רוני סופר-קרב
בחלומות של רוני, טייסת הקרב הראשונה בתולדות צה"ל, מעולם לא כיכבו מסדר כנפיים או גיחות מבצעיות. ובכל זאת, בלוחמי הגטאות, הקיבוץ שבו גדלה, אף אחד לא הופתע כשהיא סיימה את קורס הטיס, לא כשהוצבה בטייסת אף-16 יוקרתית ואפילו לא כשהפכה בעצמה למדריכה בבית הספר לטיסה. אחרי הכל, במשפחה שלה נשים נחשבו תמיד לפורצות דרך: מהסבתא שהובילה את מרד גטו ורשה ועד לאמא שהיתה הראשונה להוציא דוקטורט. והטייסים הגברים? להם לקח הרבה יותר זמן להתרגל, אבל היום גם הם מודים בפה מלא: אין מה לעשות, יש לה את זה
כולם כאן, בלי יוצא מן הכלל, מכירים את רוני (24), בת הקיבוץ שהפכה לטייסת הקרב הראשונה בתולדות צה"ל, ושמה בכך ללעג את האמרה שטבע בשעתו מפקד חיל האוויר והנשיא לשעבר עזר וייצמן ז"ל, כששאל את אליס מילר, פורצת הדרך: "מיידלע, ראית פעם גבר סורג גרביים?". שני, יונתן ושלו, גדלו איתה מגיל אפס ועשו איתה יחד את כל הדרך מהפעוטון עד הגיוס.
מאז שהתגייסה הם רואים אותה בעיקר בסופי שבוע, כשהיא קופצת לביקור אצל הוריה, חברי הקיבוץ. באחת השבתות היא הגיעה עם החבר, גם הוא טייס שעבר עימה את הקורס. עכשיו היא בכלל לא בארץ. לפני שבועיים נסעה לטיול של חודש בארגנטינה. לקחה חופשה קצרה מהמדים ומהטיסות.
כשהם לא רואים אותה, הם שומעים עליה. לכל מקום שהם הולכים שואלים אותם: "אתם מהקיבוץ של הטייסת?". החברים מודים שההתעניינות הזאת מחמיאה - "בכל מקום שמדברים על הטייסת הראשונה של צה"ל יש לי את הכבוד להגיד שהיא מהמחזור שלי", אומר אחד מהם - אך לא מסתירים שבעיניהם תשומת הלב הזו קצת מופרזת. כאן רוני היא בסך הכל אחת מהחבר'ה, בת כיתה, שווה בין שווים.
הם היו שכבה מגובשת, המחזור הגדול ביותר שנולד בקיבוץ, 18 ילדים, תשעה בנים ותשע בנות. ילדי טבע, שגדלו בשדות התירס והחיטה של הקיבוץ, ערכו טיולים לפרדסים ולמאגר מי הקולחין הסמוך והשתתפו בקטיף הכותנה המסורתי. רוני ושלו רכבו יחד על סוסים שהיו לוקחים מהאורווה של הקיבוץ, בדרך כלל לכיוון מושב שבי ציון וחוף הים.
את טעם הלינה המשותפת לא הספיקו לטעום. כשהגיע זמנם להצטרף לבית הילדים, הלינה בוטלה והנעורון החליף את בית הילדים. רוני, הם נזכרים, העדיפה ממילא להעביר לרוב את שעות אחר הצהריים בבית ההורים עם שתי אחיותיה: איל הבכורה, ונועם בת ה-12. היא היתה אהודה בקבוצה, אך לא זכורה כטיפוס מתבלט באופן מיוחד. בינה לבין החבר'ה גם נפער פער, ולו זמני, משום שכשהיתה בכיתה ב' יצאה המשפחה לשליחות בסן-דייגו וחזרה לקיבוץ רק לאחר כמה שנים.
