המשימה הבאה: ריפוי השריטה שבלב
ביום שאחרי פינוי היישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון עומדת בפני מפקדי צה"ל משימה מורכבת לא פחות: להחזיר את החיילים שהשתתפו בפינוי לשגרה. הבכי וזעם המפונים לא יישכחו בקלות
חדר מצב - סיקור ההתנתקות ב-NRG מעריב
אחרי שבעה ימים של דמעות, חיבוקים ונחישות הסתיים אתמול סופית פינוי התושבים עם פינוי חומש ושא-נור שבצפון השומרון. 31 שוטרים וחיילים ו-11 אזרחים נפצעו קל במהלך הפינוי, שלמרות התחזיות הקודרות עבר בשקט יחסי.
לפני שהחלו לפנות את היישובים עברו החיילים סדנאות הכנה ארוכות. היום יחל צה"ל לפרק את היחידות המפנות, ובמקביל יעבירו במחנה רעים אנשי חיל החינוך ומחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל למפנים את סדנאות היום שאחרי.
ראש המרכז למדעי ההתנהגות בצה"ל, אלוף משנה אייל אפרתי, אמר: "ערכנו הכנות אינטנסיביות לפני מבצע הפינוי, במהלכו ואחריו, על מנת לצמצם למינימום את האפשרויות של פגיעות בתחום הרגשי בקרב החיילים המפנים".
אפרתי הוסיף כי המעקב אחר החיילים המפנים יימשך גם אחרי שיחזרו ליחידותיהם, וכי מפקדיהם מחויבים לראיין אותם, ולדווח על בעיות או סימני מצוקה.
לצפייה בווידאו מפינוי בכפר דרום יש ללחוץ על כפתור ה-Play
החיילים, כך נראה, זקוקים לזה. "אין פה חייל שייצא בלי שריטה בלב", אומר נגד בקבע מצפון השומרון שפינה את שכניו. "כשאמא צורחת לך באוזן ומשיטה אליך את התינוק שלה ואומרת לך 'התינוק הזה יישאר הלילה בלי בית', איך אתה יכול להישאר רגוע ולהגיד אחרי משימה כזו שהיא הסתיימה בהצלחה? יש לי לב והוא לא עשוי מאבן, כמו שהרבה מהמפונים חושבים".
אלה, חיילת שבימים כתיקונם מתעסקת במחשבים, התנדבה למשימה ולא חשבה שזה ילך בקלות. "לימדו אותנו טכניקות להתמודד עם הבעיות הפיזיות, ההתנגדות, קשירות הידיים - אבל לא לימדו אותנו איך להתמודד עם הכאב בפנים".
אלה מספרת כי הימים עוד איכשהו עברו בקלות, אבל הלילות היו קשים מנשוא. "כשהגיע הלילה ודיברתי עם ההורים נזכרתי במה שעשיתי, במלחמה הפסיכולוגית נגדנו, והיה לי קשה. זה ממש קשה כשהם צורחים לך באוזן,
הקללות שספגה לא מפסיקות לרוץ לה בראש. "מקללים אותך שלא תלדי שנה, שתמותי בעוד שנה. אני כל הזמן חושבת על זה". המחשבות על פינוי תוקפות גם בבית. "ראיתי דתיים סתם ככה ברחוב וחשבתי לעצמי שאולי גם אותם אצטרך לפנות יום אחד. אני מתארת לעצמי כבר איך הם יצעקו עלי".
מאשה, שהשתתפה גם היא בפינוי, לא תשכח את האמהות באוטובוס שהוציאו את תינוקיהן מחוץ לחלון. "הן צרחו לעברנו ואמרו שאם יקרה לילד משהו זה יהיה על המצפון שלנו. לא ידענו מה לעשות באותו רגע".
כדי לנסות להתמודד עם המראות הקשים, מאשה וחברותיה פשוט ניסו להימנע מהם. "המבטים שלהם חוזרים אלינו מאוחר יותר. אלה מבטים חודרים ומלאים בשנאה. השתדלנו לא להראות להם את העיניים. להשפיל מבט, לשים משקפי שמש או להוריד את הכובע נמוך".
המוצא האתיופי של משה רק הקשה עליו לבצע את המשימה. "בכל מקום שהלכתי לפנות בו מתנחלים תמיד צעקו לי 'עלית מאתיופיה כדי לגרש יהודים? איך אתה לא מתבייש?'", הוא מספר. ניסיתי להשפיל מבט, אבל היו חוצפנים שהורידו את הכובע והסתכלו לי בעיניים. אני את המבטים שלהם לא אשכח בחיים שלי".
עתה, חושש משה, שיבוא יום והוא יצטער על שלקח חלק בפינוי. "אני מצטער על מה שעשיתי אבל אני חייל בצה"ל ועושה מה שאומרים לו. אם אני אגלה בעוד כמה שנים שההחלטה הזו היתה טעות אני לא אסלח לעצמי".
גם אודי, קצין בצה"ל, שואל את עצמו שאלות. "ראיתי כאן דברים קשים כמו חיילים שקראו להם 'נאצים'. אני שואל את עצמי עכשיו האם זו משימה של קצין בצה"ל? האם זו משימה של חיילת לפנות אמא לשמונה ילדים ששוקלת 130 ק"ג?"
כדי להתמודד עם המשקעים אודי מנסה לשכוח. "אני לא רואה טלוויזיה ולא קורא עיתונים, רק כדי לא להיזכר במראות הקשים האלה של הפינוי, הצרחות של הילדים והאיומים והקללות של ההורים. אין ספק שמדובר בטראומה שתלווה אותנו לכל החיים. לימדו אותנו איך להתמודד עם התבצרויות אך לא לימדו אותנו איך להתמודד עם הכאב, עם הזיכרונות הקשים האלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
