גולנצ'יק בקריה
ראיון ראשון מאז כניסתו לתפקיד סגן הרמטכ"ל, עם משה קפלינסקי, המכנה עצמו אדם פשוט
בסוף אני מבקש שיביע משאלה לשנה החדשה. משהו אישי. לא איחולים ליותר ביטחון, לא מאוויים לפחות טרור, לא כיסופים מגזרת ה.Obvious- "לא מה- ,"?Obvious תמה משה קפלינסקי, "לא עולה על דעתי." אולי שמכבי תל-אביב יביאו עוד אליפות?
"בסדר, אבל עם כל אהבתי למכבי, זאת לא משאלה לראש השנה." אז מה בכל זאת?
"מה."?
איזה משהו שהיית רוצה לראות אותו מתגשם במהלך השנה הבאה... "שלא קשור בביטחון."? שלא קשור בביטחון, שחשוב לאיש משה קפלינסקי.
"לא יודע. אני מניח שאחרי שיחה של יותר משעה התרשמת שאתה מדבר עם איש פשוט, מאוד לא מורכב."
סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, בן ,48 מחבב את פשטותו. אינו מסתיר אותה. לפעמים נדמה שהוא מתגנדר בה. אבל נא לא לטעות. האריזה האיכרית, המחוספסת, מזכירה אמנם את רפול, אך הדיבור אינו עילג והמחשבה יותר מאלמנטרית. לעתים אתה חושב שהתחכום כואב לו. שלא נעים לו איתו. כשיציג מבנה דיאלקטי מדי, ייראה כמתנצל. כאומר: מצטער, נפלט לי.
אלוף-משנה דרור ויינברג ז"ל שנהרג בחברון הגדיר אותו: "נראה כמו גולנצ'יק, חושב כמו צנחן, מדבר כמו נחלאווי." קפלן, כך כולם קוראים לו, אומר לי שהמשפט הזה בכלל משובש. הגולנצ'יק והצנחן היו שם מהתחלה, הנחלאווי הוא מתוספות הזמן.
האם זה תיאור מדויק?
"מה זה נקרא לחשוב כמו צנחן? לא יודע. ולצערי אני לא יכול לשאול את דרור."
קפלן של הפאזה הנוכחית הוא גולנצ'יק בנעליים חצאיות. איש מגושם, ולי יש חיבה מוכחת למגושמים. אין בהם תזזית מתישה והתנהלותם נראית שפויה יותר. אנושית יותר. קל לסמוך על אנשים שמפחדים שהאישה שלהם תתפוס אותם מעשנים. עיניו השחורות צוחקות, אבל בשנייה יעברו לכוננות ספיגה. מקרינות איזו נחישות פלדתית. "אדם חם ונוגע," אהבו כל ציידי הפרופיל לשרטט.
יוצר בחיפזון תנאים של קרבה. "איך זה שעוד לא יצא לנו להיפגש,"? שאל על הסף. האמת היא שגדלנו אחד בגב של השני. גדרה שלו היתה פעם מקום שרק עוברים בו והחבר'ה למדו איתי בתיכון ברחובות. הזכרתי את יהודה לוסטיג, קפלינסקי ציין שנהרג ביום כיפור. רגישותו לשכול מכרסמת את ימיו יותר ממה שהוא מוכן להודות.
פגישתנו התאחרה בחמש דקות כי היה בטלפון עם אב שאיבד את בנו במארב בעין-יברוד. "יש שיחות שאי אפשר להפסיק," התנצל קפלינסקי. אבל אותו אחר הצהריים בלשכתו הבהירה בקריה היה מעל לכל
קפלן ניסה לפשט, אולי להפשיט את השיחה ממחלצות ראש השנה. לא ליפול למלכודת המילים המחצרצות. אם תקראו בהמשך קומפוזיציות כמו: "חוויה מעצבת" ו"מצב נפשי," הן לקוחות מהשאלות שלי, לא מהתשובות שלו. האמת שמצאתי סגן רמטכ"ל די מופתע שאני מעוניין בו אישית. "ואני בכלל התאמנתי על אקטואליה," צחק כשהקפה נחת על שולחננו, "אם הייתי יודע ככה הייתי מביא את אשתי. יש לה מלא סיפורים."
