מפיק-אפ
למפיק ההוליוודי-ישראלי ארנון מילצ'ן לא חסר כלום. הכוכבים שלו מוכנים לעשות הכל על מנת לרצות את הבוס, אפילו אם מדובר בארוחת ערב עם סילבן, ובישראל הוא אחד האנשים המשפיעים בפוליטיקה. אז מה גורם לו לקפוץ כעת לזירת התקשורת הישראלית הרופשת ולהשקיע מיליונים בערוץ 10?
ארנון מילצ'ן הגיב בסיפור: "שמע, לפני הרבה שנים, הייתי בן 24, אולי 25, הייתי עם בן-גוריון, דיין ופרס והייתי אז התורם השני של רפ"י (המפלגה שהקים בן-גוריון כשפרש ממפא"י). אז לא לקחו תרומות ממש, היו נותנים שטר וחותמים שמחזירים את הכסף. היה אז קצר מסוים בין דיין לפרס ואני, עם התאווה שלי לעשות שלום, הצלחתי לגשר ביניהם. דיין הסתכל אז על פרס, הצביע עליי ואמר: אתה יודע מה? אני רוצה שהוא יהיה שר האוצר. אמרתי או-קיי. לא היו עדיין בחירות, היה זמן. היה אז כתב ב'העולם הזה' שגר ליד דיין. התברר שהוא התחבא ליד הגדר ושמע הכל. 'העולם הזה' יצא עם הסיפור הבלעדי על שר האוצר העתידי הכי צעיר בתולדות מדינת ישראל.
"הזמינו אותי לתוכנית 'מוקד' ביום שישי. היו שלושה מרואיינים. רבין, עוד מישהו שאני לא זוכר ואני. כשהגיע תורי, המראיין שאל אותי איך אני מרגיש לאור העובדה שאני עומד להיות שר האוצר של מדינת ישראל. אמרתי לו: 'תסתכל עליי, אני נראה לך כמו אחד שמסוגל לבוא לירושלים בשמונה בבוקר כל יום, ארבע שנים ברציפות?', אז התפטרתי, עוד לפני שמוניתי. וכך תמה הקריירה הפוליטית שלי. אני לא בנוי לזה. אין לי משמעת זמנים וכאלה".
מתי אתה קם בבוקר?
"או נורא מוקדם או נורא מאוחר. לפעמים אני קם מיד אחרי שאני הולך לישון".
אז אתה לא בן אדם עם לוח זמנים מסודר.
"ממש לא".
כמה כסף יש לך?
"אני אבדוק ואחזור אליך".
לא שחסר לארנון מילצ'ן כסף, אבל סך ערכו האמיתי גדול בהרבה ממצבת נכסיו. מילצ'ן, מפיק הוליוודי רב כוכבים, סרטים ומעריצים, ישראלי-ציוני רב פנים, מעללים וקשרים, התחייב בחודש שעבר להשקיע, עם שני שותפיו, 60 מיליון דולר בערוץ 10 בארבע השנים הקרובות. בכך קפץ מילצ'ן, בבת אחת, אל ביצת התקשורת הישראלית המרופשת והפך, רשמית, למה שאנחנו מכנים כאן "זכיין".
או, במילים אחרות, "זכה" בהזדמנות לחלוק עם יוסי מימן (ורונלד לאודר) בהפסדי ערוץ 10. ביג דיל. מילצ'ן לא ממש צריך את זה. יש לו כסף, יש לו כבוד, יש לו עניין, החיים שלו מלאים וגדושים. לכאן הוא בא מאהבה. מעטים יודעים עד כמה גדולה מעורבותו בפוליטיקה הישראלית. עד כמה הוא מעורה במכמניה ובתככיה. עד כמה הוא קרוב לרבים מגיבוריה. על זה בהמשך.
בינתיים, מתעורר הצורך לתאר את מה שהתרחש במוצאי שבת, ה-24 בספטמבר, בלאונג' העסקים בקומה ה-16 של מלון מרידיאן בים המלח. יומיים קודם נפתחה שם "פסגת התקשורת במקום הנמוך ביותר בעולם", בחסות שרת התקשורת דליה איציק. הסתופפו שם, ארנק לארנק, גדולי הלווייתנים התקשורתיים, בכירי כרישי המדיה ועסקי המדיה של ישראל. הכנס אמור היה להינעל במוצאי שבת.
אחר הצהריים, בעוד מאות הקרואים מסבים בקומת ההרצאות, נאספו ועלו לקומת הלאונג' מילצ'ן, חיים סבן, יוסי מימן, רונלד לאודר, עמיקם כהן (מנכ"ל "פרטנר"), מודי פרידמן וניר למפרט (המנכ"לים המתחלפים של
שם, בקומה המפוארת, החרישית, הצופה אל נוף הקדומים של ים המלח, סגרה איציק בנחישות (אך ללא רגישות) את הסגירות הגדולות של עולם התקשורת הישראלי. הכל קרה מהר, תוך פחות משעה. היא גררה לשם, בשערות, את לאודר, מילצ'ן וסבן. שבועיים קודם ישבה עם יוסי מימן בפעם המי יודע כמה כדי לנסות לסגור את עתיד ערוץ 10. בתמורה להארכת הזיכיון, רצתה איציק לקבל התחייבות למספרים ברורים של ההשקעה העתידית בערוץ. מימן סיפר לה על לאודר ומילצ' ן, על התוכניות המשותפות, אבל איציק היתה נחרצת. די, נמאס לי מהטלפון השבור, תביא את כולם לכאן. אני רוצה לשמוע בעצמי ולסגור.
