בשבילם הוא נשאר יוסל'ה
45 שנים אחרי המבצע בו השיבו את הילד החטוף לידי הוריו בארץ, הלוחמים לא שכחו את אותם ימים
לאחרים בחדר הישיבות במלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל-אביב, היתה זו הפגישה הראשונה עם "הילד", שחטיפתו העסיקה אותם לילות כימים. אברהם שלום, לשעבר ראש השב"כ ובאותם ימים סגן מפקד יחידת המבצעים, רדף ברחבי אירופה אחרי שביבי מידע. ויקטור כהן, ראש אגף החקירות, ישב שעות מול החוטפת הגיורת רות בן-דוד עד שהוציא ממנה את הכתובת בברוקלין שבה הוחזק שוחמכר, ואילו החוקר אברהם הדר היה מי שגילה את קצה החוט. המבצע נחשב עד היום לאחד הגדולים ורחבי ההיקף שידעו המוסד והשב"כ.
בן שש היה יוסל'ה כאשר מסרו אותו הוריו אידה ואלתר, עולים חדשים מרוסיה, להשגחת סבו נחמן שטרקס, יהודי חרדי משכונת מאה שערים. ב-1959, משהתייצב מצבם הכלכלי, הם ביקשו להחזירו לידיהם. אבל שטרקס סירב. הוא טען כי בתו וחתנו רוצים לרדת לרוסיה ולהמיר את דתם, והודיע כי לא ייתן להם לקלקל את חינוך הנכד.
בית המשפט העליון הורה לסב להחזיר את יוסל'ה עד 15 בפברואר 1960, אך שטרקס התעקש ולא נשבר, גם כאשר הושם מאחורי סורג ובריח. יוסל'ה נעלם, ובאפריל באותה שנה הוכרז כנעדר. "איפה יוסל'ה?", שאלו העיתונים. "איפה יוסל'ה? ", הטיחו חילונים כלפי חרדים שנתקלו בהם ברחוב.
"סבא שלי היה יהודי יקר", מספר היום יוסי על מי שבישל את הדייסה. "הוא האמין בצדקת דרכו. בשנות השלושים שלחו אותו לטייגה שבסיביר, מפני שעסק בלימוד תורה בסתר. הוא איבד שם עין, אז מה זה היה בשבילו השטויות האלה של משטרת ישראל?".
יותר מכל היתה זו מלחמת תרבות, הרמת הראש של הפלגים הקיצוניים בנטורי-קרתא מול שלטון החוק. אפילו חברי הכנסת הדתיים נטו אז לתמוך בטיעוני הסב. "זו פעם ראשונה שחרבנו על בג"ץ", נזכר אברהם הדר.
שנתיים וחצי אחרי שנעלם, בחודש מרס 1962, קרא ראש הממשלה דוד בן-גוריון לממונה על השב"כ ועל המוסד איסר הראל, והטיל עליו את האחריות למציאת הילד. הראל שזכה לתהילת עולם אחרי לכידת הפושע הנאצי אדולף אייכמן, הסכים מיד, אף שבשב"כ היה מי שהרים גבה ורטן מה להם ולזה.
"בשביל איסר זה היה להוכיח לכולם שאם המשטרה לא הצליחה, הוא יצליח", משוכנע היום אברהם שלום.
בינתיים הילד כבר לא היה בארץ. אחרי שהעבירו אותו בין כמה מקומות מסתור, הוא הוברח במטוס לאירופה. הגיורת רות בן-דוד שהיתה שייכת לפמלייתו של הרב איציקל מחסידות סאטמר שבאנטוורפן, קיבלה עליה את ביצוע משימת ההברחה. היא יצאה מנמל התעופה ב-21 ביוני 1960 מלווה בבתה קלודין בדרכה לרומא.
"בשבילי זה לא היה משחק", מספר יוסי. "אני הייתי משוכנע שהיא רוצה בטובתי. הבנתי שאם אחזור לבית הוריי, אני אצא לשמד. עברתי ממש שטיפת מוח, לכן מילאתי את כל ההוראות שהיא נתנה".
ברגע שהמוסד נכנס לתמונה, ביקש איסר הראל מכולם להפנות את כל המאמצים להצלחת המבצע. 20 סוכנים התרוצצו ברחבי העולם, רק כדי להביא את הילד בריא ושלם.
