וולגריזציה
מיכל אהרוני חושבת שיש ריח רע בהפיכת חייו של רבין למסחטת כספים. ההבדל בין בידור לתרבות
יש הרבה מאוד אנשים שיכולים לספר את סיפורו של יצחק רבין ז"ל. במהלך הקריירה שלו נתקל רבין בעשרות אלפי בני אדם, וגם מי שלא הכיר אותו באופן אישי, זכה שלאיש תהיה נגיעה כלשהי בחייו. הירצחו פתח פתח להנצחה מסיבית בדרכים אלו ואחרות. ספק אם בידור הוא הדרך הראויה והטובה ביותר לספר את סיפורו של האיש.
המחזמר "מי שחלם" אמור לספר את סיפור חייו של רבין ז"ל. כדי לספר את הסיפור באופן האמין והטוב ביותר גייסה ההפקה לשורותיה את הראל סקעת, כוכב "כוכב נולד", כדי שיגלם את רבין בצעירותו.
המפיקים של "מי שחלם" מכירים את נוסחת הקסם העובדת בכל הפקה מסחרית המיועדת לפסח. קח כוכב, הבלט את שמו, חבר אליו כמה שירים ורקדניות, והרי לך מסחטת כספים לחג.
בדרך כלל עושים המפיקים שימוש באגדת ילדים דוגמת "אלאדין" או "סינדרלה". התיאטרון הלאומי הגדיל לעשות ויצר מחזמר המבוסס על שיריו של צביקה פיק, כפי שלהקת "אבבא" מכרה את שיריה ליוצרי המחזמר המצליח "מאמה מיה", שרץ כבר שנים על במות לונדון. אבל אף אחד מהיוצרים לא חשב לקחת טרגדיה לאומית, ולנסות למסחר אותה רק עשר שנים לאחר שהתרחשה. איש לא העז לגעת בחומרים שיש בהם לא רק מורכבות עצומה אלא גם ניואנסים רבים ומחלוקת, רק כדי להרוויח כמה שקלים.
וזה לא שאסור או לא חשוב לעסוק בנושאים האלה. הלל מיטלפונקט כתב את המחזה "גורודיש" ופתח פתח לדיון ציבורי רחב היקף. גם מוטי לרנר, שכתב את "קסטנר", העז לגעת בזכרה של חנה סנש ונקלע לוויכוח ציבורי ולעימות משפטי עם מוקירי זכרה. אבל הם כתבו תרבות, לא בידור, וזה כל ההבדל בינם לבין יוצרי "מי שחלם".
כי יש הבדל עצום בין בידור לתרבות. תרבות מעצבת, לופתת, שואלת שאלות, מציבה מראות. תרבות היא חלק אינטגרלי בעיצוב דמותה של חברה. בידור נכנס ויוצא, לא מותיר אחריו דבר, מחייך אליך ומלטף אותך.
ולכן, יש נושאים שכשדנים בהם אסור להזמין בידור. רצח רבין הוא אחד מהם. הריקודים והפזמונים אינם יכולים להשתלב בתוכו, זה לא נכון. המחזמר "מי שחלם" נכנס למקום בו אין לו מקום. למרות הפופולריות, עדיין יש הבדל בין מפקד חטיבת הראל להראל סקעת.