סיפור הסינדרלה של תת-אלוף רוני מורנו
קצין הלוגיסטיקה הראשי של צה"ל שסיים השבוע 25 שנות שירות מספר על הדרך הארוכה שעשה מהילדות במשפחה קשת יום באור יהודה ועד צמרת הצבא
"ניגשתי למנהלת בית הספר שעמדה בצד ושאלתי אותה מה קורה. המנהלת השיבה לי בקיצור שלא עברתי, אבל אני התעקשתי וביקשתי ממנה שלפחות תגיד לי איזה ציון קיבלתי במבחני הכניסה: 55? 60? היא ענתה לי: 'אם אתה באמת רוצה לדעת אז הוצאת תשע'. חשבתי שמדובר בציון לא רע בכלל, תשע מתוך עשר, אבל אז היא הסבירה, 'תשע מתוך מאה'. מטון הדברים שלה היה ברור שהיא לחלוטין לא מאמינה בי, אפילו מזלזלת, אבל דווקא בגלל זה אמרתי לעצמי באותו הרגע שאני לתיכון צה"ל אכנס גם אם יתהפך העולם".
והעקשנות של מורנו אכן השתלמה. לימים התברר כי הוא לא רק מסוגל לסיים בהצלחה את הבגרות אלא גם להוציא תואר ראשון אקדמי ושני תארים שניים. אבל זו עוד היתה התפנית הקלה, יחסית, בקריירה שלו.
איש הצנחנים שהתחיל את דרכו כלוחם מן השורה ואחר כך היה מפקד המחנה של גדוד 890 (או במילים אחרות: רס"ר משמעת) עבר תפנית כה גדולה ומפתיעה, עד כי הוא סיים השבוע את שירותו בדרגת תת-אלוף, אחרי ארבע שנים שבהן שימש כקצין הלוגיסטיקה הראשי. בעוד מספר חודשים, כאזרח, עשוי מורנו להתמנות גם לתפקיד בכיר במשרד הביטחון.
ולמרות זאת, מעטים יודעים כיום, אפילו בתוך חיל הלוגיסטיקה עצמו, עד כמה הכל אצלו הלך קשה. למעשה, רק עכשיו הוא מדבר לראשונה על הקשיים הללו בפומבי ובגילוי לב.
מסלול החתחתים של תא"ל מורנו התחיל במשפחה קשת יום, בבית ערבי במעברה של שכונת אבו כביר שבדרום תל אביב, בדיוק מול הכניסה למכון לרפואה משפטית. רוני, שנולד ארבע שנים אחרי הקמת המדינה, בשנת-52', היה השלישי מבין חמשת ילדיהם של ג'ולייט ומשה מורנו, עולים חדשים מעיראק. "זה שזכינו לגור בבית מאבן נחשב צ'ופר גדול", אומר מורנו, "כי מרבית התושבים האחרים גרו בכלל בצריפים. האווירה במעברה היתה בדיוק כמו בסרט 'קזבלן'. הרבה עדות: מרוקאים, עיראקים, רומנים, טורקים, כשהמשותף לכולם היה הקושי להתקיים, בדיוק כפי שאבא שלי לא הצליח באותן שנים לשחזר את העסק שהיה לו בבגדד כחייט מקצועי".
בבית הספר היסודי "ברנר" באבו כביר רכש מורנו את כל ההשכלה שעימה הגיע לשירות הצבאי- שמונה שנות לימוד. "בלימודים הייתי תלמיד יחסית בסדר, מהממוצעים, אבל בכל סוגי הספורט בלטתי והייתי בנבחרת בית הספר. באותם שנים, כדי לעזור בפרנסה של חמישה ילדים, אמא שלי עבדה בניקיון של בית הספר ואני הייתי מאושר מכך משום
כבר ביסודי היתה אווירה של פשע. כשהחברים שלי היו מגיעים במפתיע עם חפיסה של שטרות כסף ביד, הייתי מבין שהם עשו מכה, כלומר גנבו משהו. מה שמעניין זה שהחבר'ה ידעו תמיד שאותי הם לא מכניסים לסיפור הזה, כי אני, כנראה, שידרתי משהו אחר. בלי שדיברנו על זה היה ברור שאני אף פעם לא אלך איתם. לי לא היו שטרות. כדי להרשות לעצמי מנה פלאפל במחיר לירה וחצי, הייתי עובד כמוכר שתייה בשבתות במגרש הכדורגל בלומפילד (שנקרא אז איצטדיון באסה - ע.ר) ".
