הרגיש והנחוש
אורי בר-לב איבד רגל בפיצוץ. דן הראל בקושי גמר תיכון. השבוע הם נבחרו לאנשי השנה של מעריב, והם בסה"כ רצו להחזיר את המדינה הביתה בשלום
דקות אחרי שנתן תדרוך אחרון למפקדים לגבי יציאת הכוחות הרגיש הראל כמו רב"ט תחת אש מול המפיק, איש הסאונד והתאורן. "הייתי מעדיף להסתובב עכשיו עם אפוד קרמי בסמטה ברפיח מאשר להזיע מתחת לפרוז'קטורים שלכם", אמר להם בצחוק. לבסוף, איכשהו, לאחר סדרה של נסיונות כושלים, האלוף צלח דקה וחצי של הקלטה רצופה, ואפילו הצליח להעביר את המסרים שתיכנן מראש. אחר כך, כשהראל שוב היה בסביבתו הטבעית, התמודד מול אותה מצלמה "איש השנה" הנוסף, ניצב אורי בר-לב. בדיוק כמו הראל, בר-לב נאלץ לעבור שבעה "טייקים" עד שהמפיק היה מרוצה. "הנאום היה מספיק קולח ובאורך הנדרש", הוא הודיע לניצב, שנשם לרווחה.
אל תיתנו לחובבנות של מפקד פיקוד הדרום ושל מפקד המחוז הדרומי במשטרה מול מצלמות הטלוויזיה להטעות אתכם. במשימת חייהם האמיתית, ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, הם הפגינו מקצועיות מרשימה. הכריתה של הרצועה היתה כואבת אימים, אבל כמנתחים יש להם מניות בכורה על כך שהחולה נשאר בחיים, כלומר המדינה לא נקרעה לגזרים.
"ניצב בר-לב ואלוף הראל תיכננו, הנהיגו ופיקחו מקרוב על ההתנתקות מעזה באופן נקי, אנושי, מאופק ויעיל", נאמר עליהם בנימוקי הבחירה של מערכת "מעריב". "הם הפכו את המילים נחישות ורגישות לקלישאה, אבל קלישאה מנצחת, אנושית, יעילה ומנחמת".
כשמטיחים באנשי השנה את המחמאות האלה הם מסמיקים. הם רק נראים קשוחים, אבל מבפנים שניהם רגשניים, פגיעים, ביישנים. כלפי חוץ, בכל זאת יש הבדלים. מבר-לב, המוחצן יותר, הכריזמה נוטפת בכמויות. הוא מריץ בדיחות בקצב, בצחוק מתגלגל. כשהגיע ביום ראשון השבוע ביחד עם האלוף הראל לטקס הסיום שבו קופל הדגל במפקדת אוגדת עזה בנוה-דקלים, התגודדו סביבו בתוך שניות החבר'ה מההתנתקות, כלומר המפקדים של צה"ל מכל הדרגים ואנשי השב"כ בדרום. בר-לב התמסר למפגש בחיבוקים.
באותו זמן האלוף הראל היה טרוד עד מעל הראש בגלל הסכנה שמחבלים יזנבו בכוחות שעמדו לסגת, אבל גם אילו האחריות על הנסיגה לא היתה מוטלת עליו הוא לא היה מחלק צ'פחות. הכישורים החברתיים שלו מוגבלים. ההומור שלו ציני, שנון, אבל הוא עצמו בקושי מחייך. כוחו בהתמדה וביכולת ניתוח. קציני המטה שלו בפיקוד בטוחים שהוא גאון משום שהוא אף פעם אינו שוכח אפילו את הפרטים השוליים ביותר שהם מספרים לו.
האלוף דן הראל בן ה-50 נקרא על שם דודו שנפל בקרב על כפר דרום במלחמת העצמאות. דרכו להכרה ולהוקרה היתה רצופה תלאות ומכשולים. הזכייה בתואר איש השנה באה פחות משנה אחרי העימות עם מפקד אוגדת עזה הקודם, תא"ל שמואל זכאי, שהיה אחד המשברים הקשים בקריירה שלו.
