גן עדן לתיירים או ג'ונגל של טרור
כך הצליח איום הטרור להבריח השנה את התיירים הישראלים מסיני. המצרים עדיין מתקשים לחסל את החוליות שמסכנות את השלווה, וגם את העסקים
בערב ראש השנה תשס"ו רשם מעבר הגבול בטאבה את אחת מנקודות השפל שלו בשנים האחרונות: המקום, שידע תורים ארוכים ושעות של המתנה בחגים קודמים, כאשר רבבות ישראלים ביקשו להגיע לחופים הקסומים, היה הפעם ריק יחסית.
איציק חי, מנהל המסוף מטעם רשות שדות התעופה, לא זוכר ב-23 שנותיו בתפקיד מיעוט כזה של ישראלים. "המצרים מאוד כועסים, הם אמרו לי שאנחנו סתם בפאניקה. הם שאלו: 'כל חג תהיה לכם התרעה חדשה?'".
חי מעריך שאזהרת המטה ללוחמה בטרור הפחיתה את מספר היוצאים ב-60 אחוז לפחות. "זו הפעם הראשונה שבה הישראלים מצייתים להתרעה", אני לא זוכר היענות כזו מאז שאני כאן."
הוא הוסיף: "גם בפסח היו התרעות, ומעטים צייתו. בסוכות לא יהיה שונה. בדרך כלל יוצאים לסיני 30 אלף ישראלים בשבעת ימי החג. הפעם זה יהיה הרבה פחות. החגים האלה גמורים".
מערב החג ועד צאתו ביום רביעי השבוע חצו רק 2,200 בני אדם את הגבול מישראל לסיני. מחציתם היו תיירים זרים. בחישוב סופי: רק מעט יותר מאלף ישראלים העזו הפעם להתעלם מן ההתרעה.
המידע המודיעיני שהגיע למקבלי ההחלטות בירושלים היה ממוקד מאוד. הוא הצביע על חוליה פלשתינית המתכוונת לחטוף תייר ישראלי בסיני ולנהל תמורתו משא ומתן על שחרור אסירים הכלואים בישראל. בצמרת הביטחונית מניחים כי ההתרעה הבהולה שפורסמה במוצאי שבת הצילה לפחות נפש אחת בישראל. זו היתה יכולה להיות מהדורת נחשון וקסמן מספר 2, אבל מסובכת פי כמה, ולו בשל העובדה שהחטוף היה מוחזק על אדמה מצרית.
בעלי
מאמץ למען אזרח ישראלי, נציג המדינה הכובשת, שאונסת את זכויות הפלשתינים והורסת את בתיהם, היה מזמן על קהיר ביקורת חריפה מצד החוגים הרדיקליים בעולם הערבי. מצד שני, מדובר בתייר תמים, שהגיע להתארח על אדמת מצרים ולהותיר מאחוריו מזומנים. שלא לדבר על ההשפלה של שירותי הביטחון המצרים, אחרי שנתיים של דו-שיח כה אינטימי עם הפלגים הפלשתיניים, שבעקבותיו הושגה ה"רגיעה".
פיגוע דרמטי הוא הדבר האחרון שאווירת השלווה בסיני צריכה עכשיו. דווקא בתקופה זו עסוקים מנגנוני הביטחון המצריים בכאב ראש טרוריסטי מסוג אחר.
מאז סוף אוגוסט מנהלים המצרים מצוד עיקש אחר שרידי ההתארגנות שהיכתה פעמיים: בערב סוכות שעבר בטאבה, ובקיץ השנה בשרם א-שייח'. בסך הכל נספו בשני פיגועים אלה 96 בני אדם, מהם 64 בשרם א-שייח' ו-32 בטאבה ובראס-שטן, בהם 12 ישראלים.
במצוד הנרחב משתתפים כ-3,000 אנשי ביטחון מצרים, המסתייעים לא רק בכלבי גישוש ובמסוקים, אלא אפילו בשריוניות. היעד הוא גבל אל-חלאל, אזור הררי ומאוכלס בצפון-מזרח סיני.
למקום הזה חברו יחד כל עברייני האזור ומצאו בו מחסה. פסגת ההר, המתנשאת לגובה 1,800 מטר , הפכה למאורת פשע, שבה מסתתרים זה לצד זה מבריחי נערות ליווי, סוחרי סמים, מבריחי נשק וגם טרוריסטים פונדמנטליסטים.