בתיבת ההילוכים של הראיון הזה היו כמה מהירויות. על האוטוסטרדה הלאומית הוא נסע על חמישי והנהג אפילו סיפק כותרות כמו: הרגיעה בטרור נובעת מכך שהארגונים משקמים תשתיות שנפגעו. ואיראן היא האויב הקיומי מספר אחת של ישראל. בכביש האישי הראיון נסע על ראשון, הנהג שחרר וידויי מצוקה מחויכים כמו "הולך להיות לי קשה כאן היום" ו"במצבים האלה אני נבוך." לתחנת ההתרעננות בדרך המפותלת שעברנו קראו גולני. גולני שלו.
אישיותו של משה קפלינסקי עוצבה באולפני ג.ג - גולני וגדרה. הוא גדרתי, בן גדרתי, בן גדרתית. סבתא וסבא רבא הגיעו ב,1887- שלוש שנים אחרי הביל"ויים. "עד היום אנחנו עדיין נחשבים לחדשים."
האם הם הרגישו ציונים מדרגה שנייה?
"אני יודע על זה רק מהסיפורים של אבא. כל הזמן היתה לו ההרגשה הזאת, גם היום. הוא גורר את זה מאז כי לקח את זה מההורים שלו. אבא ברוך טען תמיד שהביל"ויים היו אנשים רעים. לטרוניה שלו היה כנראה על מה לסמוך. כשחגגו 120 שנה לגדרה, העלו לבימה את נצרי הביל"ויים. לא את אבא שלי, כי המשפחה שלו מ."1887-
זה עלבון?
"אצל אבא שלי. בחור לבבי, לוקח הכל ללב."
אני אומר שזה מזכיר לי סיפור על משפחת איש שהוא מכיר לא רע. ורה ושמואל שיינרמן, הוריו הרוויזיוניסטים של אריק שרון, הרגישו דחויים בכפר מל"ל. קפלן לא קנה את ההשוואה. "זה לא ככה אצלנו," אמר, "אבא שלי מספר את זה בקוריוזים, לא יותר מזה."
מה זה להיות גדרתי, מה מביא איתו אדם מגדרה לדרך שהוא עושה?
"לא יודע, באמת שלא יודע. אם אתה שואל מה עיצב אותי אני חושב שזה גולני."
אבל אני שואל קודם על גדרה.
"גדרה זה הבית. גדרה זה דבר גדול, לא משהו של פעם. לא גדלתי במקומות אחרים. אבא שלי, שהוא חקלאי ותיק - שים לב שזו פעם שלישית שאני מדבר עליו - אומר שתולעת חיה בצנון כי היא לא יודעת שיש גם עגבנייה. גם אני, לא יודע מה יש במקום אחר."
בהרבה מובנים גולני היתה מקום אחר. הוא התגייס ב'76- והחברים שחררו אותו די מהר מהמטען העודף בשמו. מאז קפלינסקי הוא קפלן. זו היתה גולני של קצוות, חטיבה שהיתה מרזב חברתי השואב מכל הארץ. עולים, שכבות מצוקה, אנשים שאפילו התקשו לכתוב. לאור פנס האוהל היה קפלן כותב בשמם גלויות לחברות. "זה היה חלק מתפקידיי כטירון," הוא צוחק. אבל זו היתה גולני-לייט.
גולני האמיתית, זו שהוא מדבר עליו, היא קודם כל גולני שלימדה אותו להתייחס לאנשים, לפקודים, למטרה. "שם למדתי שעל משימה לא מוותרים. לא בטוח שבאתי עם הדבר הזה."
זה דבר שהולך איתך?
"אני מאוד משתדל. תמיד אני אומר לעצמי: 'תבדוק שאתה לא מתקלקל במעלה הדרך.' מקווה שאני מצליח. כנראה שיש בי שינויים פה ושם, אבל הבסיס הולך איתי."
כשאתה מקבל החלטה, אתה בודק אם היא עומדת בסטנדרטים, בקודים של גולני?
"אני חושב שזה כבר טבע שני. בא מעצמו. ב'פידבקים' אני שומע שדרך המחשבה היא גולנצ'יקית, אז זה בסדר."
נשמה גולנצ'יקית, יש דבר כזה?
"הנשמה הגולנצ'יקית בשבילי זה האנשים והעיקרון שקודם כל המערכת, רק אחר כך אתה."
