נצרים נגד הנוצרים
ראש העיר אריאל מנסה להציל את התדמית של עירו בעזרת המפונים מנצרים שחוששים ממיסיונרים
נחמן, נין למייסדי נס-ציונה שהגיעו מאודסה, נשטף בתיאורים נוסטלגיים איך הגיע לכאן לפני 27 שנה כחלוץ וכראש המתיישבים של המאחז שהפך לעיר. אנשי נצרים הקשיבו, חלקם גילו מידה מסוימת של התלהבות. בכל זאת, הגבעה, כמו קישורית באינטרנט, מקפיצה את המתבונן היישר לספר נביאים ולכיבוש הארץ בימי המקרא. פרט לכמה טראסות של עצי זית מטופחים ומי ביוב מטוהרים שזורמים בוואדי, השטח בתולי לחלוטין (אם להתעלם מהצריחים המזדקרים באופק).
נחמן מתאר בגאווה איך הכפיל את מספר תושבי העיר וניצל, ממש כך, את העלייה מברית-המועצות לשעבר. אבל חסר לו, אפעס, האלמנט הדתי. "אני זקוק לאוונגרד הדתי שיישא את הדגל. לא הצלחתי לשכנע את הציבור הדתי להגיע לפה. הם מעדיפים ללכת להתיישבויות קהילתיות של 50 משפחות", מביע נחמן את תסכולו בפני נציגי נצרים.
נאווה מן מנצרים דווקא מבינה היטב את העדפות המתנחלים. בגלל הרוסים, כמובן. "אולי הציבור הדתי פוחד מן ההשפעה הגויית? וכמה פה לא יהודים? שמעתי ש-30 אחוז. ומה, זאת עיר כל אזרחיה?".
נחמן זע במקומו באי שקט. אחר כך משיב: "אתם יודעים למה הציבור הדתי לא יצליח לעשות כלום בארץ? בגלל שהוא חושב כמו בימי הביניים. רק בבני-ברק חיים רק דתיים. מבין 9,000 הרוסים שחיים בעיר יש גם משפחות מעורבות, אז מה?".
אבל מן מתעקשת: "שמענו שיש כאן כנסיות. אם נחיה כאן זה יהפוך אותנו לנוצרים".
"גם בירושלים יש כנסיות, אז מה, את לא הולכת לירושלים?", מזכיר לה דווקא המזכיר לשעבר של נצרים, שלמה קוסטינר. ונחמן, כבר מעוצבן, עונה לה שאמנם לא פועלות כנסיות בעיר, אבל ממילא לא ניתן למנוע מנוצרי או ממוסלמי להקים כנסייה או מסגד בישראל.
מן מסרבת להתרשם. "האם האוכלוסייה הגויית שווה לכל האזרחים? ", היא שואלת. "ואיפה לומדים הילדים הגויים? האם אין לי פה בעיר יתרון כיהודייה?".
"אז ככה", עונה לה נחמן, פניו מאדימות, כאילו נתקל בדמות גלותית שיצאה מסיפור של שלום עליכם. "ביישוב קהילתי כמו נצרים, את עושה מה שאת רוצה, אבל אריאל זה לא יישוב של מאה משפחות. אני גרתי בעבר בשכונת צהלה בתל-אביב. ממש כמוכם, היתה לנו את הזכות לקבוע את אורח החיים. אבל אריאל לא תהיה יישוב דתי. זאת עיר הטרוגנית. ההצעה שלי עבורכם היא להקים את השכונה שלכם על גבעה, ואתם תוכלו לעצב אותה כראות עיניכם. אתם תהיו שייכים לעיר-אבל תגורו מחוץ לעיר".
בדרך חזרה לאריאל, על צלע ההר המאיימת לדרדר אותנו לתהום, מסביר נחמן שהמטרה שלו היא להגדיל את שיעור התושבים הדתיים באריאל מ-10 ל-20 אחוז. "אני רוצה לחזק את הציבור הדתי האידאולוגי שבא מתוך ארץ-ישראל, מתוך היהדות, מתוך האמונה", מסביר נחמן. "זה חסר מאוד לעיר. אני רוצה לחזק את האופי היהודי של העיר".
למרות הכחשותיו הנמרצות, נראה כי המוטיבציה של נחמן לחזק את הזהות היהודית של העיר קשורה לא מעט בתדמית, שרק הולכת ומתחזקת, בדבר האופי הנוצרי-משיחי של העיר. נחמן מפנה אצבע מאשימה כלפי הציבור החרדי, המפיץ לדבריו שמועות על כך.
"מדובר בהאשמות שווא ולך תגיד שאין לך אחות", אומר נחמן. "רק באריאל שואלים שאלות על משפחות מעורבות. לא שואלים אותן בכרמיאל, בבית-שאן או באשדוד, שקלטו גם הן עלייה גדולה. שאלות כאלה מחזירות אותנו אחורה לימים האפלים של ישראל".