גבל אל-חלאל, או הר הלל, מוכר לישראלים רבים משנות הכיבוש בסיני. בנובמבר 1975 התרסק על פסגתו מטוס הרקולס של חיל האוויר. 20 קצינים וחיילים נהרגו. לדעת חוקרים רבים, ובהם הארכיאולוג בנימין מזר ז"ל, גבל אל-חלאל הוא הוא הר סיני המקראי ולא גבל מוסא שליד סנטה קטרינה.
עכשיו, על פי הערכת המצרים, מסתתרים במערות שעל הפסגה בין 15 ל-20 מבוקשים . רובם פונדמנטליסטים אנשי השבט הבדואי אל-סווארקה, החשודים בביצוע פיגועי התופת, ומיעוטם פעילי הג'יהאד המצרי, שחברו אליהם למשימה.
אחד המוחות מאחורי הפיגועים הללו היה רופא מאיסמעיליה בשם ד"ר חאלד מוסאעד. הדוקטור היה זה שחיבר את מנגנוני ההפעלה לחומר הנפץ ששימש ב-23 ביולי, חגה הלאומי של מצרים, לביצוע הפיגועים בשרם א-שייח'. ד"ר מוסאעד נהרג ביום רביעי שעבר מאש כוחות הביטחון.
המבוקש העיקרי בימים אלה הוא סאלם חד'ר שנוב, בן 30, משבט תראבין, מעניק החסות מספר אחת לעברייני גבל אל-חלאל. ממקום מסתורו מצליח שנוב, המכונה "קיסר ההר", לנהל מקח וממכר עם גורמי הביטחון, להעניק להם טיפ או שניים על מבוקש זה או אחר ולסרב להצעותיהם המפתות לחון אותו בתמורה להסגרת כל החבורה.
המרדף אחר המבוקשים הוא מבצע צבאי קשה, המתנהל על פני רצועה הררית שאורכה כ-50 קילומטר, בעלת טופוגרפיה מחורצת. המצרים אינם מאפשרים נוכחות של עיתונאים באזור, אבל מן הפרטים המשוחררים לפרסום עולה תמונה של לוחמת גרילה עיקשת.
ימים ספורים לאחר פתיחת המבצע באוגוסט התפוצץ מוקש בגחונה של שריונית שנשאה חיילים לפסגת ההר. כמה דקות אחר כך, בעוד כוחות רבים פוקדים את מקום האירוע ומטפלים בנפגעים, התפוצץ מטען שני. בפיגוע הכפול איבדו המצרים שני קצינים, אחד בדרגת גנרל, והשני רב-סרן. ארבעה קצינים נוספים נפצעו.
ביום רביעי שעבר הצליחו המצרים להרוג, בנוסף לד"ר מוסאעד, מבוקש נוסף המעורב בפיגוע רב הנפגעים בשרם א-שייח'. מבוקש שלישי, נהג הג'יפים ששימשו לפיגועים, נתפס.
לפני חודש וחצי הרגו כוחות המשטרה בסואץ את מוחמד סאלח פלייפל, אחד ממתכנני הפיגועים בטאבה. אחיו, סלימאן, נספה במכונית התופת שהתפוצצה בפתח מלון הילטון באוקטובר לפני שנה.
ארגוני זכויות אדם מציינים כי עד כה נעצרו בסיני כ-2,700 בני אדם, רובם בדואים. המצרים אינם מצהירים בגלוי, אבל המבצע נועד לטהר את האזור גם מסוחרי הסמים וממבריחי נערות הליווי לישראל.
מדובר בענף משגשג, המפרנס היטב את הבדואים של סיני, הבקיאים כל כך בדרכים הנסתרות אל הגבול הישראלי. המבריחים נעים עם סלולרי ישראלי, מכשירי ראיית לילה, שכפ"צים ונשק. המאמץ משתלם, וגם הסכנה: תמורת כל נערה הם מקבלים מן הסרסורים הישראלים בין 3,000 ל-5,000 דולר .
ההיכרות עם השטח מאפשרת לבדואים גם לגדל בחופשיות מריחואנה ומעט אופיום, באופן שאפילו כלבי ההרחה של המשטרה מתקשים לזהות.
דווקא בעיצומו של המרדף בגבל אל-חלאל נפלה על המצרים צרה נוספת. ישראל, ברגע אחד של חוסר שימת לב, פינתה את ציר פילדלפי יומיים לפני הזמן, בלי תיאום נאות עם הכוחות המצריים שנועדו לאבטח את האזור. רבבות פלשתינים, יש אומרים אפילו 200 אלף, חצו את הגבול לשטח המצרי והגיעו באין מפריע לרפיח המצרית ולאל-עריש.
