בו בוערת אש
רס''ן אופיר ליוויוס ניצל בנס מהאש בסלוקי שהרגה 5 מלוחמיו. גם לאחר שאיבד את רגלו מפיצוץ מטען במורג, הוא צועד קדימה עם יעד מוצהר: להיות מג"ד
"היה לי ברור ברגע שנפצעתי שאשאר בצבא, שאת התוכניות שלי לא אשנה", הוא אומר. "נכות היא עניין נפשי. אני לא נכה. אני קטוע רגל. ברור לי שזה עניין של זמן ואני אחזור לעשות את כל הדברים שעשיתי בעבר. לא מזמן שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף בקבוצת כדורסל נכים בחדרה. הם מאוד נחשבים. אמרתי, 'מה, זה אומר שאני צריך לעלות על כיסא גלגלים שוב?'''.
''הודיתי להם על הפנייה, אבל אמרתי שאני חוזר לצבא, אז לא יתאפשר לי, בגלל הזמן. מעבר לזה אמרתי להם שאני, לכיסא גלגלים, לא אחזור. הרצון הכי גדול שלי הוא לחזור לנורמליזציה. זה אומר לחזור לצבא, אבל גם לא לשנות את החיים מעבר למה שחייבים. אני יודע שיש אנשים שלהם זה עולם ומלואו ואני אשמח לסייע, אבל לא אלך לבית הלוחם ולא לארגוני נכים. לא לאתגרים או לעמותות אחרות שקשורות לזה''.
''אם אחליט לנסוע על אופניים אז אסע, ואם אחליט לרוץ אני ארוץ ואם אחליט לטייל אני אטייל. לבד. כמו קודם. בדיוק כמו שאין לי תו נכה על האוטו. בשלבים הראשונים חשבתי שזה נכון, כי באמת לא הצלחתי ללכת מרחקים ארוכים. עכשיו זה מיותר. מה ההבדל ביני לבינך כשאנחנו חונים, למה אני צריך תו נכה?".
אתה מתאבל על אובדן הרגל?
"ביום השני אחרי שנפצעתי הגיעו אלי מחברה קדישא, ביקשו שאחתום על קבורת הרגל. יש דבר כזה. שאלתי אותם אם הם רוצים שאני גם אספיד, וחתמתי. האבל נגמר בזה. אני לא מצליח לחשוב על הדברים במובן של אובדן, החמצה. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את המיטב עם מה שניתן לנו. אני לא שואל 'למה איבדתי רגל'. אני שואל רק 'איך נשארתי בחיים'. המטרה שלי כרגע היא לחזור לפקד על חיילים ולהיות מג"ד".
אופיר ליוויוס מסכם את חודשי השיקום באופן זהיר, מהוסס, צנוע. כמעט חרד. לא רוצה להיתפש כגיבור. מראש הראיון כמעט נכפה עליו. הוא ניאות בגלל חשיבותו האפשרית לאחרים במצבו. לכל אחד, ידגיש פעם אחר פעם בשיחות אל תוך הלילה, יש קצב ואופי שיקום משלו. התקדמות האחד לא מלמדת דבר על האחר.
לו עצמו יש קטיעה בעייתית, מורכבת. מבחינת תיאור העובדות היבש, אין לו ברך. מכל קטועי צה"ל שחזרו לכשירות ולשירות, לאיש אין קטיעה דומה. ליוויוס יהיה נכה צה"ל הראשון שירוץ בלי ברך, ואם הכל ילך כמתוכנן, גם יסתער וישכב במארבים.
"הרגל קורמת עור וגידים", הוא נוהג לומר על רגלו החדשה, התותבת. "לאט לאט אני מקבל את זה שהפרוטזה היא חלק ממני, שאלה החיים. אני לא מרגיש שלם, לא פיזית ולא נפשית, כשאני מוריד אותה. אני יכול להיות עם הפרוטזה
''ככל שעובר הזמן אפילו החלומות שלי מתחלפים. מחלומות של אדם בעל שתי רגליים לאדם שיש לו פרוטזה והוא עושה הכל. אני לא חולם על עצמי בלילה עם שתי רגליים. אני רץ בחלומות, אני מטפס על הרים, אבל עם פרוטזה. אין לי תודעה בכלל איך הייתי לפני הפציעה. אני גם לא זוכר. קשה לי מאוד לשחזר את האופן שבו הלכתי, רצתי, רקדתי, כשהיו לי שתי רגליים, לפני פחות משנה".
אתה לא זוכר שהיו לך שתי רגליים?
"לא. אני זוכר שיש לי שתי רגליים עכשיו. אחת מהן לא שלי".
ליוויוס, בן 30, נשוי למלי ואב לנבו, נולד וגדל בראשון-לציון. יש לו אח מבוגר ממנו. את המסלול הצבאי התחיל בסיירת מטכ"ל. כעבור שנה עבר לחטיבת גולני ועשה קורס קצינים. היה מפקד מחלקה, מפקד פלוגת מסלול ופלוגה רובאית בגדוד 13. בהמשך היה ממ"ח (מפקד מחלקה) בבית הספר לקצינים ומונה למפקד החה"ן, פלוגת ההנדסה של גולני. נחשב קצין איכותי, מבטיח. אחרי שעשה תואר ראשון בלימודי ארץ-ישראל חזר לתפקיד סגן מפקד הגדוד. אז נפצע.
