לא מתרגשים
בזמן שעמיתיהם הישראלים מכתירים את ההתנתקות כאחד האירועים המשמעותיים שקרו פה, מפגינים הכתבים הזרים אדישות מפתיעה. גדודי הכתבים לא מגיעים בהיקף שציפו לו, הכוכבים הגדולים נשארים בבית וגם אלה שכבר פה מודים: "הצופים שלנו פשוט משתעממים"
"בארצות-הברית ובאירופה יש תשישות כוללת מהסכסוך הישראלי-פלשתיני", הוא סיפר השבוע, מתייסר בחום של 40 מעלות בקירוב בגוש קטיף ערב הפינוי. "הרבה מהצופים והקוראים שלנו, אם לומר את האמת, פשוט משועממים מכל זה. הכל נראה אותו דבר. אני מניח, שכשהצופה הממוצע מגיע לדיווח מהאזור, הוא מכבה את הטלוויזיה ואומר לעצמו:'רק לא הם שוב'".
ייתכן שהמיאוס הזה הוא הסיבה לכך שבניגוד לציפיות המוקדמות, לא נהרו אל האזור גדודי עיתונאים מרחבי העולם. בישראל, ההתנתקות נתפשת כאחד האירועים החדשותיים המשמעותיים ביותר שהתרחשו פה אי פעם. בעולם מסתכלים על האירועים מנקודת מבט שונה לגמרי ומייחסים להם, לא נעים להודות, הרבה פחות חשיבות.
לפי נתוני לשכת העיתונות הממשלתית והערכותיה, כ-2,000 עיתונאים זרים (הספירה כוללת גם אנשי צוות כמו צלמים ומקליטים) צפויים להגיע לישראל לצורך סיקור הפינוי עד לסיומו. 1,200 עד 1,500 עיתונאים כבר כאן, והיתר צפויים להגיע במהלך הזמן הקרוב. לאלו יש להוסיף כ-800 עיתונאים זרים השוהים בישראל באופן קבוע, ועוסקים בימים אלו, מטבע הדברים, בסיקור ההתנתקות.
נשמע הרבה? לא במיוחד. 2,000 הוא פחות או יותר המספר הממוצע של כתבים זרים הזורמים לישראל באירועים בסדר הגודל הזה. כשביקר האפיפיור בישראל הגיעו איתו 2,500 אנשי תקשורת. זהו גם, פחות או יותר, המספר שהגיע כדי לסקר את רצח רבין. במלחמת המפרץ הראשונה הגיעו 2,000 עיתונאים . במלחמת המפרץ השנייה ובמבצע "חומת מגן" הגיעו אלף.
"מספר העיתונאים הזרים המגיעים לצורך סיקור ההתנתקות קטן משמעותית מהצפי המקורי שלנו. ציפינו לפחות לכמות כפולה", מודה דני סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, "הביטולים התחילו
גם העיתונאים הבכירים שהיו אמורים להגיע לישראל, כמו טד קופל מרשת אי-בי-סי האמריקנית, כריסטיאן אמנפור מסי-אן-אן וכמה עורכי חדשות חוץ מעיתונים אירופיים, ביטלו את הגעתם, ככל הנראה מאותה סיבה.
"אני מופתע מזה", מודה סימן, "יכול להיות שפספסנו רווח תקשורתי-הסברתי בשל העובדה שאותם בכירים, שהם מכתיבי דעה במערכות שלהם, לא הגיעו לספוג את מלוא המשמעות של הצעדים. דווקא בתקשורת הערבית יש הבנה למשמעות ההיסטורית של הדברים. הם נמצאים פה בפרישה מלאה, כולל אנשים מאוד חשובים וזה יכול ליצור השפעה חיובית לאורך זמן. התהליך והאופן שבו הוא מתנהל יוצרים אצלם רושם עז. גם הכתבים הזרים השוהים בישראל בדרך כלל, מבינים במה מדובר. חלקם הגדירו את זה כאירוע החשוב ביותר ב-25 השנה האחרונות".
אפילו המספר הקטן יחסית למצופה של העיתונאים מצליח למלא את מרכז התקשורת שבמועצה האזורית אשכול עד אפס מקום. הוא גם מצליח להביא תיירות מפתיעה משהו לכל היישובים והקיבוצים בסביבה, שלא בטוח שדמיינו שיעשו כסף דווקא על גבה של ההתנתקות.
