ירה ולא בכה
עדן נתן-זאדה אף פעם לא התלונן על שום דבר. הוא לא שיחק עם בני הדודים. לא התבדח עם תלמידים בתיכון. לא יצא עם בחורות. לא עישן. לא נהג. ילד סגפן ושתקן ממשפחה צנועה בשכונת רמת אליהו, המרוחקת מאידאולוגיה, מפנאטיות ומטרור. לכן הוריו כל כך הופתעו כששבר פתאום ימינה, נעלם וערק מצה"ל. מרב בטיטו-פריד התלוותה אל בני המשפחה, חברים בעירבון מוגבל, מספידים לרגע ואנשי היישוב תפוח, ומשרטטת את מתווה חייו של המחבל היהודי, מילדותו בראשון לציון עד להתפרצות הרצחנית והלינץ' בשפרעם
ספק אם יש עונש אכזרי יותר עבור אם, כל אמא של כל ילד, מלראות את הבן שלה מוכה למוות. דבי יושבת ומולה עדן זולג דם בידיים כפותות, קהל גדול של אנשים משליך עליו אבנים, בקבוקים, מוטות ברזל, מטלטלים אותו וגורמים למותו. "הוא לא צעק ולא בכה. שמת לב?", היא שואלת. "עדן שלי אף פעם לא התלונן, לא אמר שכואב לו, הוא לא ידע מה זה לבקש עזרה. תמיד הסתדר לבד. הוא היה ילד שאף פעם לא בכה. כמעט ולא הרגשתי איך הוא גדל, הוא היה תינוק כל כך שקט ורגוע''.
"כשעדן היה בן 11 יצאנו לפיקניק משפחתי", היא נזכרת. "הוא ישב מאחורה ולידו תרמוס עם מים רותחים שלקחנו איתנו. הזהרתי אותו שלא ילחץ בטעות על המכסה, כי אז הוא עלול לחטוף כווייה, והוא כל הזמן אמר, 'אמא אל תדאגי'. באיזשהו שלב הוא כנראה לא שם לב, והמים מהתרמוס נשפכו עליו. שאלתי אותו אם הכל בסדר, והוא אמר, 'לא קרה שום דבר, זה רק קצת מים'. כשעצרנו את המכונית, ניגשתי והרמתי לו את המכנס כדי לראות מה קרה. היתה לו שם שלפוחית ענקית. ילד אחר היה בוכה או מתלונן שכואב לו, אבל עדן לא. כשהייתי לוקחת אותו לרופא שיניים הוא ישב בשקט כל הטיפול, ולא זז. אף פעם לא אמר שהוא מפחד מהרופא, מעולם לא שמענו אותו בא בטענה או מקטר על משהו. הוא היה ילד מיוחד".
הילד המיוחד של דבי, שרצח את מישל בחוס, 56, את נאדר חאיק, 55, ואת האחיות דינה והזאר תורכי, שנעלם לפני חודש וחצי כאילו בלעה אותו האדמה ושמצא את מותו באוטובוס אחד לצד קורבנותיו, היה באמת יוצא דופן. ברמת-אליהו, שכונת בלוקים צפופה בשוליים הצפוניים של ראשון- לציון, עיר שבה כולם מכירים את כולם, לא ידעו בכלל מי זה עדן. "כשהודיעו בחדשות על המקרה, אנשים שאלו אותי, 'תגיד, מי זה?'", מספר יוגב לוי, חברו ללימודים של נתן-זאדה. "הוא גדל כאן כמוני, כמעט 20 שנה, אבל אף אחד לא ידע מיהו. בקושי יצא, כמעט ולא הסתובב בחוץ. הייתי צריך להזכיר למי ששאל אותי איך הוא נראה ואח של מי הוא, כדי שיידעו במי מדובר".
היית החבר הכי טוב שלו?
"תביני דבר אחד: לעדן לא היו חברים טובים ולא היו חברים קרובים. למדנו יחד 12 שנה, אהבתי אותו כבן אדם, אבל מעולם לא הייתי קרוב אליו, לא אני ולא אף אחד אחר. הוא היה אדם שקט ומופנם, ילד טוב שאף פעם לא שמעו אותו".
עדן נתן-זאדה נולד ב-9 ביולי 86' בבית החולים קפלן ברחובות במשקל 4.2 קילו. ביום ההולדת האחרון, כשאמו התקשרה לאחל מזל טוב, הוא אמר לה: "את טועה, אמא, זה לא יום ההולדת שלי. אני חוגג בתאריך העברי". היא קיבלה את השינוי הזה בהבנה, ממש כפי שקיבלה את שאר הדברים שהשתנו אצל הילד. הוא כבר לא אכל בכלים רגילים, רק בכלי פלסטיק, הוא לא נישק עוד את אמא שדחקה בו, 'אבל אני אמא, זה מותר', הוא לא שהה בבית החילוני שלו בחגים ובשבתות''.
