הרוסים לא האמינו שזה קורה
הגיבורים מאחורי הקרב ב-1970 בו הופלו 5 מיגים רוסיים היו חיילי יחידת ההאזנה לכוחות הסובייטים
אחרי שלוש שעות שיחה ונסיונות בלתי פוסקים לרצות את אורחו, שאל הגנרל את בן-נון אם יוכלו לדבר בארבע עיניים. מיד אחר כך נפטר מעוזרו. "בוא נצא מהמשרד", אמר לבן-נון, "אף פעם אתה לא יודע מי מאזין לך פה. נלך לטייל בליין מטוסים".
"חשבתי שאולי הוא רוצה לגייס אותי לק-ג-ב", נזכר בן-נון, "במקום זה הוא שאל אותי, 'נכון שהשתתפת בקרב נגד המיגים הרוסיים?', עניתי שכן. 'וגם הפלת מטוס שלנו?'. השבתי בחיוב. הוא לחש לי, 'גם אני השתתפתי. הייתי טייס צעיר. סגן. זה כמובן היה הקרב הראשון והאחרון שלי, אבל לא יכולנו לתחקר בגלל האיסור לדבר על הכישלון. אולי תספר לי סוף סוף מה הלך שם?'. אמרתי, 'שמע, היתה סמטוחה גדולה, כל רגע מישהו הלך על מישהו. אי אפשר לתאר קרב כזה'".
ב-30 ביולי מלאו 35 שנה ל"רימון 20", קרב האוויר שבו הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי מיג סובייטיים בשמי סיני. הסיפור נחרת באותיות זהב בדפי ההיסטוריה של חיל האוויר. זה היה קרב דמיוני, יחיד מסוגו, הראשון שבו הופלו טייסים סובייטים מאז מלחמת העולם השנייה.
מבחינת חיל האוויר זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שטייסים ישראלים נכנסו ראש בראש בטייסי מעצמה. תקופה ארוכה נשמר קיומו של הקרב בחדרי חדרים. אחרי כמה שנים הופיעו פרסומים שתיארו את חלקם של הטייסים הישראלים.
אבל יש צד נוסף לסיפור. חודשים לפני הקרב הקים חיל המודיעין יחידת האזנות מיוחדת לשפה הרוסית. אחד-אחד נשלפו החיילים מכל חלקי הצבא על ידי מפקד היחידה טוביה פיינמן. את אלכס הוציאו במפתיע מיחידת נ"מ בסיני.
איציק, יליד וילנה, נלקח מיד אחרי הטירונות לשיחה סודית. מייק נקרא יום אחד מגולני ולא חזר. הם ערכו מבחנים ואחריהם קורס רוסית מפרך. מתי המעט שידעו על קיומה של היחידה בצה"ל קראו לה "מסרגה". בחיל המודיעין כינו אותם "הגרצ'קואים", על שמו של שר ההגנה הסובייטי באותם ימים.
הם עדיין חוששים מגילוי
בשבוע שעבר, בפגישה משותפת במרכז למורשת המודיעין שליד מחנה גלילות, הסכימו הגרצ'קואים לחשוף לראשונה את חלקם המלא בקרב שבו הופלו המטוסים הסובייטיים. קרב שהיה, למעשה, מארב אווירי מתוכנן.
הנוכחות הסובייטית המאסיבית במזרח התיכון, במיוחד במצרים, החלה הרבה לפני ה"דוג פייט" בסיני. ההתחלה היתה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. נאצר, המנהיג המצרי המובס, זמם כיבוש מחודש של סיני ויזם מלחמת התשה. ברית המועצות, בשיא המלחמה הקרה עם ארצות הברית, שלחה מכל הבא ליד לצבא המצרי המשתקם, בתוספת יועצים סובייטים שהסבירו כיצד להפעיל את הצעצועים החדשים.
