הערבים מפחדים ממני? הם מעריצים אותי
ולמה מעריצים הערבים את אברי רן, מנהיג נוער הגבעות, אבי המאחזים בשומרון והאיש שנתפס אחרי מרדף משטרתי בן ארבעה חודשים? "כי הם יודעים שיש לי כללים ואין ערבי באזור שכם שיעז לעבוד לא לפי הכללים שלי". ראיון
מכאן, משך דקות רבות, מספר רן את קורותיו. מילדותו בקיבוץ, דרך הקמת המאחז הראשון ביש"ע ועד מעצרו. הוא מדבר בשקט. מפעם לפעם שותק ארוכות. עיניו רושפות. הוא מלטף את זקנו. באולם דממה. דבריו מופרעים רק על ידי שאלותיה הסקרניות של השופטת. "אני לחופש נולדתי", הוא אומר לכבודה. "נולדתי בקיבוץ. נפצעתי בצבא. השתחררתי. פתחתי מפעל. לפני 12 שנה בערך קיבלתי את הסכמת משפחתי לעסוק בהתיישבות. לקחתי תרמיל גב והתיישבתי על גבעה שווידאתי שאין לה בעלים. התחיל מאבק שנמשך שנים רבות, מול פלשתינים, מול אנשי שמאל ומול ממשלת ישראל. בהתחלה הייתי בודד לחלוטין. היו מגיעים 15-10 ערבים. התמודדויות קשות. היו צריכים להביא לי חוט ומחט כדי שאוכל לתפור את הפצעים שלי. תמיד לבד. אף פעם לא שמע אותי מישהו צועק 'איי'.
"לאט לאט התחילה להתגבש סביבי קבוצה של צעירים, נערים שלא מצאו מקומם. הייתי צריך לחיות עם הקיא והקריז של חלק מהם, לחתום בבית משוגעים שאני אחראי להם. הכל בהסכמת הוריהם.
הלכנו לעוד גבעה ועוד גבעה. ברגע שיישוב קם עברתי לגבעה אחרת וההתמודדות החלה מחדש. הצטיירתי כאחד הדברים שאני כל חיי מנסה להימלט מהם, מנהיג, גורו. דברים לא נכונים. מעולם לא הסכמתי להיות לא פוליטיקאי ולא שליח ציבור. זה איים על הסביבה. התופעה היתה קשה לאנשי מועצת יש"ע. אחרי שנים שלא קם שום יישוב במדינת ישראל במהלך פרטי זה לא היה מקובל עליהם. אמרו לי, 'אברי, בגלל זה אנחנו לא מקבלים תקציבים, רד מהר'. עניתי ,'אני לא שליח שלכם. אני מארץ ישראל, ואני והעם המתוק שלי עושים דברים'.
"נוצרו שני מסלולים. מצד אחד, כל שר שהגיע לצפון השומרון היה מבקש להיפגש איתי. כשהיה צריך ליישר קו עם השב"כ המקום שבו אבי דיכטר יכול היה לשבת ולהתדיין ולישון בלילה היה אצלי. כשהיו צריכים המח"ט או מפקד המחוז או אלוף הפיקוד לתאם עמדות, הם היו עושים את זה איתי. ומצד שני, מסלול קבוע של רדיפות, רודפים את אברי רן.
"נוער הגבעות, מאות אנשים, כולם ביחידות מובחרות, בעלי משפחות. חלקם טייסים בצה"ל,חלק בהתיישבות. הנוער הזה, להבדיל ממה שמתואר בתקשורת המהלכת אימים, למד לגדל צאן, לאהוב, לעזור. הם הילדים שלי, הבעלים של אמהות נכדי. אני מבקש שיהיו גאים, זה בסדר. ראויה ארץ ישראל שיסבלו בשבילה".
אחר כך, ביציאה, אמר אחד הנוכחים באולם כי נדמה היה שמדובר בישיבה סביב המדורה, קומזיץ עם אברי רן, לא באולם בית המשפט העליון בירושלים.
שבוע קודם, ב-31 באוגוסט, נתפס רן כשהוא נופש בנהר הירדן. באפריל הוגש נגדו כתב אישום בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות וחבלה חמורה. הוא נשלח למעצר בית אצל תאומו, ניר רן, בכיר בשב"כ שפרש לפני כשלושה חודשים, אבל החליט להימלט. משך ארבעה חודשים וחצי חי בשטח, מבוקש על ידי המשטרה. תיכנן להגיע בראש זקוף לדיון שנקבע לו בבית המשפט בראשית ספטמבר. המשטרה הקדימה אותו בחמישה ימים. "אכלתי אותה", אמר לשוטרים כשתפסו אותו. ביקש מהם לשתות קפה אחרון עם ילדיו. הם נענו. אחר כך לקחו אותו ישירות לבית משפט השלום בכפר סבא. בני משפחת רן, עשרת ילדיו, חמשת נכדיו ושני הכלבים נסעו אחריו.
"אני כועס, זועם, מתוסכל", אומר רן. "אני מרגיש כמו אריה במלכודת, קוף בגן חיות. רק חסר שיזרקו לי בננות. צריך להזכיר לצעירים של היום שמהסבתות שלהם עוד עשו סבון. עדיין לא הגיע המשיח ומישהו צריך לשלם את המחיר. אף אחד לא יחלוק על כך שאם העם הזה יפסיד במלחמה זה לא ייגמר בהפסקת אש. לקחנו את ערפאת, איש שכולו כמו סטאלין, מוסוליני, תאוות ויצרים, ונתנו לו פרס נובל לשלום. אנחנו המלכנו טרור בעולם. אם היטלר היה חי היום היינו נותנים גם לו פרס נובל. כמו שטרומפלדור, אם היה חי, היה היום במעצר".
