מעזה ועד היום
יונתן החשמונאי היה היהודי הראשון שכבש אותה. יגאל אלון ויצחק רבין קבעו שהיא חלק מהמדינה. לנצח. כבר 2,150 שנה, עם הפסקות קצרות, חיים יהודים בעזה. ספר חדש, חוזר אל השורשים
עזה אמנם מוזכרת בתנ"ך כאחת מחמש ערי הפלשתים, ובתקופת המחבל המתאבד הראשון שמשון הגיבור אף היתה לבכירה שבחמש, אבל מאז ימי החשמונאים ישבו בה, לסירוגין, יהודים. הסיבה העיקרית, להערכת החוקרים, היתה נעוצה ב"דרך הבשמים" העתיקה שהוליכה מחצי האי ערב לנמל עזה, שעליה נעו שיירות הסחר הנבטיות. במילים אחרות, הנטייה היהודית לסחור הובילה את שושלת בית חשמונאי לשים ידה על התבלינים והבשמים שעשו דרכם מערבה לערי הים התיכון.
הרבה לפני שחטיבת הרגלים של דוד אלעזר (דדו) טיהרה את עזה במבצע קדש (56') היה אחיו של יהודה המכבי, יונתן החשמונאי, ליהודי הראשון שכבש את העיר. זה היה בשנת 145 לפנה"ס. אז גם החל שמעון החשמונאי, אחיו של יונתן, ליישב בה יהודים. ב-50 השנה הבאות התרופפה שליטת החשמונאים בעיר, עד שבא אלכסנדר ינאי והטיל על עזה מצור בן שנה. בסוף המצור אילץ ינאי את התושבים שנותרו בחיים להתגייר.
אבל הימים הם ימי הכיבוש הרומי בארץ ישראל, ובשנת 61 לפנה"ס הפך מושל סוריה, גביניוס, לראשון שגירש יהודים מחבל הארץ הזה.
העדויות הבאות המוזכרות בספרו של הוברמן מעידות על קהילה יהודית גדולה וחזקה בימי המשנה והתלמוד, היינו במאות השלישית והרביעית לספירה. בשנת 324 עלה ברומא לכס הקיסרות קונסטנטינוס, הקיסר הנוצרי הראשון. בהתאם לדתו של קונסטנטינוס, החלו חייליו הרומאים לבנות כנסיות בכל רחבי הממלכה, וכך גם בעזה. אלא שהקהילה היהודית המבוססת הרסה את יסודות הכנסייה בכל פעם שניסו הרומאים להקימה. הקיסר ויתר על עזה, ובמקום זאת החליט לשקם את העיר הקדומה עזה-מיומס (עזה-ים) ולהקים בה יישוב נקי מיהודים. גם זה לא הצליח, והסיבה, שוב, היתה המסחר הער שהתנהל בעזה-ים. איפה שיש מסחר, כותב הוברמן, יש גם סוחרים, וכשיש סוחרים יש גם יהודים.
300 שנה אחר כך אנחנו מגלים כי לא רק שבעזה ישבו יהודים, אלא שהעיר קיבלה חשיבות כשל ירושלים עצמה בתקופה שבה נאסרה עליית יהודים לעיר. "ולא היה אחד מישראל יכול לבוא (לירושלים) ", כתב הקראי סהל בן-מצליח בן המאה העשירית, "והיו היהודים אשר במזרח באים אל מדינת מעזיה (טבריה) להתפלל שם. במערב היו באים אל מדינת עזה". במקור קראי אחר נכתב: "כי לא יכלו לבוא אל ירושלים ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לראות המקדש".
המלחמות בין מצרים לסוריה בתקופה המוסלמית הראשונה, ואחר כך התקפות הסלג'וקים על הארץ, הסבו נזקים כבדים לעיר, על כל יושביה.כשכבשו הצלבנים את ארץ ישראל בשנת 1099 הם מצאו עיר שוממה. ב-1149 הורה המלך הצלבני באלדווין להקים את העיר מחדש, אך בעדויות הנוסעים היהודים החשובים מהמאה ה-12 ( בנימין מטודלה ופתחיה מרגנשבורג) לא מוזכרים יהודי עזה. הסברה הרווחת היא שפשוט לא היו יהודים בעזה באותה תקופה, אם כי החוקר יצחק בן-צבי (הנשיא השני) העלה את הסברה כי כשבאלדווין חידש את העיר כן חיו בה יהודים. זאת לפי עדויות שמצא בן-צבי על חידוש היישוב השומרוני בעיר באותה תקופה, ומתוך הידיעה כי שתי העדות התגוררו לעתים באותם המקומות.
