תחקיר מעריב מגלה: אפשר היה למנוע את הפיגוע במומבסה
מעריב חושף לראשונה את הדוחות מהחקירה, עדויות מהמשפט וראיונות עם גורמי מפתח בקניה ובישראל. המסקנה: הייתה כאן פאשלה
"בשנת'98 הכרתי חבר בשם עיסא עוסמאן עיסא שסיפר לי על קרוביו בסומליה," סיפר סעיד עומאר, מוסלמי מקומי בן .32 "שנה אחר כך שטתי לדרום סומליה, שם פגשתי את עוסמאן-עיסא. הוא ביקש שאתלווה אליו לקיסימאיו ושנפתח עסק לממכר לובסטרים. בקיסימאיו עוסמאן-עיסא דיבר איתי על ג'יהאד, הוא אמר לי שהמטרה שלנו היא להילחם בכל האמריקנים, הבריטים, הישראלים והאוסטרלים ושבשביל להצטרף לג'יהאד צריך להיות כשיר גופנית ומיומן בתפעול נשק. כשהגענו למוגדישו, עוסמאן-עיסא הכניס אותי לתוכנית אימונים בנשק. הוא הציע לקחת אותי לאימון מתקדם יותר באפגניסטן, אבל ויתרנו על הרעיון כי האמריקנים כבר פלשו לשם.
"באפריל 2002 חזרתי לקיסימאיו לעסקי הלובסטרים, שם ביקרו אותי עיסא טנזניה ועבדול מאליק, שאותם הכרתי בביקורי הקודם. דיברנו לראשונה על המבצע שאמור להתבצע במומבסה. לא ידעתי את המקום והזמן, אבל ידעתי שמתכננים להעיף איזה מקום באוויר. טנזניה ומאליק אמרו לי להתחיל להתארגן כי המבצע עומד להתרחש בקרוב. באוגוסט 2002 חזרתי למומבסה בשיט. באחת מהפגישות במסגד שאל אותי עבדול קארים, מנהיג החבורה שאותו הכרתי במוגדישו, על העזרה שהם ביקשו ממני בעבר. אמרתי לו שאני זמין מתי שהוא צריך.
"עבדול קארים אמר לי לנסוע ללאמו לראות אם אני יכול להשיג סירת מילוט שתהיה זמינה כשנצטרך אותה, כי מתוכנן מבצע ג'יהאד באזור החוף. ב20- בנובמבר, שמונה ימים לפני הפיגוע, עוסמאן עיסא נתן לי כסף כדי לשכור את סירת המילוט. הוא הורה לי להשאיר את הטלפון הסלולרי שלי פתוח כל הזמן מאותו רגע. למחרת נסעתי ללאמו ושכרתי בית שאמור היה לשמש את כולנו לפני הבריחה לסומליה. חזרתי למומבסה והודעתי לעוסמאן עיסא איזה תיאומים עשיתי. הוא אמר שהמבצע מתוכנן לפרטים ושאסור לי לדבר על כך עם אף אחד. במהלך המבצע הוחלט על מילות קוד: 'גשם' - הכל בסדר, 'יבש' - תנועת משטרה מוגברת או שהאבטחה צמודה מדי, 'ניולוקו' - כסף, 'חתונה' - התקפה על יעד, 'חברה' - אישה.
"ב28- בנובמבר, בסביבות השעה עשר בבוקר, עוסמאן עיסא התקשר אלי לסלולרי והודיע לי שהמבצע הסתיים ושאני צריך להתכונן כי הם באים. למחרת הגיעו עוסמאן-עיסא, סאלח עלי סאלח נבחאן ועבדול מאליק ללאמו. את הירי לעבר מטוס ארקיע ביצעו עוסמאן עיסא ונבחאן. מאליק היה הנהג שלהם. את הפיגוע במלון "פרדייז" ביצעו פומו מוחמד פומו וחארון באמוסה, שניהם התאבדו בפיצוץ. אני סידרתי את הבריחה. עבדול קארים היה מפקד המבצע. עבדול חמאן הוא האחראי הפיננסי שגם נתן את הכסף לנבחאן לקנות את ג'יפ הפג'ארו שהתפוצץ.
"נשארנו בלאמו למשך יומיים ואז עזבנו לסומליה. במאי 2003 חזרתי לקניה. עוד לפני כן ביקש ממני המפקד לחפש מטרות במלונות בחוף מומבסה, כמו למשל דיאני ביץ' הוטל, אינטרקונטיננטל ומלונות אחרים שנוהגים לאכלס תיירים. נאמר לי לחפש גם אוניות תיירים בנמל קילינדיני."
"שלושה חודשים לאחר שחזר למומבסה נעצר סעיד עומאר. כעבור מספר חודשים הועמד לדין עם עוד שלושה נאשמים על רצח 13 הקורבנות בפיגוע במלון "פרדייז מומבסה." אבל השמחה היתה מוקדמת. למגינת לבם של התובעים זמירותיו של סעיד עומאר לא יכלו להיחשב כראיה בבית המשפט בגלל תיקון
"הנכם רשאים לפסוע החוצה מכותלי בית המשפט לעבר החופש שלכם," קבע השופט ג'ון אוסימו בפסק דינו לפני שלושה חודשים וחצי, "החופש המתוק שלכם מובטח תחת חוקת הרפובליקה של קניה. "אללה אכבר," צהלו המשוחררים.
