חולמת על, נעמי
בשמונים-ומשהו שנותיה ידעה הסופרת נעמי פרנקל לדובב את השתקנים שבלוחמים, אבל סיפורה שלה נשאר בלתי מדובב. עכשיו היא מספרת למאיר עוזיאל על ניתוח הראש שעברה כתינוקת שהפך אותה לשונה מכולם, ועל המעבר לחברון ולימין, שהקים אותה לתחייה אך הביא לסילוקה המיידי ממעמדה הספרותי
ברומאן 'דודי ורעי' היא קנתה לה שם כמבטאת האמנותית של חיי הקיבוץ. המשכו, 'צמח בר', הביא את חיי הצבא בסיני אל תוך הספרות העברית. היא היתה נערצת, קאנונית, נלמדת, מואזנת, ואז, ב-1982, עברה לחברון, ובבת אחת התעלמו ממנה.
שני הרומאנים האחרונים שלה נכתבו כבר בחברון: 'ברקאי' על יהודים בכפר בטורקיה לאחר דור האנוסים בספרד, ו'פרידה' על תכונה לקראת פעולת תגמול בחברון בשנות החמישים. הרומאנים האלה, עם כל גדולתם וחדשנותם, הושתקו כמעט במתכוון על ידי שליטי הממסדים הספרותיים והתקשורתיים.
ספריה יצאו בעבר בהוצאת עם עובד, אבל כיום יצאו כל הספרים מחדש בהוצאת גפן, שגם מוציאה לאור את ספריה החדשים.
נעמי, שמעת בודאי שמתרגמים את 'דודי ורעי' לרוסית.
"כן".
וזה משמח אותך?
"אני די אדישה לזה. היה לי תמיד יחס אדיש לתרגומים של כתבי. למה זה? אני לא יודעת. רציתי תמיד להיות מקובלת על הציבור בארץ, ולא השגתי את זה משום ש-20 שנה הטילו עלי חרם. ממש חרם. אחרי ההילולה
זה אפילו לא הוסתר. היום לפחות מסתירים את זה. אבל נעמי, היו ימים שבעיני הממסד הספרותי וקהל הקוראים נחשַבת לאחת הגדולות בסופרות ישראל. בעינַי את עדיין כזו. את יכולה לשחזר את השנים האלה של האהבה הגדולה?
"תראה, מאז שחייתי כאן בחברון לא הזמינו אותי אף פעם לשום דבר. לא הייתי קיימת, פשוט מאוד. קודם היו מזמינים אותי לרוב האירועים החשובים, לצוותא, לכל מיני במות. היו אנשים שנראה היה לי שפשוט קינאו בי. תגיד לי, למה הקנאה הזאת? למה כל החרם הזה? אני לא יודעת. החוקרת שכותבת בשנים האחרונות את הביוגרפיה שלי בדקה את זה ממש, וברור כי החרימו אותי מטעמים פוליטיים".
כתבו את זה בגלוי, ועד היום אומרים לי את זה בגלוי בחוגים ספרותיים.
"הם ממש הסבו ליצירה שלי נזק מאוד חמור".
זה נכון, אבל בואי נדבר על דברים יפים שקורים. לאחרונה קיבלת פרס על יצירתך הספרותית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. מהו היה הפרס הזה?
"זהו פרס נוימן, פרס מכובד וגם גדול מבחינה כספית".
מה גובה הפרס?
"30 אלף שקל. ואני כבר לא הייתי רגילה להופעות ולמסיבות כאלה. הספרים החדשים שלי, 'ברקאי' ו'פרידה', הם למעשה ספרים שלא קיימים".
אני חושב שאת מחמירה. היו מופעים שבהם הקהל בא להתבשם ולטעום מהיצירה שלך המוגשת על ידי שחקנים בולטים, ואת ראית כמה הקהל אוהב אותך. הספרים החדשים הם אמנם אתגריים וחדשניים, אבל הם זכו בכל זאת להתייחסות.
"כן, אבל גורל הספרים האלה היה כגורל כל מה שכתבתי או דיברתי במשך השנים מאז עברתי לקריית-ארבע".
הבה נעשה למען הקוראים שחזור של תקופת התהילה הגדולה, כשהיית סופרת מוערכת בקיבוץ של השומר הצעיר.
"הייתי אז מלכת הספרות העברית, ואתה יודע מה? חתכו אותי החוצה כאילו חתכו חתיכת בשר. זה כל כך בלתי מובן, דבר כזה".
והספרים היו רבי-מכר.
"נמכרו בהמון מהדורות. בקיבוץ בית-אלפא מאוד נהנו ממני".
אה, התמלוגים הלכו לקיבוץ בית-אלפא?
"כן".