כך או כך, הרי שמאמצע המאה ה-13, עת כבשו הממלוכים את הארץ, ידעו העיר ויהודיה תקופת פריחה אדירה. העיר כולה התפתחה והגיעה לגודלה של אלכסנדריה, ואילו הקהילה היהודית שבה היתה גדולה מזו של ירושלים. כך תיאר הבנקאי מפירנצה, רבי משולם מוולטורה, את ביקורו באזור בשנת 1481: " עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה ופירותיה משובחים מאוד. ולשם נמצא לחם טוב ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. . . וכמו ס' (60) בעלי בתים יהודים, וכמו כן ד' בעלי בתים שומרונים והים יושבים בשיפוע הארץ". עוד עולה מתיאוריו של הבנקאי האיטלקי כי יהודי המקום ידעו להראות את המקום שבו מתה נפשו של שמשון עם הפלשתים, ולמעשה התגוררו לא רחוק משם (כשמינית המייל).
עם גירוש יהדות ספרד ב-1492 הגיעו רבים לארץ ישראל והגדילו את הקהילה בעזה. פחות מ-20 שנה אחר כך כבשו הטורקים את הארץ והחל גל עלייה גדול לעיר. מסמכים מהארכיון הממלכתי בקושטא מלמדים כי בשנת 1548 חיו בעיר 116 משפחות יהודיות ועוד חמישה רווקים. עיסוקיהם המרכזיים באותה תקופה: מסחר, צורפות ומעט חקלאות.
לאחר תקופת דעיכה מסוימת שוב פרחה הקהילה היהודית בעזה במאה ה-17, בימיו של רבי ישראל נג'ארה, הפייטן המפורסם. נג'ארה חיבר את ספר הפיוטים "זמירות ישראל" ובו הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום בליל שבת, הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים.
אבל הקהילה שבנו הרבנים לבית נג'ארה עתידה היתה להתרסק כמעט, וזאת בשל יהודי בשם נתן בנימין בן אלישע חיים אשכנזי, הידוע יותר בכינויו נתן העזתי. נתן הקדיש את רוב זמנו ללימודי קבלה, והיה ידוע באותה תקופה כמי שיכול לראות את נפש האדם ובעיקר לרפאה. לכן הגיע אליו באחד הימים יהודי טורקי שסבל כנראה ממה שמכונה היום מאניה דיפרסיה. לאיש קראו שבתי צבי.
שבתי צבי כנראה חשב כבר קודם שהוא המשיח, אבל נתן העזתי לא רק שלא ריפא אותו מהזיותיו, אלא שכנע אותו שאכן הוא הוא משיח בן דוד. בליל שבועות 1660 (או 1665) עמד נתן העזתי בבית הכנסת בעזה והכריז: "זהו מושיען של ישראל משיח אלוהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "חי מלכנו שבתי לעולם".
עזה הפכה למרכז תעמולת השבתאות בארץ ובעולם כולו. נתן העזתי שלח ממנה מכתבים לכל העולם ובהם בישר על הופעתו של המשיח וזירז את העם לצום ולחזור בתשובה. אחרי שרבני ירושלים החרימו את שבתי צבי, פירסם נתן את נבואתו כי ירושלים חדלה להיות עיר הקודש וכבודה ניתן לעזה. תנועת השבתאות, כידוע, כמעט המיטה אסון על היהדות כולה, וכך היה בעיקר בעזה.