ראש גולנצ'יקי, יש דבר כזה?
"הראש הגולנצ'יקי מכתיב לך פשטות. לא רק בהליכות, גם במחשבה. אתה מפרק את הדברים המורכבים לדברים פשוטים ומרכיב אותם מחדש. אתה חושב פשוט, אתה נוהג פשוט, אתה פותר
בעיות."
נורא קשה לו לתת לי דוגמאות, כי זה באמת טבע שני. "האם אתה זוכר את הרגעים המעצבים מתקופת החיילות בגולני,"? אני שואל. "הולך להיות לי קשה כאן היום," הוא מפנה טרוניה צחקנית לאיש של דובר צה"ל. "קטעים מעצבים? הזיכרונות שאני לוקח, שמה שבאמת משפיע זה החברים. בעיקר אלה שאיבדנו בדרך.
לאן אתה מסתכל,"? הוא תופס את העיניים שלי מביטות לו מעל כתף שמאל. מאחוריו תלויות התמונות של שניים שנהרגו בלבנון. למעלה תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, מפקד עוצבת לבנון, שנהרג לפני שש שנים וחצי כאשר מכוניתו עלתה על מטען. מתחתיו אמיר מיטל ז"ל, מג"ד בגולני שנפל לפני 17 שנה בקרב נועיימה. ממנו ירש גרשטיין את הפיקוד על סיירת גולני.
בביתו ובלשכתו של קפלן תלויים ציורים של דוד מיטל, האבא של אמיר. כך שהמערכת החברית הזאת, עד כמה שהיא מנסה להיות פשוטה וישירה, בכל זאת מסתבכת. קשרים שנטוו בחיים ממשיכים להשתרג אל תוך המוות. "מה הם בשבילך,"? שאלתי את קפלן. "חברים, שותפים לדרך. שניהם אגב, שותפים לדרך עד היום," אבל ציניות סמיכה לא תטשטש רגשנות דלילה.
הוא זוכר אותם והם חסרים לו, בעיקר ברגעים הקשים. "גם ארז וגם אמיר זה לבנון. אז כל מה שקשור ללבנון מעלה לי אותם. בסיטואציות הצבאיות, בבדידות שעוטפת אותך כשאתה בוחר בתפקיד הזה."
ככל שמטפסים יותר בודדים יותר?
"כן, בהחלט."
אף שהיה מפקד האוגדה שהוציאה את צה"ל מלבנון, קפלינסקי חרוך בתודעה הישראלית כמפקד סיירת גולני שנפצע בקרב על הבופור. קודמו בתפקיד, גוני הרניק, שהחליף אותו לאחר שנפצע, נהרג.
מקרה כזה גורם לך לחשוב מה זה גורל?
"כל הזמן אתה חושב על זה. כל הזמן."
כשאני אומר לבנון זה אוטומטית מחזיר לקרב על הבופור?
"ממש לא. זה היה משהו אחד מתוך הרבה. היה הרבה לבנון לפני והרבה לבנון אחרי."
אז מה זה לבנון?
"כשאתה אומר לבנון אתה מחזיר אותי לאלה שאיבדנו שם. כל נקודה בלבנון מתקשרת לאנשים."
מה רגעי הפחד שאתה לוקח איתך מלבנון?
"כל שיירה, כל ירי, כל מארב. אבל אתה יודע מה? הרגעים האמיתיים של הפחד זה כשיורים על החיילים שלך."
למה? כי אתה מרגיש חוסר שליטה?
"לא חוסר שליטה, אבל חוסר ודאות. מתחילים לרוץ לך בראש כל מיני תסריטים. אלה הרגעים שהבטן זזה."
אתה זוכר רגעים כאלה?
"הרבה."
אני מבקש שיספר, וקפלן מחזיר אותי לימיו הלא רחוקים כאלוף פיקוד המרכז. לאותו ערב שבת ארור בנובמבר 2002 שבו נהרג בחברון אל"מ דרור ויינברג. "שישי בערב, אתה יושב בבית ופתאום מודיעים לך. ואני יוצא בדרך לשם בלי לדעת הרבה. ואני נוסע ובקטעים מסוימים אין קליטה, ואתה מנותק ובבטן עפים כל הפרפרים וכל הפרפורים."