"קיבלתי באהבה את השינויים האלה", מספרת האם, "בטח שלא כעסתי עליו. אם הבן שלי מאושר גם אני מאושרת. לפני חודש וחצי הייתי בחתונה חרדית, בכיתי מהתרגשות ואמרתי לאחותי: 'את רואה, כזאת חתונה בדיוק תהיה לעדן שלי'. השלמתי עם העובדה שהוא חזר בתשובה ועשיתי הכל כדי שירגיש נוח בבית".
על המגירות במטבח מודבקים פתקים שעליהם כתוב "חלב" ו"בשר", עדות אחרונה למאמץ המשפחתי להשאיר את הבן שהלך והתרחק, נסחף אל תוך החוויה הדתית החזקה שמספקת את כל התשובות הנחרצות לכל השאלות. דבי לא יודעת איך בדיוק התגלגל הילד שלה לכפר תפוח, היא אף פעם לא שמעה על מקום עם שם כזה.
אבל ג', חברו לכיתה, נזכר שבזמן שכל החבר'ה של השכבה חגגו בטיול השנתי האחרון באילת, עדן כבר בילה בתפוח. "יומיים לפני הטיול הוא סיפר לי שהוא נוסע לשבת בכפר תפוח והציע לי לבוא איתו לשם. סירבתי בעדינות, אמרתי לו שזה לא בשבילי, לא רציתי לנסוע לשם ולא הבנתי מה יש לו לחפש במקום הזה. זה נראה לי נורא משונה שילד בן 17 נוסע לבד למקום כזה''.
"כשכבר היינו באילת הוא התקשר אלי כדי לספר לי שהוא נהנה שם וטוב לו. זאת היתה הפעם הראשונה שלו בתפוח, וכשהוא חזר משם הוא סיפר, 'מקבלים שם את השבת בצורה מיוחדת שלא ראיתי אף פעם'. ראו עליו שהוא גילה משהו חדש, אבל גם אז הוא שמר על הבעת פנים שלא גילתה לך הרבה.
בשער היישוב תפוח שומרים חיילים במדים. הם אפילו לא מביטים בנו פעמיים ופותחים את השער. יודעים לזהות זרים, מודעים לחלוטין לכך שהשב"כ מנסה את כוחו בכל מיני דרכים ולך תדע מי אלה. אבל החברים של נתן-זאדה מהיישוב שונאים זרים, מתעבים את התקשורת ונהנים מאוד להרגיש צופני סוד ויודעי דבר. זאת הסיבה שביום הלוויה אי אפשר להסתובב ביישוב בלי להיתקל במנה גדושה של חשדנות המוטחת בפרצופך. השמועות מספרות על שלושה עיתונאים שלבשו את מדי המילואים שלהם וניסו להיכנס ליישוב, אבל זוהו מיידית ונשלחו חזרה לדרכם.
הופ, אנחנו בפנים. בתים צנועים, שלא לומר דלים ומוזנחים. אנשי תפוח, רובם מכל מקום, לא מוצאים עניין בזוטות כמו טיפוח הגינה או הדשא. הצבע השולט הוא צהוב של קוצים ואדמת בור. חלק מהבתים הם "בתי סוכנות" שהוטלאו שוב ושוב. לא מחזה מלבב. כשאנחנו שואלים, "איפה כאן הישיבה?", נתן-זאדה הרי למד כאן, אנחנו מקבלים מגוון תשובות: מ"איחרתם בשמונה שנים, הישיבה עברה לירושלים", או "אין כאן שום ישיבה", ועד "תפנו שמאלה בשביל, ותשאלו שם". אז יש בתפוח ישיבה או אין? הגרסה הרשמית היא שאין כרגע. אבל אנשי כהנא המתגוררים ביישוב מנסים כל הזמן לפתוח ישיבה כזו, שאכן קיימת, אך נסגרת לפרקים על ידי המשטרה והשב"כ.
היישוב תפוח, שהוקם בשנת 78', מורכב משלושה גרעינים קשים: תימנים, חב"דניקים וכהניסטים. כל אחת מהקבוצות מושכת חזק לכיוון שלה במטרה להגביר את כוחה בתוך הקהילה המונה כ-120 משפחות . עד לפני מספר שנים חי ביישוב בנימין כהנא, בנו של מאיר, שנרצח עם רעייתו טליה בפיגוע ירי. כהנא ג'וניור היה הרוח החיה בישיבה, ולאחר שנרצח היא פורקה, כמו גם משפחתו. ששת ילדי המשפחה חולקו בין משפחת הרצליך וכהנא לאחר מאבק משפטי ממושך.