הראל הוא חיפאי יליד שכונת היוקרה אחוזה במרומי הכרמל, הבכור מבין שלושה בנים. הוא דור 16 בארץ, נצר למשפחת מיוחס הירושלמית שהצמיחה רבנים ראשיים. אביו, אלי ז"ל, שהיה מורה בתיכון בסמת, בחר שם משפחה חדש על שמה של החטיבה המיתולוגית בפיקודו של יצחק רבין ז"ל שלחמה על הדרך לירושלים במלחמת השחרור. האימא שלומית עבדה כגננת וכמפקחת במשרד החינוך.
הראל עצמו למד בבסמת, אבל המורים, עמיתיו של האב, לא רוו ממנו נחת. לנוכח הקפדנות שלו כיום, קשה להאמין שהוא היה תלמיד זרקן, אחד שעושה טובה כשהוא מגיע לכיתה. "הצבא שינה אותי לגמרי", הוא מסביר. "בתיכון המורים לא ראו אותי שנתיים, אבל לפני מבחני הבגרות ההורים
"בקורס טיס שוב האשימו אותי בחוסר רצינות ובחוסר השקעה ובגלל זה הדיחו אותי חודש לפני הסיום. הציעו לי להישאר בחיל האוויר כקצין שאינו איש צוות אוויר, אבל כל כך כעסתי שלא הייתי מוכן לשמוע. בחיל התותחנים, שאליו עברתי, כבר באמת השקעתי".
בתותחנים סומן הראל ככוכב וכהבטחה גדולה כבר מתחילת הדרך, אבל הוא עצמו מספר כי מעולם לא ראה בצבא מקצוע. "התגייסתי בשנת 74', אחרי מלחמת יום כיפור, והעובדה שהייתי שייך לדור שראה את המדינה חוטפת מכה ומתנדנדת מאוד השפיעה עלי. אחרי שסיימתי תפקיד מסו"ל (מפקד סוללה) רציתי להשתחרר. מפקד הגדוד שלי, דורון קדמיאל, הצליח לשכנע אותי להישאר עם החיילים בסיני גם שישה ימים אחרי שלמעשה כבר השתחררתי פורמלית, עד שהסכמתי לחתום קבע. מאז, לעולם לא חתמתי קבע ליותר משנה אחת, אבל השנים הצטברו. אני לא באמת חייל. בדמי אני אזרח".
אזרח או חייל, רצף התפקידים שמילא הראל לא איפשר לו כמעט לראות את הבית. הוא התחתן עם איריס בגיל 28 כאשר כבר היה מפקד גדוד. "ניסיתי לדחות את החתונה עד אחרי סיום התפקיד, אבל ברבנות לא הסכימו כי כבר דחיתי פעם אחת קודם לכן מאותה סיבה", אומר הראל. "לתומי חשבתי שאחרי תפקיד מג"ד יהיו לי חיי משפחה הרבה יותר רגועים, אבל למעט תקופה שבה למדתי לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, רצף התפקידים היה תובעני לגמרי".
הראל נפצע באורח בינוני דווקא בתפקיד הבכיר ביותר שמילא בתותחנים, כקצין תותחנים ראשי (קתמ"ר). זה קרה בספטמבר 96', בערב סוכות, בעיצומן של המהומות אחרי פתיחת מנהרת הכותל. הראל הגיע לבקר חיילי תותחנים שהיו מוצבים ליד טול-כרם ונקלע לקרב שבו נהרגו שני שוטרי מג"ב.
"קניתי קישוטים לסוכה והבטחתי לאשתי בטלפון שאני הולך לביקור קצר אצל החיילים ומיד לאחר מכן מגיע כדי לקשט את הסוכה", מספר הראל. הוא נחלץ מהתופת בפזצט"א, אבל חטף כדור שחדר מבעד לדלת הג'יפ שבו ישב וריסק לו את הירך. "לחזור מפציעה זו שאלה של עקשנות", אומר הראל. "אתה לא יכול לוותר לעצמך. את ישיבות העבודה הראשונות עשיתי בבית החולים ולבסיס חזרתי עם קביים. כיום אני הולך רגיל לגמרי והמקום של הפציעה כואב לי רק בעונות המעבר".