הניסיון לשרטט את דמותו של אברי רן מסובך ומורכב כמו האיש עצמו. כתב חידה בלתי מפוענח, אומר עליו אחד הקצינים הבכירים בצה"ל שהכיר אותו כששירת בגזרת שכם. גאון, איש בלי פחד, חרוץ, בעל תשובה שדוגל בעבודה עברית. אפשר לתעב או לאהוב אותו. קשה להישאר אדישים. גם שונאיו מודים שיש לו כוח השפעה כמעט מאגי, יכולת לסחוף המונים. אוהדיו מדברים עליו במונחים של "בר כוכבא", "יהודה בן יעקב", "רובין הוד", "שמשון הגיבור".
הוא בעל יכולות
מתנגדיו מדברים על אדם פסיכוטי, אלים, כוחני, איש הזוי שמוביל נוער שוליים שמחפש רועה, חסר מעצורים וגבולות. "ראש התנזים היהודי", מכנים אותו אנשי הכפר יאנון, הסמוך לחוותו. טרוריסט, שריף. כאן, אומרים, אין בית שתושביו לא סבלו מנחת זרועם של רן ואנשיו, מעזות המצח שלו, מרצונו לשלוט ולהנהיג את כלליו. מספרים על צעיר שאיבד עין, אחר עם יד שנשברה, כדור ששרט רגל. רובם לא התלוננו מעולם אצל הרשויות בגלל הפחד. לפני כמה שנים, הם מספרים, הציע רן להקים בכפר שער, לשלוט על היציאה והכניסה של תושביו. בהזדמנות אחרת שרף גנרטור שהתקינו בכפר בטענה שלא ביקשו את רשותו. גם המגנטיות שלו, אומרים פעילי שמאל ושלום, היא של טירוף. "פסיכופת, בן אדם חלול רגשית ומלא שנאה", אומר עליו דוד ניר, דוקטור לפיזיקה, פעיל תעיוש ולוחם זכויות אדם שטען בעבר כי רן תקף ופגע בו. רן הורשע בתקיפה סתם ונידון לחודש מאסר על תנאי. "הוא מאמין שהוא אלוהים, המשיח. כוחו נובע מזה שהוא משפיט אחרים", אומר ניר.
רן: "כשהתחלתי את המאחזים לקחתי ערכת קפה ושק"ש, עליתי להר רחוק וישבתי שם לבד. הערבים לא אהבו את זה. היו לילות של מאבקים. ימים אלימים. מכל דבר כזה מתחילות שמועות. הדמיון הערבי עושה את שלו. היום, אם נופל דוד שמש באיזה כפר, ישר אומרים: 'אברי היה פה'. ב-99 אחוז מהמקרים זה לא נכון. הערבים לא מפחדים ממני. הם מעריצים אותי. הם נזהרים ממני, כן. יש לי כללים? ודאי. אין ערבי באזור שכם שיעז לעבוד לא לפי הכללים שלי. כל ערבי יודע את זה. מה זה אומר? זה אומר שיש יהודי בשטח, בן של אברהם אבינו, שהיהודים הקדמונים חזרו קצת לארץ ישראל. יהודי צריך לכבד. ערבי, כשהוא רואה יהודי, צריך קצת להרכין ת'ראש. מה יש? אני לא מתבייש לומר, אני גזען. אני מדען ואני גזען. לא יעזור. העולם מורכב מגזעים. לא כולם זהים. לכל עם יש התכונות שלו, המבנה השבטי שלו, התרבות שלו. הערבים לא חושבים כמונו. הם גזע אחר".
אברי (אברהם) רן, 50, נולד בקיבוץ ניר חן בנגב. הבכור מתאומים זהים. סבו, נתן רבינוביץ', היה חקלאי מצטיין, מגדל המלונים מספר אחת בארץ. הוא זה שעיברת את שם המשפחה ל"רן". הסבתא , פניה רבינוביץ', היתה שחקנית בהבימה. הגיעו עם גרעין לקיבוץ שער העמקים. אביו של רן היה התינוק הראשון שנולד בקיבוץ. כשפניה רבינוביץ' הרגישה שרואים בבנה רכוש הקבוצה הם החליטו לעזוב והיו לגרעין המייסד של יקנעם. בנם התינוק בגר, נפצע במלחמת תש"ח וכך הכיר את אשתו, לימים אמו של רן. הם נישאו ויצאו להקים את ניר חן. כשהתאומים היו בני שבע בערך התפרק הקיבוץ ואיתו התא המשפחתי. האב מתגורר היום בערד ולאברי אין איתו שום קשר. האם והבנים עברו לקיבוץ נחשולים. לפני פחות משנה נפטרה האמא מסרטן. אברי היה קשור אליה מאוד.
"ילד מקסים, יפה תואר, שובב, כספיתי", נזכרת אירית, חברתם של אברי וניר רן לקבוצת "צדף" בנחשולים ומי שהתגוררה איתם במסגרת החינוך המשותף באותו חדר. "הוא ואחיו היו אמיצים, גידלו נחשים בחדר, לא פחדו מכלום".