סוכם שכולם יגיעו לכנס "פסגת התקשורת במקום הנמוך ביותר בעולם". גם חיים סבן, שמנהל הרפתקה נפרדת ב"בזק", התחייב להגיע. כולם באו בבהלה, נקהלים במטוסיהם הפרטיים, פמליותיהם, עוזריהם ושותפיהם, מאוימים על ידי האנרגיות של איציק, מורה ירושלמית לשעבר, שנוהגת עכשיו בחבורה הזו כמו בעדת חברי מרכז מסניף גבעתיים. הכל התכנס לכיוון מוצאי שבת, יום סיומו של כנס התקשורת בים המלח. לפני הצהריים העניק סבן ראיון מרשים, אחד על אחד, לקובי מידן באולם ההרצאות המרכזי. לפנות ערב הגיע תורו של מילצ'ן להעניק (לי) ראיון דומה. בין לבין, התכנסה חבורת הכוח והכסף בלאונג'. כאמור , פחות משעה אחר כך, הכל היה גמור.
ראשון היה סבן, יחד עם שותפו אדם צ'סנוף. הם נכנסו עם איציק וניר שלום לחדר ישיבות קטן בקומת העסקים. גם אמנון דיק, מנכ"ל בזק, היה שם. המטרה: לסגור את החורים האחרונים בעסקת בזק. סבן התלונן לאורך כל הראיון על הקשיים שמערימה הרגולציה על בזק, על "21 הוראות רגולטוריות נגד בזק שיצאו מאז נחתמה העסקה". עכשיו הוא ישב שם, מול איציק, בניסיון ליישר את הגב.
עמיקם כהן, מנכ"ל פרטנר, סגר עם אנשיה של איציק שיקבל התראה ברגע שהם גומרים, כדי שיוכל לעלות למעלה ולתפוס לרבע שעה את סבן. כך היה. שיטת הכיסאות החמים - המשא ומתן המתנהל במקביל בין כולם לכולם - השתלטה על הקומה ה-16. איציק גמרה עם סבן, שיצא עם אחיו אריה לשבת עם כהן, ותורו של ערוץ 10 הגיע. איציק, שלום ובלשניקוב הסתגרו בחדר הישיבות עם לאודר, מימן ומילצ' ן. בחוץ, בשולחן נפרד, משקיף על הנוף, המתינו שני המנכ"לים של הערוץ: ניר למפרט היוצא, מודי פרידמן הנכנס.
לאודר ומילצ'ן הגיעו לשם חצי שעה קודם, כל אחד במטוס שלו עד תל-אביב ומשם נדחסו יחד למסוק, שהטיס אותם למקום הנמוך ביותר בעולם, שם המתין מימן, שממתין כבר ארבע שנים שמישהו יבוא להרים איתו את נטל ההוצאות העצום של ערוץ טלוויזיה מסחרי כושל. האוויר בחדר הישיבות היה דחוס, וגם מתוח. הרבה מאוד מיליוני דולרים שירדו לטמיון, וכאלה שעוד יירדו, ריחפו שם בין ההון לשלטון. "אני נלחמת נגד כל הכנסת כדי להעביר לכם את ההקלות, אני מאמינה בערוץ ובאפשרות להחיות אותו ולייצר תחרות בתחום", אמרה איציק, "אני לא חושבת שצריך לזרוק מאות משפחות לרחוב, אבל אני רוצה לדעת כמה אתם משקיעים. אני רוצה מספרים".
החברים החלו לפרט את התוכנית העסקית. איציק התמרדה. "חבר'ה, די לי בדיבורים. כמה אתם משקיעים? ". מילצ'ן נטל את זכות הדיבור: "אנחנו מתכוונים להשקיע 60 מיליון דולר כדי להגיע לאיזון". איציק, שטרחה לא מעט כדי להגיע למספר הזה (ההבטחה הקודמת עמדה על 50-40 מיליון), הישירה מבט אל לאודר ומימן והקשתה: "זה המספר, זה המספר שאתם מתחייבים לי?".
"כן", הם ענו בפנים נפולות. שרת התקשורת, שעשתה שיעורי בית (בשיחות עם מנהלי הערוץ הגיעה גם היא למסקנה שזה הסכום שיידרש כדי לעמוד על הרגליים), מיהרה לסגור. "מקובל עליך? ", שאלה את לאודר, שהנהן. "גם עליך?", שאלה את מימן, שהנהן אף הוא. "כל רבעון אנחנו מפסידים וילה עם בריכה בהרצליה", אמר מימן לאיציק, "כל רבעון וילה כזו. תארי לעצמך". על פי החישוב הזה, מימן הפסיד עד עכשיו חלק גדול מרחוב הנשיא בהרצליה פיתוח, שם הוא גר.
מימן, שנכנס להרפתקה הזו מסקרנות ונשאר בה בגלל הפרינציפ, יוצא ממנה גבר. אולי הגבר היחיד בתעשייה. אלא מה, יש לו עכשיו הרבה פחות כסף מאשר היה לו קודם. מאוחר יותר, כשעלה לבמה עם לאודר והצטרף למילצ'ן, נשאל אם הוא מתחרט על כל העסק, אם היה עושה הכל מהתחלה. מימן, שמדבר מהלב, אמר שכן, אבל אחרת. לגמרי אחרת. בינתיים, בקומה ה-16, סגרה איציק את הדיל בתקיעת כף. כולם קמו בתחושת הקלה, נדחסו למעליות וירדו למטה.
35 שנה חלפו מאז הציע משה דיין לארנון מילצ'ן, בנוכחות שמעון פרס, להיות שר האוצר של מדינת ישראל. בזמן שחלף מאז הספיקו דיין ובן-גוריון לעבור מן העולם. מילצ' ן עשה אוצר קטן לעצמו. רק פרס נשאר באותו מקום בדיוק. עכשיו, מילצ'ן סוגר מעגל. הוא חוזר ארצה, "הביתה", ומחדש את השקעותיו כאן. גם החיידק הפוליטי, מתברר, לא נטש אותו מעולם. גם הצורך הזה, היצר הזה, לעשות שלום בכל מקום, לתווך, לגשר.