זה קרהב-12 בינואר השנה, בסביבות השעה תשע בבוקר. שלושה ג'יפים יצאו לסיור בצד הדרום-מזרחי של היישוב מורג בגוש-קטיף. בג'יפ הראשון נסעו גדעון רבלין ז"ל, תושב גני-טל, מוותיקי הגוש, שהיה אחראי לגדרות באזור, וליוויוס שנהג ברכב. בג'יפ השני נסע מפקד אחת הפלוגות בגדוד ואחריהם רבש"צ היישוב מורג.
ההחלטה לצאת לסיור התקבלה למרות התרעות שהיו באותו היום, אבל אחרי שנעשתה פתיחת ציר ובוצעו מארבים בלילה. כשהשיירה עשתה דרכה חזרה דרך החממות עלה הג'יפ של ליוויוס על מטען.
"הג'יפ כנראה עף באוויר וסטה שמאלה", הוא אומר. "לא הצלחתי ללחוץ על הברקס. הסתכלתי, ראיתי שהרגל הימנית שלי נפגעה קשה. גדעון, שישב לידי, נהרג. פרקתי מהג'יפ להגיב ונעמדתי על רגל שמאל. גררתי. היה איזה גיד שהחזיק את כף רגל ימין וכשיצאתי מהג'יפ החזקתי חתיכת בשר שנפלה. המחבל, שכנראה הניח את המטען, התחיל לירות. החפ"ק סביבי השיב אש והמ"פ שהיה איתי ירה והרג אותו תוך שניות. ניסיתי להתקדם. הרצון לפרוץ קדימה כשאין לך רגל הוא טבעי. לא הצלחתי. נתקעתי בין הג'יפ לחממה, עם ציוד קרמי עלי. אם לא היתה החממה הייתי פשוט נופל. לא יכולתי לקחת את הנשק ולהסתער ובהחלט היו כמה שניות של חוסר אונים שלא ידעתי מה קורה, של איבוד שליטה".
על מה חשבת?
"ברגעים כאלה אתה ממוקד בדברים אחרים. כמפקד, יש לך תחושת אחריות. יותר קל לך. אתה אחראי לחיי אנשים ואז אתה באופן טבעי ממעט את עצמך. לא כי אתה אמיץ, לא כי אתה גיבור, כי יש צורך למעט את עצמך לטובת אחרים".
מחשבות על המשפחה?
"אני זוכר ששמחתי שיש את נבו. אמרתי, 'משהו נשאר'. אבל זה היה רק אחרי שכבר שכבתי והרופא הגיע והפסקתי לתת פקודות. אז הייתי מאושר שיש לי את נבו. הייתי מאושר שגם אם אני מת, אם אני לא שורד את זה, יש לי ילד, והוא מתוק ונחמד וידעתי גם שיש לי אישה שתנחיל את כל מה שרציתי, לא רק לילדים שלי, בכלל".
רס "ן ליוויוס הועבר במסוק לבית החולים סורוקה. הוא איבד דם רב. בדרך פגש את עמי שקד, ראש אגף הביטחון של גוש-קטיף, לחץ את ידו ואמר,'אני מתנצל. גדעון מת'. הוא סירב לקבל מורפיום ונשאר בהכרה מלאה עד שהגיע לבית החולים, כעבור 40 דקות.
על פציעתו של ליוויוס נודע לי מיד לאחר האירוע במורג. "נפצע המ"פ מהסלוקי", אמרה ההודעה. שמו של ליוויוס נחרת בתודעה בגלל הקשר שלו לאסון השריפה בסלוקי. הפגזה ארטילרית של צה"ל הבעירה את החורש הלבנוני בפיצול הוואדיות חלת' צלאח סעד והבריך בדרום לבנון, והפכה למלכודת אש עבור לוחמי מחלקה 2 של הפלוגה הרובאית בגדוד 13 של גולני. זה היה ב-28 באוגוסט 97'. ליוויוס נכנס לתפקידו כמפקד הפלוגה הרובאית רק שבוע קודם. גם היום, הוא אומר, השריפה צרובה אצלו בזיכרון כאירוע שהשפיע על חייו אפילו יותר מאובדן הרגל. סיפורו רצוף שתיקות ארוכות.
אסון הסלוקי החל כסיפור הצלחה. 15 לוחמים מהפלוגה הרובאית יצאו לפעילות מבצעית בדרום לבנון והתחלקו בין שלוש עמדות. ליוויוס היה מפקד שתי העמדות בסבך, מפקד המחלקה היה אמון על העמדה השלישית. בשלב מסוים זיהה האחרון שלושה מחבלים. מכאן ואילך מובאים פרטי הקרב בתמצית.