רגעי השמחה בבית המשפט היו שיאו של כישלון חקירתי ומשפטי שהידהד קצת יותר משנתיים וחצי מאז נפתחה חקירת הפיגועים נגד היעדים הישראלים במומבסה. דוחות החקירה, העדויות במשפט ובמשטרה וראיונות שנערכו עם גורמים המעורבים בחקירה ובמשפט בקניה ובישראל, מפורסמים כאן לראשונה. הם חושפים סיפור שנולד במסגדים של קניה, התגלגל לסמטאות הזימה של מוגדישו בסומליה, זרע הרס ומוות באתר נופש יפהפה על החול הלבן באוקיינוס ההודי של מומבסה, והסתיים, בינתיים, בקול ענות חלושה באולם בית המשפט הדחוס בניירובי.
ביום חמישי, 28 בנובמבר ,2002 החלו העדויות מהתופת לטפטף ארצה. שיחות טלפון מבוהלות מהחוף של מומבסה, נאבקות בתקשורת הרעועה של העולם השלישי, סיפרו על הטרגדיה שפקדה את החולות הלבנים של מזרח אפריקה. לדיווחים אלה הצטרפו מאוחר יותר הידיעות על הפיגוע הרצחני בסניף הליכוד בבית שאן. באותו יום הותקפה ישראל בבית וגם מעבר לים.
לילה קודם המריא מטוס ארקיע מישראל למומבסה לקראת שבוע נוסף של אסקפיזם ישראלי מהחורף שטוף הטרור. בסביבות חמש בבוקר נחתו הנופשים באפריקה. הם עוד הספיקו ליהנות ממופע שירים וריקודים, לקחו את מפתחות החדרים והתכוננו להסתערות על החוף. כמה מטרים משם ערכו שני צעירים בעלי חזות ערבית את הכנותיהם האחרונות, כורעים לתפילה כשפניהם לכיוון מכה. זו היתה תפילתם האחרונה.
ב8:28- התחלפה התרגשות התיירים מהנופש בחוויה שונה לחלוטין. אי אפשר היה לעצור את ג'יפ המיצובישי הירוק שהתקדם במהירות לשער המלון.הוא פרץ אותו ללא הפרעה והתפוצץ,מעיף באוויר את דוכן הקבלה והאנשים מסביבו, חלקם אפריקאים שהשתתפו בהופעת קבלת הפנים. שלושה ישראלים נהרגו: אלברט דהאווילה, מדריך תיירים בן 60 מרעננה, והאחים דביר (13) ונוי (12) אנטר מאריאל. 16 נוספים נפצעו. העובדים הקנייתים המקומיים שילמו מחיר יקר עוד יותר. עשרה מהם נהרגו, 24 נפצעו.
זה לא היה הסוף. את נחיתת מטוסם של הנופשים הישראלים ליוו עיניים חורשות מזימה. תצפיתן ששמר על קשר עין עם המטוס הישראלי שחנה על המסלול, עמד בקשר עם שני אנשים שניצבו 400 מטר מגדר שדה התעופה. שני טילים נגד מטוסים מדגם סטרלה, תוצרת רוסיה, המתינו בתא המטען של הג'יפ שלהם, מוכנים להתביית על החום הרב שיפיק הבואינג הישראלי כשימריא ארצה עמוס תיירים. באותה דקה שבה כ200- קילו של חומר נפץ ושני בלוני גז ענקיים קטעו את החופשה החלומית במלון "פרדייז מומבסה," שיחק המזל לממריאים ארצה. הטילים פיספסו. למרות זאת יכלו הטרוריסטים של אל-קאעידה לסכם את אירועי אותו יום בסיפוק חולני. הפיגוע הרצחני הראשון של הארגון נגד נופשים ישראלים בחו"ל הצליח.
בימים הראשונים שאחרי הפיגוע עסקו כולם בשאלה מי ידע ולמה לא התריע. המבוכה של הקנייתים היתה רבה. גם כלפי המוסד ושירותי הביון הישראליים הורמו גבות. על המחבלים שביצעו, ידעו כולם, צריך לשים יד. למחרת האירוע נחתו סוכני מוסד ואנשי המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל במומבסה.
בליל שבת, 29 בנובמבר, כ15- שעות לאחר הגעת צוות החוקרים הישראלי למומבסה, נערכה ארוחת ערב משותפת עם העמיתים הקנייתים וחוקרי האף-בי-איי האמריקנים שהספיקו גם הם להצטרף. מנסיון העבר היה לאנשי המוסד יסוד חזק להאמין ששיתוף הפעולה עם הקנייתים יהיה טוב. כבר בשנות השישים והשבעים יצרו אנשי המוסד קשרים מצוינים עם שירותי הביטחון של קניה באמצעות ברוס מקנזי, אזרח סקוטי שהיה מקורב למנהיג קניה דאז ג'ומו קניאטה. שיאם של היחסים היה שיתוף הפעולה המצוין במבצע אנטבה.
בימי החקירה המשותפים הראשונים סימנו שהאידיליה של אותם ימים נותרה אי שם בסבנטיז. מההתחלה התלוננו הגורמים הישראלים על עבודה איטית ועל חוסר ניסיון מצד הקנייתים. הם נחמדים ומרבים לחייך, אמרו הגורמים הישראלים, אבל זה בערך הכל. הישראלים לא הבינו מדוע חושפים החוקרים המקומיים בפני התקשורת את שרידי המטען ומכונית התופת שנמצאו במקום. הקנייתים מצדם השתגעו מההתעקשות להטיס כמה שיותר ממצאי חקירה לבדיקה בישראל. במקביל להאשמות ההדדיות החל מעצר סיטוני של חשודים, רובם ממוצא סומלי או תימני, שלא ידעו דבר על הפיגועים.