מה שהרחיק את מורנו מהפשע היה, להערכתו, החינוך הקפדני שקיבל בבית: "למרות הקשיים שמסביב, הבית שלנו היה מאוד ערכי ויציב, ומי שהחזיק אותנו קצר היה אבא שלי, שהיה אמנם טיפוס מופנם, אבל מאוד קשוח. אם אמא שלי היתה רוצה, למשל, שנפסיק לעשות ברדק, היא היתה אומרת: 'אני אספר לאבא', וזה הספיק. השתתקנו. זה מה שהציל אותי מההתדרדרות.
כשרוני מורנו היה בן 13 משפחתו עזבה סוף סוף את המעברה. אבל השינוי לא היה בהכרח לטובה. המשפחה התמקמה בדירת שלושה חדרים קטנה בשיכון קריית שלום, צמוד לאבו כביר. להורים הוקצה חדר אחד, שתי האחיות של רוני קיבלו ביחד חדר נוסף, והסלון הפך בלילות לחדר שינה שלישי, עבור שלושת הבנים.
המיטה של רוני היתה בעצם כורסה, שבשעות הלילה שינתה את ייעודה. "בגלל הצפיפות ביקשתי ללכת לקיבוץ ושלחו אותי למסגרת של חברת נוער בדגניה א", הוא משחזר. "הנסיעה עד לכנרת באותם ימים היתה ארוכה בלי סוף. הייתי מקיא לפחות ארבע פעמים בדרך".
בקיבוץ, מורנו לא זכה להשכלה מסודרת ובמקום זאת החל קריירה חקלאית בשטחי פלחה עד שהוסב להיות עובד כללי תחת עינו הפקוחה של גנן הקיבוץ. "אני חייב לקיבוץ הרבה מן הערכים שספגתי. זה היה עולם אחר מבחינתי, אבל אני זוכר שכבר מהרגע הראשון הבנתי שאנחנו, הזרים בחברת הנוער, לעולם לא נהיה חלק מבני המשקים עצמם. כשהאנשים המבוגרים במשק היו שואלים, 'מי דרך על הדשא?' או 'מי עשה קומזיץ?', תמיד היו אומרים 'חברת הנוער', לא משנה אם היינו אשמים או לא".
מורנו עזב את הקיבוץ שנה אחת בלבד לאחר שהגיע אליו על רקע פרשה שבה הועלתה כנגד ילדי חברת הנוער האשמה נוספת: הטבעת טרקטור בתוך בריכת הדגים. הפעם, מורנו אינו מכחיש אחריות באופן אישי לתעלול, שהיה ככל הנראה מעין נקמה על האשמות השווא הקודמות. מצד שני הוא גם אינו מאשר. "בקיצור, אחרי שנה פלוס הרגשתי שאני לא מוצא את מקומי שם", הוא ממהר להחליף נושא. "הגעגועים היו מאוד קשים ולמרות שהייתי חופשי ומאושר בקיבוץ, הרגשתי שאני צריך להיות בבית. מה ששבר אותי סופית זה שבאחת החופשות בבית מצאתי את אמא שלי בוכה בגלל שהייתי רחוק ממנה. על המקום אמרתי לה:'אמא, אני נשאר', והיא קרנה מאושר".
חזרה בעיר הגדולה עלתה השאלה האם על רוני להירשם ללימודים בתיכון או לצאת לעבודה כמו מרבית חבריו. לו עצמו התשובה היתה ברורה: "חשבתי אז ששמונה שנות לימוד זה הרבה. אמרתי להורים,'תעזבו אותי, אני רוצה להתפרנס'. אבל אבא התעקש לשלוח אותי ללמוד בבית ספר לפקידות בתל אביב, שעלה לו הרבה כסף. כשהגעתי לשם התברר לי שאני בן יחיד בכיתה של בנות, אבל ממילא לא החזקתי מעמד הרבה זמן. שלחו אותי הביתה והחזירו לאבא שלי את מלוא שכר הלימוד אחרי ששכנעתי את הבנות בכיתה ללכת ביחד איתי לסרט בקולנוע זמיר, שהיה קרוב לבית הספר במקום להיכנס לשיעור משעמם".