לוחמי הגטאות נחשב לקיבוץ מבוסס כלכלית, כזה שלא נסחף עם הזרם ולא שקע בחובות. עם זאת, העניינים בו התנהלו מאז ומעולם מתוך ספקנות וזהירות והחברים מעולם לא הרשו לעצמם להשתולל ברמת החיים. מרבית המשפחות חיו עד לאחרונה בדירות צנועות של 90 מ"ר. רק בשנתיים האחרונות, מאז הופרט הקיבוץ, החלו החברים להרחיב את הבתים. משפחתה של רוני היתה בין הראשונות שבחרו להוסיף קומה לבית.
בכל הקשור לאידאולוגיה תנועתית, לוחמי הגטאות
היום מונה הקיבוץ 245 חברים, ורבים מתוכם עובדים במקצועות חופשיים, מחוצה לו. גם ההורים של רוני עבדו בחוץ. האב שמעון כמהנדס ברפא"ל והאם מתי, ד"ר לביוכימיה, כמומחית להנדסה גנטית וחוקרת במרכז הרפואי רמב"ם שבחיפה. "זו משפחה עם כישורים מאוד גבוהים", אומר משה שנר, מזכיר הקיבוץ ושכן של המשפחה, ומזכיר שגם האם מתי נחשבה לשוברת מוסכמות לאחר שהיתה לראשונה בקיבוץ שהשלימה דוקטורט. "היו כאלה שפרגנו והיו כאלה שהיססו", מאבחן שנר. "לא רבים ידעו להעריך את פריצת הדרך שלה. יישוב שמדגיש את העשייה בו, לא תמיד רואה בעין יפה את יציאת החברים למעגל האקדמי".
אולי בגלל ההישגים הבולטים בתחומים המדעיים, ואולי בגלל הדינמיקה האישית שלהם, בני משפחתה של רוני נחשבו תמיד לפחות מעורבים מהבחינה החברתית. טיפוסים אינדיבידואליסטים. יוצאים לעבודה בבוקר וחוזרים בערב. הקיבוץ גזר מהמשרות שלהם בחוץ קופונים נאים למדי, אך החברים לא תמיד ידעו להעריך זאת. "הם הכניסו לקיבוץ משכורות יחסית גבוהות, אבל לא תמיד מבינים בקיבוץ את חשיבות התרומה הזו לתזרים המזומנים", מודה שנר.
רוני הלכה בדרך שסללו הוריה. בבית הספר התיכון "סולם צור" שבגשר הזיו, בית הספר האזורי של הקיבוצים מאזור הגליל המערבי, היא הפגינה כישורים יוצאי דופן. "היא היתה משקיענית", אומר שלו, "אהבה לעשות הכל בצורה יסודית. נערה צנועה שלא התהדרה אף פעם בציונים שלה".
ולא שלא היה במה להתגאות: בכל המקצועות האפשריים רוני עשתה בגרות ברמה של חמש יחידות לימוד - בפיזיקה, במחשבים במתמטיקה ובאנגלית. במגמה הריאלית היא היתה בת יחידה מתוך עשרה בנים. "היא תמיד שמרה על ציונים מאוד גבוהים והפגינה ידע וביטחון. תמיד שאפה למצוינות", מספר ינאי בן-אליהו מקיבוץ חניתה, שלמד איתה באותה מגמה.
רוני גם היתה אחת מתוך חמישה תלמידים שנבחרו בקפידה מכלל תלמידי בית הספר ונשלחו מטעמו לברלין, במטרה ליצור קשר עם תלמידי תיכון בעיר. מאוחר יותר, התלמידים מברלין הגיעו לביקור גומלין בארץ והתארחו בקיבוץ. "התלמידים שנבחרו למשלחת היו כאלה שידעו אנגלית שוטפת, הפגינו יכולות ביטוי גבוהות והציעו גם ערך מוסף", מספר ינאי שהיה אף הוא חבר במשלחת.
"רוני תמיד ידעה לעמוד על שלה, גם בציונים וגם בדברים עקרוניים בכיתה", נזכרת רגינה אברהם, מנהלת תיכון "סולם צור" שהיתה המחנכת שלה בתיכון. "כל ההתנהלות שלה היתה מאוד פרפקציוניסטית. בכלל, רוב החברות שלה מהכיתה עשו שירות צבאי משמעותי, שבדרך כלל בנות לא עושות. אחת הבנות, למשל, שירתה כמחלצת ביחידה 669".