חילוקי הדעות לא נבעו רק מהשקפות עולם שונות לגבי ניהול החקירה.
דוח סודי של הקנייתים לסיכום החקירה נכון ל5- באוגוסט 2005 חושף מדוע לא זוהה כלי הרכב של הטרוריסטים ששיגר את הטילים לעבר מטוס ארקיע. "לא ניתן היה לקבוע את זהות התוקפים כי היה ניגוד שלא ניתן לגישור בין מה שראו שני השוטרים הקנייתים לבין מה שראו אנשי הביטחון הישראלים," נכתב בדוח, "עם התנגשות ראיות זו לא ניתן היה לזהות את כלי הרכב שבו השתמשו הטרוריסטים בדרכם החוצה משדה התעופה לאחר שיגור הטילים."
איסאק מוטואה מוסיוקי, חוקר במחלקה הפלילית במומבסה, מתאר בחומר החקירה את שיטוטיו עם אנשי המוסד הישראלי באזורים סביב הפיגוע. בחלק מרישומיו הוא נוקב בשמות האנשים הישראלים שסיירו איתו. תיאוריו מעלים חיפוש כמעט בלתי אפשרי של מחט בערימת שחת. נקודות ציון בחקירה המשותפת הן למשל תשאולו של אחראי האבטחה במלון ב1- בדצמבר, חקירתה של פאטומה סלאח, אשתו של הטרוריסט עלי סלאח נבחאן, שנחשד כאחד משני משגרי הטילים בשדה התעופה, וביקורים שערכו סוכנים של המוסד והאף-בי-איי ב15- בינואר וב6- בפברואר בבית המחסה שמשמש את המפגעים להכנת הפצצות, שכמובן היה ריק מאדם.
דרסן מוייה, אחד מעובדי מלון "פרדייס מומבסה", שתוחקר על ידי אנשי המוסד, מבדיל בין החוקרים הקנייתים לישראלים. "אני המוסד היו מאד מהירים ויעילים", הוא נזכר. הם ידעו בדיוק את מי צריך לעצור להמשך חקירה ומי לא. הקנייתים לעומתם שאלו אותנו 'ראיתם מה קרה במלון? איך התרחש הפיצוץ?'. מי שענה בחיוב הוזמן מיד לדוכן העדים בבית המשפט.
גורם ישראלי המכיר את החקירה מקרוב: "למקומיים היה רצון טוב, אבל בשבועות הראשונים של החקירה התרחשו כל מיני מאבקים פנימיים בין גופים בטחוניים שונים שלהם, ולא היה ברור מי אמור להילחם נגד הטרור. האם זה המשטרה, הצבא או שירותי המודיעין. החקירה היתה בלגן בלשון המעטה. לא היה ברור מי מתעסק במה. אנחנו ניסינו להיות מעורבים ולסייע בשיגור אנשי מקצוע כדי לאתר פריטים מעבדתיים ואחרים, אבל אז בדיוק נעשו החילופים בסמכויות אצלם ונקבע מחדש המערך למלחמה בטרור. נוצר מצב שמי שטיפל בנושא עבר אחר כך לתחום טיפול אחר. לא העבירו את המידע כמו שצריך, לא אספו ראיות כמו שצריך וכו.' לא מתוך רצון רע אלא מחוסר הבנה של הבעיה."
איך התמודדתם עם המצב?
"הלכנו בין הטיפות. מצד אחד, לתת להם להרגיש שהם מנהלים את העסק בצורה עצמאית ואנחנו לא כופים עליהם את מה שאנחנו חושבים, ומצד שני, בכל זאת לשתף איתם פעולה ולהביא לתוצאות. מידת ההצלחה היתה תלויה באדם שפנית אליו ובאיזה שלב פנית, אם הוא היה מוסמך לתת לך תשובות או לא ואם גורם שמעליו נתן לו לעבוד מולנו או לא. זה פגע בין השאר בהכנות למשפט ואחר כך בתוצאות המשפט עצמו."
לפחות בשטח אחד הצליחו הקנייתים בשלבי החקירה הראשונים: איתור ואיכון שיחות הטלפון של המעורבים. מניתוח השיחות עלה שעלי סאלח נבחאן התקשר חמש פעמים מ5:32- ועד 8:26 למספר טלפון לא מזוהה באזור המלון. אותו מספר לא מזוהה החזיר שש שיחות לנבחאן באותן שעות. טרוריסט נוסף שהסלולרי שלו עבד שעות נוספות באותו בוקר היה פומו מוחמד פומו, אחד המחבלים המתאבדים שהתקשר פעמים רבות לאזור נמל התעופה במומבסה.