אחרי ששימש קצין תותחנים ראשי הראל לא השתחרר מצה"ל כדרך הקתמ"רים, אלא מונה על ידי שר הביטחון יצחק מדרכי לשמש לו כמזכיר צבאי. הוא התמיד בתפקיד גם תחת משה ארנס ואהוד ברק, ששימש כשר ביטחון במקביל להיותו ראש ממשלה.
ברק הציע להראל מסלול מהיר לדרגת אלוף כמזכיר צבאי במשרד ראש הממשלה במקום במשרד הביטחון, אבל למרבה התדהמה בצמרת צה"ל הראל דחה את ההצעה. במקום זה ביקש וקיבל להיות איש התותחנים הראשון שהתמנה לפקד על אוגדת שריון. בתום הפיקוד על האוגדה מינה אותו הרמטכ"ל מופז לראש אגף המבצעים והעניק לו דרגת אלוף. גם אחרי תפקיד זה ציפו בצה"ל שישתחרר, אבל הרמטכ"ל הקודם משה יעלון שלח אותו לפקד על פיקוד הדרום.
הראל התייצב בלשכת אלוף הפיקוד בבאר שבע ביולי 2003 בעיצומה של תקופה שהוכרזה כ"הודנא". "לא היו לי שום ציפיות מההודנא הזאת. ידעתי שהיא תתפוצץ מהר", הוא אומר. החודשים הראשונים בתפקיד עברו בצורה סבירה, אבל באביב בשנה שעברה החלו חמשת החודשים השחורים ביותר בחייו.
טפטוף הפיגועים ברצועת עזה שתחת אחריותו הפך במאי 2004 למבול שהגיע לשיא מצמרר. בתוך זמן קצר נהרגו חמשת בני משפחת חטואל והתפוצצו שני נג"משים של צה"ל תוך כדי כך שגופות החיילים שהיו בהם התפזרו לכל עבר. הראל: "אני זוכר שכאשר קיבלתי דיווח על פיצוץ הנגמ"ש השני בזמן שע- דיין חיפשו בתוך שכונת זייתון את גופות הרוגי הנגמ"ש הראשון, אמרתי לעצמי שזה פשוט לא ייאמן שאנשים בתוך נגמ"ש מתאדים כך יום אחרי יום. כמו תמיד, ברגעים הכי קשים, גילתי שהמציאות היא זו שדוחפת אותך קדימה".
בעקבות סדרת האסונות צה"ל יצא למבצעים בעומק רצועת עזה, אבל הפיצוץ הגדול הבא המתין להראל דווקא בעקבות פרשת זכאי, שבה נאלץ התא"ל המוערך להתפטר אחרי שהואשם על ידי הראל בהדלפות ובשקר. הפרסומים סביב הפרשה בעיתונות היו מלאי האשמות קשות ויצריות של כל הצדדים המעורבים עד לרמטכ"ל יעלון.
אחת הטענות היתה שהראל לא זכה לאמון זכאי בגלל היותו תותחן ולא איש חי"ר. הראל עצמו מכחיש. "זה בכלל לא היה העניין", הוא אומר. "כשקראתי מה שכתבו בעיתונים חשבתי אז שרבים מהדברים לא נכונים ולא הוגנים, אבל הרגשתי בסדר עם עצמי. אספתי את קציני האוגדה ביום העזיבה של זכאי ואחרי זה את המג"דים ואמרתי להם בדיוק מה קרה. עובדתית, האוגדה לא התפוררה".