אברי וניר היו תאומים זהים לגמרי. עד כדי כך שאחד היה נענש על מעשי האחר. "אחים בדם", אומרים עליהם. לימים הפך ניר לבכיר באגף האבטחה בשב"כ והגיע לדרגה המקבילה לתת-אלוף בצה"ל. שמו של אברי עלה לא פעם על שולחן המחלקה היהודית בשב"כ. גם נושא נוער הגבעות עורר שם כאב ראש לא קטן. העמידה משני צדי המתרס אמורה היתה לפלג בין האחים, אבל היא לא. אברי אומר שהצליחו לעשות הפרדה. אחיו היה זה שאצלו בילה את מעצר הבית. ניר לקח חופשה מעבודתו בשב"כ ובא לעשות שמרטפות לאח הסורר. "את השב"כ אני מכיר היטב", אומר אברי רן. "זו מערכת רצינית שמבצעת עבודתה במסירות נפש. יש בשב"כ תקלה שקוראים לה המחלקה היהודית. זה נורא. לא דיברתי על זה עם אחי. הוא נשא תפקיד מספיק חשוב כדי שלא ניכנס לעניינים האלה. על דברים שנוגעים ישירות למקום עבודתו מעולם לא דיברנו".
אתה חושב שהפריע לו במקום עבודתו שהוא אחיך?
"אני מניח שזה עשה לו בעיות. להיות מזוהה עם אדם כמוני במערכת שלו, במיוחד בתקופה של מינויים, זה מקשה. אבל אנחנו לא מתייחסים לזה בינינו. אנחנו חברים טובים, מאוד קשורים. אני אוהב אותו. יש בינינו שיחות כל הזמן. לדעתי דרכינו מאוד דומות. לו אין זקן והוא לא הולך עם כיפה ולא מתנחל, אבל הוא איש שמחובר לריבונו של עולם, לעם ישראל. כל חייו הם שירות למדינת ישראל. גם הוא מתוסכל ועצוב".
" אברי לא איש אלים", אומר האח התאום, "גם כילד הוא היה תמיד לצד החלש. יכול היה לראות כלב פצוע או ילד שפחות מקובל בחברה ולרוץ לעזרתו. זה כמעט אבסורד להכניס במשפט אחד את השם אברי ואת המילה אלימות".
הוא מנהיג את נוער הגבעות.
"אני טוען שאין דבר כזה, נוער גבעות. זה לא שאין נערים על הגבעות או ביו"ש. יש והם בדרך כלל נפלאים. אבל כשאומרים נוער גבעות משתמע כאילו יש ארגון כזה. זה לא קיים. זה צמח מהשמאל, מהמשטרה, מכל מיני גופים שהיה להם אינטרס להציג את זה. אברי הוא מנהיג עבור מה שמכנים נוער גבעות במובן אחד ויחיד, בכך שהוא משמש להם מופת. יש בשטחים פעילי שמאל, בעיקר ארגון תעיוש, הם קוראים לעצמם פעילי שלום, בעצם הם פעילי מלחמה. יש להם דת שקוראים לה שלום והיא דת פונדמנטליסטית מאוד מסוכנת. הם מחרחרים מלחמה בכל מצב שבו יש סיכוי לדו-קיום בשלום".
רן עזב את הקיבוץ בגיל 16. היתה לו חברה, מבוגרת ממנו. חברי הקיבוץ לא היו מרוצים. כבר אז החליט שאיש לא ישלוט במעשיו, קם ונסע לשארם א-שייח' לעבוד. בהמשך התגייס לצה"ל, בילה תקופה קצרה בסיירת מטכ"ל ואחר כך עבר לשריון. עשה קורס קצינים, סיים כחניך מצטיין והיה למפקד מחלקה ופלוגה. היום הוא סרן במילואים. "החיילים העריצו אותו", אומר לוחם ששירת איתו בגדוד. "הוא היה הקצין הכי טוב, הנווט הכי טוב. הסתכלו עליו כמו על אלוהים. כשהיו יוצאים לפתיחת ציר בבוקר הוא היה הולך ברגל, ראשון, לפני הנגמ"ש, שובר את כל הגששים. היה לו חשוב להראות להם שיהודי גם יכול. מצד שני, לא תמיד ידעו איך לעכל אותו. היתה תחושה שהוא דומיננטי מדי. זה איים".
בשריון הכיר את שרונה, פקידה פלוגתית, מי שתהיה אשתו. ילידת ארצות הברית שעלתה עם הוריה לארץ בגיל ארבע. בת למשפחה חילונית עם שישה אחים ואחיות ממושב נווה ירק. הקשרים בין הזוג רן למשפחתה של שרונה הדוקים. אחיה וגיסתה של שרונה הם אנשי שמאל. במפגשים משפחתיים לא מדברים פוליטיקה. הקצין הצעיר אברי שר לאהובתו שירים מהרפרטואר של בני ברמן במערות רמת הגולן והיא הלכה שבי אחריו. כשנפצע קשה ברגלו היא טיפלה בו וגם הבריחה אותו מבית החולים. האגדה מספרת שנפצע בקרב, אבל רן מדייק. "נפצעתי בפעילות שגרתית", הוא אומר. "נכנס לי כדור ברגל. במידה מסוימת זאת היתה פאשלה שלי. לא בדקתי נשקים וחייל פלט כדור".
שלושה חודשים אחרי שהשתחרר מבית החולים התחתנו שרונה ואברי רן בחצר בית הוריה של שרונה. "ידעתי שאני מתחתנת עם המון חלומות", היא אומרת, "לאן זה יזרום, לא ידענו". הם התגוררו בכפר סירקין ואחר כך ברמות השבים. שרונה למדה הדרכת טיולים. רן הקים מפעל לייצור מוצרי עור.