אחרי שנזרק מבית הספר, השתפשף מורנו בעבודה במוסך למשאיות ובהמשך עבד עם אחד מהדודים שלו בהתקנת דודי שמש. דוד אחר בשם אברהם, שהיה אחיו של אביו וצנחן בעברו, שימש לו השראה להחלטה שתשפיע יותר מכל על עתידו, כאשר ביקש בבסיס הקליטה והמיון ביום גיוסו לצה"ל להתנדב לצנחנים.
הגיוס בנובמבר 70' היה בדיוק באמצע תקופת האופוריה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. באותם ימים נהגים בכביש עצרו בחריקות בלמים כדי לאסוף את הצנחנים כטרמפיסטים והבנות היו נמסות מהכומתה האדומה ומשתגעות על ה"ירכית" (חולצת הצנחנים הארוכה שבולטת מחוץ למכנסיים).
"האמת היא שלא היה לי מושג מה זה צנחנים כשהתנדבתי", אומר מורנו. "כנראה שהייתי בנוי טוב מבחינה פיזית, אז הצלחתי לעבור את הגיבוש. אני זוכר שבפעם הראשונה שהגעתי לקריית שלום עם המדים של הצנחנים היתה ממש תדהמה מסביבי, כי הייתי הצנחן הראשון שגדל בשכונה.
זה היה כל כך מוזר עד שבלש המשטרה השכונתי, שקראו לו שלום והתפקיד שלו היה לרחרח מי חזר מאיזה שוד, הורה לי לעצור לבדיקה. אמרתי לו,'אני לא מתחזה, אני צנחן', אבל הוא התעקש לערוך לי בדיקה".
על הסיכון הכרוך בשירות בצנחנים למד מורנו כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, וגדוד 890, תחת פיקודו של המג"ד יצחק מרדכי, נקלע לתופת בחווה הסינית. מורנו לא מסוגל עד היום לדבר על הטראומה שנגרמה לו בעקבות מותם של רבים מחבריו וממפקדיו, למרות שחלפו כבר 32 שנה.
"אחרי המלחמה יעקב קירשנר ז"ל, המג"ד שהחליף את מרדכי, ביקש ממני לחתום קבע, אבל אני לא רציתי. כשממש עמדתי להשתחרר קירשנר נהרג בחילופי האש של ההתשה בחזית רמת הגולן ואני הרגשתי שאני חייב למלא את בקשתו ולחתום שנה", הוא מספר. זמן קצר לאחר מכן, כשהוא רק בן 21 ובעיצומה של תקופה קשה שבה ספגו הצנחנים אבדות רבות, הפציעה בחייו של מורנו נקודת אור חדשה והוא נישא לתמר, לימים אם שלושת ילדיו, דרור, קובי ומשה.
כאיש קבע מונה מורנו להיות אחראי על החיילים העורפיים של גדוד 890, ולהתעסק בפעם הראשונה בקריירה שלו בעניינים לוגיסטיים. שנת הקבע הבודדה שעליה התחייב התארכה, ובין השנים
77'- 81' הוא אפילו שימש כרס"ר המשמעת של הגדוד. בשונה ממרבית חבריו לתפקיד הוא לא טיפח שפם ואפילו לא החזיק מקל, אבל למרות זאת החיילים שעוד זוכרים אותו כנגד משמעת מעידים שהוא בהחלט הטיל עליהם אימה.
אז מה, באמת היית רס"ר קשוח?
"מי שהסתכל עלי בפעם הראשונה בדרך כלל נבהל. המראה חיצוני שלי קשוח, זה נכון. אבל מי שהתקרב אלי באמת אמר שהייתי רך. האמת היא, שגם בלי מקל ובלי שפם העניינים בגדוד תיקתקו. וכן, גם אצלי החיילים צבעו הרבה עצים ואבנים בסיד לבן".
זו הזדמנות מצוינת לברר עכשיו, אחת ולתמיד, את השאלה שהטרידה דורות רבים של חיילים: למה, בעצם, רס"רים הורו לצבוע גזעי עצים בסיד לבן?