היית בת קיבוץ אדוקה בזמנו. מה את אומרת על מה שקורה היום לקיבוץ?
"אף פעם לא הייתי חברת קיבוץ נאמנה. לא אהבתי את הקיבוץ וסבלתי מאוד, והם די החזירו לי, החרימו אותי כבר אז. זה היה לי קשה מאוד. אבל אז, בתקופה ההיא, אם רצית להיות נאמן לארץ ישראל היית צריך לחיות בקיבוץ. אז זה היה ככה ולא רציתי להיות בוגדת".
לא רצית להיות בוגדת בארץ ישראל?
"כן. לא רציתי לעזוב, אבל סבלתי מאוד מהקיבוץ. אני לא אדם שיכול לחיות בקיבוץ. כל צורת החיים הזאת לא מתאימה לי. עברתי שם דברים קשים".
ובקריית-ארבע?
"קמתי לתחייה".
באמת?
"אתה יודע מה זה היה? ממש תחייה. פה איש לא החרים אותי, אפילו כשראו שאני לאו דווקא נאמנה לקו המקובל. אף פעם לא שמעתי על זה מילת גנאי. קיבלו את זה שאני שונה".
הספר שלך מגיע לציבור דוברי הרוסית בקרוב מאוד. יש לך משהו לומר לציבור הזה שנמצא בארץ?
"כן. הייתי רוצה שהם ייקלטו בצורה שונה בארץ. וכדי להיקלט בארץ ישראל צריך להכיר את ארץ ישראל. אתה לא תכיר את ארץ ישראל דרך תל-אביב; עליך ללמוד את תולדות הארץ. אתה צריך להתקרב לכל מה שעבר על הארץ הזאת. החל במשה רבנו. זה מה שאני משתדלת לשקף גם ברומאנים שלי. אני מכירה את הארץ ותולדותיה, ויכולה לפרוס יריעה רחבה מאוד.
הייתי בקיבוץ, אחר כך הייתי בצבא שבע שנים, עברתי הרבה דברים קשים וגם לא קשים. תמיד הייתי בתוך פעילות. הייתי בכל המלחמות, ופעילה. יש לי אפשרות לכתוב כי הכרתי את הארץ בכל הסיטואציות שהיו בה. ואני אוהבת את ארץ ישראל אהבה גדולה מאוד. עם כל הסבל שהיה לי. כי מאוד סבלתי פה. עליתי לארץ מבית מאוד אריסטוקרטי בגרמניה, מאוד מתבולל, ולא היה קל להסתגל לארץ ישראל. לא היה פשוט".
טוב, בחרת לעצמך בעצם את הדרך הקשה. במקום לעבור את מה שנקרא מסלול הבורגנות הסוציאליסטית – מקיבוץ שבו משקיעים את הנעורים לתל-אביב שבה קוטפים את הפירות ומתבשמים מכל המנעמים של השכבה הזאת שידעה להשיג לעצמה הכל. את בחרת ללכת לקריית-ארבע. זה בוודאי לא קל.
"לא. זה היה דבר קשה מאוד. ממש קשה לי לספר לך אילו משברים קשים עברתי. מה עשו לי ואילו שמועות הפיצו. באמת אני אומרת לך, מאיר, קשה לתאר".
כשפתאום הבנת שאת הולכת נגד הרוב, נגד קובעי הטון בספרות, שאת מסכנת קריירה שהיתה בשיאה, לא היו לך רגעי חרטה? לא היה לך רגעי חולשה שבהם אמרת: מה אני אלחם נגד כל העולם? אחזור אליהם, אל חיקם, או אשתוק לפחות?
"אני רגילה לזה. נולדתי עם גידול גדול מאוד על הראש, והיה צריך לנתח אותי בניתוח מסוכן שעלול להיגמר במוות. הרופא אמר אז, אני מצטטת את זה בדיוק: 'אחרי הניתוח הזה, אם היא תישאר בחיים, או שהיא תהיה גאון או שהיא תהיה אידיוט'. ואבא שלי אמר: 'אני מעדיף שהיא תמות, אבל שלא תגדל עם גידול כזה על הראש' – והחליט לנתח אותי.
התחלתי להתרגל לזה שיש אצלי משהו לא בסדר, וההרגשה הזאת לא עזבה אותי עד עצם היום הזה. מה אני אגיד לך, התרגלתי לעובדה שאני אדם יוצא דופן, לא כמו כולם".
מה זה היה? גידול מחוץ לראש?
"כן, מחוץ לראש. והוא עיוות את הפנים בצורה קשה. זאת אומרת, הייתי תינוקת מכוערת מאוד".
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי ב"מקור-ראשון"
נא להמתין לטעינת התגובות