רוני הסתדרה היטב עם הבנים. במשחקי בייסבול, לדוגמה, היא הפגינה כישורים ספורטיביים שלא נפלו מאלה שלהם, אם לא עלו עליהם, שאותם רכשה בנבחרת הבייסבול שבה היתה חברה בסןדייגו. למרות זאת, הבנים מהמחזור שלה מסתייגים מאוד מהכינוי "טומבוי" שדבק בה מאז קבלת הכנפיים. "רוני היא טיפוס מאוד נשי", מתעקש אחד מהם.
חבר אחר מוסיף שאיש לא חלם אז, בימי בית הספר העליזים, שרוני באמת תהיה טייסת. "לא היו לה שאיפות מיוחדות לגבי הצבא. היא פשוט קיבלה זימון לקורס טיס כי היו לה נתונים גבוהים והלכה על זה, תוך כדי שהיא מנפצת בדרך הרבה מיתוסים". מנגד , חבר נוסף טוען: "אם היו אומרים לי שמישהי מהכיתה שלנו תהיה טייסת, מיד הייתי יודע שזו תהיה רוני. תמיד היתה לה שאיפה למצוינות וגם בכושר לא היתה לה אף פעם בעיה".
רוני, כמו יתר ילדי לוחמי הגיטאות, נושאת עימה מילדות מטען היסטורי. בקיבוץ, אשר הוקם על ידי ניצולי שואה ולוחמי מחתרות, כמעט לכל משפחה יש חוויה אישית וטראומטית משלה. לרוני יש סיפור מיוחד. היא נצר לשושלת של לוחמים, נכדתם של אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה שהחל בקרבות רחוב והמשיך בעליות הגג ובמרתפים.
השניים, שהחלו את דרכם בתנועות הנוער "דרור החלוץ", חזרו לוורשה הכבושה בשנת 1940, בזמן שההנהגה היהודית ברחה מזרחה והקימו שם את תנועת אי"ל, הארגון היהודי הלוחם (שעל שמו גם נקראה לימים אחותה של רוני). אנטק היה סגנו של מפקד הארגון מרדכי אנילביץ' עד שזה נהרג, ולאחר מכן מונה במקומו לתפקיד. הוא הפך, לצד צביה, לאחת הדמויות המוכרות בגטו. במוזיאון שבקיבוץ, למשל, בביתן המתאר את הגטו, מוצגת תמונתו כשהוא מסתובב ברחובות ורשה כפולני, מלווה בשומרי ראש פולנים.
בשנת 1943, ימים אחדים לפני פרוץ המרד, אנטק נשלח לצד הפולני של העיר כדי להשיג נשק מהמחתרת המקומית. צביה, עם לוחמים אחרים, הסתתרה בביוב בתוך הגטו. בשלב מסוים, קז'יק, שומר הראש של אנטק שנשלח דרך תעלות הביוב לבדוק מה קורה בצד היהודי, החליט להעלות אותה למשאית עם קבוצה של 20 מתוך עשרות הלוחמים האחרים שהסתתרו שם, ולהוציא אותם מוורשה.
זמן קצר לאחר מכן הציפו הגרמנים את התעלות, והלוחמים היהודים שנותרו מאחור מצאו את מותם. המצפון של צביה לא נתן לה מנוח. ערב מותה, מספרים בקיבוץ, היא לחשה באוזנו של קז'יק כי לעולם לא תסלח לו על שאילץ אותה להפקיר את חבריה מאחור.
בשנת 1944, לאחר דיכוי המרד, לחמו אנטק וצביה לצד הפולנים במרד נגד הגרמנים. שנה לאחר תום המלחמה עלתה צביה לארץ. במועצת הקיבוץ המאוחד, שהתכנסה ביגור באותה שנה, היא מסרה עדות מפורטת על ימי המרד, וזו חקוקה עד היום במוזיאון, לצד תמונתה. בין היתר אמרה שם צביה: "זהו בעצם סוד כוחה של התנועה: שידעה תמיד לתבוע מאנשיה. היא חינכה אנשים שיידעו לעמוד על קוממיות העם ועל קוממיות האדם בכלל. רק בכוח החינוך שקיבלנו יכולנו כך לעבור את התקופה הזו".