מילצ'ן הוא אחד האנשים המקושרים והפעילים מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית. הוא מכיר את כולם, נהנה מקשרים קרובים מאוד עם רובם, לחלקם הוא מייעץ, בין חלקם הוא מתווך. עם פרס הוא ממתיק סודות כבר קרוב ל-40 שנה .
מעלליהם המשותפים כוללים חלקים חסויים, לא זה הזמן או המקום לפרטם. מילצ'ן נחשב למי שתרם לא מעט לביטחון ישראל. לפני כשלוש שנים ערך לכבוד פרס אירוע מרהיב בביתו שבמליבו-ביץ' בלוס אנג'לס. כל כוכבי הוליווד נעמדו שם בשורה להצטלם עם פרס, שהשמין באותו לילה מנחת כפי שלא השמין מעולם. בארץ, הוא יושב עם פרס בדרך כלל במלון דן, או במסעדת רפאל הסמוכה.
בשנה שעברה ערך מילצ'ן אירוע כוכבים נוצץ בביתו במאליבו גם לכבוד שר החוץ סילבן שלום. מי לא הגיע לשם. שרון סטון, בראד פיט, אנג'לינה ג' ולי וחבריהם, נעמדו בשורה כדי לדפוק כרטיס ולעשות לבוס הגדול, מילצ'ן, את היום. בתגובה, ערך שלום אחר כך אירוע לכבוד מילצ'ן בביתו שברמת גן, והביא קוסם. מעטים יודעים כמה קרוב מילצ' ן לשלום, עד כמה הם חולקים סודות ומתייעצים (יושבים בביתו של שלום ברמת-גן או באחת המסעדות שהוא פוקד באזור נמל תלאביב).
מילצ'ן, שמחזיק בדרכון ישראלי בלבד ("מעולם לא ביקשתי או רציתי דרכון אחר", אמר לי), נתקע בשנה שעברה עם ויזה שפג תוקפה, הגיע לשגרירות האמריקנית בתל-אביב, נגרס בין גלגלי הביורוקרטיה ובילה שם שעות ארוכות. רק טלפון למשרד החוץ (סילבן שהה בחו"ל וטיפל משם), הושיע אותו והביא לו את חידוש הוויזה המיוחל. למרות הכל, הוא לא מתחרט. "אני אזרח ישראלי גאה", אמר, "רק אזרח ישראלי". מדי פעם הוא "נתקע" בתור לדוכן מחלקת ההגירה בכניסה לארצות-הברית, והוא נכנס ויוצא הרבה מארצות-הברית, אבל זה לא פוגע בנחישותו. הוא ישראלי. רק ישראלי.
מילצ'ן היה אחד השושבינים בסולחה ובהתקרבות המשמעותית שנרשמה בין סילבן שלום לבנימין נתניהו בשנה שעברה. הוא גם תיווך בין שרון לפרס. זה עלה לו בלא מעט ארוחות אינטימיות וכאבי ראש, אבל זה היה שווה. וכאן המקום להסביר שגם עם ביבי נהנה מילצ' ן ממערכת יחסים קרובה מאוד ורבת שנים. השניים נוהגים לסעוד אחד על אחד במסעדות יוקרה כאן, וגם שם. אחת הארוחות האלה, לפני יותר משנתיים, ב"מול ים", עלתה 8,000 שקל . מילצ'ן שילם. מה היה שם בשביל הכסף הזה? כנראה סיגרים יקרים ויין מצוין. זכותם. מילצ'ן עבד קשה בשביל הכסף הזה. עם ביבי הוא יושב גם בבית בקיסריה.
מי עוד? מי לא. טומי לפיד, למשל. הם התוודעו לפני שנים, כשלפיד היה יושב ראש התאחדות הכבלים ומילצ'ן שקל להיכנס ואפילו קנה מניות (שמכר מאוחר יותר). ההיכרות העמיקה בהמשך בזכות הבן יאיר, חבר אישי ותיק של מילצ'ן (שגם עבד אצלו תקופה בחוף המערבי). כך אפשר היה לראות, לא מזמן, את לפיד האב, לפיד הבן, מילצ'ן ופרס מסבים יחד בפאב תל-אביבי במסגרת מאמציו של מילצ'ן לקרב בין פרס ללפיד בדרך, אולי, לממשלה רחבה עם שינוי והעבודה. על פי גרסה מסוימת, מילצ'ן היה מעורב גם במשא ומתן לממשלת שרון-לפיד (גרסה מוכחשת על ידי רוב הצדדים).
וישנו גם, כמובן, אהוד ברק, שנוהג לסעוד עם מילצ'ן מפעם לפעם - בפעם האחרונה יחד עם נילי פריאל, חברתו, במסעדה אנינה.
כל הדרכים מובילות, כמובן, לראש הממשלה שרון. גם כאן, יש קשר לא רע. מילצ'ן היה בחווה פעם או פעמיים, שרון מעריך את דעתו. דבריו של מילצ'ן, המובאים כאן (בקיצורים ובהשמטות עריכה מסוימות), לקוחים מתמליל הראיון שנערך עימו בכנס התקשורת בים המלח, ומדברים שאמר לי בשיחות מוקדמות. שאלתי אותו על המעורבות הפוליטית.
על היותו "מוציא ומביא" בלשכות ובמסדרונות הכוח. חשבתי שיכחיש. מילצ' ן אישר. "זה נכון", אמר .
בוער בך החיידק הזה?
"לא. בוער לי להגיד להם את האמת".
מה האמת?