"האמת היא שמדובר בשאלה ללא תשובה. יש אגדה כאילו הצבע הלבן דוחה חרקים, אבל זה קשקוש. האמת היא שצבעו בלבן פשוט כי זה מה שהרס"רים אמרו. היו עוד דברים שעשיתי כרס"ר ללא שום סיבה הגיונית, כמו התקנת דלת לאוהל של מפקד הגדוד, למרות שמסביב לדלת הכל היה פרוץ".
הראשון שחתום על התפנית החדה במסלול חייו של תא"ל רוני מורנו היה האלוף (במיל') דורון רובין, שבתחילת שנות השמונים שימש כמפקד חטיבת הצנחנים. "רובין הגיע לביקור במפקדת הגדוד שהיתה במחנה בית ליד, ואמר לי: 'מורנו, מספיק לשבת על סיר הבשר. זהו, אתה צריך להיות קצין. אתה מבזבז את הזמן שלך פה'. הדברים נפלו עלי כרעם ביום בהיר. בגיל 27 כבר הייתי אב לשלושה ילדים, אבל לא היססתי וקפצתי על ההזדמנות לצאת לקורס קצינים".
את קורס הקצינים הוא בילה עם שני נגדים נוספים. באחד הלילות, על סף שבירה, התייצבו ליד אוהל הסיירים שלהם שני קצינים. "אחד מהם היה שאול מופז, שהיה אז סגן מפקד החטיבה, והשני היה קצין התחזוקה החטיבתי ספי שניר ז"ל. הם אמרו לנו לקחת את קשיי הקורס בקלות ושמחכים לנו בחטיבה וזה עודד אותנו מאוד וסייע לנו לסיים את הקורס בהצלחה".
כקצין טרי מונה מורנו למפקד פלוגת המפקדה של 890. בחודשים הראשונים של 82' הגדוד היה עסוק בלי סוף בהכנות הן למבצע פינוי ימית והן לפלישה אפשרית ללבנון. "טירטרו אותנו כל הזמן מגזרה לגזרה ובסוף העלו אותנו על הרקולסים במחנה עמוס שליד עפולה והצניחו אותנו ליד ימית כדי שנשתתף שם בפינוי.
התפקיד שלי היה לדאוג לאספקה למפנים", מספר מורנו ומנדב גם כמה לקחים לעתיד: "נוהגים פעמים רבות להשוות בין מה שקרה אז ובין ההתנתקות, אבל האמת היא שזה לא אותו דבר. ההתנתקות היום הרבה יותר קשה. הסיבה לכך היא שחבל ימית היה באותה תקופה הרבה יותר מרוחק מהארץ גם גאוגרפית וגם תודעתית, מה גם שהיישובים שפונו שם הוקמו רק מספר שנים לפני כן. אז התייחסנו לפינוי כמו עוד משימה צבאית, היום ההתייחסות היא הרבה יותר אמוציונלית".
מג"ד 890 באותם ימים היה זאב זכרין. כשפרצה מלחמת שלום הגליל מורנו הגיע עם פלוגת המפקדה שבראשה עמד עד לביירות. לגדוד שוב היו אבידות בדרך, כולל מותו של הסמג"ד הקודם, דודו כהן ז"ל, שתיגבר במלחמה את הגדוד והיה בשביל מורנו חבר קרוב. למרבה האסון, הוא גם זה שנדרש לזהות את גופתו.
"לקראת סיום תפקידי התחלתי לראות את עצמי כמועמד בהמשך הדרך לתפקיד קצין התחזוקה של הצנחנים. לכן היה טבעי שאחשוב לסגור את הפער שנבע מכך שההשכלה שלי כללה רק שמונה שנות לימוד", הוא אומר. "ואז, יום אחד, כשהיינו בעלי שבלבנון, קיבלתי הודעה שלמחרת בבוקר אני צריך להתייצב למבחני כניסה בתיכון צה"ל בתל אביב. אחרי נסיעה של תשע שעות, ישר מלבנון, פגשתי במקום הרבה נגדים מצריפין, מהקריה ומעוד בסיסים עורפיים שהתכוננו הרבה זמן למבחן. במבחן היו הרבה חומרים שאף פעם לא למדתי או שלא זכרתי, אבל באמת השתדלתי לעשות כמיטב יכולתי. את התוצאות הקריאו שעתיים אחרי שהסתיימו המבחנים".