אחד המחבלים עוזב את חבריו ושלושה מחבלים נוספים מגיעים. הלוחמים מצליחים לנטרל שני מחבלים. שלושה אחרים מסתתרים בסבך. מתפתח קרב יריות. במקביל, החטיבה והאוגדה מפעילים ארטילריה על פיצול הוואדיות, למנוע בריחה. האש, שכוללת זרחן, מדליקה את הוואדי. הכוח ממשיך לנהל את הקרב מול המחבלים כשהאש רחוקה ממנו כקילומטר והתקדמותה איטית. בסך הכל מצליח הכוח לחסל חמישה מחבלים. מפקד הגדוד נותן הוראה לטבחים להכין ארוחת מלכים לכוחות שישובו מהשטח.
"בנקודה הזאת אני קובע שמחלצים בצורה סדורה", משחזר ליוויוס. "האש היתה 250 מטר מאיתנו. משך שעה וחצי היא התקדמה 750 מטר. עשיתי חשבון שיש לי עוד חצי שעה לחלץ בלי שניפגע. לא היה פחד. לא מהאש. המיקוד היה במחבלים. האדרנלין רץ. היתה אופוריה. הראשון שצעק לי 'אופיר, תסתכל החוצה', זה הקשר שלי, אושרי שוורץ ז"ל. הסתכלתי אחורה, האש מאה מטר ממני. נתתי פקודה לכל אחד מהכוחות להגיע עצמאית לקנטרה ופקודה שמלבד המפקדים כולם זורקים ציוד. דקה וחצי אחרי זה שמעתי את חן הסמל קורא בקשר: 'אנחנו נשרפים'. מטאורולוגים הסבירו אחר כך שממש באותן דקות נכנסה ארובת רוח אדירה לתוך הוואדי ולקחה את האש, שעד אז עשתה את העבודה בצורה מאוד איטית, עד אלינו בארבע-חמש דקות''.
"דקה אחרי הקריאה בקשר גם אנחנו נשרפנו. אני משער שהתעלפנו. אולי התגלגלנו אחורה. התעוררנו כבר לתוך אזור חרוך. האש חצתה אותנו. שלושת הלוחמים שהיו איתי נפצעו. אושרי נעלם. התחלתי לכבות את הפצועים שהיו דלוקים עם הידיים, עם גופייה שהיתה לי. הורדתי להם את הציוד, הם לא הספיקו לזרוק אותו והתחלתי להעביר את הרימונים בריצה, 70-60 מטר משם. אחר כך רצתי לחפש בוואדי את אושרי".
ליוויוס לא מצא את אושרי. מסוק חיל האוויר איתר את גופתו רק מאוחר יותר. במהלך דקות ארוכות של בערה, בלבול ונסיונות להיחלץ מן האש, מצאו את מותם עוד שלושה לוחמים של הפלוגה הרובאית: אורן זריף ז"ל, רועי שוקרון ז"ל וידג שמעון ז"ל. לוחם נוסף, שומטו קסהון, נפצע באורח אנוש ומת כעבור חמישה ימים מפצעיו. עוד חמישה לוחמים נפצעו. ליוויוס נפגע קלות בפניו מכוויות. הוא מיהר להגיע לפלוגה, לספר לחייליו על אודות חבריהם.
רק בלילה, בפקודת מפקד חטיבת גולני אז, ארז גרשטיין ז"ל, התפנה לבית החולים לטפל בעצמו. "אני שלם עם ההחלטות שעשיתי באירוע, אבל זה משהו שמלווה אותי", הוא אומר. "אני לא יודע אם להגדיר את זה 'אשמה'. אולי 'אחריות'. אחריות שיש בצדה הרהור".
אתה משחזר לפעמים את מה שהיה שם?
"כמעט כל הזמן. המראות שאנשים ראו בשריפה בסלוקי במקרה הטוב גרמו להם לא לאכול חודש בשר, ובמקרה הרע עשו להם קשיים, אולי לכל החיים. אנשים נחרכו עד העצם. ראיתי פגיעות בחיים שלי. ראיתי את עצמי. זה לא אותו דבר. שם היתה ממש חריכה של הבשר. אנשים נהיו בצבע של האדמה והיה קשה לזהות אותם. כוחות החילוץ היו צריכים לעבור פעם אחרי פעם, למצוא את הגופות. אני לא כל כך משחזר את האירוע כמו שאני משחזר את האנשים, הפנים, התחושות שחלק השאירו לי, תחושות שאת חלקן הקנו לי המשפחות. מערכת היחסים שהתפתחה ביני לבין המשפחות עם השנים היא כזאת שהם חלק בלתי נפרד ממני. אין אופיר ליוויוס בלי משפחת זריף, או משפחת שוקרון, המשפחות האחרות. כשנפצעתי, הם היו איתי מהרגע הראשון בסורוקה כמו שהם ליוו אותי בחתונה שלי, כמו שאורי זריף, לא אחד הסבים, החזיק את נבו כסנדק. אז זה משהו שמלווה אותי".
בכל זאת, מתי זה עולה?