החניון של חדרי האירוח הקטנים בקיבוץ כיסופים מלא עד אפס מקום. אבל על חלק מהמכוניות שבחוץ מותקנת צלחת לוויין ובתוך החדרים לא רובצת משפחה אלא שישה גברים מגודלים עם זיפים בני יומיים, שרועים בתנוחות שונות על הרצפה. לצדם ציוד מקצועי בערימות. בחוץ נשמעת מקהלת פטפוטים באנגלית, בספרדית ובצרפתית. במזנון הקטן, שמגיש טוסטים וירקות חתוכים, יש אוגדה של מחשבים ניידים וטלפונים סלולריים וביניהם שיהוקי המירס הקולניים.
במרכז התקשורת השוקק אפשר למצוא עיתונאים כמעט מכל יבשת ומכל מדינה בעולם. הם באו לא רק מארצות-הברית ומאירופה. לצורך הסיקור, הגיעו לישראל גם צוותים ממדינות צפויות פחות כמו ניו-זילנד, קוריאה, נורווגיה, פורטוגל, יפן ואפילו מחבל הבאסקים.
אבל אל תטעו. היפנים לא יושבים עכשיו צמודים לטלויזיה תוהים מה בדיוק יעלה בגורלו של שירת הים. את העיתונאי היפני ג'ון קורוסאווה, מהעיתון היומי "סאנקיי", אנחנו פוגשים בחדר התקשורת, רכון מעל המחשב ומעביר בשידור חי ידיעות לקצה השני של העולם. לידו מונחות זו על גבי זו חמש קופסאות של חומוס. הוא מאמין שהחשיבות הגדולה של הפינוי היא בעיקר לאמריקנים. "בוש סופג הרבה ביקורת על המלחמה בעיראק ולכן לא יזיקו לו קצת חדשות טובות מהמזרח התיכון. לבריטים, למשל, זה ממש לא משנה".
ומה לגבי היפנים?
"את היפנים זה גם לא מעניין. אולי רק את אנשי העסקים. היפנים עסוקים עכשיו בעיקר ב-60 שנה לסוף מלחמת העולם השנייה".
גם העיתונאי הפיני ג' וקו ג' ונאלה מהעיתון "אילטה סאנומאט" היושב בהלסינקי, ריאלי, שלא לומר פסימי, לגבי מידת העניין שיש לקהל בבית כלפי ההתנתקות. שלחו אותו לכאן בסך הכל לשבועיים. הוא היה מעדיף להביא פרספקטיבה רחבה יותר, אבל למערכת שלו זה כנראה לא כל כך חשוב. "אני מאמין שהאירוע הזה לא מעניין את רוב הציבור בפינלנד", הוא מודה, "הם די איבדו תקווה שאי פעם יהיה כאן שלום".
על אף שהפינים, לטענתו של ג'ונאלה, רואים בפינוי עזה צעד חיובי, אף אחד לא מסתכל על ההתנתקות כעל הקרבה משמעותית מצד ישראל. "אני חושב שזה בסך הכל צעד הכרחי שיפיג קצת את המתח ברצועה. לא יותר", הוא מסביר, "צריך לקחת בחשבון שהאזור הזה שמתנתקים ממנו, מבחינה גאוגרפית ומבחינת מספר התושבים, הוא מאוד קטן. זה אולי נראה לכם קורבן גדול, אבל הכל פסיכולוגי. אפילו בהשוואה לתושבי ההתנחלויות ביהודה ושומרון מדובר בכמות זעומה. האנשים פה פשוט עושים הרבה מאוד רעש". הקמפיין הכתום של מועצת יש"ע, כך מתברר, לא ממש התנחל בלבבות הפינים.
לא מפתיע שנקודת המבט של העיתונאים הזרים שונה לגמרי מזו של עמיתיהם המקומיים. כלומר שלנו. בעוד שהסיקור הישראלי מתאר מאבק בין שני צדדים - מפנים ומפונים - הרי שהתקשורת העולמית רואה חלוקה שונה לגמרי: הצד הישראלי מול הצד הפלשתיני.