כל החיים לא תשכח את הלילה ההוא בדרך לחברון.
"אני לא אשכח כל החיים."
כשהגיע למקום היה יותר קל. למרות שהיה נורא. 12 בחורים הלכו, אבל לפחות הוא יכול היה להבין, להנחות, להגיב. שלוש שעות נמשך הקרב המר בסמטה החשוכה בדרך למערת המכפלה. בין ההרוגים היה גם מח"ט חברון אל"מ דרור ויינברג, שחתום על המשפט ההוא המנסה להגדיר את קפלינסקי. הוא היה הקצין הבכיר ביותר שנהרג מאז שהתחילה האינתיפאדה. כמה חודשים אחר כך עמד להתמנות למפקד הצנחנים ולהיות המח"ט הדתי הראשון של החטיבה. הוא השאיר אחריו אישה הרה וחמישה ילדים.
מפקד מרגיש נקיפות מצפון כשחייל שלו נפגע והוא יוצא בשלום?
"לא הייתי קורא לזה נקיפות מצפון, אבל כשחייל שלך נפגע אתה יורד לעומק השאלה. עם עצמך. אתה חופר. חופר את עצמך לעומק."
החפירה הזאת נמשכת הרבה זמן אחרי שנגמר התחקיר הרשמי, לא?
"היא אף פעם לא נגמרת. כל אירוע שבו נפגעים אנשים זורק אותך לסיטואציות דומות בעבר."
זאת חפירה שחוזרת גם בלילות?
"אצלי לא, אני מניח שיש כאלה שכן."
זה גיהנום לא קטן להיות מפקד.
"גיהנום? זה קשה. מאוד. לא כולם מבינים את עוצמת הקושי."
אחד הקשיים, קפלן יגמד אותו, הוא לתרגל מצב נפשי שיאפשר לך לעבוד למרות שאתה יודע שיש כבר הרוגים. "אצל מפקד טוב המחשבה הזאת אף פעם לא צצה, ברור לו שקודם כל צריך להשלים את המשימה."
קודם כל...
"נפגע חייל לידך, הרצון הטבעי זה לטפל בו. אבל אתה מבין שקודם כל עליך לגמור את ההסתערות, לך תנטרל את מקור הירי, אחר כך תחזור לטפל בו. וזה מנוגד לטבע של הבן אדם."
את המצב הזה, "הBasic- שמלמדים בטירונות," תרגל גם כשהיה אלוף פיקוד מרכז. "אז עוד לא קראו לזה מפקד פיקוד," הוא צוחק, ורומז לשינוי בתואר שהכניס הרמטכ"ל דן חלוץ. "חודשיים אחרי שהתמניתי מודיעים לי שמתחילים להזיז כוחות באזור אריאל. ותוך כדי מכניסים לי פתק עם רשימת הנפגעים שבינתיים הופכים להרוגים. והשם הראשון ברשימה הוא רס"ן במילואים תמיר מסד."
מסד היה איש קרוב לקפלינסקי. מפקד צוות בסיירת גולני כשקפלן היה המפקד. גם הוא מחזיר את הסיפור שלנו לאותו קרב גורלי על הבופור. מסד הוא הסג"מ שראש הממשלה מנחם בגין שאל מול מצלמות הטלוויזיה: "היו להם מכונות ירייה."? הקיבוצניק ששרד 20 שנה לפני כן את הכתישה ההיא נהרג בהסתערות על המחבל בתחנת הדלק באריאל.
"ובעוד הפתק עם השמות אצלי ביד, אני רואה על הצג הנייד שלי את המספר של אורלי, אשתו של תמיר. אתה יודע, יש עכשיו מין קונץ-פטנט כזה שרואים את המספר. ואתה יודע שאתה לא יכול לענות. ואתה יודע שאתה לא יכול לשקר. בשום מצב אתה לא יכול לשקר, בטח לא במצב הזה. אז מה אתה עושה? אתה לא עונה ורק אחרי שהכל נגמר אתה נוסע אל אורלי הביתה ומודיע לה."
שליח של בשורות איוב, זה היה הג'וב שלו גם כשהיה המזכיר הצבאי של שרון. ההודעה השחורה ביותר שהעביר לראש הממשלה היתה הפיגוע במלון פארק. "זאת היתה תקופה עם הרבה אירועים קשים, אבל מלון פארק נזכר בגלל העיתוי שלו, בליל הסדר," הוא אומר לי.