כשכבר העסיק עשרות פועלים בשלוש משמרות ביקשו ממנו שלושה עבריינים דמי חסות. "אתם רוצים כסף, תעבדו במפעל ואני אשלם לכם", אמר להם. החל מסע התנכלויות. רן עבר ללון במפעל. הסתובב עם נשק צמוד, עשה לשלושה מארבים וסייע למשטרה ללכוד אותם. כשנתפסו היה עד מרכזי במשפט. אחר כך הוגש נגדו כתב אישום על אחזקת נשק, אותו נשק שנמצא אצלו במפעל. הוא הובא למשפט בפני השופט אדמונד לוי וסיפר לו את סיפור המעשה. לוי בדק. התיק נסגר.
לדת התגלגל רן בדרך מקרה. כשהגיעה בתיה, בתו הבכורה, לגיל בית ספר, חיפשה עבורה שרונה בית ספר ייחודי. היא מצאה בית ספר דתי רפורמי. "אחר כך נסעתי לחו"ל לטיול וכשחזרתי היה לי שוס רוחני", אומרת שרונה. "נרשמתי לסמינר לחוזרים בתשובה. שם חטפתי את הכאפה לפרצוף. משם יצאתי דתייה". רן: "יום אחד היא פשוט אמרה, 'אני דתייה'. אמרתי, 'בסדר, מה אני צריך לעשות?'. היא קנתה לי כיפה שחורה, גדולה, ואני פשוט שמתי אותה".
שרונה: "אברי לא התלבט. הוא לא איש של היסוסים. כשקופצים לבריכה, קופצים. הוא למד ונשאב. אבל גם בדת הוא מצא לעצמו מקום משלו. הוא לא נפל לתוך חסידות. במובן החשיבה שמר על עצמו לגמרי. יש לנו רב שמלווה אותנו, הרב אוירבך. כל פעם שעלינו מגבעה לגבעה צלצלתי אליו והוא נתן ברכה. אבל את השאלה אם לבוא או לא לבוא לאיתמר, לגבעות עולם, אברי לא שאל. הרב אמר לי פעם, 'ואם הייתי אומר לו לא? הוא צריך לרוץ על הגבעות, שירוץ'".
הרעיון להקים יישוב עלה כבר אז במסגרת גרעין בעלי תשובה שהתגבש סביב הרב אוירבך. היעד היה מבוא מודיעין. התוכנית לא יצאה לפועל ובני הזוג רן עברו לירושלים. המפעל של אברי גסס והוא החל לעבוד כקבלן בשימור מבנים ישנים בתל אביב. כבר אז החליט שהוא עובד רק עם פועלים יהודים. אסף אליו נרקומנים בתהליכי גמילה והפך להיות להם לאבא. את הלול הראשון שלו, באיתמר, עוד בנה איתם. "אלה חבר'ה שהיו מוכנים ללכת איתו באש ובמים", אומר מקורב לאחד מהם. "הוא אירח אותם וטיפל בהם ושילם להם חשבונות. במידה מסוימת זו היתה ההתחלה של מה שמכנים היום נוער הגבעות. נוער שאברי היה בשבילו דוגמה".
בני הזוג רן קנו משק במושב בית מאיר. אברי היה נוסע לתל אביב בבוקר ובערב חוזר ועובד במשק. "עם טורייה בלי ידית", אומרת שרונה. "הייתי מביאה כיסא, יושבת איתו בחצר והוא היה עובד, מטר אחרי מטר. הקים בוסתן ולול לתרנגולות אורגניות".
אז, לפני 16 שנה, הוצע להם להקים יישוב חדש, בת עין. לסיפור הזה יש סוף עצוב מנקודת מבטו של רן. "ביישוב לא רצו אותו, לא משנה כמה תרם, הוא היה שונה", אומר מקורב להתנחלות ביש"ע, "לא נפל לשום משבצת. אברי לא התאים. זה סיפור מכוער על גירוש ונידוי".
"נוצר מצב שאני כל הזמן עבדתי והאחרים ישבו ודיברו", אומר רן, "הבאתי קרוונים וחיברתי ורצתי. אחרי כמה ימים נטעתי מטע ושמתי רשת צל והבאתי בעלי חיים. לי זה לא הפריע. אני אוהב לעבוד לבד. אני עובד 22 שעות ביממה, ישן כמה שעות רק פעם בשבוע. מפעם לפעם נשען על משהו, מנמנם. גם לא אוכל מסודר. שם לא אהבו את זה. הגיעו הקרוונים, עמדתי וכיוונתי אותם מלמטה. הילדים ראו. התחילו לרוץ סיפורי אגדה, 'אברי החזיק קרוון על הידיים'. יצאתי למילואים. כשחזרתי ליישוב אני עובר וכולם זזים. לא הבנתי מה קורה. אני הולך ביישוב שבניתי ואנשים סוגרים דלתות? זה היה מחריד. הגעתי הביתה, הסתכלתי על אשתי. היא אמרה, 'היה שיעור עם הרב גינצבורג, הרב שתמך ביישוב, ואמרו שם 'אברי איננו, הכל רגוע, לא עוברת פה אש'. גינצבורג אמר שהכוח שלי מהשטן. החליטו לנדות אותי. אמרתי לשרונה, 'אנחנו לא נשארים פה דקה'".