"הייתי אומר שהתקשורת הישראלית עסוקה בחשש שההתנתקות תהווה טראומה לאומית", אומר מקגרוגר-ווד, המתגורר בישראל זה שלוש שנים וחצי, "הם חוששים שזה יקרע את העם וטוענים שזה הדבר הגרוע ביותר שקרה כאן ושמדובר במצב חירום לאומי. המדיה הזרה לא מחזיקה באותה הגישה. יש כמובן דיווחים שמצביעים על החששות הישראליים, אבל לא ברמת הדיווח והדאגה הישראלית. התקשורת הזרה שמה דגש על האסטרטגיה ועל ההשלכות על תהליך השלום. הם גם לוקחים בחשבון את הסיפור הפלשתיני. התקשורת הישראלית כמעט שלא מסקרת את הזווית הזו, אבל לצד הישראלי ולצד הפלשתיני חלק שווה בסיפור הזה".
קורוסאווה היפני מסכים איתו לחלוטין. גם הוא, כמו גם ג'ונאלה הפיני, ביקר בימים האחרונים לא רק את המתנחלים בגוש קטיף אלא גם את תושבי עזה. "אני מרגיש נורא כשאני רואה את ההבדל בסגנון החיים של הפלשתינים והמתנחלים", הוא אומר. "למשל, השבוע הייתי בנצר חזני, וכשחזרתי משם ראיתי פלשתינים עניים מאוד שחיים ממש לצד היישוב. אני מאמין שהעיתונאים הזרים רואים את הדברים האלה יותר מהעיתונאים הישראלים".
דובר צה"ל הוא זה שאחראי לעיתונאים בשטח. "זה נכון שאנחנו פחות מעניינים את העולם ממה שציפינו, אבל האובססיה לישראל קיימת ושרירה. וזה ממשיך וימשיך", אומרת רב-סרן שרון פיינגולד, ראש תחום תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, היושבת בימים אלו במרכז התקשורת באשכול. "כל יום מטפטפים הנה עוד כתבים. חלקם לא מודעים למדיניות הסיקור ומתאכזבים. הם חשבו שהם יגיעו ופשוט יתפסו מונית פנימה". גם בלשכת העיתונות הממשלתית נערכו במיוחד להתנתקות והנפיקו תעודות "עיתונאי מבקר" לארבעה חודשים ולא לחודשיים כנהוג. הסיבה: העיתונות הזרה מתעניינת לא רק בפינוי אלא גם ביום שאחריו-כניסת הפלשתינים לגוש.
הכניסה ליישובים היא באמצעות אוטובוסים שמוציא דובר צה"ל מאשכול ליישובים המתפנים. היחס הוא 80 אחוז כתבים ישראלים מול 20 אחוז כתבים זרים. כלומר, על כל אוטובוס 40 כתבים ישראלים ועשרה זרים. בדובר צה"ל מסבירים שהסיקור הוגבל כדי לא לפגוע במהלך הלוגיסטי הסבוך: "ברור לכולם שבאירוע כזה דרמטי, כשיש 30 משפחות ביישוב שנשארות ולא מוכנות להתפנות, אי אפשר להכניס מאה עיתונאים. זה לא פרופורציונלי. מה גם שנוכחות של מצלמות באירוע כל כך רגיש היא מלבה".
חלק מהעיתונאים הזרים, כך נדמה, דווקא די מרוצים מהסיקור שמאפשר להם צה"ל. ווי ג'יאנוה, כתב סוכנות החדשות "שינואה" הסינית, שיושב בארץ כבר שנה וחצי, אומר שהוא אפילו די מופתע מרמת שיתוף הפעולה של הגורמים הרשמיים. מקגרוגר-ווד, מנגד, המשמש גם כראש אגודת הכתבים הזרים בארץ, מרוצה פחות מהמכסה שהוקצבה לעיתונאים הזרים. הוא טוען כי גם שיתוף הפעולה הזה הוא תוצאה של דיונים קדחתניים ביניהם לבין הרשויות, וההסכמות שהגיעו אליהן בימים האחרונים. "זה היה תהליך לא פשוט מאחר שלצה"ל ולמשטרה יש, מן הסתם, אינטרסים שונים לחלוטין מאלה של התקשורת".
ואיך הוא הולך להציג את עתיד התהליך לצופיו? "מי יודע מה עומד לקרות כאן", נאנח מקגרוגר-ווד, "אני מתעניין במיוחד בסיפור של עזה: מה יקרה שם, מי יתפוס את הפיקוד לידיים, איך יגיבו התושבים כשהם ייכנסו ליישובים וישימו שם את הדגל שלהם. הרבה עיתונאים מחכים לאירוע הזה בתקווה שהוא שונה. לא משנה אם טוב או רע יותר. אחר". ועד כה איך אתה מתרשם מהאירוע הזה? "שחם. חבל שלא בחרו עונה אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