אנטק הגיע שנה אחריה, ב-1947. שנתיים מאוחר יותר הקימו בני הזוג, עם ניצולי שואה אחרים, את לוחמי הגטאות. צביה היתה מעורבת בצד החברתי ואנטק השקיע את כל-כולו בהנצחה. למרות שהחברים התגוררו באותה תקופה באוהלים ובצריפים מוזנחים, הוא התעקש להסב את מבנה האבן הבריטי שנותר בקיבוץ למוזיאון: "פוליטיקאים יהיו הרבה, מוזיאון יהיה רק אחד", נהג לומר.
שמעון, בנם של אנטק וצביה ואביה של רוני, היה הילד הראשון שנולד בקיבוץ. "אבל בני המשפחה מעולם לא נפנפו בזכות אבות ", אומר שמחה שטיין, חבר הקיבוץ ומנכ"ל מוזיאון לוחמי הגטאות. אנטק נפטר בשנת81', כשרוני היתה עוד תינוקת. צביה נפטרה שלוש שנים קודם לכן. רוני מעולם לא הכירה אותם אך גדלה לאור המורשת שלהם. בכיתה י"א, במסע שורשים לפולין במסגרת התיכון, היא הקריאה קטעים שנכתבו על ידם. אף עין לא נותרה יבשה.
ביוני 2001, כשרוני עשתה היסטוריה משלה והפכה באופן רשמי לטייסת הקרב הראשונה, בקיבוץ ראו בהישג הנדיר המשך טבעי לדרך שסללה סבתה. גם בטקס הסיום שנערך בבסיס בחצרים, רוני גנבה את ההצגה. הרמטכ"ל דאז שאול מופז ומפקד חיל האוויר האלוף דן חלוץ, שהעניקו לבוגרים את הכנפיים, נעצרו לברך אותה באופן אישי. מופז אפילו ביקש שתטיס אותו בטיסת הסולו הראשונה שלה.
"כשרוני קיבלה את הכנפיים זו היתה תחושה מאוד מיוחדת", מודה עדי, מפקד בית הספר לטיסה באותה תקופה ומי שטס עימה במהלך הקורס. "פתאום היתה בת שטסה במטוס קרב". טייס קרב אחר, שטס מול רוני במבנה, מוסיף: "בפעם הראשונה ששמעתי את הקול שלה באוויר זה העלה אצלי חיוך. פתאום אתה שומע קול נשי בקשר, משהו שאנחנו מאוד לא רגילים אליו".
מי שהיו הכי פחות נלהבים מכל הסיפור הם דווקא ההורים, שהקפידו לשמור על קור רוח, בדיוק כמו הבת. "ההורים לקחו את זה ממש כמו רוני", מספר רס"ר בית הספר לטיסה דאז, אריה בן-גידה, "עם הרגליים על הקרקע, כאילו החגיגה מסביב לא נוגעת להם. הם כנראה ידעו מראש מה יש להם מתחת לידיים".
העיתונאים שצבאו על רוני מיד לאחר מסדר הכנפיים והלחצים להתראיין לא הועילו. רוני ברחה מהטקס מיד אחרי שהסתיים. עד היום היא מסרבת בתוקף להתראיין, לרבות לכתבה זו, ואוסרת על כל מכריה ליטול חלק בראיונות. היא שומרת על פרטיותה בקנאות ואפילו ביום השואה, כשהתבקשה על ידי המוזיאון בקיבוץ להדליק משואה, סירבה בנימוס.