נהירת היועצים הסובייטים הציבה אתגר עצום בפני מערך האיסוף של המודיעין הישראלי. פתירת הפלונטר הוטלה על יחידת ההאזנה שמספרה היה אז 515. החיילים כינו אותה "יחידה חמש ורבע". אבל אלחוטני "חמש ורבע" ידעו להאזין לערבית בלבד. רוסית נשמעה להם כמו סינית. אמצעי הקשר הרוסיים לא היו מוכרים. נוצר צורך מיידי בליקוט פירורי מידע, לא משנה מהיכן, על הצבא האדום, משימה שהעסיקה עד אז את שירותי הביון המפוארים הבריטיים והאמריקניים.
ההחלטה להקים יחידת האזנה בשפה הרוסית התקבלה על ידי ראש אמ"ן דאז האלוף אהרון יריב, בגיבוי ראש הממשלה אשכול ושר הביטחון דיין. את המשימה לקח על עצמו רס"ן טוביה פיינמן, קצין דובר רוסית מחטיבת המחקר של המודיעין. פיינמן, שנפטר לפני כשנתיים, קיבל אור ירוק השמור בצבא למעצמות כמו סיירת מטכ"ל וקורס טיס, למשוך ליחידתו כל חייל שיחפוץ. אלא שבאותן שנים מסך הברזל נעל כמעט לחלוטין את העלייה מברית המועצות. חלק ניכר מהמגויסים ליחידה היו נערים שדיברו רוסית בפעם האחרונה בילדותם, בשנות החמישים.
"רובנו הגענו אחרי שסיימנו בקושי כיתה א' במדינות שמהן עלינו", מספר מושון, מראשוני "מסרגה", "אצלי בבית דיברו רק עברית, וכשפיינמן בחן אותי, בקושי זכרתי כמה עשרות מילים ברוסית". את סא"ל במיל' דוד שלפו ל"מסרגה" מהנדסה קרבית. "לא ידענו לאן אנחנו הולכים", הוא נזכר, "דור מדבר. הכל נלמד מתוך התנסות אישית. לא ידענו מה האיום, לא ידענו איך לגשת לתכנים המקצועיים כי לא היו כלים, ולא היה עבר ללמוד ממנו. הכל ניסוי וטעייה. כל אחד היה צריך לעשות תפקידים בזירה הקרקעית, האווירית ואפילו הימית, שכל אחת בפני עצמה היתה עולם ומלואו ובעלת מושגים ייחודיים".
רוב המגויסים נשלחו לבסיס של יחידה 515 באום חשיבה, דרום סיני, שהיה חלק ממתחם מחנות ישראלי ענק. הם היו 34 חיילים וחיילות, עופות מוזרים בין אנשי מודיעין ערביסטים, שידעו לציין ברמת המילימטר את אורך השפם של לגיונר ירדני ברחובות עמאן, אבל לא ידעו את ההבדל בין וודקה לקרמלין. אלחוטן מקבוצת הערביסטים המצרים מספר ש"הגרצ'קואים היו קבוצה סגורה לחלוטין. הם לא היו סנובים, אבל לא התערבבו איתנו לחלוטין".
ההווי של הגרצ'קואים, כיאה לרוסים אמיתיים, כלל מסיבות ליליות עם הרבה שירים של ויסוצקי ואמנים אחרים שהיו אז מוקצים בברית המועצות. היה גם אלכוהול שתרם לאגדות ולמורשת. לוסי וויסמן, לשעבר חיילת ביחידה: "לפעמים בערבים קרים התכנסנו כולנו בחדר אחד ומיד נפתחה המסיבה הרוסית האולטימטיבית עם מנדולינה, גיטרה, וודקה, שירי פושקין, שירי מחאה רוסיים, ושוב וודקה עד אור הבוקר. היתה מחאה שקטה של השכנים מימין ומשמאל שהתלוננו כי הפרענו להם לישון. היה לנו הווי ייחודי שהיה שונה לגמרי משאר החיילים שמסביבנו".
מייק, קצין לשעבר ביחידה: "היינו קבוצת מיעוט וזה מה שיצר את הגיבוש. לא ידענו בכלל שיש צבא מעבר ל'מסרגה'. היה לנו מכשיר שאמור היה להגיד מאילו כיוונים מגיעות התשדורות, שדמה למכשיר רנטגן. כל בחורה שהגיעה קיבלה הדרכה לעמוד מאחורי המכשיר ולהתפשט כי עושים לה רנטגן לפני הכניסה לבסיס. היה צריך לעצור את אלה שכבר התחילו להתפשט".