מעל תפוח משקיפות שתי גבעות, מאחזים בלתי חוקיים שבהם מתגוררות מספר משפחות וכן נערים בודדים. נתן-זאדה, ככל הנראה, היה אחד מהם. על לוח המודעות ביישוב תלוי עותק ממכתב שהופץ לבתי התושבים לפני כניסת השבת: "לציבור התושבים שלום! בימים קשים אלו, כאשר יישובנו שוב נמצא בכותרות, הננו פונים לתושבי היישוב בקריאה שלא ליפול ברוחם ולהסתכל קדימה. אין זה מקרה ראשון וכנראה לא האחרון שבאופן אוטומטי יישובנו מותקף על ידי גורמים שונים בתקשורת המנסים להרוויח סיפור עסיסי. אנו רוצים להבהיר שעדן ז"ל תושב ראשון לציון ולא תושב כפר תפוח. חשוב שבימים אלו נתאחד ביחד ליצור חזית יישובית מאוחדת, ועל כן אנו מבקשים מהציבור מספר דברים: א. לכל פנייה של התקשורת על כל גווניה נא להפנות אותם לדובר היישוב משה מאירסדורף. ב. המזכירות תתכנס בע"ה בשבוע הקרוב ותדון באירוע ובהשלכותיו לטווח הקרוב והרחוק ובמקביל תעדכן את התושבים. בברכת שבת שלום, מזכירות היישוב".
בתוך המזכירות מבשר עמים ("עם" ברבים - מ.ב.פ) אהרוני, רכז הקליטה של היישוב, לחברי ועדת הקליטה ש"המשפחה שהיתה כאן ביום חמישי והתעניינה באפשרות לבוא ולגור ביישוב, הודיעה היום שהיא מתכוונת להמשיך את תהליך הקליטה למרות מה שקרה". הוא מבשר את הידיעה בגאווה. "אל תיפול רוחכם, אמרתי לכם שהמקרה הזה לא ישפיע על מי שבאמת רוצה לגור פה".
אהרוני תוהה מה פתאום הגעתי דווקא היום להתעניין באפשרות לגור ביישוב, ומתפלא ש"האירוע" לא הרתיע אותי. "אנחנו לא מכירים את הבחור הזה", הוא אומר. "כל אחד שרוצה לשנות מקום מגורים בתעודת הזהות יכול לעשות את זה. אם היה כתוב לו בתעודת הזהות שהוא תושב כפר תפוח, זה לא אומר שהוא תושב כאן, זה לא אומר שהוא עבר תהליך קליטה כמו שצריך לעבור כל מי שבא לגור פה".
אז הוא לא גר כאן בכלל? מה, הוא ישן פה ברחוב?
"לא. יש כאן אנשים טובים מכניסי אורחים שקיבלו אותו אליהם הביתה, כל פעם הוא ישן אצל מישהו אחר. היו לו כאן חברים בגילו, ובתקופות שהוא היה כאן הוא כבר מצא איפה לישון".
בדיעבד, אתם לא מצטערים שלא בדקתם מי זה הנער שמסתובב אצלכם? הוא יכול היה להשפיע על הילדים שלכם.
"ממש לא. את מכירה כל מי שמסתובב בעיר שבה את גרה?".
אבל ביישוב קטן זה אחרת, לא?
"הייתי צריך לגשת אליו ולברר מיהו? מה זה היה נותן לי? שום דבר! אם היו כותבים שהוא היה יוצא מראשון, אז הסיפור לא היה אטרקטיבי. תפוח זה כבר משהו אחר".
דמי שכירות של בית בתפוח הם 700 שקל בחודש, אבל הסיכוי למצוא היום בית פנוי הוא נמוך. אהרוני מספר שהתור של המשפחות הממתינות לעלות ליישוב הוא ארוך, ברוך השם. על אחד השבילים עומדת קבוצת נערים. הם מביטים במאלף כלבים שמריץ כלב הלוך וחזור, דוחק בו ללמוד את הפקודות.
בחודשים הקרובים תקום כאן ישיבה תחת זו שהיתה פעם ועברה לירושלים, ובינתיים, מספר יקותיאל, מי שיהיה המנהל האדמיניסטרטיבי של המוסד, שזה יהיה מקום לנערים "שרוצים ללמוד תורה, אבל לא מסוגלים לעשות את זה שמונה-תשע שעות רצופות ביום ולכן ילמדו גם לאלף כלבים ולרעות צאן".
על פני השטח הקוצני הכל נראה כרגיל, אבל שיחת חולין סטנדרטית מתגלגלת מיד לאירוע הרצח. גם אם אינך נחשד בעבירת עיתונאות חלילה, מיד שואלים אותך, 'למה באתם דווקא היום?'. גם יקותיאל מכיר את עדן, כמובן. "הוא היה מסתובב כאן. דיברתי איתו כמה פעמים ויעצתי לו שלא יבוא ללמוד פה, כי המקום הזה לא מתאים לו".