חלון ההזדמנויות הזה איפשר איחוד משפחות נרגש ופגישות בין קרובים וחברים שלא ראו זה את זה יותר משני עשורים, מאז נקרעה רפיח לשניים על ידי גדר הגבול. עוד שנים רבות ידובר באלעריש על "הפלישה הפלשתינית", כפי שכונו שלושת הימים הללו.
באוויר היתה תחושה של התעלות. פלשתינים פצחו בריקודי דבקה ברחובות אל-עריש ורפיח. 21 בני אדם נפגעו מתאונות בגלל העומס על אמצעי התחבורה. "זה היה מאוד מצחיק", אומר מוסטפא סלימאן, מהנדס מאל-עריש, "הפלשתינים פשטו כמו ארבה על החנויות ועל בתי המרקחת, קנו הכל, הודו למצרים על האירוח הנאה ועזבו".
בראש רשימת המצרכים שנטרפו אותם ימים בערים המצריות הסמוכות לגבול היו הסיגריות המצריות, הנמכרות בשש לירות לחפיסת קליאופטרה (כארבעה שקלים וחצי). קופסת מרלבורו נמכרת במחיר מציאה של 17 לירות (פחות מ-13 שקל).
העזתים קנו גם תרופות, בנזין וסולר, זיתים, שמן זית, מוצרי עור, ומכרו לידידיהם טלפונים סלולריים, כדי שיוכלו לשמור על קשר. נשים רבות אורסו בנישואי בזק, וסוחרי גמלים חזרו עם אורחות הביתה לרצועה.
למצרים, שאינם רגילים במהומות שכאלה, לקח שלושה ימים לסגור את מעבר הגבול ברפיח ולסיים את החגיגה. קודם לכן עברו אנשי ביטחון ברחובות, מצוידים ברמקולים, וקראו לרבבות תושבי עזה לחזור מיד לבתיהם ברצועה. "אלה היו 72 שעות של רגעי החיים היפים ביותר", דיווח עיתון "אל-אהראם" לקוראיו.
אבל במסדרונות השלטון נחרדו מאווירת הכאוס והפרת החוק. איש אינו יודע כמה נשק הוברח לרצועה ברגעים החטופים הללו, שלא לדבר על כסף ופעילים של ארגוני טרור. "עכשיו האינטרס המצרי והישראלי הפך להיות חופף", אומר גורם ישראלי העוקב אחר ההתפתחויות בציר פילדלפי, "שני הצדדים הפכו לבעלי עניין משותף בהרגעת השטח".
שלושת ימי האופוריה ברפיח עשויים ללמד ממשלות מה עלול לקרות בהיעדרו של תיאום ובעת נקיטת צעדים חד-צדדיים. האירוע הזה לא מאפיין את יחסי ישראל ומצרים בתקופה האחרונה, המצטיינים דווקא בהתחממות משמעותית ובתיאום מלא, שרבים מכנים אותו "שינוי אסטרטגי".
רק בשבוע האחרון גילו המצרים עוד מנהרת נשק באזור פילדלפי. בצמרת הביטחונית הישראלית אומרים שההסכם שנחתם לאבטחת האזור הוא הביטוי ההדוק ביותר לשיתוף פעולה עם המצרים מאז הסכם השלום שנחתם ב-1979.
"למרות זאת, מצרים יכולה לעשות יותר כדי לגלות מנהרות בציר פילדלפי", אמר ל"מעריב" גורם ביטחוני בכיר, "היא לא תעשה את זה מסיבותיה שלה. מצרים אמנם בחרה בשלום, אבל היא רואה את עצמה מעצמה באזור. היא מעוניינת להותיר את ישראל בגודלה הטבעי ולא לאפשר לה להתפתח".
מאז שחרורו מן הכלא של עזאם עזאם, בדצמבר 2004, הגיע אריאל שרון לביקור היסטורי על אדמת מצרים, ונפגש בשרם א-שייח' עם עמיתו המצרי חוסני מובארק ועם הראיס הפלשתיני מחמוד עבאס.
לאחר מכן חתמה ישראל על הסכם לאספקת גז מצרי, שתוקפו 20 שנה. בנוסף לכך, נחתמו הסכמי סחר חופשי, שבמסגרתם יוקמו מפעלי חרושת ישראליים-מצריים על אדמת מצרים, שישלחו את תוצרתם לשוק האמריקני בתנאים מועדפים.