הפעילות הסובייטית, שהתנהלה בחודשים הראשונים בעוצמה נמוכה, הותירה זמן פנוי. השיעמום הביא קונדס. הם חיברו חיילים לגדר שסובבת את הבסיס והסבירו להם שזו אנטנה שקולטת למרחוק את הצי ואת חיל האוויר הסובייטיים, והקליטו ידיעות ברוסית שכוללות שמות של חיילים חדשים ומפוחדים בבסיס, שכמעט השתינו במכנסיים כששמעו חיילים סובייטים שמכירים אותם בשמותיהם הפרטיים.
באחת השבתות פיברקו, ממש כמו סוכן המוסד יהודה גיל שנים אחר כך, ידיעה מודיעינית. מושון: "המצאנו ידיעה על ימאים רוסים שיושבים בפורט סעיד ומתלוננים שהבחורות המוסלמיות לא שוות ושהשירות מחוץ לרוסיה מחורבן. בבוקר יום ראשון הנחנו את זה כידיעה על שולחנו של טוביה. בלי לשאול הוא רץ למפקד היחידה שהתקשר ליריב, ראש אמ"ן, ומיד עבר דיווח בהול על הדמורליזציה והמורל הירוד של החיילים הרוסים במצרים. עשו לנו נו נו נו והמשכנו".
תרומה נוספת להווי הוסיפו מושאי ההאזנה, היועצים והמדריכים הרוסים. "הכרנו את הטייסים הרוסים לפי הקול", מספר איציק, "למשל כששמענו אותם בפעם הראשונה טסים במיג 25 בגובה רב יכולנו להרגיש את זה לפי הקול, כי הטייס נשמע עמום ועם קול מעט שבור, כנראה בגלל הלחץ באוויר. צחקנו מאוד מההומור של הרוסים. באחד מלילות הסילבסטר בבסיס, המלחים הרוסים על אחת הספינות השתכרו והריצו בדיחות על הנשים שלהם שנמצאות רחוק מהבית".
דוד נזכר ש"הרוסים אף פעם לא התבטאו בקשר שהישראלים הם האויבים שלהם. גם לא היו מילות גנאי על יהודים. אנחנו, כחיילים שלכאורה נלחמנו בהם, לא שנאנו אותם. ראינו בהם התמודדות אינטלקטואלית יומיומית קשה מאוד". ואז, כשכבר למדו ב"מסרגה" לזהות את היועצים הסובייטים על פי אינטונציית הגיהוקים של כל אחד בקשר, חלה לפתע תפנית דרמטית.
רק כששב לבסיס רמת דוד בערב ה-18 באפריל 70', הבין אביהו בן-נון כמה קרוב היה לצניחה עצובה לתוך זרועותיהם הפתוחות של המצרים. הוא היה אז מפקד 69, טייסת פנטומים חדשה ויוקרתית. המפלצות האמריקניות היו אז צעצוע חדש ומלא עוצמה בארסנל חיל האוויר. באותו יום אביבי טסו שני פנטומים לצלם תרגיל צליחה של המצרים בעומק. בן-נון רצה לתרגל את רמי הרפז, בן זוגו, בהובלה ושימש באופן נדיר כמספר 2 שלו. זה כמעט עלה לו בחייו.
הטיסה תוכננה ל-600 קשר, מהירות גבוהה יחסית. הרעיון היה לטוס מהר, לצלם, ובגלל צריכת הדלק המוגברת כתוצאה מהמהירות, לעצור בחזרה לתדלוק ביניים ברפידים, ולשוב הביתה. בדרך חזור, בניגוד לתכנון, הוריד הרפז מהירות ל-480 קשר . בן-נון: "היתה לי דילמה כי כמספר 2 אתה לא מתחיל לשאול יותר מדי שאלות. מצד שני, בכל זאת, אני המפקד שלו ואני לא יודע למה הוא מאט. התקרבתי אליו ולא הבחנתי בשום נזילת דלק. החלטתי לא להתערב".