התכנון, כפי שעלה מניתוח השיחות, החל שבועות ארוכים לפני הוצאת המבצע לפועל. מהטלפון הנייד שהיה רשום על שמו מבסה במבר הפסיק של שוחח פיה עם . סעיד ב כבר שיחה - כל לדבר 28 עומאר הכבוד ב בנובמבר - אחת 27 עד , 5: הפיגוע לסומליה לסעיד שסיפורו בבוקר היה עם ולאחריו עומאר המכשיר , הובא תשע נבחאן בפתח ולנבחאן שיחות . אקטיבי שהיה הכתבה לסודן , בשדה שניהם במיוחד , ועוד בוצעו התעופה לא . סעיד אחת היו במהלך . מאז לאתיו יכולים עומאר לא נו - - להתחרות עם פעילותו הסלולרית של עבדול קארים. מ4- בנובמבר ועד 4 בינואר 2004 מכשיר הטלפון שהוחזק על ידו לא פסק לדרוש בשלומם, וכנראה יותר מזה, בשלומם של פעילי אל-קאעידה באפריקה, בדגש על אזור מומבסה. גם חוקרים חסרי ניסיון הבינו מיד. עבדול קארים היה המוח שמאחורי פיגועי נובמבר במומבסה. עליו צריך לשים את היד. הוא ראש הנחש.
השוטרים הקנייתים לא ידעו היכן לקבור את עצמם כשהשם עבדול קארים צץ שוב. הם הכירו אותו טוב, אולי טוב מדי. עבדול קארים, שהיה ידוע יותר כפאזול עבדוללה מוחמד, התיישב לראשונה בקניה ב'94- יחד עם כשישה חברים נוספים מאל-קאעידה. הם היו צעירים שבחלומותיהם הרטובים נראו לוחמי המיליציה הסומליים הורגים 18 חיילים אמריקנים במוגדישו במבצע שהיווה את ההשראה לסרט "בלק-הוק דאון."
לימים, בעקבות שני הפיגועים נגד השגרירויות האמריקניות בקניה ובטנזניה ב,'98- שהביאו למותם של מאות אזרחים, זכה עבדול קארים למקום של כבוד בצמרת רשימת הטרוריסטים המבוקשים של האף-בי-איי. למרות פרס של 25 מיליון דולר תמורת ראשו, לא שמר עבדול קארים על משנה זהירות. אולי ידע עם אילו שוטרים חובבנים יש לו עסק.
ב12- ביולי ,2002 כארבעה חודשים וחצי לפני הפיגועים הקטלניים במומבסה, עצרה משטרת קניה את עבדול קארים. היום שיכול היה להירשם בספר הזהב של המשטרה הקנייתית הפך ליום כיפור שלה. עבדול קארים נתפס בחנות במומבסה לאחר שניסה להשתמש בכרטיס אשראי מזויף, שנשדד יום קודם מאזרח תמים על ידי חבורה מזוינת. למרות שפוסטרים נושאי דיוקנו העלו כבר שנים אבק על קירות תחנות המשטרה בקניה, לא ידעו השוטרים מיהו אותו גנב נמוך קומה ומוצק. רעבים להישגים נוספים החליטו השוטרים להגדיל ראש ולקחו את עבדול קארים לסיור בדירתו, שם קיוו שימסור לידיהם חפצים אחרים שגנב.
עבדול קארים לא היה צריך יותר. באחת הסמטאות בדרך נתקלו שבעת השוטרים המלווים בשלוש נשים ובאדם הלוקה בשכלו שהחלו לצעוק ולגדף אותם בלי סיבה. עבדול קארים שלא היה אזוק ניצל את המהומה, זינק לדלת בניין סמוך, החליק כמו קוף על מעקה המדרגות ונמלט. הוא לא היה היחיד שחמק לקנייתים מבין האצבעות. עלי סאלח נבחאן, שהיה נהג המונית של עבדול קארים בזמן השוד ומאוחר יותר שיגר את הטיל אל מטוס ארקיע, שוחרר באותו יום בערבות ומאז נעלם.
זה לא היה סוף הסיוט של המשטרה הקנייתית במאמציה לתפוס את עבדול קארים. כאילו לא רודף אחריו כל העולם ואשתו, חזר הטרוריסט למומבסה ביולי .2003 הוא עבר להתגורר עם חבר, פייסל עלי נאסור. בתחילת אוגוסט ניסתה משטרת מומבסה לעצור את עלי נאסור בעיר העתיקה של מומבסה. הוא פוצץ רימון על עצמו ועל השוטר שניסה לעוצרו. עבדול קארים, עניין של הרגל כנראה, ניצל את המהומה וברח.
חזרה לשבועות החקירה הראשונים של הפיגוע, פברואר .2003 מכשיר הטלפון של עבדול קארים אותר בבית הספר היסודי שריאן בכפר שאנזו על חוף הים הצפוני של מומבסה. "ב25.2.03- בסביבות שש בערב אני ומספר קצינים ממחלקות אחרות תיכננו את הפעולה בבית הספר היסודי," מספר החוקר איסאק מוטואה מוסיוקי בדוחות החקירה. "למחרת ב6:20- פקדנו את המקום. פגשנו שם סטודנטים בסמינר המורים של שאנזו. אספנו את הסטודנטים מחוץ למבנה ואחד הקצינים ביצע שיחה למספר הטלפון המבוקש. אחד המכשירים צילצל בתוך החדר ובחורה נכנסה לענות. עקבתי אחריה ביחד עם הקצינים האחרים. איך שהיא ענתה לטלפון עצרנו אותה. זיהינו אותו כסוואלה קובווה מוחמד."