יהודים עוד ישבו בעיר במאה ה-18, עד שהגיע לאזור הקיסר הצרפתי נפוליאון בשנת 1799. חיילי נפוליאון החזיקו בעיר
חלפו 50 שנה עד שהגיע לבקר בארץ אחד מראשי חובבי ציון ברוסיה, זאב קלונימוס ויסוצקי. כן, זה מהתה. ויסוצקי דאג ליהודים הרוסים הרבים שבאו ארצה במסגרת העלייה הראשונה והציע למנהיגי היהודים בארץ (כמו אליעזר רוקח, אליעזר בן-יהודה) להקים יישובים עירוניים בערים ערביות. בשנת 1886 יצא לעזה גרעין יהודי מיפו בראשותם של אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים. עד מהרה התבסס היישוב היהודי בעזה, מנה עשרות משפחות, שלושה בתי כנסת, שני שוחטים, בית קברות ומקווה טהרה.
ב-1908 ביקר חכם נסים אלקיים בירושלים ונפגש שם עם אליעזר בן-יהודה. אלקיים הציע לו לפתוח בית ספר עברי בעזה, וזה אכן הוקם שנתיים אחר כך. ב-1914 אפילו פתח אפ"ק (אנגלו-פלשתינה בנק) סניף בעיר, אבל בסוף אותה שנה שוב נאלצו היהודים לעזוב את העיר, וזאת בשל המלחמה שהתרגשה על העולם, מלחמת העולם הראשונה. בשנות המלחמה הראשונות גירשו הטורקים רק את היהודים שהיו נתיני מדינות אויב (אנגליה, צרפת), אך לקראת סוף המלחמה, כשהחזית התקרבה לעזה, גירשו הטורקים את כל תושבי העיר.
רק בשנת 1919, כשהבריטים כבר שלטו בארץ, החלו יהודים חוזרים לעזה, אם כי לא בהמוניהם. כעבור שנתיים, בפרעות תרפ"א, עזבו שוב היהודים וחזרו אחרי חודשיים, כשנרגעו הרוחות. כשהחלו פרעות תרפ"ט של ערביי הארץ ביהודיה, פינו הבריטים את 50 היהודים מעזה לתל אביב, וכך שפר גורלם מזה של אחיהם בחברון, בירושלים ובמוצא. מאז לא ישבו עוד יהודים בעיר עזה, אך לחבל הארץ המכונה היום רצועת עזה הם עוד ישובו.
במוצאי יום כיפור של שנת 46' העלו ההנהגה הציונית ומפקדת ההגנה 11 נקודות יישוב חדשות באזור הנגב, בתגובה לתוכנית מוריסון שאיימה לקרוע את הנגב מהמדינה שעתידה לקום. אחת הנקודות היתה בכפר דרום, שעלה לקרקע באותו לילה בפאתי העיירה דיר אל-בלאח שברצועה.
הקיבוץ הדתי כפר דרום (מקור השם בתלמוד) התקיים כשנה וחצי, עד שנת תש"ח. במלחמת השחרור עמדו מגיני היישוב זמן רב מול התקפות הצבא המצרי, אך לבסוף, בהוראת המטכ"ל, נטשו.
פחות מעשר שנים אחר כך הצליח צה"ל לכבוש את חצי האי סיני ואת רצועת עזה במבצע קדש. הנח"ל מיהר להקים היאחזות ליד רפיח, במטרה להפוך אותה לקיבוץ דתי. הנח"לאים גידלו במקום 350 תרנגולות, 80 כבשים ושמונה פרות. אלף דונם נחרשו, ב-60 מהם נזרעו ירקות. בסוכנות היהודית כבר השלימו את ההכנות לאזרוח "נח"ל רפיח", אבל אז מחליט בן-גוריון, תחת לחצן הכבד של המעצמות, לסגת מסיני והרצועה. ההתיישבות בנח"ל רפיח נשמרה בסוד שנים ארוכות בהוראת הצנזורה הצבאית.
חולפות להן עוד עשר שנים וצה"ל שוב כובש את הרצועה במלחמת ששת הימים. ראש הממשלה לוי אשכול היה חלוק בדעתו לגבי השטחים שנכבשו. "אנחנו רוצים רק את הנדוניה - בלי הכלה", אמר אשכול, כשהנדוניה היא השטחים והכלה היא הפלשתינים. ממשלתו של אשכול החליטה עשרה ימים לאחר תום המלחמה כי היא מוכנה לנסיגה מלאה לגבול הבינלאומי בגזרות מצרים וסוריה. לגבי רצועת עזה, שלפי הגבול הבינלאומי לא נחשבה שטח מצרי, אמר אשכול: "עזה לא תחזור עוד למצרים".