בבקרה בארץ לא היו מודעים לשינוי במהירות. את התקדמות המטוסים המשיכו לסמן על פי הקצב המקורי המהיר. לפתע, בבונקר באום חשיבה, איתרו אנשי "מסרגה" קולות שלא הותירו ספק. הרוסים באים. הבקרים לא התריעו בגלל דממת האלחוט ומפני שלכאורה לא היתה סיבה לדאגה. במפות הרי היו הרוסים הרבה מאחורי הפנטומים.
בן-נון: "למעשה הרוסים טסו ממש מעלינו. הם לא ראו אותנו כנראה בגלל הצל של העננים. כשבבקרה ראו שאנחנו מאחרים בחציית חוף, הם נכנסו לפאניקה. בסוף יצאנו משם בלי לראות אותם בכלל. כשחזרנו, זאת הפעם הראשונה שהבנו שיש טייסי קרב רוסים באזור".
כשנחתו ברמת דוד שאל בן-נון את הרפז למה הנמיך מהירות. "רציתי להספיק להשכיב את הילד שלי בבית הילדים בהזורע", ענה לו המוביל. "לא רציתי לעצור לתדלוק ברפידים ". בן-נון התפוצץ מזעם. לימים סלח.
אנשי "מסרגה", שזיהו את הרוסים, ישבו כרגיל באותם צהריים בעמדותיהם בפינת בונקר ההאזנה הגדול. על ספסלים בחלק הקדמי, הנחשב יותר, ישבו דוברי הערבית. לידם נציגי חיל האוויר, הבכיר שבהם אהרן זאבי-פרקש, אז מודח טרי מקורס טיס והיום ראש אמ"ן. בשבוע שעבר, אגב, נסגר מעגל כשפרקש הגיע למוזיאון של המרכז למורשת המודיעין לטקס הקמת פינה להנצחת סיפורה של יחידת מסרגה.
מאזיני הרוסית הבחינו מיד שלא מדובר בסתם יועצים או מדריכים. "יכולת להבין את ההבדל מתוכן הדברים ומצורת הדיבור", מסביר דוד, "התגלית מבחינתנו היתה כל כך מדהימה שהתפתח דו-שיח קולני במשך שלוש שעות עם טוביה שהיה במפקדה במרכז הארץ. אמרתי לטוביה שאלו טייסי קרב סובייטים. הוא אמר לי, 'יופ טוויו מאט, אתה מדבר איתי שטויות?'. אמרתי, 'לא טוביה, זה משהו אחר'.
הוא שלח מיד מסוק בל שיאסוף את סלילי ההקלטה. המסוק עם הסלילים נחת בשדה דב, שם חיכה לו טוביה עם ראש אמ"ן. בדיעבד נודע לנו שבשמונה בערב ראש אמ"ן כבר היה עם החומר אצל גולדה שהעבירה אותו לנשיא האמריקני ניקסון. תוך שבועיים גולדה היתה בארצות הברית עם הסלילים בעצמה, ובעקבות זה האמריקנים הבינו שישראל היא נכס אסטרטגי ומודיעיני, כי חוץ מאיתנו אף אחד לא איתר את מעבר הכוחות הסובייטים למצרים".
להגעה של טייסי הקרב הסובייטים היתה מן הסתם סיבה. "מתחילתה של מלחמת ההתשה נמנעה ישראל מהתקפה אווירית גדולה שתעביר את המלחמה מהתעלה לעומק מצרים", מסביר מוטי חבקוק, ראש ענף היסטוריה בחיל האוויר, "ב-5 בספטמבר 69' נחתו ארבעת הפנטומים הראשונים מארצות הברית. לראשונה השיגה ישראל נשק אסטרטגי שמסוגל לגרום נזקים כבדים בכל עומק".
במהלך אביב 70' בוצעו סדרת מבצעי "פריחה" שעשו קציצות מהתשתית הצבאית המצרית. הטייסים הישראלים כינו את אזורי הקרבות "טקסס". המערב המדברי הפרוע של קרבות האוויר.