את שנותיו הראשונות עשה בר-לב, בן 46, במושב עין ורד שבעמק חפר. בהמשך עברה המשפחה למושב משמר איילון ליד לטרון, שם שמרה על אורח חיים חקלאי. בר-לב מתגורר במושב עד היום. השם המקורי של המשפחה הוא בריל. אחיו הוא טייס בכיר בחיל האוויר. אביו עזר עלה מרומניה. האם מתי היא ממוצא מרוקאי. האישה סופין, אגב, אולי בשביל הגיוון, היא הולנדית.
בהתאם לרוח התקופה של פעם, גם אורי בר-לב רכש מקצוע טכני לפני שהתגייס לצה"ל בתיכון יד נתן היוקרתי שהיה ממוקם בצפון הארץ ונסגר בינתיים.
כמו הראל, גם בר-לב סוחב פציעה חמורה. לא תמיד ניתן לשים לב לכך כשמסתכלים עליו, אבל רגל שמאל שלו היא תותבת. הוא איבד את הרגל ב-80' כאשר שימש מפקד פלוגת הנדסה, במהלך טיפול בחומרי נפץ ברמת הגולן.
לדברי בר-לב הוא התעקש שהפציעה ברגל לא תגביל אותו. הוא יצא עם רגל תותבת לטיול תרמילים ארוך באירופה שבסיומו חזר לצה"ל. "כשחזרתי והייתי חניך במכללה לפיקוד ומטה, מאמן הכושר של המכללה הורה לי להוריד את התחבושת האלסטית מהרגל בזמן שרצנו. רק בסיום הריצה, כשהוא כבר ממש כעס עלי, הראיתי לו שאני לא יכול להוריד את התחבושת פשוט בגלל שהיא מחברת לי את הרגל התותבת. הוא הופתע שאני רץ רגיל גם ככה. לאחר מכן, כשכבר פיקדתי על יחידת דובדבן, צעדתי בראש החיילים במסעות הכומתה מבית גוברין למצדה לאורך 123 קילומטר. האמת שזה היה טיפשי מצדי להתנהג כמו פופאי, אבל כנראה רציתי להוכיח שאני לא עושה שום הנחות לעצמי".
באחד ממבצעי היחידה נעץ אחד המחבלים סכין ברגלו של בר-לב. למרבה המזל זה היה ברגל התותבת. הסכין נתקעה. האגדה מספרת שהערבים שראו אותו ממשיך לתפקד כרגיל עם הסכין הנעוצה התחילו לקרוא לו "השטן". חייל של בר-לב בדובדבן סיפר פעם כי באחת הפעולות, כאשר עמדו להתקרב לבית של מבוקש, נשמעו חריקות מהרגל התותבת. בר-לב הסיר אותה וקיפץ עד לבית המבוקש על רגל אחת כדי שהכוחות שעמדו להסתער לא יתגלו. במבצע אחר, בשכונת רפידיה בשכם, שבו חוסלו חמישה מחבלים, זחל בר-לב עם אנשיו תחת אש עד ליעד. בסוף הפעולה מצא חתך ברגל התותבת. עד היום לא ברור האם הפגיעה נגרמה כתוצאה מירי.
בר-לב פיקד על יחידת המסתערבים בשנים 86'-89'. באותו זמן גדלה היחידה מ-12 חיילים לכמעט 200 ועדיין נחשבה לאחת הסודיות ביותר בצה"ל. לקראת אחד המבצעים ב-87' הגיע סגן הרמטכ"ל אהוד ברק לביקור ביחידה והחליט באופן ספונטני להצטרף לפעולה. כמו הלוחמים הצעירים, ברק התחפש גם כן. היעד היה בית בשומרון שבו נלכדו לבסוף שישה מבוקשים ונשק.
אחרי שעזב את דובדבן אמור היה בר-לב להתמנות לתפקיד בכיר בצנחנים, אבל מפכ"ל המשטרה לשעבר יעקב טרנר שיכנע אותו לחצות את הקווים למשטרה, כדי להקים את יחידת המסתערבים המיוחדת של משמר הגבול, הגדעונים. כמפקד דובדבן והגדעונים בר-לב היה מעורב אישית בעשרות תקריות אש מול מחבלים מטווח אפס. מפגני האומץ בקרבות האלה זיכו אותו בשלושה צל"שים וגם בעיטור המשטרתי "אות השירות".