כחודש לאחר המלחמה הגיש לממשלה השר יגאל אלון מסמך הנושא את הכותרת "עתיד השטחים ודרכי הטיפול בפליטים". המסמך מוכר יותר כ"תוכנית אלון" והוא זה שהכתיב בשנים הראשונות את אופי ההתיישבות ביש"ע. בסעיף 7 במסמך אלון נכתב: "רצועת עזה תהיה חלק בלתי נפרד מישראל על תושביה הקבועים. חיבורה הרשמי לישראל יהיה רק לאחר שפליטי הרצועה ישוקמו מחוצה לה, עד אז יהיה לרצועה מעמד של אזור כיבוש".
בספטמבר67' מינה אשכול ועדת פרופסורים שתמצא פתרונות לבעיית הפליטים. תחת הסיווג "סודי" נכתב בדוח הוועדה כי "המערכת הכלכלית של הרצועה תשולב בזו של ישראל", " מים יוקצו לרצועה ממקורותיה של ישראל לכיסוי שאיבת היתר" ו"יוקמו ארבעה-חמישה יישובים יהודים בעיקר בסביבות רפיח". המטרה של הסעיף האחרון היתה ברורה, כותב הוברמן: להקים חיץ יהודי בין סיני לרצועה.
במהלך השנה הראשונה לגבולותיה החדשים של המדינה הוקמו היאחזויות נח"ל ברמת הגולן ובבקעת הירדן, וחודש היישוב היהודי בגוש עציון ובחברון (שלא ביוזמת הממשלה). למרות שברצועה אותרו ארבעה שטחים גדולים ולא מיושבים, התעכבה העלייה לקרקע. במאי68' הציע יגאל אלון לממשלה להקים שני יישובים "בין במתכונת היאחזויות נח"ל ובין במתכונת יישובים אזרחיים בין רפיח לבין העיר עזה". וכך נימק אלון את ההצעה: "להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות בטחונית רבה לנוכחות יהודית בלבה של עזה".
עוד שנה עברה, התיישבות בעזה עוד לא קמה, ובינתיים החל הטרור להרים ראשו. ביולי69' מבקש אלון משר החקלאות חיים גבתי חוות דעת בקשר להקמת שתי משבצות: האחת באזור אבו מדיאן (לימים נצרים) והשנייה באזור סמיירי (לימים נצר חזני). את תשובתו של גבתי הביא מתאם פעולות צה"ל בשטחים, האלוף שלמה גזית: השר מתנגד להקמת התיישבות חקלאית באזורים אלה כל עוד לא הובטחה האפשרות לספק מים בכמויות הדרושות. בנושא המדיני-בטחוני לא היו ספקות. גזית: "בשל ההתפתחויות הבטחוניות האחרונות רואים במערכת הביטחון עניין רב בהקמת שתי היאחזויות בהקדם האפשרי בשל המשמעות המדינית שעשויה להיות לצעד כזה על תושבי הרצועה".
ההתפתחויות הבטחוניות שעליהן מדבר האלוף גזית הן עליית הטרור. מערכת הביטחון שעליה מדבר גזית היא אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון.
הקו המוביל במחשבה על התיישבות ברצועה היה אחד, כותב הוברמן: לשבור את הרצף הערבי וליצור נוכחות יהודית אזרחית, שתגרור, כמובן, נוכחות ביטחונית-צבאית. התוכנית היתה לשלוח "יד של התיישבות" מישראל לתוך חבל עזה.
בידו של אדם חמש אצבעות ואלו הן: 1. גוש בצפון הרצועה (לימים ניסנית, אלי סיני ודוגית) שיפריד בין הרצועה לדרום חוף אשקלון; 2. אזור אבו מדיאן (לימים נצרים) שיחצוץ בין עזה לדיר אל-בלאח; 3. גוש יישובים (לימים כפר דרום, נצר חזני, קטיף וגני טל) שיוקם בין דיר אלבלאח לחאן יונס; 4. גוש יישובים (לימים מורג, בדולח, גדיד, גן אור, בני עצמון, פאת שדה ורפיח ים) שיוצב בין חאן יונס לרפיח; 5. גוש יישובים בפתחת רפיח (לימים חבל ימית) שנועד לנתק את הרצועה מצפון סיני.