רוני מורנו טוען שאיש לא היה יכול לעמוד באותה תקופה בינו לבין ההחלטה להפוך את העולם כדי להתקבל לתיכון: "אמרתי לעצמי שאני לא מטומטם ושאם הייתי עושה הכנות כמו כולם, במקום להילחם בלבנון, יכול להיות שגם אני הייתי עובר. הרגשתי שנעשה לי עוול והחלטתי להיות חוצפן עד הסוף. מתיכון צה"ל נסעתי ישר לקריה בתל אביב. זה היה יום חמישי והתייצבתי לא פחות מאשר בלשכה של הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן ז"ל, ללא הזמנה.
ראש הלשכה שלו היה זכרין, שאותו הכרתי מהגדוד. אמרתי לו: 'תשמע, אני רוצה ללמוד בתיכון צה"ל. בשבוע הבא כולם מתחילים את הלימודים ואני לא התקבלתי'. זכרין פתח את דלת החדר של רפול ואמר לרמטכ"ל: 'יש פה צנחן מ-890 שרוצה להגיד לך משהו'. הסברתי לרפול בפשטות שבאתי מלבנון ושאני רוצה ללמוד, והוא השיב לי: 'בחור, ביום ראשון אתה תתייצב בתיכון צה"ל ואתה תלמד'. הצדעתי לו ויצאתי וכך נסגר הסיפור.
"כשהגעתי ללימודים ביום הראשון קראו לי להתייצב אצל המנהלת באמצע שיעור היסטוריה. היא טענה שעקפתי סמכות והבהירה שאני בלימודים על תנאי למשך שלושה חודשים. אבל אחרי שהצלחתי להתקבל לא הייתי מוכן להיכשל. קרעתי את עצמי בלילות כדי להשלים את מה שפספסתי כשהייתי ילד ונער. למדתי בפעם הראשונה בחיים איך פותרים משוואות במתמטיקה. כשכל התלמידים האחרים בתיכון נחו בימי שישי אני התייצבתי לשיעורי תגבור או חרשתי בספרייה. לשמחתי, הציונים שלי במבחנים היו גבוהים ואחרי שלושה חודשים, כששאלתי את המנהלת אם עמדתי בתנאים שלה, היא צחקה".
אחרי שמורנו פרץ את מחסום תעודת הבגרות, הדרך לצמרת הגבוהה של צה"ל הפכה לאפשרית. הוא הגשים את חלומו להיות קצין התחזוקה של חטיבת הצנחנים והמשיך להתקדם במסלול התחזוקתי. מופז רצה וקיבל אותו קרוב אליו בשורה של תפקידים, ובתקופתו כרמטכ"ל מונה מורנו לעמוד בראש המערך הלוגיסטי הצבאי. בין לבין הוציא תארים אקדמיים במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם) ובאוניברסיטה. כשמורנו קיבל דרגת תת-אלוף, החיל שעליו הופקד כונה עדיין חיל התחזוקה. הוא היה זה ששינה את שמו לחיל הלוגיסטיקה.
למה בעצם? זה לא פלצני להגיד לוגיסטיקה במקום תחזוקה?
"תראה, עד שנת 75' בכלל קראו לו חיל האספקה, וגם השם הזה שונה. כשהגעתי לתפקיד הצבעתי על כך שהחיל עוסק בנושאים נוספים מלבד תחזוקה של מבנים, כמו אספקה, ציוד, מזון, דלק והובלה. לכל אלה ביחד קוראים לוגיסטיקה ולכן הפכנו את השם. האמת היא שלפני שהחלטנו על כך חיפשנו שם עברי מתאים, אבל לא מצאנו".
אתה עוזב את החיל בדיוק בתקופת ההתנתקות. אתם ערוכים? אצלכם בחיל יש סרבנים?