אחרי הגדעונים המשיך בר-לב להתקדם במשטרה. הוא היה עוזר מיוחד למפכ"ל אסף חפץ, מפקד מרחב איילון ומרחב ירקון, אז גם המליץ למסד את הזנות, ושימש כנציג המשטרה במועצה לביטחון לאומי. את דרגת הניצב שמקבילה לאלוף הוא קיבל כראש אגף המודיעין של המשטרה. בתפקיד הזה ברלב השקיע הרבה בטוויית קשרים עם רשויות אכיפה אמריקניות מתוך מטרה, שהצליחה, להשיג ראיות לכאורה כנגד כריש הפשע זאב רוזנשטיין שעשה צחוק מן המשטרה עד אז.
צירוף הנסיבות שבהן נאלץ ניצב משה מזרחי לעזוב את המשטרה ואילו רב ניצב משה קראדי מונה למפכ"ל, הביא לתפנית בקריירה של בר-לב. בניגוד להערכות מוקדמות על סבב המינויים, נשלח בר-לב לפקד על מחוז הדרום. בר-לב סבור כי "למפכ"ל קראדי קרדיט עצום במחמאות שקיבלה המשטרה על התפקוד שלה בהתנתקות. הוא הכין את המשטרה בצורה מדהימה ולדעתי הוא מוביל מהפכה צעירה מצוינת".
הגורל הפגיש בין הראל ובר-לב בפעם הראשונה בשנת 96' דווקא בבית חולים, כאשר בר-לב הגיע לבקר שוטרי מג"ב שנפצעו עם הראל בקרב. הוא חיבר ביניהם שוב עם המינוי של בר-לב לתפקיד מפקד המחוז בדרום. עד אז הראל הכין את התוכניות הראשוניות המשותפות לצה"ל ולמשטרה לקראת ההתנתקות ביחד עם קראדי. האינטנסיביות של העיסוק בהתנתקות בחצי השנה האחרונה הפכה את הראל ובר-לב, בניגוד לכל מה שהיה מקובל ביחסי צבא ומשטרה עד עכשיו, ממש לצמד.
עד כמה טובה הכימיה בין בר-לב להראל ניתן היה להרגיש ביום ראשון, בדרך לטקס הפרידה של אוגדת עזה. כאשר עצרו להצטלם על הדשא בכיכר, שעד לא מכבר שימשה כצומת הכניסה של היישוב נצר חזני, אמר בר-לב כי "זה מזכיר לי את הצילומים של הצמד מהסרט 'יוסי וג'אגר'".
הראל נזכר כי כמה שבועות קודם לכן עלה בראשו דימוי לצמד אחר. זה קרה אחרי שמתנחלים, בניסיון יצירתי במיוחד להעליב את הראל, קראו לו "דרדסבא" בגלל הזקן הלבן והכומתה הכחולה. "אורי צחק ואני אמרתי לו שאם אני דרדסבא אז המשמעות היא שהוא גרגמל", מספר אלוף הפיקוד בחיוך.
דן ואורי, ניצב בר-לב ואלוף הראל, לא ניתקו את הקשר עם סיום ההתנתקות. אחריה הראל מצא את עצמו מתוך הרגל נוסע לשתות קפה באחת בלילה בביתו של בר-לב. משפחת בר-לב מצדה הגיעה באחרונה לביקור בפורום נרחב יותר אצל משפחת הראל.
"בהחלט יש בינינו כימיה של בסיס וחומצה ולא חומצה וחומצה, כבר מההתחלה", מאשר הראל את ההבחנה. הוא מספר על פגישת העבודה הראשונה שלו עם בר-לב בענייני ההתנתקות. אלוף הפיקוד הגיע ללשכתו של מפקד המחוז. רק מי שיודע איך בצה"ל לא נהגו "לספור" את המשטרה עד לשנה האחרונה, מבין עד כמה חריג הצעד הזה.