"הקמנו יחידה לנושא יוסל'ה", מספר הדר, אז איש צוות החקירה. "התחיל לזרום מבול של ידיעות לכל מקום שנסענו אליו. יום אחד הגיע מידע על חרדי בעל קשרים. הוא הסכים לעזור בתנאי שנעלה את עצמות אביו המנוח מבית קברות באוסטריה. באתי לאיסר, זה היה משהו כמו הוצאה של 10,000 דולר . זה נשמע לי אז המון. איסר הסתכל עליי ואמר: 'אתה עוסק בקטנות, תן לו'. לא היתה מגבלה של כסף. כרטיסי טיסה רצו חופשי".
החבר'ה נזכרים ברסיסי תמונות מהעבר. "היו כל מיני מקומות שאמרו שראו אותו", מחייך שלום. "אני זוכר איזו ישיבה באמצע היער בשוויץ. שעת לילה מאוחרת, הלכנו שם בחוץ, בהליכת ברווז חרישית, נצמדנו לחלונות. ידענו שאולי הוא מחופש, אבל ניסינו למצוא מישהו שנראה בגילו. אף אחד לא התאים לתיאור".
הדר, הידוע בשירות בכינויו "פשוש", חוזר לגרסתו. "כל הרמזים הובילו לשוויץ. אמרו לי: 'תתרכז במה שמגיע משם'. אנשים סיפרו לי עלילות אלף לילה ולילה על מה שקורה אצל החרדים. דיווחו על ישיבות שבהן מענישים את הילד. נותנים לו להישאר בחוץ, בקור, בשלג".
יוסי שומע מהצד וצוחק בקול. כבר לא ילד ביישן, אלא צבר אמיתי בעל קול בטוח ורועם. כבר מזמן לא מסתובב בכיפה וציצית. "בובע מייסעס", הוא קוטע את הדר. "אני הייתי בפיבלן, עשיתי חיים. בקיץ נסענו עם כל הישיבה להרים, כיף, ממש כמו סאמר סקול. לפני שש שנים טיילתי עם הילדים בשוויץ ולא היתה לי הכתובת של הישיבה. זכרתי את המקום, היתה לי ממש תמונה בראש של האזור בלוצרן. בסוף הגעתי לשם". שלום שהשתתף בקריירה שלו באינספור מבצעים, מנסה לרענן את זיכרונו. "זה ביער?", הוא שואל, ויוסי משיב: "זה על גבעה. בית ישן מאוד, גדול. אני זכרתי את זה כטירה".
כשאנשי המוסד עלו על שוויץ, יוסל'ה כבר לא היה שם. הימים עברו, ואיסר התפלל לתוצאות, כי העם רצה לראות את הילד המחייך חזרה בבית הוריו. "יום אחד דיברו על מוהל מלונדון שאולי יודע משהו", מספר ויקטור כהן, שהיה החוקר הראשי. "הזמינו אותו כאילו לברית בפריז, ושם הובילו אותו לחקירה. המסכן לא ידע בכלל מה רוצים ממנו. הגענו למצב שאמרנו: 'בואו נחטוף ילד, נגיד שזה יוסל'ה וניתן אותו לאיסר'".
אבל אז הגיעו לראשונה הדיווחים על מעורבותה של רות בן-דוד. נוצרייה קתולית שבמלחמת העולם השנייה עזרה להציל יהודים, ובגיל 31 החליטה להתגייר, עברה תהליך רציני של התחרדות, ונישאה לרב עמרם בלוי, מנהיג נטורי-קרתא. החל מעקב צמוד אחריה. היא התגלתה כאישה חריפה ונוקשה שממעטת לעשות טעויות. הוחלט לעצור אותה, אבל באותה עת היא היתה בצרפת. על כן היה צורך במבצע מתוחכם שיעקוף את הרשויות המקומיות.
בן-דוד בדיוק ניסתה למכור את ביתה שבעיר אורלאן, שעל שפת נהר הלואר. עד מהרה היא מצאה קונה: סוכן שב"כ שהתחפש לאיש עסקים אוסטרי ששמו מר פורבר. שלום כמעט בטוח שזה היה יוסף, בעלה של השחקנית אורנה פורת. אחרי שנפגש עם בן-דוד, הציע לה פורבר שילכו לדבר עם עורך הדין שלו כדי לסכם את פרטי העסקה. השניים נסעו לעיירה הסמוכה, שאנטיי, לבית שהושכר להשלמת המבצע. ברגע שהיא נכנסה, הבינה רות שנלכדה.
