געגועים
זכרונותיה של אודטה לאמא ארוגים מחוטים טובים ומעינייה היפות
הם קראו לליביו ולי כדי לזהות אותך, גוף צנום ארוז בתכריכים, כל כך יותר מכווץ ממה שזכרתי. ואז, כשהם פרמו את תחבושות הראש, ראיתי את אחד המראות הכי מדהימים: בתוך עינייך הגדולות, הירוקות, היפהפיות והפקוחות, הם זרו לך פס דקיק של חול.
והמחזה הזה לא יוצא לי מהראש. איך חול בתוך עיניים כל כך פקוחות לרווחה, איך?
הרי כשרק גרגיר בודד אחד נכנס לעין, כל העין כיווצים, ופה, עיני הקריסטל קליר היפהפיות שלך פקוחות לרווחה - וחול בהן, בשם איזה מנהג עלום.
חול בעיניים של אמא שלי. הוי אמא, הוי מאמי'לה שלי!
את מבינה שבסוף זיהינו אותך רק לפי עינייך המרהיבות, שאפילו החולי והמוות לא יכלו להן. עינייך אלה, ששנים שנים הייתי מחפשת בהן את הסימנים הדקים מיני דק: האם יבוא עלי מהן זוהר השמש, או זעמו הלא צפוי של נפטון?
בתור ילדה קטנה אף פעם לא הבנתי את זה. אבל היום, בתור אישה בוגרת, אני מבינה כמה כמה כאבו לך חייך, כי כאב בדרגה איומה מסמא ואוטם.
כל ילדותי רבצתי לפתחן של עינייך היפהפיות בציפייה. הן היו לי כוכב הצפון ומקור התקווה, שאולי אולי, בזו הפעם, תיפתח עלי קרן השפע האצורה בהן ותעתיר עלי את טובה.
ואכן, מפעם לפעם, כשהשמש היתה בזווית הנכונה לירח, הקרן הזו באמת היתה נפתחת וממטירה עלי את שפעת אהבתה.
ומהחוטים הטובים האלה, והאלה בלבד, ארוגים זיכרונותי ממך, אמא.
אני יודעת שהיו גם זיכרונות אחרים, אבל אין לי אותם. פשוט אין לי אותם, כי הם לא חשובים.
אני כל כך מתגעגעת אלייך, מימילי, ויש לי כל כך הרבה לספר לך! למרות שאני בטוחה שאת רואה משם את הכל.
מה את אומרת מאמי'קה, על הפלא הזה, על הנכד-נס הזה, דניאל, הנין שלך? תרכיז הקסם הקטן והמדהים הזה, שמחייך אל העולם עם דונם חניכיים זוהרות, מנוקדות בשתי שיניים עליונות ותחתונות קטנות. שיום אחד, אני אומרת לך, אני אוכל אותו, אני פשוט אוכל אותו!
הוא בן שנה וחודשיים, אמא, אבל כבר למד ללכת, והוא מדדה כמו שיכור ברחבי הבית, מוצא פטנטים להגביר אחיזה ברצפה על ידי כיווץ אצבעות רגליים זערוריות (של רגל אחת בלבד! ), שמתקטנות ככה עוד יותר, וזה כל כך מצחיק!
לפני שבוע, למשל, הוא למד לשנע מטענים. הוא קם בבוקר וירד
טיק-טיק-טיק הוא טופף מהר ברגליו הקטנות והיחפות אל המטבח והעביר משם ישר אל שמיכת הפוך שלהם שמונה תפוחי אדמה ענקיים. איש קטן וקצר, עם פרצוף נחוש מרוב מאמץ, כל תפוח אדמה כמו אבטיח בשבילו. לא היית מוצאת בכל היוניברס יצור גאה ממנו כשאמא שלו קמה אל גינת החול שהוא סידר לה על מצעי המשי שלה. ואני, מתפוצצת מצחוק, אוטומטית הושטתי את היד לסלולרי כדי לספר לך, ורק כשהיד שלי נגעה במכשיר, נזכרתי פתאום שאת לא פה ואיזו צביטת כאב חטפתי!
לך טוב, מאמא, אבל לי מתגעגע. היה לי התקף אגואיזם כמו לילדה קפריזית בת שלוש שלא מעניין אותה כלום: "אני רוצה את אמא שלי!!! רוצה את אמא שלי!!! את אמא שלי! עכשיו! אני צריכה לספר לה דברים!!! ".
את יודעת שעוד לא מחקתי את המספר שלך מהסלולרי שלי? זה אידיוטי, אני יודעת, אבל אם אמחק את המספר שלך זה כאילו שבמו ידי אמחק אותך סופית מחיי, ואין לי לב לעשות את זה. כאילו שהזיכרון שלך בסלולרי. את הרי תחיי בנפשי, בנשמתי, עד שאמות ואחרי.