בעיר אכן מתגוררים כמאה מאמינים יהודים משיחיים המאורגנים במסגרות קהילתיות שנושאות אופי פרוטסטנטי. בחלק מהמסגרות חברות בעיקר משפחות דוברות רוסית, בחלקן מדובר במשפחות ממוצא אנגלו-סקסי, ויש אפילו לא מעט צברים שבחרו להשתייך לעדה דתית כזו.
בארגון "יד לאחים" החרדי, הנאבק במיסיון, משוכנעים שמדובר בארגונים מיסיונרים, המבקשים לעשות נפשות בקרב יהודים בכלל ועולים בפרט. לאנשי הארגון יש טענות קשות על הקשר בין עיריית אריאל והעומד בראשה לבין קהילות נוצריות בדרום ארצות-הברית. ילדי אריאל, הם מאשימים, יוצאים במשלחות לקהילות נוצריות באמריקה שתרמו לאריאל.
"אנחנו מאמינים בישו, אבל רואים עצמנו כיהודים, יהודים-משיחיים", מסבירה אינה (שם בדוי) שעלתה ממוסקבה לפני 14 שנה ועומדת עם בעלה בראש הקהילה היהודית-משיחית "תקוות שומרון".
חברי הקהילה, רובם דוברי רוסית, נפגשים כמה פעמים בחודש בבתי החברים. "לפי תפישתנו, הנצרות היא המשך של היהדות, וישו הוא המשיח. אנחנו שומרים על החגים היהודיים וגם על הנוצריים", מוסיפה אינה שמציעה ללמד בבתי הספר גם את הברית החדשה. "מה שבישראל חושבים על הנוצרים זה בגלל שבהרבה מדינות לקחו את הנצרות למקום הלא נכון, כיוון שלא הכירו את עם ישראל".
פעילות מיסיונרית? אינה מכחישה בתוקף. "אנחנו אמנם לא מסתירים את אמונתנו", היא אומרת, "אבל מצד שני אנחנו גם לא משכנעים אף אחד להגיע לפגישות שלנו ולא פוגעים באף אחד. לא צריך לפחד מאיתנו, אלא להכיר אותנו. עזרנו אפילו למפוני נצרים, אבל לא הזדהינו כדי שלא יסרבו לקבל את העזרה שלנו".
הומר אואן ואשתו רובי הם שניים מהנוצרים שחיים בעיר. אואן, בן 71, נולד וגדל בעיר ווייקל, טקסס, שבה גם חי ג'ורג' בוש. כל חייו עסק בגולף והתפרנס לא רע. לפני שבע שנים ביקרו הוא ואשתו בארץ הקודש ונפגשו גם עם נחמן. כעבור זמן מה פגשו אותו שוב, בביקור שערך בטקסס אצל תורמים פוטנציאליים. "ניגשתי אליו אז ואמרתי", נזכר אואן במבטא דרומי כבד,"'אני ואשתי שנינו פנסיונרים ואנו מבקשים לעשות משהו כדי לברך את ישראל'". נחמן הציע לו לעבור להתגורר באריאל ולבנות מיני-גולף.
ואכן, בני הזוג אואן עלו לישראל בשנת 2000, לא תחת כנפי חוק השבות אלא כנוצרים מאמינים. מאה אלף דולר השקיעו במתקן מיני-גולף, שלדברי אואן שקק חיים בחופש הגדול וגם בסופי שבוע. "אני לא מיסיונר או מטיף. המבנה הזה הוא לא כנסייה אלא מיני-גולף. אנחנו מאמינים באלוהי אברהם שהוא גם אלוהי הנוצרים. אנחנו מאמינים שהגאולה שלנו באה מהיהודים. הדת שלנו באה מכם. אין לנו דת לתת לכם, אתה מבין?".
אז מדוע חוששים מכם כל כך?
"לא יודע. אין דבר רע באמריקה שאוהבת ותומכת בישראל. אין גם רע בלהיחשף לתרבות האמריקנית. אני ממש משתגע מזה שישראלים נוסעים להודו ונחשפים לדתות חדשות, אבל לנסוע לקהילות של נוצרים מאמינים באמריקה -זה לא. אנחנו רוצים לעודד את ישראל להמשיך ולהיאבק על האדמה הזאת, שקיבלתם אותה והיא שלכם ולא שייכת לערבים".
חנה וייס, בת 50, תושבת אריאל מאז עלתה לישראל מארצות-הברית לפני 17 שנה, מאגדת סביבה גם היא קבוצה קטנה של יהודים מאמיני ישו, ששפתם אנגלית. "אני משלבת בין אמונתי כילדה קטנה בנצרות לבין תורת ישראל, שומרת על טהרת המשפחה, כשרות ושבת וכן מצוות נוספות. אני משוכנעת שאלוהים עצמו החזיר אותי לעם היהודי וכן, אני גם מאמינה שישו הוא המשיח. לפי הבנתי זה לא סותר את התורה".