נאצר רתח. בסוף ינואר טס המנהיג המצרי לפגישה חשאית במוסקבה. "תעזרו לי או שאני זורק אתכם לכל הרוחות והולך לאמריקנים", איים על ברז'נייב, שליט ברית המועצות. "שתה וודקה, תירגע", ענה לו השליט הסובייטי ואישר משלוח מיידי למצרים. במרס 70' התייצבו שלוש טייסות מיג 21 סובייטיות בסביבות קהיר, אסואן ואלכסנדריה. דיין, שר הביטחון, הבין את המסר והורה למוטי הוד, מפקד חיל האוויר, להגביל את הפעולות לאזור התעלה בלבד.
הרוסים, שהשתעממו מהפסקת תמרוני העומק של חיל האוויר, החליטו להעסיק את עצמם. ב-25 ביולי רדפו אחרי מספר סקייהוקים בסיני ופגעו בזנב של אחד מהם. איציק, קצין "מסרגה", היה באותו יום מפקד הצוות באום חשיבה. כשהתרחש המרדף, היו הוא ועוד כמה מחייליו בהפסקת צהריים.
האלחוטן, שגויס במיוחד לאור המתיחות עם הרוסים והיה חדש, התרגש כנראה, לא שמע את הרוסים ולא התריע בפני זאבי-פרקש, נציג חיל האוויר. איציק, הקצין, קיבל על הראש. אחרי שנרגע הבין שכללי המשחק השתנו. "בחלונות הגבוהים גולדה נתנה הוראה שזה לא יקרה שנית", הוא נזכר. ואכן, גולדה החליטה לעשות מעשה. מעצמה שמעצמה, אמרה לעצמה. בפעם הבאה שהרוסים עולים לאוויר נדפוק אותם טוב-טוב.
לוסי וויסמן היתה חיילת בלונדינית יפה וממורמרת בבסיס תל השומר. חודשים ספורים הפרידו בינה לבין הגאולה מהתפקיד המשעמם במדור שחרורים ותחילת לימודים באוניברסיטה. אלא שבדיוק אז התגלו הטייסים הרוסים בשמי סיני. וויסמן עלתה ארצה מוילנה כשהיתה בת חמש. באופן טבעי קפץ שמה ברשימות של טוביה פיינמן.
וויסמן: "בכלל לא ידעתי רוסית. ההורים שלי החליטו מרגע עלייתם לא לדבר רוסית בבית. יום אחד המפקד שלי מודיע לי בסוד שאני צריכה להתייצב מיד לראיון בשלישות ושהוא לא יכול להגיד לי במה מדובר. אני נכנסת לשלישות ויושב מולי טוביה. הוא פותח ספר עב כרס ברוסית ואומר לי,' טוב, תתחילי לקרוא'. והרוסית ממני והלאה.
"התמזל מזלי וכשהייתי בת שלוש אמא שלי החליטה ללמד אותי את האותיות. בזה בערך הסתכם הידע שלי. עד היום אני לא יודעת איך הצלחתי לקרוא את העמוד הזה. סיימתי ואז הוא אומר לי, 'טוב, צריכים אותך ממש דחוף בעבודה מאוד סודית שאני לא יכול להגיד לך מה היא. את צריכה לחתום לארבעה חודשי שירות נוספים'.
"אמרתי לו,'רגע, רגע, מה אתה קובע בשבילי? אני לא רוצה. אני צריכה ללכת לאוניברסיטה'. הוא אמר,'אני מבטיח לך אישית שאם תתקבלי לאוניברסיטה אני משחרר אותך ביום שהלימודים מתחילים'. הסכמתי. העבירו אותי לבית הספר למודיעין לקורס".
חודשיים בלבד אחרי שהתחיל נקטע הקורס. פיינמן הגיע לבסיס והודיע לחיילים שכמה מהם חייבים לרדת מיד לאום חשיבה. וויסמן: "היה צריך דווקא את אלו שידעו פחות רוסית כי בתקשורת אווירית, בניגוד לקרקעית, אוצר המילים מאוד מצומצם. לא מזבלים בקשר. תוך חצי שעה הייתי על משאית עם עוד כמה חבר'ה בדרך דרומה. בדיעבד התברר שהכל לקראת הקרב הזה".