"זה שם, כל הזמן. בעוצמות משתנות. יש ימים שהם נוסעים איתי באוטו ויש ימים שבלילה, לפני השינה, אני חושב על זה. בכל מקרה זה משהו שרק דחף אותי להשתדל לעשות את הדברים טוב יותר,רק הגדיל את תחושת האחריות שלי לחיילים. לפחות בהבנה שלי זה לא עשה לי משהו טראומטי. אני המשכתי לאכול בשר".
ואש?
"ריח האש מדי פעם מעלה בי זיכרונות. אני עובר ליד אזור שנשרף או גזם ששורפים בשדות, אז זה משהו שהוא קצת מרתיע. מצד שני, יש בו גם משיכה".
יש שלב שבו מתערבבים הפציעה ברגל ואירוע השריפה?
"הם לא מתערבבים לי, אבל אני כן אומר, 'זה פיספס אותי אז וזה הגיע עכשיו'".
בסורוקה נותח פעמיים. רגלו נקטעה. "כשהתעוררתי מהניתוח היה לי ברור שאיבדתי את הרגל", הוא אומר. "רק לא ידעתי אם יש לי או אין לי ברך. בניתוח השני, יומיים אחרי שנפצעתי, הבהיר לי הרופא שאין ברך. קיבלתי את זה. היה לי ברור שזה רע, אבל רק אחר כך הבנתי כמה זה משמעותי, כשהתחלתי ללכת עם פרוטזה. אז גם הגיעה ההכרה שאין לזה תקדים, לפחות ברמה הצבאית. אמרתי, 'זה רק עושה את העניין יותר מעניין, מוסיף פלפל'".
מה מרגיש אדם אחרי שאומרים לו שאיבד רגל?
"זה לא נעים, לא משהו שהייתי חוזר עליו וגם לא משהו שאני שמח עליו, אבל קודם כל אני שמח שאני חי. זאת שמחה שבמידה מסוימת מעפילה על הכל מהרגע הראשון. אני לא כואב על האובדן. בצבא אנחנו כל הזמן עסוקים בהבחנה 'לי זה לא יקרה'. אבל זה קרה לאלה מימיני ולאלה משמאלי ואני ראיתי והסתכלתי והצדקתי את זה חברתית ולאומית. אז פתאום כשאומרים לי שלי אין רגל, אני אכאב את זה? אחרי שאני אומר לחיילים שלי שטוב למות בעד ארצנו, אם כי אנחנו מעדיפים לחיות? זה לא מוסרי".
והמפגש הראשון עם הגדם, אחרי הקטיעה?
"בהתחלה הגדם היה חבוש, נפוח, ברוחב המיטה. רק ביום השישי, כשהוציאו לי את הנקזים, ראיתי. ואז, אני חושב, הדבר המרכזי היה החדשנות. כאילו 'וואללה, זה לא טוב שאיבדנו רגל, הכל הולך להיות הרבה יותר קשה מעכשיו, הרבה יותר מורכב, אבל זה גם לא סוף העולם'".
מה אתה זוכר מהשבוע הראשון?
"את המקלחת. ביום החמישי ירדתי מהמיטה והלכתי להתרחץ. זה היה מפחיד. הסיטואציה, להיעמד על רגל אחת, וגם הפחד שמשהו ייגע, אפילו מים, בגדם. אחרי זה לקחתי כיסא גלגלים ויצאנו לסיבוב בחוץ, שזה היה טראומטי, מפחיד. פתאום אתה בכיסא גלגלים, לא יודע איך יורדים, איך מסתובבים. והגדם, כל קפיצה קטנה כואבת. יצאנו מהמחלקה לחניה וחזרנו. יש גם מה שנקרא 'כאבי פנטום'. אצלי זה היה בעיקר בלילה. זו תחושה כאילו הרגל נמצאת. לא רק שכואב לך, אלא אתה מרגיש את זה גם במקומות שלא קיימים למעשה".
שבוע אחרי שנפצע הועבר ליוויוס לבית החולים תל-השומר, למחלקת השיקום. כעבור שבועיים, התחיל בפיזיותרפיה. בעקבות הפציעה איבד משקל וכוח. הוא התחיל לעבוד בחדר כושר ובבריכה. "העולם שאני מכיר מתחיל לחזור בשלב הזה", הוא אומר. "זה המגרש הביתי שלי, מאמצים פיזיים".
אין תחושת חוסר אונים במעבר מהשטח לשכיבה במיטה?
"לא. גם בגלל שמהר מאוד הסתדרתי עם כיסא גלגלים לבד, גם בגלל שמעבר לרגל נשארתי בריא. שבוע אחרי שנפצעתי אפשר להגיד שהייתי פחות או יותר עצמאי. מעבר לזה, צריך להודות על האמת, במידה מסוימת היתה לי תחושת הקלה. הרבה אחריות מוסרת ממך פתאום והמשפחה לידך ופעם ראשונה שאתה לא ישן שלוש-ארבע שעות בלילה. זו לא הקלה שהיא בעלת ערך גדול, אבל אין ספק שהיא חלק מהתחושות".