למה לא מתאים לו?
"כי אין לו אישיות של תלמיד ישיבה. הצעתי לבוא איתו לירושלים כדי למצוא לו ישיבה שתתאים לו יותר, רציתי שימצא את מקומו, אבל הוא התעקש ללמוד דווקא כאן. ידעתי שהוא עריק ושהוא לא רוצה בשום אופן ללכת לצבא, זה לא היה סוד, הוא היה נסער ולא הסתיר את הדעות שלו. הוא לא רצה להיות חלק מהצבא הזה, לא רצה ללבוש את המדים האלו, הוא אמר לי את זה. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? אני אנסה להעביר אותך לאיזו ישיבה, ודרך הישיבה תיצור קשר עם הצבא ואז תשתחרר'. אבל הוא ענה, 'זה בסדר, אני כבר אצליח להשתחרר בכוחות עצמי, זה יהיה בסדר'. תשמעי, לי זה נראה מאוד מוזר שאת באה דווקא היום, אבל בסדר. . . לי אין מה להסתיר.
"אני בוכה על הבחור הזה. איזה בחור הוא היה. פשוט תמים, עדין כזה. אמרתי לעצמי, מה שהבחור הזה צריך זה פשוט לשבת וללמוד יהדות, זה כל כך מעניין אותו, ראיתי אותו הולך לבית הכנסת, רוצה ללמוד. לא תיארתי לעצמי שהוא יעשה כזה דבר, אבל ראיתי שהוא זקוק למשהו, לא יודע מה. עשיתי את המקסימום, העברתי את הרגישות שלי לבן אדם אחר. זה כל כך קל לגנות בן אדם ולהאשים אותו''.
''אני רוצה לדעת, האם מישהו שאל את עצמו מה אריק שרון חשב לעצמו כשהוא שלח ילדים בני 18 לגרש את האחים שלהם מהבית? חלק מהילדים האלה חושבים שזה הולך להביא עלינו שואה ואלפים ימותו בעקבות מעשה כזה. ועוד מאיימים עלינו, 'אם לא תעשו את זה, נעשה מכם דוגמה לסרבנים אחרים?'. למה בכוח? את עדן הכוח הזה ממש הרס!''
"מה הבעיה שחייל יגיד לקב"ן ולמפקד שלו שהוא לא רוצה לשרת? דיברתי עם ראשי ישיבות כדי שיפעילו את הקשרים שלהם עם הצבא, שילכו לבקר אותו בכלא. אמרתי להם, 'יש שם בחור שיושב בכלא, צריך להוציא אותו משם ולהעביר אותו לישיבה שלכם'. הם אמרו לי, 'ברגע שהוא בצבא אין מה לעשות. הוא חייב לחזור לשם ולנסות להשתחרר'. עדן המשיך ואמר, 'אני בטוח שישחררו אותי. הצבא בסוף יבין שאני לא רוצה לשרת'''.
"כששמעתי על מה שקרה בשפרעם הייתי בשוק. אבל הכי כאב לי שמאות אנשים היו סביב האוטובוס ועשו בו לינץ'. כולם מסכימים שמגיע לו משפט, אבל למה בצורה כזו? אנחנו הרי לא יודעים מה היה שם. אולי בכלל זה לא כמו שאנחנו חושבים, אולי היתה איזו פרובוקציה נגדו באוטובוס, אולי הוא נרדם וקם וראה מלא ערבים ונבהל? אני לא יודע מה היה שם. תגידי, את בטוח לא עיתונאית?".
מסביבנו מתארגנת קבוצת נערים ונערות למצוא טרמפ אל מחוץ ליישוב, צריכים להגיע ללוויה של עדן בראשון. מדביקים בהתרגשות שלהם זה את זה. ריח של אקשן באוויר.
השנאה הזאת לצה"ל ולכל מה שהוא ייצג היתה דבר חדש. רק שנה קודם לכן היה נתן-זאדה אחד המשקיענים הידועים בבית הספר מקיף ה' בראשון לציון. הוא התמיד בקורס הכנה לצבא שעלה להוריו כמה אלפי שקלים, אפילו לא הגיע למסיבת סיום י"ב בגלל אימון שהיה לו באותו היום. "הוא היה 'מורעל'", מספר ג'. " אבל המורעלות שלו קיבלה תפנית בכיתה י"ב. שמעתי אותו אומר שהוא רוצה להרוג ערבים".
הוא התבטא כך במהלך דיון בכיתה?
"הצחקת אותי. את הקול של עדן לא שמעו בכיתה אף פעם. אבל בהפסקות הוא דיבר איתנו על זה".