שרונה: "אברי פרץ את הדרך ליישוב. המון חבר'ה הגיעו לשם רק בגללו. היה צריך מינימום שש משפחות כדי לעלות על הקרקע והיו רק שלוש. אז שנינו שילמנו להם הובלה. האוטו הפרטי שלנו, פורד אסקורט מצ'וקמק, עמד לרשות כל המשפחות. הם לקחו את הרב גינצבורג כמין גורו שינהל את היישוב רוחנית, עם תקנון, איך נשים נשואות צריכות לחבוש מטפחת וגבר בלי זקן לא נכנס. דברים שאברי לא היה שותף להם. הם היו יושבים ומדברים ואברי עבד. התחילו לחשושים כאילו הוא מפריע. אברי יוצא דופן. יונקים אותו או שמקיאים. שם העדיפו להקיא, בצורה מזעזעת. זו היתה אש אוכלת. פנחס, הבן שלנו, נולד בדיוק. לקחנו את הילדים וחזרנו לבית מאיר, אפילו שלא היה לנו שם בית כי השכרנו אותו. קנינו קרוון גרוטאה וגרנו בו שנה. לי היה קשה לעזוב. הרגשתי כאילו הם מנצחים, אבל ידעתי שאי אפשר להילחם בזה ושאברי לא יכופף קומה. לא היינו רצויים. עברנו מהלך נפשי לא פשוט שהצריך שיקום".
הרב גינצבורג נמצא השבוע בחו"ל. רעייתו אומרת שהיא לא זוכרת אירועים כאלה. בת עין, היא מציינת, עברה מהפכים חברתיים. אנשי הגרעין המייסד של בת עין סירבו להגיב.
חלום בת עין התנפץ, אבל חלום ההתיישבות ביש"ע לא. לפני למעלה מעשר שנים יצאו שוב אברי ושרונה, הפעם לאיתמר. התנאי היה שיאפשרו להם לשבת מחוץ לגדר היישוב ולא ישקיעו בהם כלכלית. הם הקימו את המשק הראשון שלהם בקצה היישוב. אנשי איתמר, מתנחלים ביישוב מוקף גדר, קרוון נושק לקרוון, חשבו שהם לא שפויים. כדי לעלות אליהם היו לוקחים נשק. אברי בנה לול אורגני ומחסן ביצים קטן. את עבודות הקבלנות בתל אביב עזב. לאט לאט התחיל לפתח את נושא הביצים האורגניות כבסיס כלכלי. היום המוצר כל כך מוצלח שאפילו תנובה קונה את הביצים של גבעות עולם, תחת שם אחר. "אברי הביא רוח שלא מצאה חן בעיני אנשים", אומר אחד ממנהיגי יש"ע. "לא אהבו את העובדה שהוא לא רוצה עזרה מהממשלה, לא מהצבא, שהוא עושה הכל לבד. גם אם הוא לא דיבר היה ברור שיש לו המון ביקורת. זה התפרש כהתנשאות". דניאל , בנו של רן: "פעם אחת הורידו אותי מטרמפ כבר ביש"ע כי אמרתי שאני הבן של אברי רן. הוא שונה, מערכות לא אוהבות אותו. אני מעריץ אותו. אין אחד כמוהו בעולם".
רן נזהר שלא לפגוע בציבור המתנחלים, "אבל", הוא לא מתאפק, "אי אפשר לעשות התיישבות עם גדרות וקונצרטינות וכשהצבא שומר עליך. יש פה ציבור שמשך שנים טובחים בו, ומה שיש לו זה להוסיף עוד אמצעי הגנה ואפילו לא להיות אדון על אמצעי ההגנה האלה. אחד מסמלי ההתיישבות היה השמירה. מה פתאום שאתה תשכב במיטה ופלוגה שלמה תשמור עליך? באיתמר נרצחו חמישה ילדים. הרבנים אמרו בלוויות, 'על כל הרוג נשתול עץ', 'על כל הרוג נבנה עוד בית'. למה אפשר לצפות כשהתגובה של בן אדם על זה שזורקים עליו אבנים זה לבנות עוד גדר?
"או ועדות הקליטה של היישובים ביש"ע. אלה הרסו את ההתיישבות. אומרים, 'אנחנו רוצים פה חיי קהילה, כולם צריכים להיות דתיים, לא רק דתיים, גם עם אותה כיפה'. איפה היינו כשהיתה עלייה מרוסיה? למה לא הכנסנו מיליון עולים לתוך ההתיישבות? באיזה זכות אומרת ועדת קבלה למשפחה שרוצה לבוא לגור בהתנחלות, 'אתם לא מתאימים'. למה, כי האישה פרחה? אז מה, פרחה זה לא חלק מעם ישראל?".
אחרי שנה וחצי בפאתי איתמר החליט רן לצאת לגבעה שזכתה לכינוי "הנקודה", קילומטר וחצי משם. זה היה מאחז ראשון משורה ארוכה. השמועה על המתנחל הלא שגרתי, שהמציא אפילו את ה"גוף ציצית", טי-שירט שעושים ממנה ציצית כדי שאפשר יהיה לעבוד בנוחיות, עשתה כנפיים. צעירים התחילו להתקבץ סביב רן.
"המאחזים", אומר מקורב למועצת יש"ע, "הרגיזו אנשים בכל הרמות. זה היה מהלך שלא היה מקובל על אף אחד. לא הבנו מה פתאום קם אדם ומחליט שהוא הולך ועושה יישוב. אריק שרון בא לביקור ואמר לו, 'עד כאן, מה אתה צריך את זה? זה מונע העברת תקציבים'".