במקביל התחיל ליוויוס לצאת בשבתות הביתה. כיוון שהתנאים הפיזיים בביתו, ביישוב נופי-נחמיה, לא איפשרו לו גישה, נסע לבית הורי רעייתו במכמש. "בשבת הראשונה הייתי על כיסא גלגלים ובשבת השנייה שזכורה לי כשבת סגרירית וגשומה, התעקשתי ללכת לבית כנסת עם קביים. הגעתי לשם רטוב עד לשד עצמותי, כולל הגדם. את הדרך חזרה כבר עשיתי בכיסא גלגלים, אבל את ה-700-600 מטר האלה הלכתי על קביים. זה היה אחד ההישגים הראשונים שלי. זאת היתה אחת התפילות המשמעותיות והמרגשות שלי. זו גם היתה הפעם הראשונה שאמרתי 'הגומל'".
חמישה חודשים לפני שנפצע נולד לליוויוס ולרעייתו מלי בנם הבכור, נבו. את מלי הכיר לפני כשלוש שנים. הוא היה אז בלימודים. מפל"ג האימונים שלו התקשר וסיפר לו על בחורה שנמצאת במאחז, צפונית לנווה-דניאל, עם מדורה ופלחים מסביב. 'לך תראה', אמר לו, 'אולי זה ימצא חן בעיניך'. ליוויוס הגיע, נשבה ונשאר. כעבור שבועיים, הוא, שגדל בבית חילוני, החליט לשמור שבת. עם כיפה הוא לא הולך עד היום כיוון שהוא לא אוהב שמסווגים אותו, אבל ליוויוס בהחלט מגדיר עצמו אדם דתי.
ארבעה חודשים אחרי שפגש את מלי התארסו, ושלושה חודשים אחר כך התחתנו. באלקנה. מרגע שנפצע מלי לא משה ממיטתו. בחורה קנאית לא רק ביחס למאחזים, צוחק ליוויוס. היא ישנה לצדו בבית החולים סורוקה ואחר כך בתל-השומר, יחד עם נבו. בני משפחה הביאו לה חפצים לבית החולים והיא לא שבה הביתה, בדיוק כמו אופיר. נבו היה לצד אביו בכל הטיפולים והפך להיות "הנסיך של הפיזיותרפיה".
"אני חושב שכשנבו יגדל יהיה לו ברור שלאבא שלו יש רק רגל אחת", אומר ליוויוס. "כשאני מוציא מהאינטרנט תמונה של קטועים הוא מיד אומר 'אבא'. הוא גדל לתוך זה".
כשנפצעת הוא היה תינוק. החמצת חלק מהגדילה שלו.
"אני יכול להגיד לך שעם נבו, הדבר שהכי הפריע לי היה זה שבהתחלה לא יכולתי להרים אותו, לשחק איתו. אמרתי לעצמי, 'מה, אני לא אשא את הבן שלי על הידיים?'. זה היה מאוד מתסכל. הפיזיותרפיסטית, אחרי ארבעה-חמישה חודשים, כשכבר הייתי עם מקל, אמרה, 'בוא, תנסה לקחת את הילד בידיים'. זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים שהיו לי".
מה עשתה לך העובדה שהוא היה סביבך מרגע שנפצעת?
"קודם כל זה נורא משמח אותי שהוא סביבי תמיד, ועל אחת כמה וכמה בסיטואציה הזאת. במידה מסוימת הוא נתן לי את האנרגיות שלהבדיל נותנים לנו חיילים. אני תמיד אומר שתעצומות הנפש שלי כשמביטים בי חיילים הן גדולות פי כמה מהאדם הקטן שמסתתר בי כשאני לבד. נבו, בחדר הפיזיותרפיה, בהחלט מילא את התפקיד הזה, גם אם הוא היה נורא קטן".
הוא למד ללכת במקביל אליך.
"כן, היתה תחרות מי מאיתנו ילך ראשון. השגתי אותו לצערי. כשהוא התחיל ללכת זה הבהיר לי משהו מאוד חד. תינוק, או המין האנושי בכלל,מסוגל לסגל לעצמו מהר מאוד תכונות נוספות שקשורות להליכה אחרי ההתקדמות הראשונה. זה אומר למשל שנבו מהר מאוד ירוץ, מהר מאוד ילך בהצלבות, הצדה, ואילו אני כל דבר צריך ללמוד מחדש. כאילו, אם הלכתי טוב על מישור אחד זה לא אומר שבלי מאמץ אני אלך על הצד, או בהצלבות, או אלך אחורה".
ליוויוס מעיד על עצמו שהוא לא איש של סמלים. תאריכים מדויקים, מתי קיבל את הפרוטזה, מתי לראשונה עמד על שתיים, הלך או טייל, לא זכורים לו. שמונה חודשים של שיקום ארוך וסיזיפי מתכווצים להווה מאומץ לא פחות ובעיקר לחלומות שפניהם לעתיד. חמישה שבועות אחרי שנפצע הודיע לו מנהל מחלקת השיקום בתל-השומר שהוא רשאי להתחיל ליצור קשר עם טכנאים ולמצוא פרוטזה.