"לכל אחד האמת שלו. אני מתנדב להיות זה שעומד מבחוץ, בידיים נקיות, ורואה את הדברים".
אתה שמאל או ימין?
"אני ישראלי. אני בעד המדינה. אני חושב שהמדינה הזו היא לא שמאל או ימין, היא מדינה שיש בה את האנשים הכי טובים שאפשר".
בעוד מאה שנים תהיה כאן מדינה?
"בטח".
אתה בטוח?
"במיליון אחוז. אני חושב שצריך לעודד קצת את הנוער להיכנס לחיים הפוליטיים, ואז אולי נראה קצת פרצופים חדשים".
אתה שותף לתחושה שיש כאן משבר מנהיגות, שאחרי שרון ופרס אין שום דבר רציני, חוץ אולי ממרכז הליכוד?
"מרכז הליכוד נראה רציני? אני חושב ששיטת הבחירות דופקת כאן את כל העסק. אם מישהו צריך לעבור את כל העסקנים והמרכזים כדי להיבחר ולהגיע למשהו, זו בעיה. זה לא מעודד את הנוער ואת הכוחות הטובים להיכנס לזה. הלוואי שהנוער שלנו היה יודע שעתידנו בידיים שלהם ושלהיות פוליטיקאי זה לא מילה גסה. לצערי, רוב המוחות והכוחות והכישרונות היום, הדבר האחרון שמעניין אותם זה חיים פוליטיים. כן, אני מודאג מאוד".
אתה מצביע בארץ?
"כן. תמיד. בא במיוחד".
אפשר לשאול מה אתה מצביע?
"הו. שמע, פעם אחת הצבעתי אפילו אהוד ברק".
לא נכון.
"בחיי".
אני מניח שזה היה ב-1999, לא ב-2001.
"אה, ב-2001 לא הצלחתי להגיע".
ארנון מילצ'ן, כבן 60, נחשב היום לאחד מגדולי מפיקי הקולנוע בהוליווד. בשנה שעברה, בטקס מרשים, קיבל את פרס "מפיק השנה". העניקה לו את הפרס קים בסינג'ר, מול אולם גדוש כוכבי-על אמריקנים שכולם, בזמן כזה או אחר, עבדו אצלו.
הוא נולד בתל-אביב, איבד את אביו בגיל צעיר, ירש חברה קטנה לכימיקלים ולחומרי הדברה והיה צריך לגונן עליה בשיניים מפניהם של כל הכרישים, שניסו להשתלט על העסק כשהם סבורים, בטעות, שהיורש הוא צעיר מטורזן שלא מבין שום דבר בעסקים. ובכן, מילצ' ן הבין משהו בעסקים. "האחים מילצ'ן" קיימת עד היום, פורחת, בבעלות המשפחה. כל השאר היסטוריה.
את ההמשך עשה בעסקי נשק ובמהלכים פיננסיים. הוא יצא לעולם הגדול, התעשר, ואז דבק בו החיידק. חיידק הקולנוע. הסרט הראשון שלו היה "דיזנגוף 99", בכיכובה של שרון הכהן, שהיום היא הליידי כהן, רעייתו של לורד רונלד כהן, שותפו של חיים סבן בבזק ויושב ראש אייפקס. מילצ'ן ראה כי טוב ונסע להוליווד.
יש בו קסם מיוחד. מצד אחד, הוא מקרין ביישנות, נעבעכיות מסוימת, עם משקפיו עבות העדשה, תנועות ידיו הרחבות, חיוכו המבויש. מצד שני, בסוף הדרך מתברר שאתה נמצא בדיוק במקום שבו הוא רצה שתהיה.
הצלחתו בהוליווד היתה מטאורית. "אמדיאוס", "מלך הקומדיה", "היו זמנים באמריקה", היוו רק פרומו למה שעתיד היה לקרות אחר כך. "אישה יפה" הפך אותו למדיה-מוגול של ממש. מגע הזהב שלו כמעט שלא אכזב. מילצ'ן הפך למפיק-על. החיים חייכו אליו. לפני כמה שנים קנה את "פומה", מותג שוקע, בכ-150 מיליון דולר. אחר-כך מכר את "פומה", מותג בעלייה, ב-850 מיליון . תעשו את החשבון לבד.
הוא חבר ושותף של רופרט מרדוק, הוא שותף של סילביו ברלוסקוני, נכסיו נאמדים במאות מיליונים, אם לא מעל מיליארד דולר. יש לו בית מדהים במליבו-ביץ', בית נוסף בקליפורניה, שתי דירות מפוארות בניו-יורק (רכש אחת מהן לא מזמן מבנו של רופרט מרדוק), אחוזה מחוץ לפריז (שם, על פי השמועה, רועים עדרי צבאים ביער הפרטי) ועכשיו השלים בניית בית מרהיב כאן, בביתינאי.
מכל הבתים האלה, איפה הבית?
"איפה שמדברים עברית. כאן. בארץ".
אתה חולם בעברית?
"כן".
סופר בעברית?
"כן. כשאני עושה שכיבות סמיכה אני סופר בעברית".
פעם , רצה להיות שחקן. סיפור משעשע. זה היה ב-1984, הוא כבר מפיק ומממן סרטים הוליוודי מכובד, מסריט את "היו זמנים באמריקה". הבמאי סרג'יו ליאונה הגדול, הכוכב הראשי רוברט דה נירו (עם ג'יימס וודס ואליזבת מקגאוורן).