בינואר 70' עדיין לא ישבו יהודים בעזה, אבל הממשלה מינתה "ועדת שרים לענייני התיישבות". יושב הראש הראשון היה יגאל אלון. בסוף פברואר אותה שנה דנה הוועדה בנושא ההתיישבות בחבל עזה. על הפרק: הקמת שתי היאחזויות נח"ל. אלון תמך בהצעה. שר החקלאות גבתי התנגד משיקולי מים (שאיבה לא מבוקרת בימי המצרים כמעט שייבשה כליל את הרצועה).
גם מתאם הפעולות בשטחים,שלמה גזית,התנגד." השיקול הוא בהחלט לא בטחוני. מבחינה בטחונית זו קטסטרופה להכניס את שני היישובים הללו ללב הרצועה. בשיקול מדיני-בטחוני צריך לתת מכת חשמל לרצועה ולהראות להם היכן אנו ואיפה הם".
הוועדה התפזרה ללא החלטה, רק כדי לשוב ולדון באותו נושא ארבעה חודשים אחר כך. גזית שוב התנגד: "שתי ההיאחזויות לא באות לפתור בעיה בטחונית אלא כמעט ליצור בעיה כזו. הסיבה שאנו מחייבים הקמת היישובים היא פוליטית-פסיכולוגית ובראש ובראשונה - פוליטית. אנחנו טוענים כבר שלוש שנים, שעזה לא תחזור להיות תחת שלטון מצרי, אך כמעט לא עשינו דבר כדי לבסס את האמירה הזו. מבחינה זו, היאחזות אחת ברצועה יש לה משקל של הרבה אמירות. . . אנחנו צריכים ליצור אלמנט מקומי (ערבי), שיהיה לו רצון כן להשתלבות בישראל".
שר החקלאות גבתי נטל את רשות הדיבור: "התוכנית איננה נראית לי. שמעתי מפי אנשי הביטחון דעה שונה מזו של גזית. אלו טענו, שחשיבות ההיאחזות היא בטחונית ולא פוליטית. אריאל שרון ממליץ על ההיאחזות מתוך התלהבות, בנימוק שהדבר דרוש מבחינה בטחונית וגם כדי להתחיל לגמול את ערביי רצועת עזה מן האשליה, שאנו עתידים לצאת משם".
שלושה חודשים אחרי הדיון הזה, ב-13 בספטמבר70', החליטה ממשלת ישראל להקים שתי היאחזויות נח"ל ברצועה: האחת באבו מדיאן (נצרים) והשנייה חידוש היישוב בכפר דרום.
פחות מחודש אחרי החלטת הממשלה נערך בכפר דרום טקס צנוע שבישר על הקמת היאחזות נח"ל במקום. לטקס, שהתקיים בי"א בחשון (תאריך זהה לעליית 11 הנקודות), הגיעו נרגשים רבים מתושבי הקיבוץ שנאלצו לנטוש אותו ב-46'. מחשש לתגובות בעולם, החליטה ישראל לערוך את הטקס בשקט ואסרה סיקור תקשורתי.
בסוף נובמבר כבר הגיעו המונים לטקס הרשמי שנערך במקום. האות לפתיחת הטקס ניתן בתקיעת חצוצרה, עת הגיע למקום אלוף הפיקוד אריק שרון. "משמעות כפולה לנח"ל כפר דרום", נאם ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, משה נצר. "זהו מאחז וחידוש יישוב כאחד. העקשנות והאמונה ניצחו". גם אברהם דיאמנט, מי שהיה מפקד האזור במלחמת השחרור, היה נרגש: "הלב מלא וגדוש. בשם הלוחמים מאז. . . אני רוצה לברך את הצעירים. אנו חשים שהם בנינו".
בינואר71' זועזעה המדינה מפיגוע רצחני בעזה. משפחת ארויו נסעה בבוקר שבת ברחוב הראשי של עזה, כשמחבל הטיל רימון יד אל תוך הרכב. שני הילדים שישבו מאחור, בני חמש ושבע, נהרגו. האם נפצעה קשה. הוברמן כותב כי זו היתה נקודת המפנה ביחסו של צה"ל למחבלים. פיקוד הדרום של שרון יצא לפעילות מואצת להדברת הטרור, ואילו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל חיים בר-לב דרשו להחיש את ההתיישבות ברצועה.