"הלכתי כי רציתי בקשרים טובים עם אורי", אומר הראל. "רציתי להראות שאני מכבד את הארגון ואת מי שעומד בראשו. הביקור גם התקבל ככה. כשפרשנו את המפקדה לקראת ההתנתקות בעין השלושה דאגתי שאורי יקבל מפקדה שתהיה לגמרי זהה למפקדה שלי. אני לא יודע איך הדברים היו מתנהלים עם מישהו אחר. לגבי אורי תמיד ידעתי להעריך את הישירות ואת העובדה שהוא אף פעם לא עשה חשבון על דברים קטנים, והפכנו גם לחברים. תוך כדי ההתנתקות ובעיקר במאמץ הגדול לבלום את הצעדות בכפר מימון ובשדרות מצאנו את עצמנו מדברים באמצע הלילה כמעט על כל נושא שבעולם.
"אורי ואני אולי לא בדיוק אותו טיפוס, אבל בערכים הבסיסיים של שירות, נתינה ואחריות אנחנו מאוד דומים. בגלל זה היה לנו קל להגיע לשפה משותפת. אורי הוא באמת בחור מצוין עם כריזמה. יש לו את זה, בדבקות במשימה ובדרך שהוא משמש מודל לשוטרים שכפופים אליו. הוא אחלה גבר".
מאוחר יותר, בזמן שהראל היה עסוק בענייני הנסיגה מעזה, פירגן לו בר-לב גם כן, מאחורי הגב: "דן הוא איש נטול משחקי פוזה. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו. הוא מאוד יסודי, יש לי המון הערכה אליו. היינו ביחד כל כך הרבה, נבחנו באותן משימות ולא היה אפילו רגע אחד של משחקי אגו".
הכימיה לבד איננה מספיקה. ההתנתקות היתה בראש ובראשונה מבצע צבאי ומשטרתי שבו בר-לב והראל מילאו תפקידים ראשיים בתזמורת גדולה ומשובחת. שניהם, ובעיקר הראל, היו נתונים להתקפות אישיות חריפות ביותר והם זוכרים גם את הקולות הצורמים.
"הגרון שלי נחנק כשראיתי את החיילים עומדים מול התקפות מילוליות בלתי פוסקות", אומר הראל, "גם במישור האישי לא היה לי קל למשל כשאנשים הצדיעו לי במועל יד ברחוב הראשי של נוה-דקלים, כאילו אני נאצי, או שאבא אמר לידי לשתי ילדות שלו:'תסכלו על האיש הזה. הוא מגרש אתכם מהבית'.
"בהתנתקות נעשו גם מעשים שלא ייעשו ואי אפשר לטייח את זה. אני לא חושב שזה נגמר. יש שאלות נוקבות שעדיין צריך לברר אותן. למשל, מהן גבולות המחאה? האם קריאה לסרבנות היא בכלל לגיטימית? ואיך בכלל מגיעים למצב שיש הפרת סדר המונית שבה לוקחים חלק עשרות אלפי בני אדם".
בר-לב אומר כי מבחינות רבות ההתנתקות היתה עבורו קשה יותר מאשר קרבות פנים אל פנים עם מחבלים ביהודה ושומרון ובעזה. "בוא נאמר שיותר קל להילחם מול אויב שהוא מוגדר וברור מאשר להתמודד מול מישהו שצורח עליך 'נאצי' והוא בכלל לא האויב שלך. בסך הכל אני חושב שאחרי כל הצעקות וכל ההתלהמות גם המנהיגות של המתנחלים ומועצת יש"ע שותפים לכך שההתנתקות נגמרה ללא שפיכות דמים וללא קרע שלא ניתן לאחות אותו. אם יש משהו שהטריד אותי יותר מהכל זה שנגמור את התנתקות עם עם מחולק לשניים, אבל זה לא קרה".