מילצ' ן היה אז החבר הצמוד של הכוכבת מקגאוורן. היתה סצנה שבה דה-נירו אונס אותה במכונית. סצנה מסובכת. דה-נירו העלה רעיון מטורף. למה שמילצ'ן עצמו לא יגלם את הנהג באותה סצנה? מילצ' ן הגיב בספקנות. אני לא שחקן, אמר. יש ארבעה עמודי טקסט, זה תפקיד, זה לא צחוק. בינתיים, זה התגלגל. הוא עשה אודישן. "ברגע שגמרתי את האודישן", הוא מספר, "לא היה בעולם דבר שרציתי לעשות יותר מאשר לגלם את התפקיד הזה. זה הפך להיות שאיפת חיי".
הבמאי, ליאונה, התלהב הרבה פחות. דחה אותו, את המפיק והמממן, ב"לך ובוא". סחבת . מילצ'ן רתח. טרק טלפונים. היה בטוח שכולם יבואו בזחילה, אבל הם לא באו. משום מה, התעלמו מהיותו המפיק והתייחסו אליו, ברצינות תהומית, כשחקן מתחיל.
המשיכו לעשות אודישנים לנגד עיניו הכלות, כשהוא זועם ומתוסכל. בסוף, בא הטלפון המיוחל. מסריטים את הסצנה. הוא מוזמן. אבל הוא בפריז, הסצנה מצולמת באותו לילה בקנדה. אין בעיה, אומרים לו בטלפון, מחכה לך כרטיס טיסה בשדה. וחוץ ממך, יש עוד שלושה מועמדים לתפקיד הנהג.
מילצ'ן, רותח ופגוע, מגיע לשדה התעופה. שמו, משום מה, לא מופיע ברשימת נוסעי המחלקה הראשונה. גם לא במחלקת עסקים. איפה כן מופיע? במחלקת תיירים. ארנון מילצ' ן הגדול טס עם כולם. איך זה לטוס בתיירים? "שורה אחרונה, יושבים ישר, עם מנת אוכל קטנה. מעניין".
הוא מגיע לקנדה, בא לאתר הצילומים. "כשאתה מגיע לאתר, זה כמו מג'יק", הוא משחזר, "הכל מואר, פרוז'קטורים, אנשי צוות. בפינה עומדים אלוהים וסגנו. ליאונה ודה-נירו. שניהם חברים אישיים של מילצ'ן, שגם מקבלים ממנו משכורת.
הוא בא אליהם בזרועות פתוחות. סרג'יו, רוברט, הנה אני. הם מעיפים בו מבט מזלזל. שחקן מתחיל, תפקיד שולי, מה הוא רוצה מחייהם. "אין לנו זמן עכשיו, ארנון", אומר לו ליאונה בקוצר רוח. הוא מבוהל, מתוסכל, מבקש הוראות. "זה התפקיד הראשון שלי", אומר. ליאונה מתעלם. דה-נירו מסתובב ואומר: "שמע, זה לא סרט עליך ולא על הנהג. זה סרט עליי".
את הסצנה לקח להם 13 פעמים להסריט. פעם אחת לא זכר איך פותחים את הדלת. פעם שנייה שכח לעצור את האוטו. דה-נירו אנס בפנים את החברה שלו ("ואתה יודע איך זה אצל דה-נירו. עושה הכל מהלב. שחקן אמיתי"), והוא צריך היה לעצור את המכונית, לשאול את מקגאוורן "את בסדר? ", לצאת מהאוטו, לפתוח לה את הדלת ולהוריד את הכובע. זה הכל.
צמצמו את הסצנה, שתו את רוב הטקסט, השאירו לו משפט אחד. 13 פעם הסריטו, ובסוף הוא לא אהב את צליל קולו שואל "את בסדר?", אז שכרו שחקן אחר לגמרי שיגיד את זה במקומו, ודיבבו את זה עליו, ובסופו של דבר לא נשאר שום דבר מהתפקיד הזה והקריירה שלו כשחקן תמה בדיוק כפי שתמה הקריירה שלו כפוליטיקאי: עוד בטרם החלה.
וכשהוא מספר את הסיפור הזה, אי אפשר שלא להתגלגל מצחוק, כי למרות כל הפאסון, ההצלחה, הכסף וההשפעה, יש לו למילצ'ן גם חוש הומור עצמי בריא ומפותח.
הוא הגיע לאירוע בים המלח מוונציה, היה שלוש-ארבע שעות ושב מיד על עקבותיו הסילוניים לפירנצה. חי בסרט, בקצב מהיר. סבן, כאמור, התראיין עוד לפני שמילצ'ן בא. קובי מידן שאל אותו על היחסים ביניהם. על החברות. הם גרים בית ליד בית במאליבו, נפגשים לא מעט, מפרגנים, מחלקים זה לזה מחמאות.
סבן סיפר, ואחר כך הדהים בסיפור היכרותם. הוא (סבן) היה נגן קשה יום בלהקת "האריות". ימי תל-אביב הקטנה, התמימה, עם מועדון אחד, ה-מועדון בעיר, שהיה 'מנד'יס', בבעלותם של רפי שאולי וארנון מילצ'ן. ואז, יום אחד, מזמינים את "האריות" לנגן שם.
"הרגשנו שעשינו את זה, שיחקנו אותה", שחזר סבן, "סוף סוף נוכל להתחכך עם השמנה והסלתה של תל-אביב, כל היפים והיפות". סגרו איתם על שני סטים, שלושה שירים כל אחד, באמצע הפסקה. הם עלו לשיר ואחרי השיר השלישי, במקום לרדת, להתחכך בקהל היפה, לקצור את התהילה ולגזור את הקופונים, "גירשו אותנו ונעלו אותנו במטבח", סיפר סבן.
"לא נתנו לנו להתקרב. שם, מלמטה, דרך החרך הצר, והמדרגות, ראינו אותם מרחוק, את כל השמנה והסלתא, במרכאות, של תל-אביב". אחר כך עלו שוב, שרו עוד שלושה שירים, ואחר כך הוציאו אותם מיד, בדלת האחורית, הביתה. "ככה זה היה אז", אמר סבן, "בתל-אביב. אשכנזים כאן, ספרדים שם, וככה הכרתי את ארנון".