אלכס, חייל ב"מסרגה" שהוקפץ מהקורס: "הגענו לבסיס, ירדנו לבונקר והתחלנו להאזין למטוסים ולסוללות טילי הקרקע-אוויר. עם אוצר המילים המוגבל שלנו היינו צריכים להבין מה אנחנו שומעים. דברים חשובים היינו מדווחים לזאבי-פרקש".
וויסמן: "הבנו שהולך להתרחש משהו, רק לא ידענו מתי זה יקרה. היו מזניקים אנשים מהמגורים כל פעם ששמעו משהו. השבוע לפני הקרב היה כל כך מתוח שאני לא חושבת שירדנו לישון. כל פעם שהמטוסים עלו לאוויר היה פוטנציאל שיקרה משהו והיינו מוזעקים לבונקר. אחרי האירוע עם הסקייהוק הרגשנו שעל הכתפיים שלנו מונחים גורלות. שאם לא נשמע איזו מילה ונדווח בזמן אמת, לא במחשב כמו היום אלא בצעקות בכל הרעש והבלגן של הבונקר, עלול להתחולל אסון. זו היתה הרגשה מאוד כבדה".
בבוקר המארב האווירי נערכו אנשי "מסרגה" להאזין לטייסים הרוסים. דוד היה מפקד אחד הצוותים. "בעשר בבוקר נקראתי לתדרוך והתבקשתי לאסוף את האנשים הכי טובים", הוא נזכר, "המודיעין שהיינו אמורים לתת בזמן אמת היה זה שקבע לבסוף את גורל הקרב האווירי. התוכנית היתה שהמידע יזרום לבור של חיל האוויר. המידע על מה שקורה באוויר בצד השני יגיע מתעבורת הקשר: איתור המטרות, כיווני הטיסה של האויב, גובה הטיסה, האם האויב מזהה את המטרה, האם הוא נמצא במגע איתה. לפי זה יבנו בבור את התמונה".
בבונקר באום חשיבה הבינו המאזינים במה מדובר. נכנסים בסובייטים. מושון, מאזין: "ידענו שעומד להתרחש קרב אווירי היסטורי, ואנחנו אלו שייתנו את הידיעות. אם לא נהיה שם, המצב של הטייסים יכול להיות הפוך". וויסמן: "עד הקרב אנחנו, הגרצ'קואים, היינו די נחותים במעמדנו בבונקר. שמו אותנו באיזה מסלול רחוק מאוד מהערביסטים. פתאום ביום הקרב הועברנו קדימה. נהיינו חשובים נורא ובהתחלה לא כל כך הבנו למה. כשהתחילה הפעילות, הצעקות בבונקר היו מטורפות. כמו בבורסה. כל מי ששמע משהו בקשר צרח. הרגשה של אחריות עצומה וריכוז מקסימלי".
חובבים מושבעים של סרטי מלחמה לא ישכחו את קרבות האוויר המרהיבים שניהל טום קרוז עם ה-F14 שלו, שוכח לכמה רגעים את קלי מקגיליס שמחכה לו על הקרקע, נגד טייסי הקרח הסובייטים ב"טופ גאן". התמרונים של קרוז ואייסמן הם משחק ילדים לעומת "טקסס" של ה-30 ביולי .
צוות המארב הורכב מהקרם דה לה קרם. נבחרת טייסים שהפילו ביחד עד אותו יום 59 מטוסי אויב. סופרמנים. בחיל האוויר נערך דיון שמי מיוחד רווי קרבות אגו לקביעת הרשימה. לבסוף הוחלט על רביעייה מטייסת 69 (פנטומים), רביעייה מטייסת 119 (מיראז'ים), רביעייה מטייסת 117 (מיראז'ים), ועוד שני מיראז'ים מטייסת 101 בכוננות.
התדריך, שמפאת הסודיות הועבר למובילי המבנים בלבד, נערך בשדה דב. בן-נון: "התרגשנו מאוד. לא פחדנו, אבל גם לא ידענו למה לצפות, כי בכל זאת היה להם חימוש שונה ויותר מתקדם. אמרו לנו שזה הזמן להראות לרוסים מה זה 'טקסס'".
התוכנית היתה שליחת רביעיית מטוסים מ-119 ל "משימת צילום". הרוסים, על פי התוכנית, יתפתו ויזניקו מיגים. אז יגיעו המיראז'ים והפנטומים ויתפרו אותם.