בחודש יולי אותה שנה לקח שרון לסיור ברצועה את השרים יגאל אלון וישראל גלילי. השלושה נחתו עם מסוק על דיונה גבוהה במרכז הרצועה (לימים נצרים). שרון שטח בפני שני השרים חובבי ההתיישבות את תוכנית הקמת המאחזים שהכין, בתקווה שאלו יהפכו בעתיד ליישובי קבע. עיניהם של השרים, כותב הוברמן על סמך שיחה עם שרון, נצצו וברקו ככל שהאלוף המשיך והפליג בפרטי ההצעה.
ברוח שרון החלה אותו זמן להתגבש תוכנית האב לרצועת עזה וצפון סיני. באוקטובר 72' סיימה הוועדה את הדוח שלה, בן 200 העמודים. המסמך סווג כסודי. המילה "אצבעות" לא הוזכרה בדוח, אך רוחו היא רוח תוכנית האצבעות של שרון. הכוונה לשבור את הרצף הערבי, לעומת זאת, צוינה שם במפורש.
עוד לפני שסוכם המסמך, נערך בלשכתו של שר הביטחון דיין דיון חשוב על עתיד הרצועה. לדיון הוזמנו אנשים רבים, ביניהם אלוף פיקוד דרום שרון ואלוף פיקוד מרכז רחבעם זאבי. יושב ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות, יחיאל אדמוני, העדיף קודם כל להקים יישובים בפתחת רפיח ובחאן יונס. דיין דחה אותו והעדיף את עמדתם של שרון וגנדי להקים תחילה יישובים בתוך הרצועה עצמה. "לאור חשיבות ההתיישבות היהודית ברצועה, אני מוכן להסכים להקמת היאחזויות נח"ל ברצועה גם אם עתידן כיישובים לא ברור עדיין ויהיה צורך לפרק אחת או שתיים מהן", פסק דיין.
בסוף שנת 71' אושרה הקמת היאחזות אבו מדיאן (נצרים) על אותה דיונת חול גבוהה שממנה השקיפו שרון, אלון וגלילי על הרצועה. אבל שרון לא זכה לחנוך את ההיאחזות החדשה, כיוון שבתחילת 72' החליט דיין להעביר את רצועת עזה מפיקוד דרום (שרון) לפיקוד מרכז (גנדי). " אתה נאבק על הערכים בערך כמו אריק", אמר דיין לגנדי, "אבל אצלך אני יודע שכשאני גומר להציג לך את הנושא ואתה גומר לצעוק את כל הצהרות ההתנגדות שלך, מתקבלת החלטה, ואתה מבצע אותה לא רק כלשונה אלא גם כרוחה. עם החבר שלך אריק זה לא עובד". גנדי ניסה להתנגד, אך דיין היה נחוש.
גנדי היה זה שנתן להתנחלות המפורסמת ביותר בעולם את שמה, נצרים, עיברות שם מחנה הפליטים הסמוך נוציראת. אלא שפתאום הכל השתבש. יומיים לפני העלייה לקרקע סייר גנדי במקום ועיניו חשכו. אנשי הסוכנות העלו את דחפוריהם על הדיונה הגדולה שיועדה להיאחזות, ובמקום נקודת תצפית על כביש עזה-רפיח וצומת חארת דארג', גילה האלוף "מגרש כדורגל" ענק נמוך בעשרה מטרים מהגובה המקורי.
גנדי דרש או להחזיר את הדיונה (בלתי אפשרי) או לדחות את טקס העלייה לקרקע ולמצוא מקום אחר באזור, גבוה יותר. דיין ביטל אותו, נצרים עלתה בבוקר פורים72'. שלושה ימים אחר כך פתר גנדי את הבעיה: הוא הורה ליישר את כל דיונות החול מסביב לנצרים כדי לאפשר תצפית לכל עבר.