כשמילצ' ן עלה להתראיין, אחר הצהריים, ביקש להגיב. "בואו תשמעו את הצד שלי", אמר . סבן ישב בקהל, שולחן ראשון, אולי עשרה מטרים ממנו. לא נעול במטבח כמו פעם. "אני", סיפר מילצ'ן, "אשכנזי במגננה עכשיו. אבל תכף תבינו. אני ידוע בתור אחד עם זיכרון של פיל. התאהבתי אז בבחורה בשם בריז'יט. היא היתה פצצה, ונהדרת (מאוחר יותר נשא אותה לאישה, ב.כ.), ואז בדיוק חיזרתי אחריה. כדי להרשים אותה, סגרנו את המועדון והזמנו את להקת האריות, שחיים ניגן בה.
הוא היה גם נגן, גם מנהל וגם איש עסקים. הדיל היה שלושה שירים- 200 דולר , ואחר כך המשך משא ומתן לעוד שלושה שירים. בשיר השני, אני רוקד עם בריז'יט, פתאום אני שומע דיבורים בצרפתית, ורואה שסבן, הנגן, מהבמה, מדבר איתה, וקורה ביניהם משהו, והיא מדברת איתו בחזרה, והוא מתחיל להקסים אותה. את זו שאני רוקד איתה! שתבין, סבן פשוט מתחיל איתה מהבמה".
בשלב הזה מילצ'ן ממלמל כמה מילים בצרפתית, מדגים מה קרה שם ביניהם. "אז תעזבו אותי עם פרענקים ואשכנזים. תאמין לי. אמרתי לו, תמשיך ככה, אתה הולך למטבח. תאמין לי, אם הוא לא היה מתחיל איתה, הוא היה נשאר עם כל האשכנזים".
למה למטבח דווקא?
"זה היה המקום הכי רחוק מבריז'יט. הכי מבודד. הוא זוכר שהיה שם חריץ קטן, והוא הסתכל משם ככה, חיים סבן המסכן. . .".
בשלב הזה סבן מתגלגל מצחוק. גם שאר הנוכחים בקהל. "התחרפן לו השסק", אומר סבן, שמרבה לצטט את הגשש החיוור (ומביא לראיון ספר ציטוטים מהודר של השלישייה). הנוכחים באולם נהנו מאוד מכפל הגרסאות המשעשע הזה, אבל זה המקום להערת אזהרה: "זוהי הוליווד, אם אתה רוצה להאמין - תאמין, ואם אינך רוצה אל תאמין", כך הסתיים אחד מסרטיו של ארנון מילצ'ן. מישהו שמכיר את שניהם ואת הקודים באמריקה אומר שאין מצב שתקרית כזו, מעל במה, בין שניים כאלה, לא תהיה מתואמת.
"חיים אומר שאני רומנטי מדי", אומר מילצ' ן, "מה אני מתאהב כל הזמן".
כל כמה זמן אתה מתאהב? פעמיים בשנה?
"לא. כל שלוש שנים בערך. זה נכון, אני שובב. חיים, אתה יודע, הוא הולך ככה, ישר. אני, בגיל 29 הייתי כבר גרוש עם שלושה ילדים".
שילמת מזונות?
"בטח".
כמה?
"עזוב. אמנדה, החברה שלי עכשיו, זה כבר לתמיד".
במה אתה מתאהב באישה?
"אני מתאהב בנשמה, בפנים, דרך העיניים".
היו לך הרבה חברות במהלך הקריירה?
"כן".
אומרים שבהוליווד הדרך לקבל תפקיד היא מיטתו של המפיק. אתה המפיק.
"שמע, סרט ממוצע עולה 60-50 מיליון דולר, הפרסום עולה עוד 50 מיליון. אתה באמת חושב שצריך להשקיע 100 מיליון דולר כדי להביא מישהי למיטה?".
הרווחתי את התשובה הזו ביושר. בסוף הראיון, כשנפתחה האפשרות לשאול שאלות, היה חיים סבן הראשון שקם. "ארנון", פנה למילצ'ן, "אולי תספר לכולם פרטים איך ניסיתי להתחיל עם בריז'יט?".
מילצ'ן הרים את הכפפה. קם ממקומו והדגים, כולל נגינת הגיטרה. סבן התמוגג. "ארנון", אמר לו מלמטה, "ניצחת אותי. הגיע לי המטבח". וכך, באמצעות דו-שיח בין שני אנשים ששווים בסביבות ארבעה מיליארד דולר, קיבלנו שיעור מולדת מזורז. איך הדברים נראים מכאן, ואיך הם נראים משם. מהחרך של המטבח, או מהחבר'ה הטובים מהפלמ"ח. היחסים ביניהם מרתקים.
לכאורה, שני ישראלים חמים, מצליחנים, מפרגנים. המציאות מסובכת יותר. אפשר לשמוע אותה בין השורות. סבן זורק, בראיון שלו, ש"אי אפשר לדעת אף פעם איפה הוא. כל הזמן במטוסים", על מילצ' ן. ואילו מילצ'ן, בראיון שלו, זורק: "הוא לא אוהב יאכטה, לא אוהב שמש, לא אוהב שלג, אני לא יודע ממה הוא נהנה", על סבן.