"לא בפעם הראשונה, אך בעוצמה גבוהה מתמיד, הרגשתי איך מתפשטת בדמי, בעצבי, תחושת ההתמודדות ההולכת וקרבה", כתב עמוס אמיר בספרו "אש בשמים", "זה יותר מסתם ציד, זה אחרת ממרדף פנתר קטלני אחרי איילה נפחדת. זו התמודדות שבה מוטלים כל הקלפים על השולחן. וההימורים גבוהים עד מאוד. כאן צפוי מפגש כוחות, לחיים ולמוות. הכל פתוח. שכל, תחבולות, תושייה, ידע, יכולת אישית, אומץ, כוח - כל אלה צפויים לעמוד בקרוב למבחן. ידעתי בדיוק מוחלט מה מצופה ממני ומחברי, ועל אף אי ההיכרות המוקדמת עם הטייס הרוסי בקרב, חשתי ביטחון וששתי אלי קרב".
המארב האווירי התגלה כמוצלח ביותר בהיסטוריה של חיל האוויר. רביעיית המיראז'ים החלה כמתוכנן במשימת הצילום. זוג פנטומים נשלח לתקיפת הסחה של מכ"ם מצרי עשרה קילומטרים דרומית לסואץ. הרוסים זיהו את הישראלים כעבור 11 דקות. שש רביעיות מטוסי מיג 21 הוזנקו. רביעיית הפנטומים של בן-נון נכנסה, אחריה רביעיית המיראז'ים הנוספת, והזוג של 101 שהיה בכוננות.
השמיים היו בנויים קומות על קומות של קרבות, 38 מטוסים נלחמים זה בזה ורק בנס מתחמקים מהתנגשויות קטלניות. בסוף הקרב חוו חמישה מיגים סובייטיים מפגש לא מוצלח עם חולות סיני. "כל המרחב היה מלא מטוסים", מספר בן-נון, "הרוסים תמרנו יפה מאוד, אבל ללא אותו הפיינל שאתה צריך לעשות כדי להפיל. ראינו שהם פועלים בלי ניסיון. זה אפילו הפריע לנו קצת, כי אתה רגיל שאתה יודע מה היריב צריך לעשות כדי להילחם בך ופתאום אתה רואה שהוא עושה משהו אחר.
"הם עבדו לפי תרגילי אווירובטיקה במקום ללכת לתרגילי קרב אוויר. פתאום מצאנו את עצמנו, אני ומספר 2 שלי, עם מטוס בודד מטייסת 117, רודפים אחרי מיג שירד לגובה נמוך וברח במהירות שכמעט עברה את מהירות הקול. הסכנה הכי גדולה מבחינתנו היתה שהטייס מ-117 יפיל לנו את המיג. שיגרנו אליו טיל 'ספרו' שאף אחד לא נהג לשגר בגובה נמוך ובתנאים כאלה. רק בשביל ש-117 לא ידפקו אותו".
הגרצ'קואים שמעו בקשר את חוסר האונים של הטייסים הסובייטים. וויסמן: "בהתחלה הם נשמעו כרגיל, אבל אחר כך הם היו ממש אבודים ומבוהלים וצעקו בקשר. הטון היה נורא. אחד אמר לשני 'אני נוטש, צונח'. הבקר על הקרקע התחיל גם הוא לשנות את הטון. הוא התחיל לקרוא לטייסים בשמות, לחפש אותם. הם היו בפאניקה מוחלטת".
דוד: "הטייס החמישי שנפגע איבד את הצפון. לא ידע היכן הוא נמצא ומה מתחתיו. הטייסים קיבלו הנחיה לנחות בכל שדה שימצאו. הם היו באאוט, כמו ילדים קטנים. בשוק מוחלט".
כשנחת הצוות האווירי של "מסרגה", ידעו המאזינים על תוצאות הקרב. טייסי חיל האוויר שלחו לגרצ'קואים שמפניה שרק הם ידעו אז מה בוצע תמורתה. בארץ לא פורסם שמדובר במטוסים סובייטיים. במקום זאת דווח בלקוניות על מפגש אווירי מוצלח עם מיגים מצריים. רק כארבע שנים מאוחר יותר פרסמו מקורות זרים את האמת.