קפלן לא בדיוק משתגע על השאלות שלי בנוגע לתקופה ההיא בחייו. ייתכן שהוא מבקש להצניע, לא להעלות קצה חשד שהוא מפעיל איזה חיוג ישיר ללשכת ראש הממשלה. איני מאמין שהוא מנסה להשיל את הקרבה הזאת בשעה שכלל לא ברור אם שרון הוא שיכריע מי יהיה הרמטכ"ל הבא. איזה אריק שרון הכיר? קפלן דחה אותי בחיוך, בלשונו זה נשמע כך: "מה עכשיו אריק שרון? מה להגיד, את הדברים הטובים, הרעים? בוא נעזוב את אריק שרון, מותר לי לבקש, לא."? לא עזבנו.
נשארתם באיזו קרבה, שרון ואתה?
"קרבה של מבטים, בעיקר בדיונים. מחליפים דברים כמו 'מה נשמע,'? מוסרים ברכות לאירועים מיוחדים."
אחרי שגמר לעבוד אצל שרון, מונה קפלינסקי לאלוף פיקוד מרכז. האם זה יצר איזו אי נוחות אצל הממונה עליו (הרמטכ"ל יעלון) שהוא מתקשר ישירות עם שרון? הוא דוחה את ההנחה המרומזת שלי. מכנה אותה "רכילויות." "כולנו אנשים מבוגרים, יש אמון, כולנו מחויבים למערכת. לא ניצלתי את העבר שלי עם שרון. אני חושב שכל מפקדיי ידעו את זה כל הזמן. לא חשתי שחושדים בי."
האם הימים אצל שרון נותנים לו יתרון במרוץ לרמטכ"לות? "שום יתרון," קפלינסקי נשמע נחוש ביותר. התקופה ההיא, כך הוא משוכנע, רק פתחה זוויות חדשות. העניקה מבט-על לקצין כמותו, שגדל בשטח. ייתכן ששם הבין שאין עניין שהוא צבאי נטו. שלכל דבר יש גם פרופיל אזרחי והיבטים מדיניים. "כמה מההנחות האלה שילבנו בדרך שבה התמודד פיקוד מרכז עם הפלשתינים."
איך השילוב הזה התבטא?
"בעיקר בהבנה שהמענה שלנו חייב להסתכל גם על הזוויות האזרחיות. בתפישה שצעד שלך משפיע הרבה מעבר לסיטואציה הקטנה שאתה עוסק בה באותו רגע."
אתה מבין יותר את מגבלות הכוח?
"אתה מבין נכון יותר את המגבלות שלך ורק אז אתה פועל. מתברר לך שהפעולה שלך אינה רק צבאית. אז רק שם למדתי את זה? לא. אבל שם קיבלתי את הפרספקטיבה היותר נכונה. את העומק היותר נכון של המצב."
ימיו בפיקוד מרכז מצטיינים בירידה דרסטית בטרור וגם בהקלות לתושבים. בין השאר התעקש לפתוח במועד את שנת הלימודים בכל בתי הספר, לרבות אוניברסיטת אנג'אח בשכם. אל קולו של קפלינסקי נשזרת חגיגיות מסוימת כשהוא מספר לי, אך הוא משתדל לא להסתחרר.
הזירה שעליה היה מופקד חמקנית ולא מוגדרת. מקריות ומזל הם הגדר הבלתי נראית בין חיים לדם והכל תסבוכת ללא קצה. הוא קיבל את שכם תחת עוצר והחליט להסיר אותו לקראת פתיחת שנת הלימודים. מיד לאחר הפסקת העוצר המליץ המודיעין להטיל אותו חזרה. התקבלו ידיעות שאחד מארגוני הטרור מתכוון להלום. "ואני החלטתי בכל זאת לדבוק בגישה שלי ולאפשר להם לפתוח את שנת הלימודים." ואז, במוצ"ש של אותו שבוע, נכנסה חוליה ליישוב ברכה. "למזל כולנו נגמר האירוע בשני פצועים, אבל זאת בדיוק הדילמה, ובתוכה אתה חי כל הזמן."
מקריות כזאת מחזקת או מחלישה אותך בגישה לאפשר חיים סדירים על חשבון ביטחון הרמטי?
