תרגול, אני משער). בתוכנית עצמה לגמרי לא הברקתי. קצב השאלות וכמותן תמיד משאירים אותך חשוף לביקורת חברי הקבוצה האחרים. למרות זאת הצלחתי לשרוד עד שנשארנו שלושה. מי שהיתה בת בריתי במהלך המשחק כולו בחרה בשלב זה להצביע בעד הדחתי, ובזאת בא סוף לסיכויי להרוויח 17,000 שקל .
נא להמתין לטעינת התגובות