גם יניר, חבר נוסף ללימודים, זוכר סיסמאות שחרט נתן-זאדה על השולחן בשיעורים. "הוא היה כותב, 'ערבי גבר זה ערבי בקבר', ו'מוות לערבים', והיה אומר לי שהוא כבר מת להתגייס כדי להרוג מחבלים". החברים לא ממש ידעו איך לאכול את השינוי הקיצוני הזה. "היינו חברים רק בשעות בית הספר", נזכר ג', " לא היו לו חברים מעבר לשעות האלה. גם החברות בינינו נוצרה בגלל שהמורה הושיבה אותי לידו, הוא לא דיבר איתי מיוזמתו. שנה שלמה ישבנו ביחד ולא נוצר שום חיבור. תמיד הייתי אחד כזה שמיד מתחבר, כולם סביבי, אבל עם עדן זה לא קרה. היתה בו מין אטימות. כמו בלוק, לא מנסה להתקרב, לא מנסה להצחיק, לא עושה שום מאמץ הכי קטן ליצור קשר עם מישהו. אפילו את מספר הטלפון שלו לא היה לי".
החברים לתיכון לא היו מאמינים אילו מישהו היה מספר להם שעדן אפילו לא יתייצב בבקו"ם בתאריך שנקבע לו, 28 בנובמבר 2004. "הם הגיעו אלינו בשעה שתיים לפנות בוקר והוציאו אותו מהמיטה", מתארת דבי את הפעם הראשונה שבה נעצר עדן כעריק, ראשונה מתוך שלוש פעמים. "הוא היה שקט, לא התנגד ולא שאל שאלות, פשוט קם מהמיטה והתלבש. התעקשתי שישתה משהו חם וביקשתי מהם שלא יכו אותו ולא ישימו עליו אזיקים. ליוויתי אותם עד למטה. הוא לא הרשה לי לנשק אותו, אז נתתי לו חיבוק, וככה נפרדנו". נתן-זאדה נשפט לחודש מאסר שאותו ריצה בכלא 4. "בטח שביקרנו אותו בכלא. הבאנו לו חטיפים שאהב ומצאנו ילד במצב רוח טוב. הוא כל הזמן הרגיע אותנו שהכל בסדר ושלא נדאג".
עם שחרורו מהכלא קיבל נתן-זאדה תאריך חדש להתייצבות, אולם עוד קודם לכן נתפס על ידי המשטרה במהלך הפגנה בכותל ונשלח שוב לכלא 4 ומשם לכלא 6. " בביקור שלי בכלא 6 הרגשתי אצלו שינוי. הוא סיפר שהם לא מכבדים את המחויבות שלו לדת, שהכלים לא כשרים ואין מספיק זמן לתפילות. ניסיתי לעודד אותו, לשכנע אותו שיתגייס ורק אז ינסה להשתחרר. יצאתי משם בלב כבד".
לאחר פעמיים שהיה נפקד ואינספור שיחות נפש ותחנונים מצד ההורים, אמר עדן לאחיו איתי, "אני מתגייס רק כדי שאמא לא תכעס". הוא הגיע לטירונות בזיקים, ולאחר שבוע וחצי נודע לו כי הפלוגה שלו תישלח לתעסוקה מבצעית. חלק יקימו אוהלים לכוחות הפינוי ברעים וחלק יבצעו אבטחה בזמן שחבריהם עוסקים במשימות הקשורות לפינוי. ב-14 ביוני השנה ערק נתן-זאדה בפעם השלישית והאחרונה מהצבא, אליו לא שב מעולם.
ללוויה מגיעים אנשי תפוח, לא יותר מ-30. החברים מהתיכון אינם, אולי שלושה. מנהל בית הספר איננו. לעדן נתן-זאדה לא נותר עבר, גם לא עתיד. רק הווה רגעי, עמום ומעורפל. החברים החדשים שלו רושפים את שנאתם בגלוי אל מול פני השוטרים, כמעט ואינם יוצרים קשר עם המשפחה. שניים אוחזים בגופה. העימות אינו גלוי, אולם לאחר שהקדיש בנוסח התימני מסתיים, ולאחר שדבי זועקת אל הקבר את כאבה, מסתדרים המלווים בשתי שורות שביניהן עוברת המשפחה האבלה. זה האות עבור הנערה הצנומה בשביס השחור שעומדת סמוך לקבר. "תתחילו להספיד!", היא קוראת לחבריה, "קדימה, עכשיו, תתחילו כבר!", היא רוטנת בבוז.
הראשון למשימה, זה שייעצר בתוך 20 הדקות הקרובות, הוא גלעד שוחט-פולק. על דבריו המהוססים מכסה יבבה של דודה תימנייה קשישה שלא מתחשבת בדקויות פוליטיות ומקוננת על הילד שהלך.