"לא חוכמה לקחת סיכונים. החוכמה היא לקחת סיכונים שאתה מכפר עליהם באמצעים אחרים. כשאין אמצעים כאלה לא הייתי לוקח סיכון. יש גבול לסיכון שאתה יכול לקחת, שאתה צריך לקחת, שמותר לך לקחת."
בטבע שלך אתה אדם שלוקח סיכונים?
"כשצריך. אבל אני מקווה שלא יותר מדי."
אחרי כל ההקלות שנתת תוך כדי סיכון, היית מגדיר את המצב בשטחים כטרגדיה פלשתינית?
"אני חושב שהם יכלו להגיע להישגים גדולים יותר לו ויתרו על הדרך שבחרו בה. מצבם האישי לא השתפר לדעתי במהלך השנים האלה. אבל זה מעגל כזה. הם בוחרים בטרור ואתה חייב להגן על עצמך."
האם אתה לא חושב שהכמיהה שלנו להגן על עצמנו מביאה אותנו לפעמים לאטימות למצב שלהם?
"לא חושב שיש אטימות."
תסביר לי.
"לפעמים אתה עושה פעולה, כמו המחסומים, שכצופה מהצד קשה לך לקבל אותה. אבל כשאתה בודק את כמות התפיסות של אמצעי לחימה, של מבוקשים, של סייענים, אתה מקבל את הפרופורציות. ומצד שני עליך לשפר את המחסום, לשפר את ההתנהגות בו, אבל עדיין לעבור אותו."
מה אתה חושב על הכיבוש במבט כולל? מה זה עשה לנו כעם?
"אני לא עוסק בזה. כאיש צבא קיבלתי משימה לתת ביטחון במצב נתון וזה מה שאני עושה."
כששמעת על צו המעצר נגד דורון אלמוג בלונדון, עבר לך בראש שיום אחד יגידו גם לך: "אתה, משה קפלינסקי, מואשם בפשעי מלחמה?"
"בוודאי שעבר לי בראש, אבל אני חי בשלום עם הדרך שאנחנו כצבא ואני אישית פועלים. זה לא אומר שלא היו לי טעויות, שלא היו לי תקלות, אבל בדרך שאנחנו נלחמים בטרור הבאמת נתעב הזה אני מרגיש בסדר גמור."
יצא לך לדבר מאז עם דורון אלמוג?
"לא יצא, אבל העניין כואב לי קודם כל בגלל דורון. אני יודע עד כמה הוא היה ער ורגיש לכל ההקשרים האלה כמפקד אוגדת עזה וכאלוף פיקוד דרום. כאב לי גם כי האיש נסע ללונדון למען מטרה הומניטרית נעלה והוא זוכה לקבלת פנים כזאת במדינה שהיתה אמורה לדעת מה זה טרור."
לפני שנה אמר שגם אחרי הפינוי יימשך הטרור הפלשתיני. האם הוא מחזיק בדעתו גם כסגן רמטכ"ל? "אנחנו יודעים שיש התכוננויות שלהם, מנסים לשקם תשתיות שנפגעו, להחדיר ליו"ש אנשים שהוכשרו בעזה." שלא אסיק שפיגועי ההתאבדות עומדים להתחדש, אבל הרגיעה היום היא בגלל אינטרס של רוב הגורמים ליצור רגיעה. מקצתם בכלל עסוקים, בין השאר, בתחרות למי ינוכס הפינוי.
את הפינוי המוצלח בצד הזה מנכס קפלן למערכת ולאנשים. "יש מי שהמשימה היתה קשה להם, אבל מגיע צל"ש לכולם על הדרך שהתמודדו." אחרי קצת יותר מ50- מקרי סירוב, כל תסריטי האימה ההם נראים לו לא רציניים. אין לו חשבון עם מועצת יש"ע כגוף, אבל יהיה צורך לבדוק את היחסים עם רבנים מסוימים "שחצו את כל הקווים."
אני מספר לו על חוגים דתיים שפוסלים חתונה עם חיילים שהשתתפו בפינוי. הוא מספר לי על רשימות שמות באינטרנט, על חיילים שמציקים להם בבתי הכנסת. ובכל זאת, "תופעות שוליות" הוא מכנה את זה. האם הצבא בפוזיציה לטפל במצב? בעיקר בהוקעת התופעות, בשיחות, במתן חיזוקים, בתמיכה במי שחשים מאוימים בחייהם.