קובווה מוחמד, שנראתה מופתעת, נחקרה מיד. "באוגוסט 2002 אחרי שסגרו את הקולג' שלנו לחופשה, עזבתי את מומבסה לבית הורי באי סיו, שם מצאתי גבר שביקר בביתנו, עבדול קארים," סיפרה. "אמי אמרה לי שהוא שוהה בביתנו כבר חודש. עבדול קארים סיפר לי שהוא תימני שגדל באזור מומבסה ושהגיע עם חברו עבוד רוגו, שהוא בן דוד שלי. בבקרים הוא לימד במדרשה המוסלמית 'נדהה' ליד הבית שלנו. לפעמים הוא לימד אותנו, בני המשפחה, שיעורים פרטיים. בעיקר את אחותי הקטנה אמינה שסירבה ללכת לבית ספר רגיל. מאוחר יותר התאהב עבדול קארים באחותי וביקש מהורי להתחתן איתה. הם הסכימו. כשחזרתי לסמינר המורים בשאנזו הגיעה אמינה אחותי לבקר. היא הוציאה מתיקה טלפון סלולרי חדש. היא אמרה לי שעבדול קארים קנה את המכשיר ושהיא תלווה לי אותו. מאז נהגתי להשתמש בו." השוטרים לא קנו את התמימות. "קחי אותנו לאביך ולאחיך," הורו לה.
את קובווה מוחמד ספו, האב, מצאו באי הטרופי המקסים סיו. "עבדול קארים נחת עלי סתם כך יום אחד," הסביר ספו לשוטרים, "עבוד רוגו, מטיף מוסלמי שהוא בנה של אחותי, הביא אותו לכאן." ספו בעדותו: "במהלך אוקטובר 2001 עבוד רוגו הגיע אלי הביתה עם 11 אנשים מטיפי איסלאם שנראו ערבים או סומלים, ביניהם עבדול קארים. ב26- בנובמבר (יומיים לפני הפיגועים) פגש אותי עבדול קארים בלאמו. הוא אמר לי שהוא רוצה להתחתן עם בתי אמינה. עדכנתי את אשתי והיא הסכימה. הוא שילם 40 אלף שילינג (כ550- דולר) נדוניה לאשתי. ב27- בדצמבר 2002 עבדול קארים אמר לי שהוא רוצה לנסוע לאתיופיה עם בתי אמינה. אמרתי לו שכבר כמה פעמים ביקשתי ממנו ביראה לי תעודת זהות שלו או שייקח אותי להראות לי את בית הוריו, אבל הוא לא עשה את זה. הוא אמר לי שהוא לא מבין למה אני מטיל בו ספק, התעצבן ונתן לבתי 4,000 שילינג עבור הוצאותיה ואז עזב. לא ראיתי אותו מאז".
התחנה הבאה של השוטרים הייתה בנו של קובווה מוחמד ספו, מוחמד קובווה, חבר במועצה המקומית של לארמו. גם הוא פגש לדבריו את עבדול קארים בבית אביו. יום לפני הפיגוע ראה קובווה הבן את אורח המשפחה. "ב27- בנובמבר, על חוף הים של סיו, כשהייתי במהלך קמפיין הבחירות שלי, ראיתי את עבדול קארים מגיע לחוף בסירת קאנו," סיפר בחקירתו, "למחרת שמעתי על התקפת הטרור במלון פרדייז. לא חשבתי על מישהו מהאנשים שאני מכיר כמי שהיה מעורב בפיגוע."
ב1- במרס נעצרו האב והבן קובווה על ידי קצינים קנייתים וסוכני מוסד. אחרי שנחקרו הם נלקחו לנמל התעופה מוי במומבסה ומשם למטה החקירות המרכזי בניירובי. הם הואשמו בהבאתו ובשיכונו של עבדול קארים וזרים אחרים לא חוקיים במחוז לאמו. ההאשמות נגד האב נמחקו בסופו של דבר. הבן, לעומת זאת, נמנה עם ארבעת הנאשמים במשפט הרצח בניירובי.
במהלך מרס, כששהה עם חברים במסגד מוסא, שאל עבוד מוחמד הגיעה רוגו שהוא הפך עלי , גם אחיינו שהביא ספו כעבור חמזה הוא ואחיינו לאחד של פונדי את יומיים קובווה מו עבדול מארבעת מוחמד רתח . ב- מזעם מוחמד 1 קארים קובווה באפריל הנאשמים על ספו . לסיו מעצר הוא רוגו , את במשפט פנה טרם אחיו נעצר חבריו למשטרה נעצר . הצעיר . מאוחר כיצד . התשובה . קובווה " ייתכן תביא יותר לנו את ראשו של עבדול קארים," אמרו לו, "אולי זה יסייע לשחרור קרוביך." באוקטובר 2003 פגש פונדי שניים ממקורביו של עבדול קארים במסגד סאקיווה. פונדי בחקירתו: "אחד מהם אמר לי שעבדול קארים כועס עלי ורוצה לבוא ולראות אותי ושאחכה לביקור שלו בביתי." פונדי דיווח מיד למשטרה על הביקור הצפוי של הטרוריסט. אלא שהשוטרים הקנייתים התגלו שוב בשיא תפארתם. הם אמנם הציבו מארב לעבדול קארים ליד ביתו של פונדי, אבל בחצות קיפלו את הבסטה. עבדול קארים הגיע שעה מאוחר יותר, באחת לפנות בוקר. לפני שעזב הזהיר את פונדי לבל ישתף פעולה עם "השלטונות הצבועים."