שרונה: "הוא לקח אוהל והלך לגבעה. אפילו לא אוהל. בטנה של אוהל. הקשר שלנו היה דרך תחנת מוניות. 'מי פנוי?', הילדים כל הזמן חיקו את הסדרן. הייתי מניידת לו אוכל ואספקה. זה היה מסלול מכשולים להגיע לשם, למרות שהמרחק לא גדול. היינו עושים שם שבתות עם גנרטור קטן. התחלנו להתפשט מנכסינו כי היינו צריכים לממן הכל. מכרנו שני בתים בירושלים, את המשק בבית מאיר. תוך שנה כבר היו על 'הנקודה' ארבע משפחות. לילדים היה קשה. גם אחר כך. כשהגענו לגבעות עולם בתיה סירבה ללכת לשירותים אפילו שאברי חפר לה במיוחד בור. היא היתה הולכת ברגל לאיתמר כדי לעשות פיפי. הילדים הקטנים הלכו אחרינו, אבל הגדולים לא תמיד רצו. מפעם לפעם היו אומרים לאברי, 'לא רוצים ללכת, למה אתה לוקח אותנו'". שרה רן, הבת: "אני גרתי במשך שנה באוטו. לא היה איפה לישון. בבוקר אמא היתה מעירה אותי מוקדם כי צריך היה לרוקן את האוטו מהמזרנים ולקחת בו את הילדים לבית ספר".
רן : "המשפחה שלי שילמה מחיר יקר. אבא לוקח תרמיל והולך להר, שנה בקושי רואים אותו ואחר כך גרים עוד כמה חודשים באוהל. הרבה פעמים הילדים אמרו לי, 'אבא, מתי פעם אחת תהיה שלנו?'. אבל אני הייתי עסוק תמיד עם בעיות ההתיישבות ועשרות נערים שזקוקים לי. הילדים שלי כמעט אף פעם לא ישבו רק עם אבא ואמא. על השולחן שלהם תמיד היו עוד 40-30 איש".
רן עבר למאחז הבא. גבעה 851, קילומטר וחצי מהגבעה הקודמת עם תנאים טופוגרפיים קשים. להגיע אליה אפשר היה רק עם טרקטור. הוא גר ב-851 מספר חודשים, עד שאחרים התיישבו במקומו והוא המשיך הלאה. ב-98' הקים את "גבעות עולם". שם שבחרה שרונה מתוך ברית יוסף. "'חייבים לחבר את גב ההר לבקעה', הוא אמר לי", נזכרת שרונה, "'זה ציר הכרחי של התיישבות'".
יום ראשון השבוע בגבעות עולם. נוף עוצר נשימה. דירים, שטחי פלחה, מטע זיתים, מטע משמש, מחלבה, תחנת קמח ואפילו בית כנסת. מערך שיווק יעיל מעביר את מוצרי החווה לכל חנויות הטבע בארץ. כמעט כל בני משפחת רן, גם הבנות הנשואות (כולן, אגב, הכירו את בעליהן בחווה) מתגוררים בגבעות עולם. בתים מטופחים, שבילים עמוסי פרחים. על הדלתות אין מנעולים. במקום גדר יש מגדל שמירה. רן מימן את הכביש בן 150 המטר שמוביל לחווה, כמו גם את הנחת צינור מים בשווי 150 אלף שקל והכנסת קווי מתח החשמל מתחת לאדמה. מבנה שעיצב ונראה כלקוח ממגזין לעיצוב משמש מטבח מרכזי. רק שתי תמונות, של הרב מאיר כהנא ובנו בנימין זאב-כהנא, ורובי אם-16 שמונחים סמוך לכניסה, מזכירים למבקר האקראי היכן הוא נמצא.
מפינת המשחקים אפשר לראות את כפר יאנון, קבוצת מבנים עלובים. תושביו פוחדים מרן. "כמו בג'ונגל", אומר פלשתיני, תושב האזור. איש מבין הפלשתינים שהתראיינו לכתבה לא הסכים להיחשף בשמו. "בהתחלה, כשאברי רק הגיע לחווה, היחסים היו טובים. הוא אמר, 'אנחנו שכנים'. אחרי זה הוא השתנה. יש לנו מעיין בכפר, לשתייה. הוא והאנשים שלו היו מביאים את הכלבים שלהם ומעבירים אותם במים. הוא שרף את הגנרטור שלנו. פעם אחרת חסם עם סוללת עפר את הכניסה לכפר. הוא אמר,'אני בעל הבית עליכם. מה שאתם רוצים לעשות אתם חייבים להודיע לי'. הוא איש חזק. אין חוק שעוצר אותו. בתחילת האינתיפאדה היה יורד עם נשק ועם האנשים שלו. פחדנו. כולם היו נכנסים לבתים".
רן מכחיש את סיפור הגנרטור השרוף. מקורביו אומרים שגם עניין המים לא נכון. כולם מסכימים שראשיתה של אינתיפאדת אל-אקצה היא נקודת מפנה ביחסי הצדדים. בשלב מסוים נטשו תושבי יאנון את כפרם, להוציא שני קשישים. "הפכו את חיינו לגיהנום", אומר אחד העוזבים. רק כניסתם של אנשי תעיוש ליאנון ולכפרים הסמוכים לפני שלוש שנים, יחד עם מעורבות שלהם ושל פעילי שלום מהעולם, הובילו לחזרת התושבים בהדרגה.