"זה היה מעקב לא קל", מסביר שלום. "זה מבצע מפורט לפרטים, כי היה אסור לפספס אותו. מהרגע שהיא הגיעה לבית זה נגמר מבחינת החלק המבצעי, והחל שלב החקירה. היא היתה אישה די נאה, חריפה, גויה מאוד. הבנו מיד שהיא ידעה הרבה יותר ממה שהיא גילתה".
יעקב כרוז, איש השירות בצרפת, לימים המשנה לראש המוסד, תחקר אותה, אבל היא שמרה את הקלפים צמוד לחזה. בין חפציה האישיים התגלו שמות וכתובות. היא נשאלה עליהם, אבל סירבה להסגיר כל קשר לחטיפה, אף שמהרגע הראשון הצדיקה אותה.
הוחלט להטיס מהארץ את ויקטור כהן שינסה לפצח אותה. גם חוקר בכיר, גם דובר צרפתית. איסר הראל שהה כל אותו זמן בשגרירות בפריז, ישן על מיטת שדה וחיכה לעדכונים מהחזית. ויקטור המנוסה קלט שזה הולך להיות ציד לא קל.
"היא היתה ערמומית והשתמשה בנשיות שלה", הוא נזכר. "היא קראה לי 'פליק', שבצרפתית זה שוטר. כשבאתי אמרו לי שהיא לא מדברת ומזלזלת בכולם. היא הכחישה בפניי כל קשר לחטיפה, אז התחלנו לדבר על שלל נושאים רק כדי לרכך. רציתי להבין איך מבחורה נוצרייה היא הפכה לשחורה פנאטית, שני עולמות שונים. בהתחלה היתה חייבת להיות איתנו עוד אישה בחדר, אחרי זה היא כבר הסכימה שנשב לבד, רק שהדלת תהיה פתוחה".
הסיפורים מחזירים את יוסל'ה לימים עברו. את חלקם הוא שומע בפעם הראשונה. "במשך תקופה ארוכה ממש שנאתי אותה", הוא מודה. "איך היא העזה לעשות דבר כזה? לפני כמה שנים, כשהיא עוד היתה בחיים, 'מעריב' הפגיש אותנו. פגישה אמורפית. בהתחלה סירבתי, אמרתי שהיא אישה מבוגרת, ומה אני אלך להחזיר אותה בשאלה? ברגע של חולשה הסכמתי. השיחה התנהלה בשני מישורים שונים. היא כעסה עליי כששאלתי 'את רוצה להתנצל על מה שעוללת למדינה הזו?'".
מאחר שהאמונה העמוקה הניעה את בן-דוד לא לוותר לחוקרים, הגיעה פריצת הדרך דווקא מהארץ. בנה אוריאל אותר בישיבת באר-יעקב. הוא היה חייל, ולצורך החקירה זימנו אותו לשיחה בבסיס תל-השומר. "אני זוכר שהוא הסתבך עם המשטרה ועזרתי לו", נזכר הדר שהופקד על תחקור הבן. "ואז באיזה שלב הוא הודה: 'אני יודע איפה הילד. אני אדבר רק אם לי ולאמי תהיה חסינות'. אמרתי לו: 'קיבלת'. התקשרתי לעמוס מנור, אז ראש השב"כ, והוא אמר:'תביא אותו מיד'. איך שנכנסנו מנור צעק: 'מה שפשוש הבטיח לך, אני מאחוריו, איפה הילד?'. עמוס ידע לצעוק. אוריאל אמר שהוא בשוויץ, אצל הרב סולובייצ'יק. הוא לא היה מעודכן, אבל בשבילנו זה היה קלף מצוין בחקירת האם. באותו ערב שלחנו מפורט לפריז".