למרות שצוות החקירה הקנייתי ידע שהדגים שתפס אינם אלו השמנים שלהם קיוו כולם, הוחלט להעמידם לדין בשני משפטים נפרדים. האחד, בבית המשפט העליון, דן בעניינם של ארבעת הנאשמים ברצח של 13 האזרחים בפיגוע במומבסה: עבוד רוגו, מוחמד קובווה, עומאר סעיד עומאר ומוחמד סאלח נבחאן (אחיו של סאלח עלי סאלח נבחאן.( השני, בבית המשפט המחוזי, דן בעניינם של שלושה נאשמים שהואשמו בקשירת קשר לפוצץ את השגרירות האמריקנית בניירובי. התביעה הקנייתית החלה בקרב כמעט ללא ראיות, נשענת על בסיס נסיבתי רעוע. הכישלון המתין מעבר לפינה.
מסיבת העיתונאים בסוף יוני ,2003 שבה הודיעה התביעה הקנייתית על העמדת הנאשמים למשפט רצח, היתה מגומגמת. שלא לייחוס מודים פקידים קנייתים בכירים שהחיפזון היה תולדה של לחץ סמוי וגלוי שהפעילו ממשלות ארצות הברית וישראל שחיפשו, בצדק מבחינתן, את האחראים לרצח אזרחיהן. שבוע לפני ההודעה האשים שגריר ארצות הברית בקניה את השלטונות המקומיים שלא עשו דבר מאז הפיגוע בשגרירות האמריקנית בניירובי. התובע הכללי פיליפ מרגור הודה במסיבת העיתונאים שהנאשמים "נעצרו קודם לכן, נחקרו והואשמו בהאשמות קלות יותר, אבל בסופו של דבר נתגלה כי היו מעורבים במעשה עצמו."
"לי יש הרגשה מאוד חזקה שהמשפט של הארבעה באשמת רצח היה כתוצאה מהלחץ שהופעל על ידי ממשלות ישראל וארצות הברית," אומר גורם לשעבר בתביעה הקנייתית בניירובי. "המשמעות של צדק עבורן היה להבטיח שהמשפט יסתיים בהרשעה. ההרגשה היתה שיש לחץ אדיר להעמיד מישהו למשפט".
העמדתו לדין של נבחאן, הנאשם הרביעי, היתה התמוהה ביותר. "אם הבנתי נכון את התביעה, נבחאן נעצר כי הוא אחיו של סלאח עלי סאלח נבחאן, ארכי טרוריסט המבוקש על ידי ה-אף-בי-איי והמשטרה הקנייתית", מנסה להסביר קיוקו קילוקומי, עורך דינו של סלאח נבחאן, "אבל אתה לא יכול להאשים אחיו של טרוריסט בפשע שהאח ביצע. היו אמנם שיחות טלפון שהאח הטרוריסט ביצע ללקוח שלי שבוע לפני הפי- גוע, אבל לא יותר. השיחות ארכו כ20- שניות כל אחת. פשוט אח שהתקשר לאחיו. עבוד רוגו ומוחמד קובווה הואשמו רק בגלל שהם בני משפחה של אמינה, שהיתה נשואה לעבדול קארים. עומאר סעיד עומאר זה משהו אחר. במקרה שלו הוא פשוט לא חזר על ההצהרה מהחקירה ולא היה חומר ראיות נוסף נגדו".
עכשיו, אחרי שלקוחו זוכה, יכול קילוקומי להיות מרוצה. הוא מתרווח במשרדו בבית יופאניסי באזור העסקים של ניירובי, מתכונן להגשת תביעת פיצויים נגד ממשלת קניה על מעצר שווא בן כמעט 600 יום של לקוחו. קילוקומי טוען שהבעיה היתה שהתביעה ניגשה למשפט כאילו מדובר במעשי רצח רגילים, שאותם יש להוכיח על פי הדין הפלילי, ולא כאלו שמקורם בטרור. קילוקומי: "זו היתה הפעם הראשונה שהתביעה כאן התעסקה בעבירה פלילית הקשורה לטרור. הם תבעו את האנשים כאילו הם באו עם סכין ודקרו מישהו ברחוב. במשפטי טרור ישנם אספקטים אחרים לחלוטין. מההתחלה היה לתביעה קייס מחורבן והם ידעו את זה. כשלתובע יש קייס חלש אתה רואה את זה מיד על הפנים שלו, ואני ראיתי שהקייס נוראי".
עד כמה התקשתה המערכת המשפטית של קניה לעכל תביעה מסוג שכזה יעיד משל שסיפק השופט ג'ון אוסימו בפסק דינו: "ניקח למשל מקרה שבו שני אנשים שגרים בניירובי נפגשים ומתכננים להרוג מישהו שגר במומבסה. מתברר שבמטוס שממריא למומבסה ב11- בבוקר יש רק מקום אחד פנוי. אחד המתכננים עולה על הטיסה והשני משריין טיסה לאחר הצהריים. הטיסה אחר הצהריים נדחית במפתיע. האדם שטס ב11- בבוקר מגיע בשלום למומבסה ומבצע את הרצח. למרות שלשניהם היתה כוונה משותפת לרצוח את הקורבן והם תיכננו במשותף את התוכנית להרוג, האם האדם שמטוסו לא המריא יכול להיות מורשע ברצח? התשובה היא לא. מכיוון שאחד משני הדברים יכול היה לקרות: כוונתו לרצוח השתבשה בגלל שהטיסה התעכבה, או שהוא שינה את דעתו והחליט לשחרר את עצמו מהמשימה גם אם המטוס היה ממריא." במילים אחרות, על פי אוסימו, ההעמדה לדין באשמת רצח היתה מיותרת במקרה זה ומיותרת בכל מקרה אחר של פיגוע התאבדות, כי המפגעים עצמם מתים.