"הרגשנו שמדובר ממש בטרנספר", אומר דוד ניר. "אז בעצם שמענו על רן וחבורתו. שמענו מה קרה ביאנון בשנים האחרונות. היו התנכלויות. הרסו אנשים, היכו אותם. ילדים ביאנון הרטיבו כל פעם שראו יהודי. במקרה אחד סיפרו על פלשתיני שאנשיו של רן ריסקו לו את הלסת ואת הרגל בזמן המסיק. אחר סיפר שאיבד עין. אף אחד לא עשה עם זה כלום. כשרן היה מגיע לשם כולם היו בורחים. הוא אמר להם, 'תסתלקו וכל זה יהיה שלי, זה עניין של זמן'".
שרונה: "השמאל התלבש על יאנון כדי להראות לעולם את השריף של הגבעות, האיש שמטיל אימה. כמה פעמים פתחו שולחן ביאנון וקראו לאברי למטה שיישב את ההדורים הפנימיים שלהם? אני הייתי עדה לטלפונים שלהם אליו בלילה. כשלא היו להם מים אנחנו הבאנו להם. מה שתושבי יאנון אומרים עכשיו יכול להיות מכאן ועד אוגנדה. כל עוד השמאל לא היה פה הם לא אמרו כלום. אין פה חנוניות, זה נכון. אברי הוא גבר. הוא מתנהג כמו גבר, ומי שמכיר את ישמעאל והערבים יודע שזו השפה שמדברת אליהם. זה התנאי לשקט. הם לא מבינים איך יש פה יהודי שלא מפחד".
רן: "אני כמתנחל חריג ושונה. כשיש לי בעיה עם ציבור בכפר מסוים אני הולך לשם ופותר אותה עם המוכתרים. קרה שתפסתי אחד שבא לגנוב. הבאתי אותו למוכתר. עשו לו שם 'מסדר'. לא אני. אחר כך הוא סיפר שהרבצתי לו. לא נגעתי בו. אני חושב שהארץ הזאת שלי, מאיפה שאני יכול עד איפה שאני יכול. אם הייתי יכול הייתי עושה את המאחז הבא שלי בירדן. אבל אני לא שונא ערבים. לחלוטין לא. אני אדיש אליהם. לא יעלה על הדעת שארגיש איזשהו יצר או הנאה מללכת להרביץ לערבי. הם לא במשחק אצלי בכלל. הם אבק מבחינתי. אני לא התליין של ריבונו של עולם. אני לא איש אלים. יש לי עשרה ילדים, אף אחד מהם לא קיבל ממני מכה. שישאלו את אשתי, את העיזות שלי. אם אני תקיף? כן. חזק? כן. לא אלים. אם יש מלחמה אני נלחם". שרה: "גזען עם לב טוב. יש דבר כזה? אם מחר הוא יראה פה בשטח ילדה ערבייה מסכנה הוא יהיה הראשון לעזור לה".
מספר אירועים מרכזיים נקשרו בשמו של רן בשנים האחרונות, עוד לפני המקרה האחרון. כתב אישום ראשון הוגש נגדו על מה שהתרחש בחווה בפברואר 2001. נימר אבו עמאר, עובד "החופש בנגב", נשלח על ידי קק"ל לבצע עבודות באזור איתמר. הוא נכנס במכוניתו הפרטית לחווה של רן ושאל אם ידוע לו היכן המפלסת של קק"ל. על פי כתב האישום הוציא אותו רן מהאוטו ואמר לו, בין השאר, ". . . ערבי מסריח, איך העזת להיכנס למקום של יהודים. המקום שלך מתחת לאדמה, לחפור לך עם הטרקטור ולקבור אותך". אחר כך, על פי כתב האישום, הכה רן את אבו עמאר בראשו ובפניו. רן מכחיש שהיכה, הוא מודה שקילל אותו. הוא מדגיש שמדובר היה בשטח החווה ומטיל ספק בכוונות המתלונן. הוא הורשע באיום ובתקיפה ונידון לשישה חודשי מאסר על תנאי.
אירוע אחר היה בעקבות מארב אבנים שאליו נקלע רן עם משפחתו. "מעולם לא קרה שזרקו עלי אבנים וויתרתי", אומר רן. "לתת גז ולברוח? יצאתי מהרכב, היתה שם חבורה, תפסתי אחד מהם, הכנסתי אותו לרכב ונסעתי. כמו אידיוט, כשהגעתי למחסום חווארה הוצאתי אותו מהרכב ונתתי לו בעיטה. נשפטתי על זה. הואשמתי בתקיפה, בחטיפה, בכליאה בלתי חוקית, בגרימת חבלות, ויצאתי באיזה התחייבות. אבל על זריקת אבנים אני לא עובר בשתיקה. לא אהיה מסוגל אחר כך להסתכל לאשתי בעיניים".