הם באים ממקומות שונים. סבן רעב, נחוש, מסוגף הרבה יותר, מוכיח את עצמו כל בוקר מחדש, חייו הם מאבק הישרדות בלתי פוסק, מודה שהדבר שהכי מפחיד אותו, גם היום, זה "להיות עני". מילצ' ן לא גדל במצוקה, הביטחון העצמי שלו מובנה, ההתנהלות שלו מלכותית יותר, בוטחת, נהנתנית יותר. יודע לאכול את החיים, עושה מה שבראש שלו. לא, הוא כנראה כבר לא מפחד להיות עני. שנים ארוכות היה מילצ'ן השגריר האמיתי של ישראל בחוף המערבי של ארצות-הברית. עד שבא סבן וחדר, בעוצמה רבה, אל הנישה הזו.
עד לפני כמה שנים, כשפוליטיקאי ישראלי בכיר היה מגיע ללוס אנג'לס, היה ברור שאת ה"דינר" הוא עושה אצל מילצ'ן. היום, שום דבר כבר לא ברור. סבן יותר פוליטי, תורם יותר לפוליטיקה האמריקנית (בעיקר לדמוקרטים), מקורב לצמרת האמריקנית, עורך ארוחות ערב ענקיות, הקים מכון מחקר בוושינגטון (שם מבלה עכשיו אבי דיכטר), מזוהה עם הדמוקרטים (בני הזוג קלינטון בני בית אצלו) והשמאל-מרכז בישראל (וגם תומך בשרון ובהתנתקות), משקיע הון כסף ואנרגיות כדי לייצר לעצמו את המעמד הזה.
גם לישראל הגיע במלוא הכוח, רכש מניות ב"קשת", רכש את בזק ועוד ידו נטויה (מדבר על רכישת "מעריב"). מילצ' ן מתעניין פחות בפוליטיקה אמריקנית. בישראל, כאמור, הוא שומר על ערוצים פתוחים עם כל הצדדים. הוא ישראלי חם, פטריוט אמיתי, ציוני מכל הלב. עכשיו, הגיע גם תור ההשקעות. הוא נכנס כשותף (שליש) בערוץ 10 והפך, בעצם, למתחרה ישיר של סבן.
לאחרונה הודיע על תרומה מדהימה, מהדהדת, של 100 מיליון דולר להקמת אוניברסיטה בגליל. בסך הכל, למרות היריבות הטבעית, התקיעות ההדדיות הקטנות והקנאה המסוימת, מדובר בתחרות חיובית. מעין דרבי של טייקונים ישראלים שממנו מרוויחה המדינה. הם מושכים זה את זה. כל עוד התחרות ספורטיבית וג'נטלמנית, הכל בסדר.
שאלתי את מילצ'ן מה ממשיך להניע אותו, אנשים כמוהו, במירוץ המטורף הזה אחרי עוד כסף, עוד הצלחה. "החיים בהוליווד רק נראים נוצצים", הוא אומר,
"מתוך 12 סרטים חדשים, שניים מרוויחים, ארבעה יוצאים מאוזנים ושישה מפסידים. זה המון כאבי לב, המון חדשות רעות. גם אם אתה מצליח, אתה כבר מודאג קדימה, לסרטים הבאים. זה מתח נוראי. עבודה קשה. צריך לקרוא כל הזמן את התסריטים, לדמיין איך זה ייראה בתור סרט, לבדוק, לתרגם. חיים (סבן) אמר לי פעם, לפני הרבה שנים, כשהיינו ב'אחים וורנר', אני לא יודע איך אתם עושים את זה, איך אפשר לקחת משהו, לקרוא, להחליט ולהגיד כן, 50 מיליון דולר או 100 מיליון דולר. אתה זוכר, חיים? זה עסק לא פשוט. ולכן, צריך להתרחק ולהתפרק במקומות אחרים".
כמו למשל?
"חוץ מספורט ומאמנות? קח למשל את התרומה לאוניברסיטה. זה משנה לי את החיים. פתאום יש לי לחשוב על דברים שאינם שווים הצלחה או מכירת כרטיסים. זה נשמע בומבסטי, אבל לחשוב שילדיי ונכדיי יהיו קשורים לאוניברסיטה שיהיו בה סטודנטים יהודים, ערבים ונוצרים ותעזור לגליל, עוזר לי להוריד את המתח ולשפר את החיים".
אז למה להמשיך? מה מניע אותך הלאה? הרי יש לך הרבה יותר כסף ממה שאתה או ילדיך צריכים.
"האלטרנטיבה לשבת בבית ולא לעשות כלום או לשוט ביאכטה, לא מתאימה לאופי שלי. האתגר שלי וגם של חיים הוא לנצל את ההצלחה שלנו. הגענו למצב אישי שיש בו פריבילגיה עצומה. גם להצליח, גם לחזור הביתה - להיות ישראלים, גם לעזור, כל אחד בצורה שבחר, להגדיל ולקדם את איכות החיים במדינה. זה לא עניין של כסף. מה, אתה חושב שלחיים סבן אכפת אם מחר ב' פורבס' יגידו שיש לו שלושה מיליארד דולר או יותר? שמע, אני מוריד את הכובע בפניו, המעורבות שלו בבזק זה לא עסק פשוט. זה להפשיל שרוולים".
אם היית יכול ללחוץ על כפתור ולשנות דבר אחד כאן במדינה?
"המילה פרגון. הייתי הופך אותה לחוקית. אולי אפילו קובע שחובה להשתמש בה. כאן, יש לנו מה ללמוד מהאמריקנים. הם אוהבים אנשים שמצליחים. הם שמחים בהצלחה של מישהו ולא מנסים לרמוס אותו. עברת כאן בארץ איזה יום שישי שבו לא אמרו משהו על מישהו מאחורי הגב? ".
אומרים שאתה נראה ביישן כזה, נעבעך, אבל במציאות אתה קשוח ושאפתן.