"יהודי נרצח, הוא היה איש צדיק", מכריז פולק. ''הוא עזר כשהיה צריך לעזור,ידע רק לתת מעצמו. כל פעם שהיה צורך להשלים מניין הוא מיד התייצב, אם מישהו היה צריך לצאת לרעות את הצאן, זה הוא שהתנדב. כשהיו חברים בבית המעצר והיינו צריכים ללכת לבקר אותם, הוא היה הראשון שהגיע לרכב שנסע לשם. הוא היה אדם עניו ושקט. הלוואי שכל היהודים יזכו לנקום כמו שהוא נקם. אני זוכר את האושר שלו בבית המשפט, כשהוא נעצר, איזה אור קרן ממנו!''
"מה קרה ביום חמישי באוטובוס?", ממשיך שוחט-פולק בהספד, "אף אחד לא יודע. שואלים אותי בזכות מה הוא הצליח במעשה שלו, ואני אומר: בזכות הענווה והצניעות שלו. אף אחד בעולם לא ידע מה הוא הולך לעשות, כי הוא לא סיפר לאף אחד. עד כדי כך היה צנוע! יכול להיות שאם היה מספר למישהו זה כבר היה מתגלה. אבל לעדן היתה ענווה, היתה לו מסירות נפש ולכן הצליח במעשה הנקמה שלו. זה מעשה גדול. הלוואי שהמעשה הזה ייתן השראה לעוד יהודים".
מיד אחריו קם ועולה צעיר גדל מידות, שמתאר את חברותו עם עדן במבטא אמריקני כבד, ועוד נער צעיר שמגמגם משהו. הצנומה ממשיכה להחזיק את החבר'ה במתח גבוה ומעודדת מהיציע. הכללים ברורים. היא אינה מספידה, בהיותה אישה, אולם היא מנהלת את הטקס ביד רמה, נותנת את המקצב הנכון למעמד המשונה הזה, קבורת רוצח שנרצח, שקרוביו הלכו מהמקום בלי לדעת שהטקס לא תם.
משפחת נתן-זאדה כבר חוזרת הביתה כשעצורי תפוח מובלים אל הניידת. אחד מהם בוכה בקול, מתחנן שלא יעצרו אותו, שהוא מרגיש רע.
נערה בת 16 מייללת בדמעות, צועקת לשוטרים, "איזה מין מדינה זאת שאסור להספיד בה יהודי שנרצח? ", וגם , "מה יעזור לכם אם תסתמו לאנשים את הפה בכוח, זה הרי לא ישנה את דעתם". שלוש שעות קודם, בתפוח, היא היתה צוחקת ומשוחררת כמו שרק ילדה בת 16 יכולה להיות באמצע חופשת הקיץ שלה. עכשיו האגרופים שלה קפוצים, נכונה לקרב, מגנה על אחיה מפני כוחות הרשע. החופש תם, היא במלחמה.
יום למחרת. דבי מוודאת עם אחותה ירדן שהלוויה היתה מכובדת. לפני הקבורה היא רצתה להביט בפעם האחרונה בבן שלה, אבל קרוב משפחה, שידע שהמראה מזעזע, הניא אותה מכך. ההתבטאות שלה על קברו של עדן, "יימח שמם של השמאלנים", עוררה הרבה רעש. מי שרצה מצא בה סימן שהבן ינק את האידיאולוגיה מהבית. "זאת היתה התבטאות אומללה", היא אומרת עכשיו. "אני מצטערת על זה שהיא נאמרה, הכאב והכעס היו על מה שאמר יוסי שריד, הוא קרא לקבור את הבן שלי קבורת חמור. איך אמא יכולה לשמוע דבר כזה על הילד שלה ולשתוק?
"עברנו ביומיים האלו מסכת ייסורים עד שהרשו לנו לקבור את עדן. בלוויה פרץ החוצה כל המתח והזעם על אלו שניסו למנוע מאיתנו את הזכות הבסיסית לקבור את הבן שלנו. מעולם לא חינכנו את עדן לפנאטיות כזו, אני ובעלי אנשים לא פוליטיים, בבחירות האחרונות בכלל לא הלכנו לבחור, זה לא מעניין אותנו. אנחנו אנשים פשוטים שרק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס בכבוד. המעשה שעדן עשה הוא נורא בעינינו. כואב לי הלב על האחיות שנהרגו, אני יודעת כמה קשה לאבד ילד, אני יודעת מה זה לאבד אותו".
אם עוד היה חסר משהו להוסיף על צערה של דבי, הוא הגיע בדמות הנוסח הקבוע שמופיע במודעות האבל של הממשלה אחרי פיגועים. הפעם מי שכונה שם "טרוריסט בן עוולה" היה בנה. כששמעה זאת, היתה בהלם.