לוויקטור כהן זה הספיק כדי ללחוץ על כל הנקודות הרגישות של האם. "באתי אליה ואמרתי: 'זו את. אוריאל בנך דיבר'. אני זוכר את מה שהיא אמרה בצרפתית: 'מעכשיו הוא לא בני'. התחלנו באיומים, אמרתי לה שלא נניח לאוריאל. היא איימה עלינו שעל חטיפה יש בצרפת עונש של מאסר עולם. בסוף היא רצתה לדעת איך נוכל להבטיח לה שנעמוד במילה שלנו. אמרתי לה שאני אביא את הבן אדם הכי בכיר. גם בשביל הכבוד קראתי לאיסר. הוא הגיע והציג בפניה דרכון דיפלומטי שהיה כתוב עליו: 'יועץ לשגרירות ישראל'. שמתי בפניה דף עם שש כתובות שנמצאו בחפציה האישיים, ושאלתי אותה: 'איפה הילד?'. היא אמרה שהוא בברוקלין".
איסר הראל התקשר מיד לישראל גור-אריה, אז האחראי לביטחון בכל הנציגויות הישראליות בצפון אמריקה, ומסר לו את המידע. הוא ביקש ממנו שיפעיל את האף-בי-איי מיידית. צריך למצוא את הילד עוד הלילה.
באותו זמן חי יוסל'ה תחת השם יעקב גרטנר ברחוב פן 126 בברוקלין. הוא הוסתר בדירתו של חלבן, חסיד סאטמר. "אני מתקשר לאיש האף-בי-איי ונותן לו את כל הפרטים", משחזר גור-אריה. "מה הילד אוכל, מה הוא לובש. הוא אומר לי: 'אם אתה יודע כל כך הרבה, תפוס אותו בעצמך'. אמרתי לו: תיתן לי הסמכה. היה חשש שרוברט קנדי, אז שר המשפטים, לא יהיה שמח כל כך לעורר רעש. הוא היה צריך את קולות החרדים".
שוחמכר זוכר היטב את הדפיקות בדלת של אנשי הבולשת הפדראלית. "זה היה במוצאי שבת, בסיום ההבדלה", הוא מספר. "גם כשלקחו אותי המשכתי להתעקש שאני בכלל מארגנטינה ולא יוסל'ה, ואין לי מושג על מה הם מדברים". איסר הורה לקחת את הילד ולהסתיר אותו עד החזרה לארץ, אבל ישראל גור-אריה ידע שאצל האמריקנים זה לא סיפור קל כל כך. הוא יהיה חייב להוכיח בבית המשפט שמדובר בילד הנכון, אחרת יוחזר יוסל'ה למקום שממנו נלקח. הילד לא שיתף פעולה. ההפך, הוא המשיך כל הזמן להתעקש שמדובר בטעות בזיהוי.
גור-אריה שיכן את יוסל'ה בדירה של יהודייה עשירה, שהעמידה לרשותם את משכנה המפואר ממש מול השדרה החמישית בניו-יורק. עכשיו הוא היה צריך לחלץ מהילד הודאה. "הוא אמר לי: 'לא מכיר את יוסל'ה, אין יוסל'ה'", ישראל מחייך ומביט ביוסי שעכשיו מרשה לעצמו לשקוע בנוסטלגיה. "הילד היה פיקח. מדברים דת, פילוסופיה, הכל כמו שיחה בין מבוגרים. מצטער שאני מרעיף עליך קומפלימנטים".
יוסי : "אני יכול לצאת מהחדר, זה בסדר".
ישראל ממשיך: "אני שואל אותו 'איך היו החגים?' והוא אומר: 'נפלאים'. הסדר? 'מדהים'. ואני שם לב שהילד רץ בכל כמה דקות לשירותים לשטוף ידיים, זוכר?". יוסל'ה לא שוכח. "היה שלב שאמרת לי: 'בפעם הבאה שאתה הולך, שהדלת תהיה פתוחה'. תחשוב שאני ילד, איזה לחץ זה היה. אני חושב שדיברתי שם עם אלוהים".
ישראל: "ואז אני אומר לו: 'אתה מחונך כל כך, רק דיבר אחד מעשרת הדיברות אתה לא מקיים'. הוא שאל אותי: 'איזה?'. אמרתי לו: 'כבד את אביך ואת אמך'. ואז הוא התחיל: 'אתה היית מכבד הורים שהיו רוצים להעביר אותך למדינה קומוניסטית, אתאיסטית, שלא מאמינה באלוהים?'. ידעתי שזה הוא".
יוסל'ה: "עברתי שטיפת מוח, פשוט כך".