גם התרשימים המפורטים של איתורי שיחות הטלפון, רובם של אנשים שברחו לסומליה ולא הועמדו לדין, הופרכו לחלוטין. הפעם הבעיה היתה טכנית. ההגנה הצליחה להראות שהרדיוס של המכשיר שעל פיו נקבע המיקום הגאוגרפי של המתקשר הוא גדול כל כך, שאי אפשר משפטית להצביע דרכו על הנקודה. הקייס קרס.
ג'יפ הפג'ארו שהעיף את דוכן הקבלה של "פרדייז מומבסה" באוויר ריסק לדרסן מויה את החיים. על הקרקע הוטלה גופתו של אלברט דה-אווילה, מדריך התיירים מישראל. מויה עבד במשך שמונה שנים כמדריך תיירים מקומי במלון. דהאווילה חיבב אותו והחזיק עבורו טופסי הרשמה לאוניברסיטה. חלומו של מויה היה ללמוד מלונאות בישראל. החלום נגוז. יחד איתו איבד מויה, הדובר עברית כמעט רהוטה, את מקום העבודה ונותר ללא מקור פרנסה.
מויה הוא אחד מ89- העדים שהעידו במשפט. למרות כעסו הרב על המחבלים, הוא לא מבין למה זומן לדוכן. "הייתי מופתע לגבי כל העדות הזאת שנתתי," הוא מודה, "היא הייתה מיותרת לגמרי". מויה לא היחיד. עיון במסמכי העדות, רובן של עובדי המלון, המתארים בעמוד אחד מודפס את חוויית הפיגוע הפרטית שלהם, מעלה שאלות לגבי נחיצותם של העדים וחוסר המיקוד שהפגינה מערכת המשפט בקניה בזימונם הסיטונאי. "נלקחנו על ידי היחידה נגד טרור למקום שבו היינו אמורים לישון לפני העדות", מספר וינסנט, עד נוסף, "בלילה הביאו לנו את ההצהרות שכתבנו בחקירה ותבעו מאיתנו לחזור עליהן בדוכן העדים. כבר שעליתי להעיד ראיתי שהנאשמים מאד שמחים. הם ידעו שהם לא הולכים לכלא. העדויות שלנו לא היו שוות כלום."
לעו"ד קילוקומי יש הסבר אפשרי למספר האסטרונומי של העדים: "בשום פנים ואופן לא היה היגיון לקרוא לעשרות עדים שרק יגידו שהם שמעו פיצוץ ורצו לאוקיינוס להירגע. אבל זה עזר להחזיק את הלקוחות שלנו במעצר עד תום ההליכים, שהפכו לארוכים ומסורבלים בגלל מספר העדים. זה היה משפט עלוב בצורה נוראית."
ובכל זאת היה מי שלא הגיע להעיד. על אף בקשות ודרישות של התביעה הקנייתית לזמן עדים ישראלים שהשתתפו בחקירה, לא העיד אף אזרח ישראלי במשפט הפיגוע בניירובי. למעשה, ההתערבות הישראלית היחידה במשפט היתה הימצאותו של נציג מהשגרירות, עובד מקומי קנייתי, שנשלח לאולם הדיונים והביא מדי ישיבה דיווחים מהשטח.
משרד המשפטים בניירובי ביקש למשל לזמן לעדות את הבעלים של מלון "פרדייז מומבסה," יהודה סולמי. בית המשפט בישראל, שניהל באותם ימים נגד סולמי משפט על פשיטת הרגל שלו, אסר את יציאתו מהארץ. עורך דינו של סולמי, רון ברק, פנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה להורות על ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ למשך פחות מחודש, אבל הנאמן על נכסיו של סולמי התנגד, והשופט נעתר. סולמי נותר בארץ.
טענה נוספת של התביעה היתה שדוחות המעבדה של ניתוח חומר הראיות שנלקח לארץ לא הגיעו בזמן לניירובי. גורם משפטי בניירובי: "התביעה ציפתה שהמומחה מישראל יבוא להעיד במשפט על אותם ממצאים שנחקרו במעבדות. לרוע המזל הוא לא שלח לתובעים שום דוח חתום, וכמובן שאף אחד מאותם חוקרים לא הגיע להעיד. עד היום אני לא מסוגל להבין למה אותם מומחים מישראל לא הגיעו להעיד. הרי ישראל היא רק שמונה שעות טיסה מפה. גם לא הבנתי למה לקחו את כל החומר הזה לישראל. הכל היה יכול להיעשות כאן. למרות זאת חשוב לציין שגם אם היה מגיע מישהו להעיד, הוא לא היה משנה את תוצאות המשפט."