אל הבית האבל ברחוב תורה ועבודה 21 נכנסת אישה כבת 50. היא מתנשפת אחרי ארבע הקומות שעלתה ברגל, קצת עייפה מהדרך שעשתה מבית אל, במיוחד כדי לנחם את המשפחה של מושא ההערצה החדש שלה. "באתי להגיד לך שהבן שלך גיבור", היא אומרת לדבי. "הלוואי שהיו עוד אנשים אמיצים כמוהו. הוא לא אשם במעשה הזה, מי שאשם זה שרון והמפלגה שלו שגרמו לכל זה".
קוראים לה אינטה, ובדמעות בעיניה היא מכריזה, "ראיתי אותך אתמול בטלוויזיה, בלוויה, ובאתי להגיד לך שאת אישה אמיצה ושהיו צריכים לקבור את הבן שלך ליד הבית של שרון. רק ככה הוא יזכור את כל הפשעים שלו". האחות של דבי, ירדן, קוטעת את ההילולה. "תשמעי", היא חותכת בקשיחות, "אנחנו כואבים עכשיו את הילד שלנו, אבל אל תכניסי הנה פוליטיקה. אנחנו לא רוצים שום קשר לדיבורים האלו ואף פעם לא חינכו בבית הזה לקיצוניות או פנאטיות". הקשיחות משתלמת.
אינטה ממלמלת עוד כמה מילים, משתתקת, ואז, כמו שבאה, פונה והולכת.
אריה, האח הצעיר של דבי, הוא הדוד הדתי של המשפחה, מה שהפך אותו לכתובת קבועה עבור עדן בשנה האחרונה. "בפעם הראשונה שראיתי אותו בבית הכנסת של אבא שלי לא זיהיתי אותו", אומר בן הדוד, עידו. "הוא השתנה מקצה לקצה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. הוא חבש כיפה שחורה גדולה, היו לו ציציות,פאות וזקן. רק כשיצאנו מבית הכנסת הבנתי שזה עדן".
שאלת אותו מה פשר השינוי?ניסית להבין מה עובר עליו?
"הוא לא מסוג האנשים שאת ואני מכירים. כשהיית מדבר איתו הוא היה מסיט את הראש הצדה, אף פעם לא היה מסתכל לך בעיניים. הגב קצת כפוף וכולו משדר סוג של מופנמות שאי אפשר לחדור דרכה. השיחות איתו היו מתחילות כדיאלוג והופכות למונולוג. הוא לא שיתף פעולה, לא יזם שיחה, לא התעניין במה שקורה אצלי ולא שאל אותי מה שלומי. השיחות בינינו תמיד היו שטחיות, לא הובילו לשום דבר, לא למדתי מהן כלום על החיים שלו או על מה שעובר עליו".
כשעידו מנסה להיזכר איזה ילד היה עדן, הוא מודה שאין הבדל גדול בין אז להיום. "כשהיינו מגיעים לסבתא הוא היה יכול להתייבש מצמא ובכל זאת לא היה מבקש לשתות. כשישב על כיסא, לא זז עד שמישהו אמר לו. אף פעם לא ראיתי אותו יוצא מהכלים, מתעצבן על משהו, מתרגש ממשהו. כלום".
ההתנהגות הפסיבית של נתן-זאדה, שאדם מן היישוב יקרא לה "התנהגות טובה" או "ממושמעת", הגיעה אצל הרוצח לעתיד לסגפנות כמעט, שאינה אופיינית לבני נוער. "החבילה שהביאו אלינו האנשים מתפוח היתה ממש קטנה", אומרת דבי. "היו לו מעט מאוד בגדים וחפצים, הוא אף פעם לא ייחס חשיבות לדברים האלה. לא פעם לקחנו אותו לחנות, אמרנו לו שיבחר איזה בגד שהוא רוצה, והוא מקסימום לקח זוג אחד של מכנסיים. מעולם לא ביקש שנקנה לו משהו, גם בתור ילד קטן. להפך, תמיד אנחנו היינו אלה שניסו לשכנע אותו שהוא צריך".
אף אחד מהחברים או מבני המשפחה לא מסוגל להיזכר בחברה, למשל. כזו, ככל הנראה, מעולם לא היתה, כשם שלא היו יציאות לפאבים, לבתי קפה, עישון, שתייה או אפילו רשיון נהיגה. "הייתי מתקשרת אליו בדרך מהעבודה ושואלת אותו, 'אתה רעב?', והוא תמיד אמר, 'לא ממש', או, 'זה בסדר'", מספרת דבי. "הוא לא רצה להטריח או להרגיש שהוא מכביד במשהו. תמיד נתן הרגשה שהוא לא רוצה שיעשו בשבילו שום דבר".