ההתנהגות הזו נשמעת מוכרת מאוד ליעל רום, טייסת חיל האוויר הראשונה שקיבלה כנפיים 50 שנה לפני רוני, ונחשבה בזמנו לחלוצה לא פחות. "גם אני סירבתי להתראיין", היא אומרת, "גם אני בזמנו ברחתי ולא מצאו אותי. צריך להבין אותה: אין לה פרטיות בכלל, כל הזמן שופטים אותה. זה בדיוק מה שאני עברתי. כשאת חיה בתוך קבוצה, כמו שקורה בחיל האוויר, את לא יכולה ליצור מצב של איפה ואיפה ולהפנות את כל הזרקורים אלייך.
"זה כמו משפחה. מעבר לזה, יש את הקושי של הקנאה והקושי של הבדידות. אחוות טייסים היא אחווה, אבל עדיין יש הבדלים בין גבר לאישה והיא צריכה להפעיל את כל המנגנונים שלה כדי להחזיק שם מעמד. בכל מקום היא צריכה להוכיח שאין ספק ביכולת המקצועית שלה כאישה, ושזה לא גימיק תקשורתי או נסיון להשתיק את הפמיניסטיות". ההזדהות הזו אפילו הובילה את רום לשלוח מכתב הערכה לרוני, מיד לאחר מסדר הכנפיים שלה. עד היום היא לא קיבלה תשובה.
מגמת הקרב היא המגמה שאליה שואפים כל החניכים בקורס טיס. העוצמה של הכלים, הסטטוס החברתי של המטיסים אותם והמשימות המבצעיות המוטלות עליהם, הופכים את המגמה לנחשקת במיוחד.
היכולות הנדרשות במטוס קרב הן יוצאות דופן בשל הטיסה המהירה שמחייבת את טייס הקרב, בו זמנית, לנתח את התמונה האווירית, לתקשר עם מטוסים אחרים ולתפעל את המערכות של המטוס. סוג המשימה הזה מחייב חדות, תכליתיות, חלוקת קשב, יכולת הטסה וכושר שיפוט והערכה טובים. במהלך קורס הטיס המשימה אף מורכבת יותר, מאחר שהחניכים נמצאים כל העת תחת עינם הבוחנת של המדריכים והמפקדים ומצויים במצב אי ודאות מתמשך.
לרוני, כך מעידים כולם, היו את הכישורים הטבעיים הנדרשים לטייס קרב. אך מעל לכל, היה לה את האופי הנדיר המשלב אישיות של לוחמת, רצון להצליח ושאיפה למצוינות. "בן אדם שלא יכול להתמודד עם קונפליקטים או עימותים לא יכול להיות טייס קרב", מסביר רליק שפיר, טייס אף-16 ולשעבר מפקד בית הספר לטיסה ובסיס תל-נוף, "אבל עיקר הסיפור היא יכולת פסיכומטרית. קשר בין העין ליד, זיכרון חזותי טוב ויכולת רגשית להודות בטעויות".
תת-אלוף אמיר השכל, טייס הרקולס שכיהן כראש להק כוח אדם של חיל האוויר בין השנים 2002-1999 וטס עם רוני כמה פעמים, מונה עוד כמה תכונות המאפיינות אותה ואת שאר בוגרות הקורס: "הבנות האלה מאוד סגורות, קצת נוקשות ואסרטיביות. פעם, למשל, יזמתי פגישה עם חמש נווטות וטייסות והן כולן מיעטו לשתף פעולה והתרעמו על כך שאני מזמין רק אותן לשיחה ולא את הטייסים הגברים. אולי אלה המאפיינים שיכולים להגדיר הצלחה בקורס טיס ולהסביר גם את ההצלחה של רוני".
בכל הקשור לרמת הטיסה של רוני, יש לתת-אלוף השכל רק מילים טובות. גם בקרב הטייסים בטייסת שלה שורר קונצנזוס רחב שהיא אחת הטייסות הטובות. הרס"ר לשעבר בן-גידה מספר שבאחת מישיבות ההערכה הפנימיות מפקד בית הספר טען שנותנים לרוני ציונים גבוהים מדי וביקש לטוס איתה בעצמו. "כשהוא חזר מהטיסה", מספר בן-גידה, "הוא אמר לי: 'שמע, יש לה את זה'". את כל הספקנים האחרונים שעוד נותרו, שכנעה רוני לאחר שהצליחה "להפיל" בקרב אוויר את מפקד הטייסת שלה.