"את זה אומרים עליי אנשים שחושבים שאני עושה את זה בכוונה. האמת היא שאני באמת ביישן. אתה מרגיש את זה, לא? "
האמת , שכן. בתחילת הראיון מילצ' ן יושב בטי-שירט (הוריד את הז' קט) ונעלי ספורט ושואל, במבוכה, "לאן מסתכלים". שאתה תשאל? אני שואל את מפיק-העל ההוליוודי, והוא צוחק . מבוכתו אמיתית.
גם אתה מפחד, כמו כולם, מדליה איציק?
"שמע, היא הנושאת ונותנת הכי קשוחה שראיתי. אם נשאר איזה פירור על השולחן בטעות, זה שלה. הסיבה שאיחרנו לראיון הזה היא שלמעלה היינו צריכים לתת לה התחייבות על עשרות מיליוני דולרים. היא, בניגוד לשרים אחרים, נכנסת לכל פרט. יורדת לכל הנושאים בעצמה. אני חושב שיש לה סיכוי להצליח להביא תחרות לטלוויזיה המסחרית בישראל. נכון, חיים? אין באף מדינה מונופול בתחום הזה ודליה דאגה שגם בעלי קשת ורשת ועכשיו גם ערוץ 10 יהיו אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להיכשל".
מה אתם הולכים לעשות בערוץ?
"הערוץ מפסיד. מימן אמר שכל רבעון מפסידים וילה עם בריכה. לאודר, מימן ואני יודעים את זה מראש. ברור לנו שנפסיד עוד שלוש-ארבע שנים עד שנגיע לאיזון. ננסה להתיישר מהר יותר. אבל צריך להדגיש. זה לא ביזנס-ביזנס. יש סיבה לזה שאנחנו כאן. אותה סיבה שמניעה את חיים, ואת לאודר, ואת יוסי מימן ואותי. אנחנו הצלחנו בדברים אחרים והגיע הזמן שנחזיר חלק מההצלחה שלנו למדינה".
אז לשם מה נכנסת בעצם לערוץ 10? עסקים , אידאל, ציונות, פרינציפ, עניין או הכל יחד? "עסקים? בטח שלא. ציונות? בטח שכן".
תהיה מעורב בניהול?
"ממש לא. מה פתאום? אם אתה מנהל את תחנת הטלוויזיה שבבעלותך, זה לא הוגן. יש מנכ"ל, יש מנהל חדשות, זה התפקיד שלהם. הם צריכים להיות מאוזנים. אתה מכיר את החיים הפוליטיים במדינה הזו. צריך להיות חסר מורא, לא לשכוח שאנחנו לא עובדים אצל הפוליטיקאים אלא הם אצלנו. אנחנו בחרנו אותם, לא הם אותנו. אסור להפוך לשופר של אף אחד, לא שמאל, לא ימין, לא אמצע".
מה אתה רואה בטלוויזיה?
"אני אוהב את החדשות בערוץ 10, ואני רואה גם את הכדורגל".
זה נכון שהיית חלוץ מרכזי במכבי תל-אביב?
"כן. הייתי מלך השערים של מכבי בנוער שלוש עונות רצופות".
אבל הראייה שלך חלשה מאוד. אתה הרי לא רואה כלום.
"נכון. המאמן חליבנר הגדיר אותי כאחד שלמרות שלא רואה טוב, הכדור פוגע בו ונכנס לרשת. מזל היה לי תמיד".
אז אם היית נשאר כאן וממשיך לשחק כדורגל, עכשיו היית יכול להיות קלינגר או הרציקוביץ.
"אולי אפילו מאמן הנבחרת. תאמין לי, אני טוב. וכשקנינו את'פומה', ההחלטה הראשונה היתה לאמץ את נבחרת ישראל בכדורגל ועד היום 'פומה' היא המאמץ הרשמי".
אתה מאמין ביצירה ישראלית?
"בטח. יש כאן כישרונות נהדרים. ראינו את חנה לסלאו זוכה בקאן. אתה זוכר שגם אורי זוהר זכה, עם'חור בלבנה'?".
יש לך תוכניות להביא טאלנטים חדשים לערוץ? יאיר לפיד, למשל?
"יאיר בערוץ 2. יש לו חוזה. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה לשבור חוזים של מישהו אחר. אין לי כוונה לפנות ליאיר. אפשר להיות חבר גם בלי להיות שותף בעסקים".
יש ביקורת על משכורות כוכבים בטלוויזיה, בעיקר מגישים, מדברים על מספרים אסטרונומיים. מה עמדתך בתחום הרגיש הזה?
"מי שמשלם משכורות, אף אחד לא שם לו אקדח על הראש. זה עניין של היצע וביקוש. אני כן חושב שהמשכורות גבוהות מאוד, אולי מוגזמות, אבל אני חושב שההסכמים עם הטאלנטים צריכים להיות פחות כסף מראש, פחות סכום קבוע, ויותר כסף שקשור להצלחה, לשיעורי הצפייה. כמו בעסקים. כמו בסרטים".
אומרים שהכיסים שלכם עמוקים מאוד הפעם, שיש כוונה להשקיע הרבה כסף, ללכת עד הסוף, שמודי פרידמן לא היה מסכים לחזור לערוץ אלמלא קיבל הבטחה כזו.
"אתה חושב שמודי היה עוזב את המקום שבו היה ומגיע סתם ככה? הוא נראה לך אחד שלא יודע מה שהוא עושה?".
תוך כמה זמן תשברו את המונופול של ערוץ 2?
"אני מקווה שתוך שלוש-ארבע שנים נגיע ל-40 אחוז מהשוק. מה אתה אומר, חיים?".
שרת התקשורת הבטיחה להאריך לכם את הזיכיון? "תשאל אותה, היא בקהל".
שאלתי אותה. "אחרי שהם ייתנו את הכסף", ענתה איציק. קודם כל הכסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