גם חייו בקריה לא מי יודע מה מאושרים. השטח חסר לו, למרות שהוא יוצא לא מעט. "רציתי לשאול אותך על החיים בקריה," אמרתי. "אלה חיים אלה,"? ענה לי. זה לא המקום הטבעי שלו, הוא מודה, אבל אין הוא מרגיש פה זר. האמת שהופתעתי למצוא אותו בנעליים חצאיות והוא, כמתנצל, אמר שזה פשוט הולך עם המדים בהירי החולצה. למרות שהוא חיית שטח, הוא אוהב את העבודה הנוכחית שלו. הוא לא חושב שהיא עמדת המתנה לתפקיד הרמטכ"ל.
איך עובד הצמד חלוץ-קפלינסקי, האחד איש חיל אוויר מלוטש, האחר לוחם מגולני?
"גם איש חיל האוויר זה לוחם."
אני מתכוון לאחד עם רובה על הכתף.
"אז מה אני אמור לענות עכשיו? לדבר על הרמטכ"ל."?
על הכימיה ביניכם.
"אני מרגיש טוב מאוד עם העבודה הזאת. כל דבר מעבר לזה - רכילויות. החיבור שלנו טוב, לדעתי אנחנו משלימים זה את זה. בכירותו ברורה. על האוטוריטה שלו אני לא צריך לדבר. היא ידועה ונראית בצבא ומחוצה לו."
הצבא ומחוצה לו. בשיחה עם גנרל אתה שואל את עצמך, עד כמה הוא רואה את החיים האזרחיים. האם אפרוריות היום-יום צבועה גם היא בחאקי. קפלינסקי מודע לכך שלא הכל בדיוק זורם מעבר לשער של מחנה מטכ"ל. אבל הוא מביט אל הבעיות דרך הכוונת. כאילו היה מנסה לתת להן את התרגום הצבאי. "מה הדבר שהכי מטריד אותך במצב הישראלי,"? שאלתי. "אנחנו צריכים לגמור לאחות את השברים אחרי ההתנתקות."
ובתחום החברתי?
"איך תהיה החברה אחרי ההתנתקות."
אני מתכוון לחברתי-אזרחי. עד כמה מטרידה אותך העובדה שכל ילד חמישי עני?
"מטריד אותי מאוד. בעיקר בכל מה שקשור לחיילים."
הוא מכיר הרבה עוני בצבא, אבל חושב שהמערכת עושה הכל כדי לאפשר לחיילים לתפקד. ננקטות פעולות כדי שהעוני לא ישפיע על רמתו המבצעית של צה"ל.
איך תיראה ישראל עוד 20 שנה, באילו גבולות היא תתקיים?
"אני לא עוסק בדברים שיהיו."
בטח יש בך איזו ציפייה לעתיד.
"יש לי מבט איך אנחנו צריכים להיות, אבל אותו אני לא הולך להגיד."
דווקא חשבתי שאתה הולך.
"לא. יש עוד כמה דברים שלמדתי בלשכת ראש הממשלה."
אתה לפעמים נרגע, עושה הפסקות בכל הדריכות הזאת?
"אין הפסקות."
אולי מכבי תל-אביב?
"יש לך כל מיני דברים שאתה בורח אליהם."
לאן אתה?
"סרטים, אוהב את מכבי תל-אביב."
הולך למשחקים?
"לפעמים. לאחרונה לא יצא לי, אבל כשהייתי צעיר התמדתי."
בתפקיד כמו שלך יש זמן לקרוא ספרים?
"משתדלים."
מה קראת לאחרונה?
"עזוב את זה. תאמין לי שקראתי."
סיימנו את הפגישה בכל זאת במשאלה. במישור הלאומי. סגן הרמטכ"ל ביקש שיהיה בשנה הבאה יותר ביטחון ואולי שלום, סוף סוף. "למי אתה מפנה בקשה כזאת? האם אתה מאמין באלוהים,"? שאלתי. "אני מפנה בקשה כזאת לכל מי שיכול לעזור," ענה לי, "אבל בעיקר לעצמנו. זאת תקופה עם הרבה אתגרים, עם הרבה סימני שאלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