מאותו הרגע פעל בבהילות גדולה. כעבור שבועיים נוספים כבר היתה לו פרוטזה. את הצעד הראשון וגם את העמידה על שתיים בפעם הראשונה עשה בחברת אבידן, שהכינה עבורו את הרגל החדשה. "עד אז הייתי הולך לפעמים קילומטר עם הקביים כדי להוציא אנרגיות, אבל זה לא אותו דבר".
איך זה לעמוד שוב על שתיים?
"קיימת אמביוולנטיות. מצד אחד יש התרגשות גדולה, מצד שני יש תחושה שזה לא שלי. אני חושב שאחת הסיבות לתחושה הזו היא שבניתי לעצמי מערכת ציפיות מאוד ברורה. מה זה צעד לפנים צעד לאחור? אני רוצה לרוץ. מעבר לזה יש קושי, שאני חושב שהוא יותר תודעתי מפיזי. נורא מפחיד אותך לעמוד על הפרוטזה. אתה מזהה את הרגל כנקודה נורא כואבת. בילית עם הכאב הזה שבועות ופתאום אתה צריך להניח את כל המשקל שלך על הנקודה שהכי כאבה לך, זה מרתיע".
מרגע שקיבל את הפרוטזה הפכה ההתקדמות של ליוויוס מהירה מאוד. "כמעט מההתחלה אתה מצליח לעשות תנועות, להעביר את המשקל מצד לצד", הוא אומר. "יום אחרי זה אתה כבר מצליח לעשות צעד קדימה, צעד אחורה, ויום אחרי זה אתה מתחיל לעשות כמה צעדים. ביום הרביעי אתה הולך. עם עזרה אמנם, עם מקבילים, אבל אתה הולך".
ליוויוס החליט לא לשים לתותבת כיסוי פלסטיק, כזה שישווה לה מראה של רגל אמיתית. רוב הזמן הוא עם מכנסיים קצרים כשהתותבת חשופה. "אנשים צריכים לראות אותנו כפי שאנחנו", הוא אומר. "אנחנו לא צריכים להתבייש. מי שהלך עם מכנסיים קצרים לפני הקטיעה שילך ככה גם אחרי, ומי שהיה לו נוח ללכת עם סנדלים שימשיך ללכת ככה. אנחנו לא רואים כמעט קטועים הולכים עם הפרוטזה חשופה ברחוב, לצערי. צריך להבהיר לאנשים שגם קטועים יכולים לעשות הכל. לפני כמה שבועות ביקשה ממני אישה, למרות שראתה אותי עם התותבת, שאעזור לה לסחוב משהו כבד. היא לא הכירה אותי. ראתה גבר, מחזיק את עצמו, סך הכל בסדר, אז היא ביקשה. זה מאוד מצא חן בעיני".
ואנשים לא נרתעים?
"יש כאלה שזה מרתיע אותם. התגובות הן בעיקר מילדים. אומרים 'וואו, רגל של רובוט', או 'מה, זה מה שיש לנו מתחת לעור?'. אני מסביר וההורים בדרך כלל מרגיעים 'כשתהיה גדול כבר לא יהיו מלחמות'. אני מהצד אומר להורים 'גם לנו סיפרו את זה, כנראה יהיו מלחמות כשהילד שלכם יגדל, אני רק מאחל שלא ייפגע'".
ב-1 באפריל, בסך הכל חודשיים וחצי מאז נפצע, שוחרר ליוויוס מבית החולים הביתה. בעקבות הפציעה והידיעה שיצטרך להמשיך בטיפולים פיזיותרפיים החליטו הוא ומלי לעבור למושב חמד שבקרבת תל-השומר. בשלב הזה כבר הלך עם פרוטזה, נעזר עדיין בשני מקלות סבא.
"אני לא זוכר מה עשיתי דבר ראשון כשהגעתי הביתה", הוא אומר. "אני יודע שאחרי יומיים-שלושה אמרתי למלי 'יאללה, מתחילים ללכת'. והלכנו. 400 מטר, עד עץ הזית במרכז הרחוב ואז אמרתי מספיק וחזרנו. יום אחרי הלכנו עוד מאה מטר ויום אחרי זה עוד ועוד, ככה, לאט לאט. היום, כשאני הולך חמישה קילומטרים, אני עובר על פני העץ הזה וצוחק. זה הפך לזיכרון ישן''.
''תוך שלושה שבועות התחלתי ללכת קילומטרים. עם מקל אחד, אחר כך בלי מקל. לאט ובמקביל נוספו תנועות מורכבות; כדרור, צעד תימני, התחלתי ללכת בשטח, בזמן האחרון ניסיתי גם לעשות צעדי ריצה ראשונים. כל הישג פיזי כזה גרם לשינוי תודעתי. אם כשרק נפצעתי אמרתי, 'טוב, אז במשך שנה אני לא אחזיק את הבן שלי על הידיים', או 'אני לא אעשה קניות', פתאום, הפעם הראשונה שהלכתי עם מלי לעשות קניות, אחרי ארבעה חודשים, היתה אירוע''.