"כששומעים עלינו פוחדים, לא מאמינים שאנחנו רציניים באמונה שלנו וחושדים שיש לנו אג'נדה כלשהי לעשות פעולות מיסיונריות", אומרת וייס, הנשואה לגבר פרוטסטנטי, מגדלת שלושה ילדים צברים, ומתפרנסת מעריכת טקסטים באנגלית. "לשתי הדתות יש בעיה עם השילוב שלי. אני מודעת לכך שאני ברווזון מוזר".
ומה עם הפחד של מפוני נצרים? את מבינה אותם?
"אפשר להבין את הפחד שלהם, אבל הם צריכים להבין שהשמועות לא נכונות. יש כאן הרבה אנשים טובים, גם דתיים. והם יכולים למצוא לעצמם מקום כאן. זאת לא עיר של מיסיונרים".
התמהיל האנושי של תמנת-חרס, המקום שלפי המסורת נקבר בו יהושע בן-נון ונקרא לימים אריאל, אכן מורכב. הרבה מים עברו מאז אותה עלייה הרואית לקרקע של נחמן וחבריו, עובדי התעשייה הצבאית, בנובמבר 1977, עם עוד עשרה חיילים שהונחתו מהמסוק של בנימין בן-אליעזר.
נחמן, בן 34, יצא למשימה הזאת לאחר שדחה הצעות להצטרף לגוש אמונים. הוא ידע כבר אז שהוא מתכוון להקים עיר חילונית בשומרון. באוגוסט שלאחר מכן נכנסו לאשקוביות 56 המשפחות הראשונות, שנבחרו לאחר מיון קפדני מתוך יותר מ-1,300 מועמדים. ליישוב בן 6,000 התושבים, שבו כולם הכירו את כולם, הצליח נחמן להביא בשנות התשעים עוד 9,000 עולים מחבר המדינות. בסך הכל מתגוררים ביישוב היום 18 אלף איש, והחזון של נחמן הוא להגיע ל-60 אלף תושבים. אלא שהתחושה היא שהעיר תקועה ללא כיווני התפתחות מבטיחים.
"אריאל לא הצליחה להפוך למרכז אזורי של השומרון שמעניק שירותים לכל היישובים מסביבו. מהחלום הגדול נשארה עיירת פיתוח שלא מצדיקה את קיומה", מנתחת ד"ר מרים ביליג מהמכללה האקדמית יהודה ושומרון. עם עמיתה, פרופ' שרגא שובל, יזמה את הזמנתם של מפוני נצרים למתחם המכללה, שם הם משוכנים בשבועיים האחרונים בקרוונים זמניים.
ד"ר ביליג רואה קשר בין הגעת העולים לקשיי התפתחותה של העיר. "האוכלוסייה הרוסית עצרה כניסה של אוכלוסיות אחרות וגרמה לעזיבה של ותיקים", היא אומרת. "העיר קיבלה צביון רוסי. נעשתה כאן טעות גורלית באשר לתמהיל האוכלוסייה".
עכשיו, היא מוסיפה, אולי הגיעה שעת המפנה. אם יישארו כאן אנשי נצרים, הם יהפכו לגשר בין העיר ובין הסביבה, והתדמית תשתנה. "כמה שאנשי נצרים נדמים כקיצוניים, הם לא אגרסיביים, והם עשויים להסתדר היטב עם הרוסים. אז ייווצר איזון נורמלי בעיר".
אנטולי קונדרטייב, בן 55, הוא קוזאק רוסי שהגיע מגדות הדון. כבר 12 שנה הוא באריאל עם אשתו היהודייה ושלושת ילדיהם. הוא מעיד על עצמו שהוא נוצרי, ומדי פעם אף נפגש עם בוראו בכנסייה ביפו. האפשרות שתושבי נצרים יתנחלו באריאל בהחלט נראית לו. "אם הם מתכוונים לבנות כאן עזה קטנה כמו ששם הם בנו בתים יפים וחממות ועוד הצליחו להרוויח מזה כסף, אני אשמח", אומר קונדרטייב. "בעיר שלנו אין סכסוכים על רקע לאומי או דתי. אם הם לא יתנהגו בצורה אגרסיבית, ולא ינפצו זגוגיות של חנויות לא כשרות, אני אקבל אותם בברכה".
מפוני נצרים מצדם מתלבטים מאוד בין התיישבות באריאל המעורבת והחילונית, לבין התיישבות קהילתית בנגב. "במשך המון שנים היינו מאוד סגורים, פיזית ומנטלית. חשוב לזכור את זה", מסביר תושב נצרים לשעבר אוזל מויאל.
לדבריו, הסיור בגבעות הטרשים של אריאל לא נועד למצוא פתרונות דיור. "אנחנו מחפשים משימה לאומית. השאלה היא האם להתערבב עם אוכלוסיית אריאל המעורבת ולחזק אותם בתחום של תודעה יהודית, או לחלופין לצאת לכיוון חולות חלוצה ולהקים את עיר האמונה מאפס".
ליוסי קרקובר, גם הוא מנצרים, אין ספק לגבי התשובה: "החיבור הזה שיש באריאל, הוא החיבור האמיתי אל החברה הישראלית. לא להתבדל למרות הקשיים והמורכבות ולומר בקול שאנו עם אחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
