גראונד זירו בכל העולם
חגי אלון מתריע על כך ש-4 שנים לאחר פיגועי ה-11/9, ארה"ב היא כיום הסכנה הגדולה לשלום עולמי
כל מי שעומד ב"גראונד זירו", המקום שבו עמדו מגדלי התאומים, יכול להרגיש את התכונה הרבה לקראת טקסי הזכרון הגדולים: אתרי הזיכרון סודרו, בימות הנואמים הוקמו, יש כבר מקום לקהל ולאח"מים ובכנסיית סנט-פטריק כבר כמעט ניתן לשמוע עוגב מנגן רקוויאם. ויש גם פוליטיקה: מי ידבר איפה, כי השנה שנת בחירות בעיר. הכל מוכן. אמריקה מתכוננת לזיכוך הלאומי הגדול.
יש באירוע הזה, כמו באירועים אנושיים גדולים אחרים, דרמה שכמעט אין לה גבול וקצה. כל כך הרבה פרטים שכמעט קשה לראות את התמונה הכוללת – השיחות בטלפונים הניידים מהמטוסים החטופים; הודעות הפרידה והאהבה; אנשים קופצים מהבניינים הבוערים; גשם של נייר; מאות הכבאים והשוטרים מתקוטטים לאחר שראש העיר הורה למכבי האש להתפנות מהאתר וגם תמונתו של הנשיא בוש, יושב בבית ספר יסודי ומסתכל הפוך על ספר הלימוד.
וגם היום, ארבע שנים לאחר מכן, ישנן עדיין שאלות רבות: איך המשיכו המטוסים הלטוס 40 דקות לאחר שכבר ידעו שהם נחטפו? מי הפיל המטוס הרביעי, חיל האוויר האמריקני או נוסעיו הגיבורים? האם באמת היה דו"ח מהמוסד שהגיע ביולי והתריע? כיצד קרה שמשפחת בן-לאדן עזבה את ארה"ב במטוסיה הפרטיים בזמן שכל הטיסות מקורקעות?
כדי לענות על שאלות האלה צריך לחזור לשלאות אחרות: בשעה 08:46 היו 40 אלף בני אדם בדרכם לעבודה בשני הבניינים. בערך באותה השעה ב-1945 הוטלה הפצצה. חצי שעה במחוגי השעון, חודש בלוח השנה, 56 שנה ושתי יבשות מפרידים בין סמליה של המלחמה הגדולה האחרונה של המאה ה-20 לבין המלחמה הראשונה הגדולה של המאה ה-21.
למה האמריקנים אינם מציינים את יום הטלת הפצצה באופן ממלכתי? האם הם, וגם אנחנו, לא מבינים שצל הפצצה וצל המטוסים רגע לפני ההתנגשות הם אותו צל? שהבור של הירושימה ונגסקי והבור של מרכז הסחר העולמי
שני האסונות האלה מסמלים את המאבק בין הנסיון להגיע לסדר עולמי אחד, שמטרתו פיתוח כלכלי ודמוקרטיזציה שנשענת על סובלנות תרבותית וצדק חברתי, לבין מאבק חברתי, כלכלי תרבותי של אומה אחת נגד השנייה.
אפשר היה למנוע את אירועי התאומים, לא מפני שהיתה קונספירציה, אלא על ידי שינוי סדר היום של מקבלי החלטות, שהתעלם מהאיום. היתה החלטה מודעת לא להתמודד עם המקורות של איומי הטרור. למישהו פשוט היה סדר יום אחר. הממשל האמריקני ידע על הטרור אבל זה לא נראה חשוב. אולי גם לא היום.
ארבע שנים לא תמימות עברו מאז. המדינה הגדולה והחזקה בעולם יצאה למסע כיבושים באפגניסטן ובעיראק רק כדי לגלות שהבעיה רובצת בין הקונגרס והסנט לבין בית הלבן, במרחב שבין החוקה, הבורסה, MTV ומקדונלדס.
מה קרה לאמריקה מאז? בהתקף אלים ואנטי דיפלומטי היא תקפה את אפגניסטן, תקפה את עיראק ואיראן בדרך. ומה קרה לחברה האמריקנית? היא הצביעה שוב לבוש והפכה להיות חברה מתגוננת יותר, דתית יותר, פתוחה פחות.
האם אמריקה טיפלה בבעיותיה – עוני, היעדר סולידריות, מעמדה העולמי, האיסלאם הקיצוני והנצרות הקנאית שפורחים בתוכה? האם היא השכילה לקיים שיח ציבורי המייצר מדיניות על הקשר בין משוגעי החווה באוקלהומה לבין טייסי התאומים? כנראה שלא.
גרואנד זירו כאן, שם ובכל מקום. בבריטניה, בספרד, באיטליה ובגרמניה קיים מעין משטר חרום בחיים נורמאלים. איך יסתגלו לזה החברות המערביות? האם הן מסוגלות? האם הן רוצות?
אמריקה גדולה וחזקה מאי פעם. היא ספגה את אסון התאומים, ויכולה לספוג עוד אסון כזה ולהמשיך. אבל אמריקה נרקבת מבפנים. זה גדול מהנשיא מהמפלגות, זה עמוק יותר. אמריקה הופכת להיות משהוא אחר.
החיבור בין עוני ודלות לבין דת הוא קטלני. הוא מאיים להביס את העולם שיצרו המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקנית. עניי אמריקה הם בו זמנית תאי הטרור ונפגעי הטרור.
אמריקה היא בעיית העולם. לא כוח, לא טרור, לא חרמות אירופים או יפנים, רק רצון של האמריקנים לבחור בדרך פוליטית–היסטורית אחרת, לחזור לרוח של ווליאם פן, של מדיסון וג'פרסון, רק רצון כזה יביא לשלום עולמי.
נא להמתין לטעינת התגובות