"היה לה את כל מה שמחפשים בטייס קרב", מוסיף בן-גידה שליווה את רוני לאורך כל הקורס. "רמת טיסה, אופי, חסינות מלחץ, ידיים טובות, ראש מצוין וחשיבה מהירה. מה שהיה מיוחד בה שהיא ידעה שיש לה את זה, אבל לא היתה עם האף בשמים. ידעה לשמור רגליים על הקרקע, רצתה לעשות עוד גיחה, עוד טיסה, ללמוד".
ולא רק באוויר רוני הצטיינה. בן-גידה, שמינה אותה בזמן הקורס לאחראית על ההסעות של פרחי הטיס, מספר שבמסגרת התפקיד היא חסכה לחיל האוויר הרבה מאוד כסף: "רוני עשתה את התפקיד הרבה יותר טוב מטייסים שהיו בו לפניה. היא ידעה תמיד למי להתקשר ואיך להפעיל את כל המערכות. היו לה כושר ניהול מעולה ויכולת למצוא פתרונות בזמן אמת".
בנות שנשרו מקורס טיס תיארו לא פעם התנכלויות מצד הבנים וקושי להתאקלם בחברה גברית-מאצ'ואיסטית שכזו. רוני, כך מספרים חבריה ומפקדיה, מעולם לא התלוננה. "אני זוכר שלקראת סוף הקורס, כשאחד החניכים הודח, שוחחתי איתה", נזכר שלו, "היא עדיין לא היתה בטוחה שתסיים, אבל היא כל הזמן אמרה שבכל מקרה הכל יהיה בסדר. לא שמעתי אותה מתלוננת על קושי אפילו פעם אחת. גם לפני שבוע השבי, שנחשב לקשה במיוחד, היא אמרה לי'יהיה בסדר'".
גם מההערות הסקסיסטיות שנזרקו לכיוונה במהלך הקורס כמעט מכל עבר רוני הצליחה להתעלם. ביום שהיא קיבלה את הכנפיים הופצה במערכת המחשבים הפנימית של חיל האוויר קריקטורה המתארת מטוס שלא מצליח לנחות מבלי לדפוק למטוסים שסביבו את הכנפיים. "יש אנשים שצורם להם שיש בנות בקורס", מספר טייס מסוקים שסיים עם שרי, נווטת הקרב הראשונה, את הקורס. "אותם אנשים רואים משהו מאיים ופוגע בכך שבנות מצליחות יותר מהם, בעיקר כשמדובר בצוערים שעפו בסופו של דבר מהקורס. אין מה לעשות, אנחנו הבנים מטבענו מאצ'ואיסטים".
אגב , אם יש משהו שהציק בכל זאת לרוני במהלך הקורס היה זה הצורך להתאים עצמה לבית הספר לטיסה שלא היה ממש כשיר לקלוט בנות במגורי פרחי הטיס. בחצי השנה האחרונה, כשנשארה הבת היחידה בקורס, היה לה אפילו חדר משלה, בקומה העליונה של מגורי הבנים. בן-גידה נזכר איך הוא והמפקדים האחרים היו עושים לה מסדר בוקר פרטי בימי שישי, בשעה שש וחצי בבוקר, ובודקים שהחדר מצוחצח לפני היציאה. "רוני", הוא אומר, "שמרה על הנשיות שלה לאורך כל הדרך. כמו גדולה".
כישורי הטיסה המעולים של רוני הובילו לשיבוצה, עם סיום הקורס, בטייסת אף-16 בבסיס בצפון הארץ. מדובר בשיבוץ יוקרתי לנוכח העובדה שטייסי אף-16 משתתפים הן בקרבות אוויר-אוויר והן בקרבות אוויר-קרקע ובתקיפות בשטח המדינה ובעורף האויב. היו אלה מטוסי אף-16, לדוגמה , שביצעו את הפצצת הכור האטומי בעיראק ואת חיסולו של סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס.