האירוע המפורסם ביותר הוא זה שנקשר בשמו של דוד ניר, מפברואר 2003. בתמצית מדובר היה בשני פעילי שלום מתנועת הסולידריות הבינלאומית שהתגוררו ביאנון. הם טענו כי אנשיו של רן הפשיטו אותם באיומי רובה, וציודם, ובו מצלמה, נעלם. ניר הציע ללכת איתם לשטח שבו הותקפו כביכול, סמוך לגדר המכלאה של העזים של רן, לחפש את הציוד. הוא תיאם את החיפוש עם הצבא, שהקצה שלושה חיילים ומפקד פלוגה לעניין. מהר מאוד הגיעו רן ואנשיו, ולטענת ניר מכה שנתן לו רן עם קנה האם-16 שלו גרמה לקרע בנחיר אפו. תמונתו של ניר עם אף מדמם התפרסמה בעיתונות. רן הואשם בפציעה בנסיבות מחמירות ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש. בסופו של דבר העדיפה שופטת בית המשפט השלום בכפר סבא את גרסתו של רן, שנתמכה גם בעדויות החיילים בשטח, על פני זו של ניר. הוא הורשע בעבירה של תקיפה בלבד ונידון לחודש מאסר על תנאי. בין השאר כתבה השופטת בהכרעת הדין: "המתלונן היה נלהב מאוד במהלך עדותו ומקנן בלבי החשש כי עדותו נגועה בחוסר אובייקטיביות כלפי הנאשם והוא לא יהסס להפנות אליו אצבע מאשימה, גם אם הנאשם לא היה מעורב באירוע התקיפה בנשק".
"עד היום אין לי תחושה ואין לי ריח בצד אחד של האף", אומר ניר, "פגעו בי בכל הגוף. המשפט נוהל בצורה מוזרה. צילומים של הפציעה נעלמו מהתיק עד יום לפני הכרעת הדין. את עדותו של הפעיל היפני שהיה איתי לא הביאו. זאת היתה קומדיה. רן שיקר בלי הפסקה, כשהמערכת כולה נותנת לו רוח גבית".
באירוע האחרון, מחודש מרס האחרון, רן קיבל מקצין הביטחון של החווה דיווח על כניסת טרקטור ועדר לשטחים שבהם הוא מגדל אספסת. יש מחלוקת בשאלה האם השטחים בבעלות רן. אין מחלוקת כי הם מעובדים על ידי תושבי איתמר. רן ירד לשטח יחד עם שלושה נוספים. כשביקשו מרועה הצאן לשבת, זה החליט לברוח והם רצו אחריו. קצין הביטחון, על פי כתב האישום, היכה ברועה עם קת הנשק. רן, על פי כתב האישום, הלך לטרקטוריסט, נתן לו שני אגרופים, שבר את אפו וקרע את חוטי החשמל בטרקטור. "זאת פרובוקציה", אומר רן. "אין בסיס לדברים. אני לא עשיתי שום דבר. לקחת עדר וטרקטור ולעלות על הגידול שלי?".
המשטרה הגיעה לשטח. גם דוד ניר, שהיה באירוע אחר באזור, הופיע. רן נעצר, ובסופו של דבר נשלח למעצר בית בבית אחיו ביישוב צורן, משם ברח עם האופנוע שלו, די.אר 650. "ברגע שהוא קיבל את ההחלטה של השופטת, חמש דקות אחר כך הוא עלה על האופנוע", אומר ניר רן, "היה בינינו דיון. שיחה לא ארוכה האם זה חכם או לא לעשות את המעשה הזה, אבל אברי קיבל את ההחלטות שלו".
"עברתי ממקום למקום בלילות", מתאר רן. "החבאתי את האופנוע בסבך והלכתי קילומטרים ברגל. פעמיים עקץ אותי עקרב. ישנתי על פלגי מים, עם שני שקדים ושני תמרים בכיס".
הימים ימי ההתנתקות, איך לא פעלת?
"ההתייחסות להתנתקות, כמו לכל ההתיישבות, היתה חייבת להיות אחרת. היה לנו די זמן. אם אני הייתי אדריכל המאבק בוודאי הייתי לוקח צוות מוחות. הייתי מגדיר מטרה, שלא תהיה התנתקות. כולל מטרות ביניים, לא לגרום קרע בעם, שלא תהיה מלחמת אחים. אני לא לקחתי חלק גם כי הייתי עצור, גם בגלל שאני לא איש ציבור, לא פוליטיקאי. פוליטיקה בעם ישראל זה אחד הדברים הכי עלובים שיש. אני בוודאי גם לא נדחף. כשקראו לי פה ושם להביע דעתי, אמרתי, 'מטומטמים, אתם מנהלים חנות מכולת. זה דבר שהוא חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, למה לא לעלות שלוש כיתות, למה הכל בצמצום?'. אבל הציבור המתוק והנפלא שעוסק ביישוב ארץ ישראל רדוף טעויות. המכנה המשותף של כולם לצערי הוא הבינוניות. זה לא ציבור של מאבק. אחרת הם לא היו נותנים שיזרקו עליהם אבנים".
מה יקרה אם ירצו לפנות אותך?
"אני לוחם ותיק. אני איש רב-תחבולות ואני בדרך כלל מנצח. גם במערכה הזו אנצח".
בימים אלה אמורה להחליט השופטת חיות אם לשחרר את רן למעצר בית בחווה של חבריו, משפחת הר-ציון. רן לא רואה בהם סמל. אין לו סמלים, הוא אומר. הוא לא יודע מה יהיה איתו בעוד עשר שנים. לפני 20 שנה, אם היו אומרים לו שיחיה עד גיל 50, לא היה מאמין. "יום אחד יקום וילך", אומרת בתו שרה. "יש פה את רכס ארומה, יש את מצפה שלושת הימים שממנו רואים את ים תיכון, ים המלח והכנרת, יש את נבי נון. זו שאלה של זמן עד שהוא יעזוב את הכל וידלג לגבעה הבאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