למרות שכל תנועות הנוער וההתיישבות, כולל השומר הצעיר, רבו ביניהן על הזכות להיאחז בנצרים, היו כאלה שהתנגדו למהלך כבר ב-72'. קיבוץ כרם שלום פירסם את גילוי הדעת הבא: "ביום. . . עלו היאחזויות נצרים ומורג על הקרקע. מקרקע זו נושלו לפני פחות משנה התושבים הערבים שלהם שייכת הקרקע. אלו הן חוליות נוספות בשלשלת הסיפוח הזוחל שבו לוקח הנח"ל חלק נכבד ביותר תחת המסווה של'התיישבות ביטחונית'".
את שורשי ההתנגדות לישיבה בעזה ניתן למצוא גם בדוח ביקור של קציני נח"ל בנצרים באמצע שנות השבעים: "הנח"לאים אינם מבינים למה קיימת ההיאחזות. לא רואים עצמם כשייכים למקום, ושאלתם היא מדוע עליהם לשבת בשטחים. הבנות מרגישות עצמן מבוזבזות. הבנים לא מרגישים עצמם חיילים לכל דבר. הם לא מבינים מדוע עליהם לשבת שם".
מלחמת יום הכיפורים לא הביאה לשינוי מהותי בגישת הממשלה, עדיין בראשות העבודה, להתיישבות בעזה. רק איחוד הקבוצות והקיבוצים שינה את עמדתו ומשך ידיו מהמגמה לאזרח את היאחזות מורג. "האפשרות לקבוע כיום עובדות ברצועה מוטלת בספק לנוכח תגובת העולם הרחב, ולא רק מתוך חשש פנימי וחוסר ידיעה ברורה בדבר גורל הרצועה הרצוי לנו", כתב אברהם כץ-עוז, מבכירי התנועה, באיגרת לחבריו בפברואר 74'.
בתחילת שנת 77', לקראת איזרוח היאחזות "קטיף" של אז ומעבר המתיישבים מכפר דרום לנקודה החדשה, ניגש אליעזר אבטבי, ח"כ מהמפד"ל, לראש הממשלה דאז יצחק רבין, וביקש ממנו לקרוא את המושב החדש על שמו של מיכאל חזני ז"ל, אבי ההתיישבות הדתית. רבין, שזכר בלבו את שר הסעד לשעבר, הסכים מיד. כך בא לעולם השם "נצר חזני".
לטקס האיזרוח בפברואר 77' הגיע רבין בעצמו, עם עוד 2,000 אורחים, קצינים בכירים ולוחמים ותיקים. ראש הממשלה עלה לשאת דברים: "זהו יום גדול למדינה ולהתיישבות, יום המסמל את ביסוס אחיזתנו באזור, שמאז מלחמת ששת הימים נעשה לחלק בלתי נפרד מהמדינה ומבטחונה". אחרי הטקס קבע רבין את המזוזה הראשונה על פתח אחד הבתים עם בנו של השר המנוח חזני.
תשע שנים אחר כך, והוא שר הביטחון בממשלת שמעון פרס, ביקר רבין בגוש קטיף ואמר למתיישבים: "כמו לפני תשע שנים, כאשר הייתי כאן בחנוכת היישוב הראשון נצר חזני כראש הממשלה, כך גם היום אני מאמין שלאזור הזה יש עתיד התיישבותי, כלכלי, חברתי ותפקיד בטחוני, והוא חייב להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל".
שיחות השלום בין ישראל למצרים ותוכנית האוטונומיה של בגין הובילו להקפאה רשמית של הבנייה ביש"ע, אך לחצם של המתיישבים הניע את שר הביטחון עזר ויצמן לאשר את עלייתה לקרקע של היאחזות קטיף ו'. במקביל, גיבש השר אריק שרון תוכנית להקמת גוש יישובים בצפון הרצועה (גוש זיקים) והקמת מושב גדיד.
בינתיים עולים עוד ועוד יישובים על הקרקע ומוקמת מועצה אזורית חוף עזה. היאחזות נצרים מאוזרחת והופכת קיבוץ דתי.
לקראת הנסיגה מסיני החל ראש המועצה האזורית חוף עזה, ראובן רוזנבלט, "לתפור" את העברת ישיבת ימית והמושב עצמונה שבחבל ימית לחבל עזה. התוכנית יוצאת לפועל, ו-70 המתיישבים הראשונים בנוה דקלים מתגוררים במבנים שהובאו כמות שהם מימית. עבור ישיבת ימית מקימים מבנה ענק בצורת מגן דוד, שניטע בחולות נוה דקלים. "תבנה לנו בניין שאף טרקטוריסט לא יעז להוריד", ביקשו מהאדריכל בני הישיבה שפונו מסיני.