בר-לב סיפר השבוע כי אחד הרגעים הקשים ביותר מבחינתו בהתנתקות היה כאשר נכנס לבית בנוה-דקלים וניצול שואה בן 74, שלמה גולדמן, ביקש שתי בקשות. האחת, לא להתפנות באוטובוס. השנייה, שאחד החיילים יתייצב מולו ויבקש סליחה על הדרך שבה מבוצע הפינוי. בר-לב נעתר, אבל התקשה לעמוד במעמד. דמעה בצבצה בזווית העין שלו. בדיעבד הוא טוען שלא בכה ממש. "פה ושם ירדה לי דמעה, אבל לא עמדתי וייללתי", מדגיש בר-לב.
גם הראל הוא לא מהנוטים לבכות והוא שלט לחלוטין על שקית הדמעות, למרות אינספור הסיטואציות האנושיות הבלתי אפשריות שבהן נתקל. "אני מהדור שחושב שבכי זו החצנה מיותרת של רגשות", מנמק הראל, "ההתנתקות הביאה את הכאב עד לקצה, אבל כדי להרגיש את הכאב לא צריך לבכות".
אחרי הבכי הגיעה שלב הנחת כשבר-לב והראל גילו לתדהמתם כי בעקבות ההתנתקות, כמו שאר אנשי כוחות הביטחון, הם הפכו לפתע ליקירי האומה, לפחות אצל רובה.
לנוכח הבחירה בבר-לב ובו כאנשי השנה אומר הראל כי לא נראה לו שיחזרו הימים שבהם גנרלים היו גיבורי תרבות ותמונות של אלופים נתלו ביום העצמאות על מרפסות כמו אחרי מלחמת ששת הימים. "זה לא יקרה וטוב שכך", הוא אומר. "באופן אישי הפרגון של הציבור בא לידי ביטוי למשל במצבים כמו ביום שבת, כשאני הולך לחנות שהיא לא באזור המגורים שלי. בשבתות האחרונות היו אנשים שניגשו אלי ואמרו לי,'כל הכבוד. החזרתם את הגאווה בחיילים ובשוטרים'. אלה משפטים שחזרו על עצמם וגרמו לי באמת להתרגש, אבל יש לזה גם מחיר. קודם לכן הייתי יכול להסתובב בג' ינס בלי שיזהו אותי. האמת, קצת חבל שאיבדתי את האלמוניות שלי".
בר-לב אומר כי כאשר נכנס לתפקיד "בסך הכל קיוויתי לעבור את ההתנתקות בשלום". גם הראל לא ציפה להיות איש השנה. "חששתי שאהיה איש השנה, אבל בכיוון השלילי", הוא מודה, "היתה לי פגישה עם מישהו שאני מעריך את דעתו כמבין בנושאי תקשורת שאמר לי, 'תברח, אתה הולך להיות השעיר לעזאזל באירוע הזה. אין סיכוי שזה יצליח. ראשך הוא זה שמונח כרגע על השולחן'. גם חברים שלי אמרו לי בימי שיש י'תלך מזה. למה אתה צריך את זה. אתה היית אמור לגמור תפקיד ביולי, אז תתעקש לגמור תפקיד ביולי'. האמת שעברה לי מחשבה כזאת לא פעם ולא פעמיים, אבל כשהעליתי את השאלה מתי אני מסיים את התפקיד, התבקשתי להישאר וכמובן שנשארתי מתוך נאמנות. אחרי הכל לא משרתים בצבא מאהבת המשימה ולא בשביל הכסף. זה נשמע בומבסטי ואני מרגיש מאוד לא נוח כשאני אומר את זה, אבל זה ככה.
"מההתחלה אורי ואני הערכנו שיש סיכוי של שני אחוזים שנצליח במשימה ושל 98 אחוז שנחטוף ביקורת ובטח לא חשבנו שיחלקו פה צל"שים. גם עכשיו אני חושב שההתנתקות לא היתה משימה של צל"שים".
נא להמתין לטעינת התגובות