לפני חצי שנה פגש יוגב לוי את נתן-זאדה בתחנת אוטובוס בשכונה. "הוא נראה אחרת, חל בו שינוי חיצוני, הוא חבש כיפה גדולה והיה מזוקן, אבל לא הרגשתי נוח לשאול אותו על זה. הוא אף פעם לא נתן את ההרגשה שאפשר לדבר איתו על חייו הפרטיים. הוא היה חידה בעיני רוב האנשים וכך גם בעיני באותה פעם אחרונה שראיתי אותו. לא שיערתי לרגע שזה קשור גם לדעות שלו ושהוא נהיה קיצוני. חשבתי שזה רק עניין דתי".
עידו, בן הדוד, ראה אותו לפני חודש וחצי כשהיה אצלם בשבת. זאת היתה הפעם האחרונה. "כרגיל, הוא למד עם אבא שלי פרשת שבוע. התעניינתי קצת בשלומו, באופן לא מפתיע זה היה מונולוג, לא משהו חדש".
יניר קיבל ממנו הודעה באיי-סי-קיו לפני שנה בדיוק, באוגוסט 2004. "הוא איחל לי בהצלחה לקראת הגיוס ויותר לא שמעתי ממנו". ג' לא דיבר איתו מאז שסיימו את הלימודים. לפני חודש וחצי הוא נעלם, לא ענה לשום טלפון. "כל המשפחה חיפשה אותו. דודים, אחים, סבים, סבתות, אפילו לפני שבת הוא לא הרים טלפון, כמו שבדרך כלל היה עושה כדי לאחל לנו שבת שלום. נטרפתי מדאגה", מספרת דבי.
"הודעתי לקצין העיר שהוא נעדר. הסברתי לו שהוא נושא נשק, ואני חוששת שמישהו יחטוף לו את הרובה. פניתי לכרמלה מנשה, התכוונתי לנסוע לשדרות כדי לחפש אותו שם. ידעתי שבפעם הקודמת הוא היה בכפר מימון ורצה להחזיר את הנשק לצבא ותיארתי לעצמי שגם הפעם הוא יגיע. בגלל הניתוח שעברתי לא הייתי מסוגלת לנסוע, אז ביקשתי פירוט שיחות מסלקום".
ביום שלישי שעבר, יומיים לפני הרצח, קיבלה את פירוט השיחות. "התקשרתי מיד למספר הראשון שהופיע בשיחות היוצאות. התפללתי לאלוהים שמישהו יענה לי, וברגע שנשמע קול מהצד השני, אמרתי לו: 'אני מתחננת בפניך, בבקשה, תגיד לעדן שיתקשר אלינו, אנחנו כבר חולים מדאגה אליו'. כמה שעות לאחר מכן נהגתי במכונית והטלפון הנייד שלי צילצל. בדרך כלל אני לא עונה במהלך נהיגה, אבל הפעם, לא יודעת למה, היתה לי תחושת בטן שזה חשוב. ברגע שהוא אמר, 'אמא, זה עדן', נפתחו ארובות השמים. התחלתי לבכות ולצעוק, 'עדן, איפה אתה? לאן נעלמת? אנחנו דואגים'. והוא צחק ואמר לי: 'אמא, אני מאושר! טוב לי כאן, בואו תבקרו אותי בתפוח, בואו אלי לשבת!'".
זאת היתה הפעם האחרונה שדבי דיברה עם הבן שלה. כעבור יומיים הלכה לבקר את אמא שלה, ששכבה אחרי ניתוח אצל אחותה. קרוב משפחה טילפן שיפתחו טלוויזיה. הוא סיפר שהיה פיגוע. "הוא אמר לנו בטלפון שמדובר בבחור בן 19, דתי , מכפר תפוח, תושב ראשון-לציון. התחלתי להשתולל, צעקתי, זרקתי חפצים, רצתי החוצה בלי לדעת לאן. עוד לא אמרו את השם שלו, אבל אני ידעתי: זה הבן שלי, זה עדן".
דבי התקשרה לבעלה שנהג באוטובוס. היא אמרה לו מיד שעדן נהרג. הוא הוריד את שני הנוסעים ונסע הביתה. בשלוש לפנות בוקר הגיעו נציגי קצין העיר כדי לבשר באופן רשמי את מה שכבר ידעו: עדן שלהם רצח ארבעה אנשים בירי מרובהו, פצע חמישה, ונרצח על ידי ההמון הסוער.
סופו של הסיפור, בינתיים, כראשיתו. אף לא אחד מהאנשים הקרובים ביותר שהכירו את עדן נתן-זאדה מסוגל להסביר מה קרה לו. כמו שאומר יניר: "כולם חושבים שבגלל שישבתי לידו בכיתה במשך שנתיים אני יודע מי הוא. אבל הם לא מבינים שבעצם אף אחד לא הכיר את עדן".
נא להמתין לטעינת התגובות