''או הפעם הראשונה שנסענו לטייל ביום העצמאות. הלכתי אמנם עם שני מקלות, אבל הלכתי. טיילתי עם תיק על הגב למנזר ליד בית-שמש והתרגשתי. בטח. כי הדברים שהיו מובנים מאליהם פעם הפכו הרבה פחות מובנים מאליהם אחרי הפציעה. זה כמו שאדם חש במתיקות של מים במדבר הרבה יותר מאשר כשהוא יושב מול סוגי משקאות שונים. הוא לא יבחר דווקא במים".
מתי קשה? איפה התסכולים?
"אני לא קורה לזה תסכולים, אלא אתגרים. קודם כל אני חושב שככל שעובר הזמן אתה משלים עם העובדה שכל דבר שתעשה מעכשיו ייקח קצת יותר זמן. מצד שני ברור לי גם היום שכל דבר שאני אתאמן עליו יקרה בסוף. צריך סבלנות וזמן. אם מבקשים ממך מאה אחוז תיתן 150, וכל עוד אתה לא מדמם אז גם אל תספר לאף אחד אם כואב לך או לא''.
''האתגרים הם כשאני לא סובלני, כשאני נכנס לאשליה. כמה ימים אחרי שהגענו לחמד למשל החלטתי לעשות ערוגת ירקות. האדמה היתה קשה ואני השליתי את עצמי שאני יכול לעבוד שם שעות, כמו לפני הפציעה. פתאום גיליתי שאני בקושי מניף טורייה. כעסתי על עצמי שאין מי שיעשה את זה בבית. או הצורך הזה, כל פעם, להביא את אבא שלי, את אחי, לשים מדף, להחליף נורה''.
''אבל אלה המקומות שבהם אנחנו הוזים. אלה לא המקומות שבהם אנחנו מתמודדים עם המציאות בצורה ריאלית ואומרים 'או-קיי, חכה שבועיים. אתה רוצה לעבוד עם טורייה? תעלה על אופני ספינינג, תשפר את הסיבולת לבריאה שלך, תלך לפני זה כמה קילומטרים עם הרגל כדי להיות יציב ותעבוד עם טורייה'''.
"כשגרנו בנופי-נחמיה בניתי מאחורי הקרוון טראסות. זה דרש ממני להביא המון עפר מקצה היישוב במריצה וזה דבר שכשחשבתי עליו, אחרי הפציעה, כאב לי נורא. מאוד הפריע לי שאני לא אצליח לעשות אותו שוב. לפני שבועיים בניתי מכלאה של ארנבות לנבו והייתי צריך להביא מעט אדמה. המרחק היה יותר קצר, אבל הבאתי חמש מריצות מלאות. הצלחתי. אז זה גבה ממני מחיר הרבה יותר כבד מפעם, אבל גם הסיפוק היה שונה".
מה היה הרגע הכי קשה בשמונת החודשים האחרונים?
"החלקתי על צעצוע של נבו. עפתי על מרכז הגדם. שלושה ימים לא יכולתי לזוז. זה הבהיר לי קצת את מגבלות הכוח. פתאום התברר לי שיש לי מגבלה".
ליוויוס הפך מומחה לפרוטזות. אפילו כתב מדריך שימושי ונהיר לברך התותבת שלו, אחרי שלא היה כזה בנמצא. לו היה לו זמן, היה ממשיך וכותב מדריכים לפרוטזות שבהן הוא משתמש. "מרגע שפגשתי את הטכנאים וראיתי אצלם מגוון פוסטרים וקטלוגים", הוא אומר, "היה לי ברור שזו תעשייה. התחלתי להסתכל באינטרנט. יש מאמרים רחבים שמשווים בין כפות רגליים, ברכיים, מאמרים של האקדמיה האמריקנית לקטועים. אתה יכול, במידה ואתה סקרן מספיק, וכדאי שתהיה סקרן, בדיוק כמו לקראת ההריון הראשון, ללמוד המון. פשוט צריך להעמיק. כמו בכל דבר".
במהלך ההתנתקות נפרדה מדינת ישראל גם מהיישוב מורג. אופיר ליוויוס בחר לא לחזור ולבקר בחממות שבהן איבד את רגלו, למרות שהגיע לגוש-קטיף. הוריה של מלי, אשתו, עברו להתגורר בגני-טל חודשיים לפני הפינוי. הוא גם נמצא בקשר מצוין עם בני משפחתו של גדעון רבלין ז"ל, היום בקיבוץ חפץ-חיים.
מחטיבת גולני הציעו לו להצטרף לחלוקת צווי הפינוי במורג, לשווא. "לא חשבתי שיש לי איזושהי הצדקה מוסרית אחרת משיש לכל אחד מהמפקדים בחטיבה רק מכיוון שאיבדתי שם את הרגל", הוא אומר. "חשבתי שזה אפילו לא ראוי. לא צריך לנופף ברגל. לי אין זכות יותר גדולה על חבל עזה רק בגלל שהרגל שלי נשארה שם. אני גם לא חושב שיכולתי לשפר את תחושת התושבים שם אם הייתי מגיע. זה שנפגעתי לא נתן לי שום יכולת להבין את הכאב שלהם. אני מאוד מזדהה איתם ברמה האישית, אבל האובדן שלהם שונה לחלוטין משלי. נקודתית בזמן, האובדן שלהם לטעמי קשה בהרבה, רק שאצלם בשלב מסוים זה ישקע, ואני אשאר בלי רגל".