במשרד החוץ טוענים שהקנייתים לא ממש עבדו לפי הנהלים. "קרה לנו שכמה ימים לפני דיון מסוים התובע היה מרים טלפון לקונסול שלנו בקניה והיה אומר לו: 'שמע, אני צריך את העד הזה והזה בעוד שבוע'. הקונסול היה עונה לו שאי אפשר לעבוד ככה. צריך להודיע בדרך המקובלת. אתה לא לוחץ על כפתור ומגיע עד לקניה", אומר גורם במשרד. "לקח זמן לתביעה להבין בדיוק אילו עדים הם צריכים ולבקש מאיתנו את זימונם בפרוצדורה המתאימה", מסביר שגריר ישראל בקניה עמנואל סרי, "יש הליך שלפיו יש להגיש את הבקשה למשרד החוץ ולמשרד המשפטים. הסברנו את זה לקנייתים ולקח להם זמן להתארגן. עד שהעניינים התנהלו כמו שצריך כבר היה מאוחר מדי. גם הסתבר בדיעבד שהם לא יודעים בדיוק את מי הם צריכים מהארץ. כשכבר דיברנו עם מישהו מסוים הוא לא יכול היה להגיע בגלל סיבות אישיות. הטענה שלפיה בגלל אשמה שלנו המשפט נפל, אינה קרובה למציאות. יכול להיות שגורמים כאלו ואחרים בארץ היו יכולים יותר להזדרז, אבל המשפט ממילא כבר היה לקראת הסוף. על צו עיכוב היציאה מהארץ של סולמי הסתבר לנו בדיעבד. כשביררנו בארץ אם הוא יכול להגיע אמרו שהוא מוכן, אבל ממש לקראת ההגעה נודע לנו על הצו."
במשטרת ישראל סירבו לאפשר ל"מעריב" לראיין כל גורם שהוא שהיה קשור לחקירה. בתגובה לשאלות נמסרה מהמשטרה תגובה לקונית שלפיה "משטרת ישראל הגישה סיוע מקצועי בטיפול באירוע. המחלקה לזיהוי פלילי העבירה סיכומים בנושא, אך אנשיה לא זומנו להעיד במשפט." במוסד, כרגיל, התעלמו מהשאלות.
המעמד במשרד החוץ כטבעם של מעמדים שכאלה היה מביך. שגרירת קניה בישראל פליסטאס קיומבי נקראה לשיחה עם סמנכ"לית אפריקה במשרד. "הבענו בפניה אכזבה וצער על תוצאות המשפט," מספר גורם שנכח בפגישה. "אמרנו לה שקיווינו שההכרעה תהיה אחרת והבענו דאגה איך החלטה כזו יכולה להתפרש על ידי גורמי הטרור. גם השגריר בניירובי התבקש להעביר לשלטונות קניה איגרת ברוח זו."
ב9- ביוני החליט השופט ג'ון אוסמי לבטל את האישומים נגד ארבעת העצורים במשפט הפיגוע ולשחררם. כמעט במקביל הסתיים גם המשפט נגד שלושת הנאשמים האחרים בקשירת קשר לפיצוץ השגרירות האמריקנית בלא כלום. תיק פלילי 91 של שנת 2003 בקניה נסגר מחוסר ראיות.
למרות תוצאות המשפט השטח בקניה עדיין רוחש. הדרך לחנות הבגדים של מופידה מוחמד בחלק העני של העיירה מטוואפה, 30 קילומטר ממומבסה, לא סלולה. מסביב מתערבבים קולות המואזין במוזיקה אפריקאית מקפיצה. מופידה, בלבוש מוסלמי דתי מסורתי וציורים שחורים המעטרים את כפות ידיה, עומדת בודדה בדוכן העלוב למראה. היא פתחה את החנות לאחר שבעלה ווילפרד, נהג מונית שהסיע תיירים, מת מפצעי הפיגוע ב"פרדייז מומבסה" אחרי 21 יום שבהם נאבק על חייו בבית החולים. היא נותרה עם חמישה ילדים, נאבקת בקשיי היומיום שהטילו עליה באכזריותם בני דתה.
אחרי שנודעו תוצאות המשפט הגיע כתב טלוויזיה לשאול אותה לדעתה. "אמרתי לו שאני מרגישה רע כי אני לא יודעת מה יהיה הלאה," נזכרת מופידה, "אם הם עשו לנו את זה קודם מה יקרה כשהם ישוחררו ממעצר? נסבול פעם נוספת?" יום למחרת שודרה הכתבה. העבור יומיים פקד את החנות מוסלמי צעיר. מופידה לא ראתה אותו קודם.
"הוא אמר לי, 'היי, את, כדאי שתשמרי על עצמך'. שאלתי אותו למה. הוא אמר, 'הייתי אתמול במסגד ואנשים דיברו עלייך. שאת מוסלמית ולא יאומן איך את לא רוצה שהעצורים ישוחררו. תוודאי שאת שומרת על עצמך'. עד היום אני מסתובבת פה ברחובות בפחד מהאל-קאעידה. אני לא מבינה מה הם רצו. אני חיה בשלום עם האלוהים שלי."
אצל עבוד רוגו, מוחמד קובווה ומוחמד סאלח נבחאן, שלושה מהנאשמים, החיים דבש. רוגו חזר להטיף במסגדים, קובווה חזר למאבקי הפוליטיקה המקומית ונבחאן חזר לאשתו, לשני ילדיו ולעסקיו. ועומאר עיסא עומאר? הוא הספיק ליהנות מהחופש למשך 24 שעות בלבד. בחיפוש בביתו שתוכנן מראש נמצאו אקדחים, משגרי טילים ותעודות מזויפות. משפטו החדש מתנהל עד היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