ישראל מוציא משקית שהביא עימו קטעי עיתונות מצהיבים מפעם ואפילו תמונה של יוסל'ה, זו שחילקו להם כדי שיוכלו לזהות אותו בזמן החיפוש. יוסל'ה מציץ בחומר, מבקש לצלם אותו. אברהם שלום מעיין גם הוא בתזכורת מימים עברו. גור-אריה חייך: "זה לא חסוי עדיין?".
גור-אריה זוכר היטב את החשאיות שאפפה את המבצע, את הלחץ. הילד הכי מבוקש בארץ היה באחריותו. "אלי ויזל, אז עיתונאי בארצות-הברית, התקשר אליי כשאני בתוך כל המהומה ואמר:'יש לנו ידיעות שמצאתם את הילד'. לא יכולתי לספר לו בגלל הסודיות, אז אמרתי 'מה פתאום?'. פעם ראשונה ששיקרתי, אבל הייתי חייב. לפני שנה, בספר שפרסם הוא כתב: 'ישראל גור-אריה שיקר לי'. אבל פיציתי אותו. נתתי לו את הראיון הראשון איתך, זוכר?".
יוסל'ה לא זכר. הוא זכר היטב את הפלאשים עם הנחיתה בנמל התעופה, את החיבוק האוהב שקיבל ממדינה צעירה שחיפשה גיבורים. היום כשהוא כבר ילד גדול בן 53, הוא רואה את הדברים קצת אחרת. "תמיד מסתכלים עליי כעל אירוע היסטורי, ואני אומר: זה לא אני, זו המדינה. אני במקרה הייתי שם. לדעתי הוויכוח היה סביב השאלה 'מי בעל הבית, שלטון החוק או החרדים?'. פגשתי את אבא של הרב גרוסמן, שהיה ראש הישיבה של הדוד שלי, שלום שטרקס, בעל מניות בפרשה. הוא סיפר לי שהוא אמר אז לשלום:'יש דין תורה, כבד את אביך ואת אמך. גם אם הם לא מחנכים אותו בדרך הנכונה, הילד עדיין שייך להורים'. אני הייתי כאב ראש לחרדים. הם הפסיקו לקבל תרומות באותם ימים, אבל בשבילם זה היה עניין עקרוני".
אברהם שלום התקדם מאז. מונה לראש השב"כ, דמות מרכזית בקהילה הביטחונית. מנקודת מבטו, האירוע הוא החמצה. "היתה לנו אז הזדמנות היסטורית לפתור את הבעיה החרדית. הם נחשבו לשוליים, ובן-גוריון קבע שהוא לא נלחם איתם. לא ראו את הנולד שיכול לצאת מהעקשנות הזאת. היום אי אפשר לנהל את המדינה בלעדיהם. פרשת יוסל'ה יכלה להיות נקודת מפנה, לכן היא נשארה קצת יותר מקוריוז".
בשביל רוב המשתתפים בפגישה, מבצע החזרתו של יוסל'ה הוא נקודת ציון אחת שנבלעה בתוך קריירה עמוסה בעבודה. אריה הדר, למרבה הפלא, נשאר עד היום בקשר עם אוריאל, בנה של החוטפת, האיש שנתן לו את הכיוון בדרך לפיצוח. הדר אף היה בחתונתו של אוריאל, אבל הוצג שם בתור חבר מהצבא כדי שאף אחד לא יתפלא על הזיווג המוזר. לפני כמה חודשים הם שוב נפגשו, כשביקש אוריאל ייעוץ משפטי מהחוקר הוותיק, שעשה בינתיים הסבה לעריכת דין.
שוחמכר הוא היום יועץ ארגוני, חברמן ישראלי, בעל צחוק בריא וביטחון עצמי. אין שמץ של רמז שהוא היה פעם ילד חרדי שעמד במרכזה של סערה ציבורית. "זה מרגש אותי להיות כאן", הוא אומר, ומסתכל באנשים שבמשך שנים נשארו גיבורים אלמונים בספרי ההיסטוריה. "אלה הזיעו בשבילי. אתה אומר לעצמך שאולי בלעדיהם הייתם באים אליי היום כדי לקבל ברכה".
מה עדיף, להישאר בעולם ההוא או להגיע לעולם הזה?
"אני מאושר במקום שבו אני נמצא".
אברהם שלום מביט בו ומחייך: "יוסל'ה, אתה יודע מה אומרים? עדיף להיות עשיר במיאמי מאשר עני בעפולה".
נא להמתין לטעינת התגובות