"קיבלנו משימה, ואנחנו עוסקים בעיקר בפן הלוגיסטי שלה. אם תסתובב ברעים, בזיקים או בכל שאר המקומות מסביב לרצועת עזה, תראה שם אוהלים וחיילים שנקלטים ומקבלים כל הזמן ציוד ומזון, כך שהצד הלוגיסטי בהחלט עובד. מעבר לכך, קצינים ונגדים בחיל משתתפים בהתנתקות כחלק מכוחות הפינוי. אצלנו אין סרבנות ואני שמח על כך שכולם מבצעים את המשימה כי אנחנו לא חיים ברפובליקת בננות שבה כל אחד בוחר את משימותיו. אגב, אני עצמי כבר לא אהיה בצבא בזמן הפינוי, אך בני משה, שהוא צוער בקורס קצינים, אמור להשתתף במעגל הפינוי הראשון וכמו כל חייל, בלי קשר לדעתו על ההתנתקות, הוא יבצע פקודה".
אחרי ארבע שנים בתפקיד, אתה יכול להבטיח שהקיצוצים בתקציבי צה"ל לא היו גם על חשבון האוכל והציוד שהחיילים מקבלים?
"אני לא אשקר לך, יש קיצוצים מהותיים. אבל יש כלל חד-משמעי שמוביל אותנו: לא פוגעים לא באוכל של החייל, לא בלבוש שלו ולא בציודו".
אתה מדבר על הלוחמים. אבל באוכל של חיילי העורף, למשל, צה"ל פגע?
"כן. לא היתה לנו ברירה. אבל למרות שקיצצנו, השתדלנו לפגוע רק במקומות שבהם החיילים לא ירגישו. למשל, קיצצנו ארוחות בוקר וערב בבסיסים עורפיים שבהם ממילא החיילים נמצאים בבית בשעות האלה. חוץ מזה, אנחנו עוקבים היום אחר מספר החיילים שנמצאים בכל בסיס בפועל, בניגוד לאלה הרשומים רק על הנייר, ושולחים כמויות מזון שמותאמות לכך, כדי למנוע ככל האפשר את עודפי המזון הרבים שנזרקים".
נושא מטריד אחר לגבי המזון של החיילים הוא ההחלטה העקרונית של צה"ל לפטר את כל נגדי המטבח ולשכור בשנים הקרובות חברות הסעדה שיספקו אוכל מחומם במגשיות.
אתה שלם עם התוכנית? היא לא יכולה לגרום לכך שהחיילים יקבלו אוכל תפל כמו במטוסים? ובכלל, מה יהיה על הטאץ' האישי של נגדי המטבח אם האוכל יהפוך לתעשייתי?
"הצבא ממשיך לצעוד על קיבתו ואני יכול להגיד שהמגמה, של רכישת שירותים מחוץ לצה"ל היא לא רק בתחום המזון אלא גם בתחומים נוספים, כמו למשל באחסנת הטנקים במחסנים לשעת חירום. הכל נובע מבעיית תקציב. הפרויקט לרכישת מזון מחברות חיצוניות נמצא בתחילת הדרך ואני לא יודע מה יקרה איתו בסוף. אם הפרויקט באמת יתממש, אני יכול להבטיח שנושא התזונה לא ייפגע. אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו דורשים מהקבלנים האזרחים. אבל אם אתה שואל אותי אם האוכל יהיה טעים באותה מידה כמו זה של נגדי המטבח, אני יכול רק לקוות שכך יהיה. סביר להניח שלא יהיה טאץ' אישי, כי אי אפשר להשוות בין בישול למאה חיילים לבין בישול לאלפי חיילים במקביל, שחייב להיות אחיד".
אז את הטבחים המקצועיים אולי לא תשאיר בצה"ל, אבל יש לך חלק ניכר בהכנסת נשים לתפקידי קצינות במערך הלוגיסטיקה.
"יש אצלנו שוויון מלא בין המינים. הוא בא לידי ביטוי לא רק בהצהרות אלא גם במספרים. למשל, מתוך 14 קצינים שהחלטתי לקדם בשנה האחרונה לדרגת סגן אלוף, שבע הן נשים, ואחת אפילו עברה את כל תפקידי הלוגיסטיקה בשטח, מהגדוד ועד לחטיבה. זו בדיוק מהות השוויון".