שיתוף הפעולה החקלאי, תחום רחוק מן הזרקורים שהפך ברומטר ליחסי קהיר וירושלים, חודש במלוא המרץ. התחום העסקי חווה פריחה מן המגזר הפרטי. מדי יום כמעט מגיעות לשגרירות ישראל בקהיר לפחות שש-שבע פניות של אנשי עסקים משני הצדדים, המעוניינים בשיתוף פעולה. אל כל אלה הצטרף הסכם פילדלפי, שאיפשר נסיגה ישראלית מסודרת מרצועת עזה.
עיתוני האופוזיציה במצרים טענו כי 750 השוטרים המצרים נשלחו בעצם להגן על ביטחונה של ישראל. בעיתונות הממסדית, לעומת זאת, קיבלה ישראל מחמאה בין השורות. שם ממעטים לכנות את פעילות צה"ל בעזה "כיבוש", ומעדיפים את הנוסח המרוכך "נוכחות צבאית".
למרות זאת, יש מי שמצנן את ההתלהבות. "זה לא שלום בין ישראל למצרים, אלא בין מובארק לשרון. השלום איננו אמיתי כל עוד העם אינו משתתף בו". הדובר איננו חבר הכנסת יובל שטייניץ, אלא הפובליציסט המצרי אמין אל-מהדי, המוכר כמבקר חריף של ממשל מובארק.
"מובארק התקרב לשרון כי הוא נחלש", אומר אלמהדי ל"מעריב", "אמריקה מפעילה עליו לחצים, הרחוב המצרי לוחץ אותו. גם הפלת סדאם והנסיגה של סוריה מלבנון החלישו אותו כשליט ערבי. הוא זקוק לשרון או לישראל, כדי שאמריקה תפחית את הלחץ שלה עליו".
אל-מהדי, בעל טור בעיתון "אל-חיאת", התפרסם בעולם הערבי בזכות דעותיו האמיצות על היחסים הקלוקלים בין מצרים וישראל. בספרו "משבר הדמוקרטיה והשלום", שיצא לאור לפני שש שנים, הראה אל-מהדי לקורא המצרי כי החברה הישראלית איננה מקשה אחת, וטען כי התקרבות לישראל רק תעלה את רף הדמוקרטיזציה במצרים. בעקבות פרסום דעותיו, הוחרם אל-מהדי על ידי העיתונות במצרים והפך לזאב בודד.
אל-מהדי מזכיר כי אמנים, אנשי אקדמיה, ספורטאים ועיתונאים מצרים עדיין מנועי יציאה לישראל על ידי גורמי הביטחון המצריים. "מדוע מובארק לא חתם על הסכמים אלה לפני עשר שנים? מה השתנה מאז?", הוא תוהה. "איך יהיה שלום אמיתי, ואזרחים מצרים מנועי יציאה לישראל?".
לפני ארבעה חודשים הוזמן הסטיריקן המצרי עלי סאלם לקבל תואר דוקטור לאות כבוד מאוניברסיטת בןגוריון, אולם השלטונות מנעו את יציאתו לישראל. "זה איננו מתנגד משטר. זה אדם רציני, אמן, והנה בלמו אותו. כל עוד המנגנונים מפקחים אחר האנשים, איפה כאן השלום?", אומר אל-מהדי.
הוא מפתיע בטענה נוספת: לדבריו, הגורמים האיסלאמיסטיים במצרים אינם כה חזקים כפי שמיוחס להם. "בישראל סבורים שאם תיפול ממשלת מובארק, יעלו האחים המוסלמים. אבל אין חשש. הרחוב פתח במרי אזרחי פוליטי, והוא ידכא גם אותם".
אל-מהדי סבור כי בניגוד להערכות, מניינם האמיתי של "האחים" אינו עולה על 600 אלף איש. "המשטר בנה אותם, הם בני הברית הגדולים ביותר שלו", הוא אומר, "המשטר הקים להם מסגדים ואפשר להם לתת חינוך דתי, כי הוא נהנה מן הקיצוניות שלהם. בדרך זו הוא מקבל סימפטיה מארצות-הברית."
אל-מהדי הוסיף: "כל המחשבות של המערב על מלחמה פוליטית במצרים קרסו. הרחוב חזק מן האחים המוסלמים. אם יהיה כאוס כלשהו, הוא יבוא רק מן המשטר. לא מן האחים המוסלמים".
נא להמתין לטעינת התגובות