אני יודעת שטוב לך שם, אמא, ושנשמתך מצאה סוף סוף מנוחה נכונה בין אהובייך ואוהבייך, אבל אני צריכה אותך פה כדי לספר לך דברים. תמיד חשבתי שאני מספרת לך דברים טובים כדי לשמח אותך. איזו הפתעה! בעודי מאמינה שבעיקר שימחתי אותך, מסתבר ששימחתי את עצמי. כי לדברים היה תוקף מתוק בתוך האוזן שלך. ועכשיו, איפה את? כי אני חייבת לספר לך על משוש חיי הקטן.
"איפה סבתא? איפה סבתא?", שואלים אותו הוריו, כדי לראות אותו אץ-רץ-רץ בריטוטים ובשמחה עצומה לכיוון הטלוויזיה, שם גרה סבתא שלו, לדעתו.
וגם אם הם יעשו לו את זה 200 פעם ביום, הרשעים האלה, 200 פעם, מחדש, עם לב נקי ושמח, הוא ירוץ באקסטזה ובהתלהבות לטלוויזיה. ואז, כמובן, כשאני כבר מגיעה לביקור דרך הדלת, לוקח לו זמן להפשיר.
למה מי זאת המוזרה הזאת שרוצה איתו אינטימיות אינסטנט, ככה, מהאמצע של החיים? וזה לא ממש עוזר לי שאני עושה מהזרועות שלי מסגרת לראש, אולי זה יעורר לו אסוציאציות חביבות...
אז המצאתי פטנט: איך שאני נכנסת בדלת, ישר אני מפילה את עצמי - עקבים והכל - על הרצפה, ומתחילה לשחק איתו ב"קוקו דניאל!", מכסה את הפנים שלי עם כפות ידי ופותחת, ושוב "קוקו", ושוב סוגרת וזה הנתיב המהיר ביותר ללבו הקטן, שמחייך אלי, ומנשק אותי בפה פתוח, שאני עפה, מימילי, אני פשוט עפה.
יום אחד, את שומעת, נכנסתי בדלת, והביז'וז'י הזה רק ראה אותי, ישר נשכב על השטיח, חצי גוף עליון על הצד, כמו בפוזת השינה החביבה עליו, וככה, רק עם עיניים עצומות, הוא התחבא ממני בתוך החלל הגדול. הגיוני, לא? כי אם הוא לא רואה אותי מה הסיכוי שאני רואה אותו בחזרה?
היית צריכה לראות אותו, מאמי'קה! איזה מתוק הוא, איזה מתוק! הוא אומר "אבא" ו"תא! " (שזה סבתא), ו "שתיי'ם! " בהיגוי סיני מתוק, ו"יאיא!" (שזה יאללה עם למ"ד רפה) ו"לליים!" (שזה, כמובן, נעליים), ויודע כבר לסחוב את אמא שלו למקרר כדי להצביע לה במדויק על מה הוא מבקש לאכול, ולא שום דבר אחר (רק פירות ומתוקים. נכד של הסבתא שלו או לא?), ולנעוץ מזלג בקוביות עוגת שוקולד ולהכניס את זה לפה שלו כמו נסיך, באחיזה בוגרת מפתיעה, ולסחוב אנשים באחיזה איתנה של בד המכנסיים שלהם למדף השני בספרייה כדי שיוציאו לו ספר אהוב שיקריאו לו, ולקשקש וללהג בגרגורים ובמלמולים בכזו מצוקה ענקית, שאת רואה איך כל הווייתו משתגעת להתבטא ולתקשר ומילים עוד אין.
איך הוא מתאמץ להוציא מילים, להיות מובן, איך הוא רוטט בכל הגופיפי שלו כשהוא רוצה לדבר. כמה שהוא מרגש הילד הזה!
ואם את חושבת שאני מגזימה, מה היה המשפט הקבוע שלך, כשנכדתך הראשונה, אמא שלו, נולדה? המשפט שאחר כך אמרת אותו בלי למצמץ, גם על האח שלה, וגם על ילדיו של ליביו? "אני לא אומרת שהיא מדהימה בגלל שהיא שלי, אבל אין מה לעשות, היא באמת באמת ילדה מדהימה בצורה יוצאת דופן! ושתדעו לכם, שגם אם היא לא היתה שלי, הייתי חושבת אותו הדבר!".
ענק, אמא, ענק. איזה משפט מחוזי!
אובייקטיביות צרופה בקשר לנכדים זה כישור פצצה ואני חושבת שירשתי אותו ממך קומפלט...
היי שלום מימילי שלי, תמיד אנצור את הפנים היפהפיות שלך, בתוך לבי, באהבה.
הצעות, רעיונות, בקשות, פטנטים, מתכונים וכל מה שתרצו בפקס לאודטה: 03-5632065 (אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם)
odetta@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