מאז רוני לא נעצרת. לפני שנתיים היא חזרה לבית הספר לטיסה, הפעם כמדריכה - תפקיד שאליו משובצים טייסים שרמת טיסתם גבוהה במיוחד. חניך שלה לשעבר מספר שרוני לא נופלת ברמתה מהמדריכים האחרים. עם זאת, הוא טוען, גם היא חוטאת לעתים במניירות של טייסים. פעם, למשל, לאחר טיסת צ'ופר בצוקית שקיבל פקח טיסה מחצרים, כשרצו לשפוך עליו בהתאם למנהג המסורתי דלי מים, הוא שמע אותה מעירה בציניות: 'חבר'ה, לא טעיתם קצת באירוע?". אותו חניך מספר גם כי בבית הספר רצה בדיחה לפיה לרוני יש כתפיים רחבות כדי שתוכל לשאת את דרגות האלוף כשתהיה מפקדת חיל האוויר.
לפני חודשיים, כשהטייסים האחרים מהקורס שלה קיבלו את דרגת הסרן, לרוני לא היה זמן לחגוג. היא היתה עסוקה ביישום תוכנית ההתנתקות, נטלה חלק בפינוי ושימשה חיילת מן המניין בגדוד רקיע של החטיבה הכחולה. בתרגיל המקדים בכרם שלום, בדיוק כמו יתר החיילים מהפלוגה שלה, היא דימתה מתנחלת שמסרבת להתפנות מהבית. חיילים אחרים מהגדוד, שלא הכירו אותה לפני כן, העידו שהם כלל לא ידעו שמדובר בטייסת קרב. גם אז, כמו תמיד, רוני לרגע לא נפנפה בזה.
כישורי הטיסה המעולים של רוני הובילו לשיבוצה, עם סיום הקורס, בטייסת אף-16 בבסיס בצפון הארץ. מדובר בשיבוץ יוקרתי לנוכח העובדה שטייסי אף-16 משתתפים הן בקרבות אוויר-אוויר והן בקרבות אוויר-קרקע ובתקיפות בשטח המדינה ובעורף האויב. היו אלה מטוסי אף-16, לדוגמה , שביצעו את הפצצת הכור האטומי בעיראק ואת חיסולו של סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס.
מאז רוני לא נעצרת. לפני שנתיים היא חזרה לבית הספר לטיסה, הפעם כמדריכה - תפקיד שאליו משובצים טייסים שרמת טיסתם גבוהה במיוחד. חניך שלה לשעבר מספר שרוני לא נופלת ברמתה מהמדריכים האחרים. עם זאת, הוא טוען, גם היא חוטאת לעתים במניירות של טייסים. פעם, למשל, לאחר טיסת צ'ופר בצוקית שקיבל פקח טיסה מחצרים, כשרצו לשפוך עליו בהתאם למנהג המסורתי דלי מים, הוא שמע אותה מעירה בציניות:'חבר' ה, לא טעיתם קצת באירוע? ". אותו חניך מספר גם כי בבית הספר רצה בדיחה לפיה לרוני יש כתפיים רחבות כדי שתוכל לשאת את דרגות האלוף כשתהיה מפקדת חיל האוויר.
לפני חודשיים, כשהטייסים האחרים מהקורס שלה קיבלו את דרגת הסרן, לרוני לא היה זמן לחגוג. היא היתה עסוקה ביישום תוכנית ההתנתקות, נטלה חלק בפינוי ושימשה חיילת מן המניין בגדוד רקיע של החטיבה הכחולה. בתרגיל המקדים בכרם שלום, בדיוק כמו יתר החיילים מהפלוגה שלה, היא דימתה מתנחלת שמסרבת להתפנות מהבית. חיילים אחרים מהגדוד, שלא הכירו אותה לפני כן, העידו שהם כלל לא ידעו שמדובר בטייסת קרב. גם אז, כמו תמיד, רוני לרגע לא נפנפה בזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