בפעם הראשונה שפגשתי את ליוויוס, פחות מחודשיים אחרי שנפצע, הוא היה פחות בטוח לגבי סיכוייו להיות מג"ד. הוא חי בשני מישורים, אמר אז. לצד השאיפה לחזור ולפקד הוא מודע לכך שאולי לא יצליח. הכין עצמו, שלא יתאכזב. עכשיו, חצי שנה אחרי, בטחונו גדל. "אני חושב שכשהנחתי את המקל והתחלתי ללכת לבד זה הבהיר לי שזאת תהיה טעות לוותר על התוכנית שלי", הוא אומר.
אין בעיה עם מפקדים קטועים, נכים?
"אני חושב שזה מעביר מסר מאוד חיובי. אנחנו צבא שונה מצבאות אחרים. צה"ל לא יכול להפסיד. כדי שהחלום הציוני יתגשם כל העם חייב להיות שותף ללחימה. שותפות של אנשים שברמה הטכנית יש להם את כל הזכות להניח את החרב בצד ולאחוז במגל ובחרמש, תורמת לכל החברה להבין שזה מאוד חשוב. אם אני אראה שהקטיעה תגביל אותי ושיש אחרים שהם אנשים טובים לפחות כמוני, שיכולים לעשות את התפקיד טוב יותר, אז אלך הצדה. כרגע אני לא רואה את זה קורה.אני מקווה שאם תהיה החלטה לכאן או לכאן הרגל לא תהיה הגורם שישפיע. לא לטובה ולא לרעה".
בחודש האחרון עבר ליוויוס משלב השיקום הפונקציונלי לשלב החזרה לכשירות. לא של אדם שהולך למסע קניות באיקאה, הוא צוחק, אלא של מישהו שמבין שהוא הולך לרוץ ולחזור לשטח. למעשה, אם לא היה חוזר לצבא, השיקום יכל כבר להיות מאחוריו, אבל ליוויוס הולך בכל יום ארבעה-חמישה קילומטרים ועובר טיפולי פיזיותרפיה.
פעם בשבוע הוא יוצא לטיולי שטח, שכוללים הליכה בשבילי עזים, בטראסות ובמרחבים לא מישוריים. אחרי החגים יקבל פרוטזה עם ברך חדשה, ביו-מכנית, שתתאים עצמה באמצעות חיישנים לשטח שעליו ידרוך (מדרגות, מישור וכו'). החיסרון של הרגל הזאת, הוא אומר, שצריך לטעון אותה כל 48 שעות. הוא מקווה שבבתים הפלשתינים יהיה חשמל. בנוסף הוא אמור לקבל רגל ריצה. הוא כבר מדבר על מרתונים. מדובר, גם עבור אנשי השיקום, במשהו חדש. "מבחינת הגדם אולי עדיף לחכות", הוא אומר, "אבל זה לא מה שהלב אומר".
"משימה צבאית", הוא מכנה את תהליך השיקום, אבל אז חוזר בו. "זו פעם ראשונה שאני מוצא בעצמי כוחות או משמעויות דומות לעשייה הצבאית", הוא אומר על החודשים האחרונים. "לא נכון לקרוא לזה משימה צבאית, זו משימה אישית, אבל אני כל הזמן בהקשרים של תחושה לאומית. קודם כל כי אני רוצה לחזור לצבא, כי אני רוצה להמשיך לפקד על לוחמים וגם כי איבדתי את הרגל באיזשהו הקשר לאומי ויש לי חובה לאומית להחזיר אותה".
לפני שבועיים הוזמן רס"ן ליוויוס על ידי ארגון נכי צה"ל לנאום בפני תורמים מאנגליה ומקנדה במלון המלך דוד. אתגר לאנגלית שלו, הוא אומר. "החלומות שלנו", אמר לנדבנים הזרים, "לא מתמצים במקום שאליו הרגליים שלנו יובילו אותנו, אלא במקום שאליו הנפש תוביל". אחר כך ביקש סליחה. "אני מתנצל, אבל אני מתחיל מהסוף", אמר. "דיס סנדיי, יום ראשון, אני חוזר לצבא. עכשיו אפשר להתחיל לדבר". הנדבנים התרגשו. מחאו כפיים.
אם לא היה נפצע היה כנראה מסיים עכשיו את התפקיד שלו כסגן מפקד גדוד והולך להיות מפקד מגמה בבסיס האימונים החטיבתי של גולני. שנה אחר כך היה מגיע לפו"מ. מבחינתו, היוצרות פשוט התהפכו. הוא מקווה בעוד שנה להגיע לבא"ח ומשם, אחר כך, לתפקיד מג"ד. בדיוק כמו שתיכנן. "תכננתי בגיל 32 להיות מג"ד", הוא אומר. "יש לי עוד שנתיים לעשות את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