תשע שנים אחרי הקרב, באחת משיחות השלום עם מצרים, נפגש עזר ויצמן, אז שר הביטחון, עם חוסני מובארק, ששימש בשנת 70' מפקד חיל האוויר המצרי. מובארק סיפר לויצמן שישב בצהרי ה-30 ביולי בבור של חיל האוויר המצרי וצפה בקרב האוויר. "ידענו שאתם טומנים לרוסים מלכודת", אמר מובארק בחיוך לויצמן, "אבל כעסנו על הרוסים שאמרו לנו כל הזמן שאנחנו לא יודעים לטוס ולתמרן. אמרנו לעצמנו Let them eat chocolate".
היו מצרים שלא יכלו לכבוש את צחוקם לנוכח כישלון הרוסים שהסתובבו עד אז מנופחים בטייסות המצריות. בעקבות הקרב נאלץ נאצר להוציא הוראה מפורשת שלא לצחוק בפניהם של המדריכים הרוסים בטייסות.
מפקד חיל האוויר הסובייטי הגיע למחרת הקרב למצרים. "באתי לחופשה בלוקסור", הודיע למתעניינים. מארחו של בן-נון באקדמיה הרוסית לטיס הודה בפניו שהאמת מעט שונה. "כשהוא בא קיבלנו הנחיות ברורות מאוד", סיפר הגנרל בעוד הם צועדים על הליין, "מי שידבר עם חברים בטייסת או עם המשפחה על הקרב הזה יעזוב את מצרים. המטוס הבא שעליו הוא יטוס, ימריא לסיביר".
אחרי ההצלחה מול הטייסים הסובייטים ומאוחר יותר בהתמודדות עם הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים, הפכו חיילי "מסרגה" למקור מידע אדיר עבור קהילת המודיעין המערבית. "גורמי מודיעין זרים ניסו להיפגש איתנו ולקבל שיטות עבודה, אינפורמציה ועדכונים", מספר שוניה, קצין ביחידה," צריך לזכור שהקורסים הראשונים שלנו נשענו על חומר של אותן מדינות. הם כל הזמן יזמו מפגשים איתנו".
המודיעין הסובייטי ניסה לגייס אתכם לריגול נגדי?
מושון: "את זה מסרנו לשב"כ. . . ברצינות , אף אחד לא ידע מה אנחנו עושים כי הרוסים לא ידעו שיש גוף שמתעסק מולם".
"מסרגה" הלכה ודעכה ככל שהידלדלה הנוכחות הסובייטית באזור אחרי מלחמת יום הכיפורים, ועד להתפוררות המעצמה. הגרצ'קואים התפזרו, חלקם המשיכו לתפקידים אחרים במערך המודיעין הישראלי.
שנים אחרי שישב בבונקר והאזין לטייסים הסובייטים יצא א', קצין "מסרגה", לנסיעת עסקים ברוסיה. באחד הדיונים מצא את עצמו יושב מול קצין רוסי לשעבר שסיפר לו ששימש בשנות השבעים יועץ סובייטי בסוריה.
א': "הוא ציין את השם שלו והתחלתי להחוויר. הוא אומר לי, 'מה קורה לך? אתה מרגיש לא טוב?', ואני לא יכול להסביר לו שום דבר. אני מכיר מההאזנות את השם של הבנאדם מולי ולא יודע איך לצאת מזה.
ואז הוא פונה אלי, 'ולמה אתה לא שותה וודקה?', אמרתי לו שאני לא אוהב. הוא אומר, 'מה זה לא אוהב? מי שלא שותה הוא או חולה או מרגל. היות שאתה לא חולה, מה נשאר?'. ואני יושב ובולע את הלשון. לידי היתה כוס ספרייט. שתיתי. הוא מיד אמר, 'יאללה, כוס שנייה'. שתיתי טיפטיפה כדי לא להעליב אותו. בקושי יצאתי מזה. הייתי לבן מהשאלות שלו. פיק ברכיים שלא יתואר".
נא להמתין לטעינת התגובות