בצפון הרצועה עולה לקרקע אלי סיני, גם היא מורכבת בחלקה ממפוני ימית. ערב בחירות84' מאזרחת הממשלה שלושה יישובים נוספים בחבל עזה, מתוך חשש שמפלגת העבודה בראשות שמעון פרס תעלה לשלטון ותקפיא את הבנייה באזור. יום לפני הבחירות מאשרת ועדת שרים את הקמת דוגית בצפון החבל. הבחירות עוברות בשלום, מבחינתם של אנשי הימין, ועד מהרה עולה לקרקע התיישבות בודדים בשם "כפר ים". במקביל , הופכת כפר דרום מהיאחזות ליישוב אזרחי.
באמצע שנת86' מפרסם ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, נסים זווילי, הצעה לפנות את נצרים וליישב בה פליטים פלשתינים ממחנה קנדה. ההצעה עושה גלים ותוך שבוע יורדת מהשולחן.
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-87' גובר הטרור הפלשתיני בעזה נגד המתיישבים היהודים ונגד חיילי צה"ל. בתגובה עולה לקרקע תל קטיפא.
הסכם אוסלו ובעקבותיו "עזה ויריחו תחילה" משנים את פני הרצועה. צה"ל יוצא ממרכזי הערים ומוסר חלק נכבד מהצירים לידי הרשות הפלשתינית. במסגרת ההיערכות מחדש מבקש הצבא להעביר את מפקדת אוגדת עזה לנצרים, שם עומדים מבנים רבים ריקים. המתיישבים עושים לצבא תרגיל ומאכלסים במהירות את המבנים. התוכנית יורדת מהפרק. ראש הממשלה רבין מתחייב שלא לעקור את נצרים ממקומה.
זמן קצר לאחר הנסיגה מלבנון ושבועות בודדים לפני שראש הממשלה אהוד ברק יוצא לקמפ דיוויד, חונך שר השיכון שלו, יצחק לוי, שכונה חדשה בנצרים. כמה מתיישבים מחליטים להקים מאחז בשם כרם עצמונה. צה"ל מפנה אותם מהמקום, אך כעבור זמן מה הם חוזרים. זהו היישוב היהודי היחיד בחבל עזה שלא הוקם על ידי הממשלה.
בעקבות הפיגוע הקשה באוטובוס הילדים בכפר דרום בסוף שנת 2000, משתלטים מתיישבי הגוש על מבנים עתיקים ונטושים לחוף הים ומקימים במקום את שירת הים. זהו היישוב הצעיר ביותר בגוש.
פרק י"ט בספרו של הוברמן (פרק לא אחרון, כלשונו), נקרא "דיון סודי בחוות שקמים". הוברמן מביא שם את גרסתו של ח"כ צבי הנדל לאירועים שהובילו את ראש הממשלה שרון להכריז על התנתקות מחבל עזה. הטענות דומות לסיפורם של עפר שלח ורביב דרוקר בספר "בומרנג", ולפיהן שרון רקח את התוכנית כדי להוריד מעליו את פרשת השוחד באי היווני.
שאלתי את הוברמן האם לאור כל מה שגילה בספרו "שורשים בחולות" הוא חושב שאכן זהו סוף סיפור ההתיישבות היהודית בעזה. "לא", השיב נחרצות, "אני באמת מאמין בנס, שמשהו ישתבש והנסיגה לא תתבצע. והיה אם אני טועה, כי אני בסך הכל אדם ריאלי, גם אם נצא מחבל עזה, אני מאמין שההיסטוריה תגלגל ככה שעוד נשוב. זמביש ניסח פעם את חוק החשמ"ן: חוק שימור מסירות הנפש. לכל מקום שעמישראל מסר את נפשו שם, אנחנו עוד נחזור. לימית, אגב, לא נחזור, כי לא היתה שם מסירות נפש. זו היתה התיישבות של נהנתנים, רעועה אידאולוגית וערכית. לא זה המקרה בגוש קטיף".
נא להמתין לטעינת התגובות