תא"ל מורנו מעשן מרלבורו בשרשרת. על הקיר בלשכתו, שאותה יפנה בקרוב, תלויה תמונה של האלוף נחמיה תמרי ז"ל שהיה אחד ממפקדיו בצנחנים. על השולחן מונח ספר תהילים עם הקדשה מרגשת של החיילת מלי שמאי ז"ל. מלי, חולת סרטן, היתה אחות של חיילת ששימשה המזכירה של מורנו כשהיה קצין הלוגיסטיקה בפיקוד הדרום. לבקשת האחות שיכנע בשנה שעברה את חיל הרפואה לגייס את מלי למרות מחלתה. תוך כדי השירות החמירה מאוד מחלתה של מלי, ומורנו ליווה באופן אישי את מאבקה לחיים, ממש עד שנפטרה.
כיום הוא גר עם משפחתו בדירה בשכונה המטופחת נווה סביון הסמוכה לאור יהודה, אבל עד לפני כמה שנים התגורר בדירת שיכון בשכונה מוזנחת של העיר, שאינה טובה בהרבה מהדירה שבה גדל בקריית שלום. "באופן אישי לא הפריע לי שמתחת לחלון שלי בדירה ההיא היתה משפחת עולים בוכרים שבישלה בקביעות עופות", אומר מורנו, "אבל בשלב מסוים, כשבא לבקר אותי בבית קצין בדרגת סגן אלוף, הוא שאל בהלם: 'אתה בטוח שפה אתה גר?', אז החלטתי שבכל זאת הגיע הזמן לעשות שינוי ולעבור דירה".
אבל גם אז מורנו לא חשב לרגע לעזוב את אור יהודה. לדבריו, יש לו קשר מיוחד לעיר, שבא לידי ביטוי גם לפני כמה שנים, כאשר ראש אגף כוח האדם באותה תקופה, האלוף יהודה (יודק'ה) שגב, זימן אותו לשיחה דיסקרטית. "יודק" ה אמר לי שלפי הנתונים של צה"ל, אחוזי הגיוס באור יהודה הם הכי נמוכים בארץ וביקש ממני, כתושב העיר, לפעול כדי להעלות את המוטיבציה של בני הנוער לגיוס. לבקשתו, עברתי מבית ספר לבית ספר ואמרתי לנערים שמי שלא יתגייס עלול למצוא את עצמו בפשע, בעוד שהצבא יכול לתת להם הזדמנות להתקדם כמו שאני קיבלתי. ביקשתי אפילו מנערים שעדיין מתלבטים אם להתגייס או להוציא פטור להגיע אלי הביתה ומצאתי את עצמי יושב עם תלמידים בשיחות שכנוע עד לשעות הקטנות של הלילה.
באותה תקופה כל העיר נרתמה למשימה ולשמחתי היו למהלך תוצאות טובות. כיום אחוזי הגיוס באור יהודה כבר נורמליים, אבל אני ממשיך לנסות לשכנע כל נער שאני פוגש להתגייס".
מה היית עושה היום אילו לא היית מקבל צ'אנס מהצבא?
"אין לי מושג,אבל אני יודע שהרקע שלי מאוד השפיע. אומרים שמי שלא ידע מצוקה לא יכול להבין את משמעותה וכנראה שזה נכון. גם בצבא יש הרבה אנשים שמדברים על המצוקה, אבל הם לעולם לא יוכלו להבין את משמעותה באמת. אולי בגלל שאני חוויתי את כל הקושי על בשרי זה גרם לי להילחם על כל חייל ונער, ולשכנע אותם שהצבא זה המקום בשבילם. כדי לצאת ממצוקה צריך הזדמנות,אבל גם הרבה יוזמה. אני לא ויתרתי גם כשסגרו בפני את הדלת ולא נשארתי נגד, למרות שמבחינה אישית זה היה יכול להיות נוח מאוד".
למה בעצם נלחמת? היית צריך להוכיח משהו למישהו?
"קודם הוכחתי לעצמי שאני יכול. עכשיו אני רוצה לשכנע שכמעט בכל אחד טמון הפוטנציאל להצליח. יש הרבה אנשים שהפוטנציאל שלהם נותר חבוי בגלל הנסיבות שבהן גדלו. מוסר ההשכל שלי הוא שצה"ל עדיין מהווה כור היתוך אמיתי, ומי שחולם, מנסה ומתמודד, בסופו של דבר יגיע למטרה שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
