לילה ראשון בלי רוממה
מאיר שניצר חוזר אל ערב השידורים הראשון של טלעד, ושל הערוץ השני בכלל. קבלו את הטאלנטים המקוריים: צחי שן, אמיר שלומי ושמוליק וילוז'ני, כוכב הסדרה "בוקר טוב ינוחמיה", שהחזיקה רק פרק אחד. מה שהתחיל עם "עגיל בזין", נגמר ב"חמישייה הקאמרית"
איתרע מזלה הטוב/הרע (מחק את המיותר) של טלעד, שיום השידורים הראשון של ערוץ 2 נפל בחלקה. איתרע מזלו הרע ממש של אותו צחי שן, שדווקא התוכנית שהוא הגיש - "קצת נחת" שמה, היתה זו שחנכה את ערב השידורים הפותח וקיבעה לעד את הטראומה ושמה טלוויזיה מסחרית.
הוא לא אשם היה בכלום, צחי שן הלז. בסך הכל הפקידו בידיו מגזין לענייני משפחה, מהסוג הרץ במשך שנים בכל ערוץ אפשרי ואיש אינו שם לב אליו. העובדה שלפתע פתאום עמד המגזין הנעבעכי הזה במשך חצי שעה מסטיקית במרכז העניינים, הוא שחשף את חולשותיו המידיות.
שן זה נעלם די מהר מטבלת הסטארים של טלעד. וכל המגזין המשפחתי של שן היה סתם מתאבן גדוש בסוכר, שהוגש לפני השוק הגדול הראשון. קראו לו "שיר השרירים" והוא היה שעשועון בהפקת איל פלד ובהנחייתו, שוד ושבר, של אמיר שלומי. פורמט דפוק, מלווה בהפקה דלת תקציב, עם מגיש מחוק כריזמה, שאסור לשכמותו להתייצב מול מצלמה.
הרעיון המרכזי היה להטריד מתחרים בשאלות טריוויה, ולעשות זאת תוך כדי שיעור בהתעמלות. עוד אלה מזיעים על סוס הסמוכות או מכינים תרגיל מסובך על הטבעות, והמנחה הקופצני מזנק עליהם בקושיות מיותרות. לא קל, בהחלט לא קל היה מצבם של הצופים ההמומים, בעודם סוגרים שעה ראשונה של שידור מסחרי.
או אז צץ ההפך המוחלט ממושגי הטלוויזיה המסחרית. היה זה שלמה בראבא ופינתו הגאונית "ברונו". במקורה נועדה פינה טלוויזיונית זו, כולה שלוש דקות, לפרט ולהסביר את לוח המשדרים הלילי של הזכיין הגאה טלעד. אלא שההומור החריג, התלוש והסוריאליסטי של בראבא, הפך מיד את תשדיר השירות הזה לסוג של שידור פולחני, שעד היום לא קמו לו מחקים.
"ברונו", והדברים נאמרים כאן בלחש, רק כדי שלא להישמע חגיגי ונפוח מדי, היה ונותר הדבר הטוב והמהפכני ביותר שערוץ 2 הציע מעודו לצופים. אבל זה לא עבד על אותם צופים, כלומר המון עם ישראל, שבחרו להיבלע בתוך ערוץ 2.
קשה לחשוב על טעות גדולה יותר, מיס-קונספקציה, מאשר "ברונו" המופלא. שואפים להגיש פינה קלה לעיכול, כזו שכל צופה מסוגל להבין, וגוררים אל המרקע את אחד התותחים הפוסט-מודרניים הקשים ביותר לפענוח. רצו טלנובלה, יצא להם ספר בהוצאת רסלינג.
צחי שן? אמיר שלומי? קטן עליו, על דני רופ. מיד אחרי ששלמה בראבא נבלע בתוך הרקע הלבן שבו תפקדו ברונו ואויבו המר פוטאש, עלה
רופ וספורט? רק אם ידובר בקריקט או בתחרות פולוברים. רופ ומגישה שותפה? רק אם מדובר בבובת חלון ראווה. המגזין המטופש היה כזה בעיקר בגלל המגישים שלו, היודעים בוודאי לעשות המון דברים, אך לא להגיש טלוויזיה.
נו מה - כמו שאומר מרקוס אנטוניוס אצל שקספיר - רעי, בני רומי, בני ארצי, הקשיבו. באנו לקבור, לא להלל את טלעד. אז בבקשה. הם, החבר'ה של עוזי פלד, עשו זאת באותו ליל פתיחה קשה טוב יותר מכל משמיציהם. סרט האימה האמיתי מגיע כעת; אמהות, להחביא ילדים רכים! בעלים, להניס את נשותיכם ההרות אל חדר אחר! הנה מגיע שמואל וילוז'ני בפרק הפותח של סדרת הדרמה הקומית "בוקר טוב ינוחמיה". זוועה כזו לא תראו באף ערוץ מתחרה. אפילו לא בערוץ 1.
בבתי הקולנוע רץ עדיין הסרט הישראלי "שושלת שוורץ" עם טל פרידמן בתפקיד הראשי. זירת האירועים וארומת העובש שלהם, הן הדבר הקרוב ביותר לאותה בעתה על רקע קומי, ששמה "בוקר טוב ינוחמיה".
מעשה במועצה מקומית המנהלת מושבה מנומנמת, ובראש המועצה המבולבל והמושחת במקצת. לכאורה, אחלה סאטירה פוליטית שבעולם, אם כי ועדת הקישוט בגן מלכה דחתה את הצעת ההפקה הזו. בעצם, עדי הראייה היחידים לאותה סדרה קומית היו אלה שצפו בליל הבכורה של ערוץ 2. מעולם , אבל מעולם, לא שודר שום פרק המשך לאותה דוגמה מכאיבה לשיבושו של שיקול הדעת המקצועי, שתקף את מחלקת הפרוגרמציה של טלעד, שנועזו לשבץ לשידור את העלבון הזה.
ואנחנו רק בתשע בערב. עתה הגיע תורם של רפי רשף ותוכנית האירוח שלו "כל שני וחמישי". לרגל פרוץ התוכנית, הצטרפה אל רשף עמיתה ותיקה מגל"צ, הגברת אילנה דיין, שתוכניתה "עובדה" תעלה אף היא בקרוב בטלעד. בינתיים, עד שזה יקרה, היא ורשף תפסו שיחה עם ראש הממשלה יצחק רבין. וזה, כמה מכאיב, התרחש בדיוק שנתיים לפני מועד רציחתו.
מובן ששיחה עם ראש הממשלה היא הדבר האחרון שלו מצפה אותו צופה משוער של תוכניות אירוח. תביאו זמר, תביאו קוקסינל, איזה אסיר משוחרר, אולי צמד בדרנים. אבל ראש ממשלה כמנה פותחת? אפילו דן שילון הנפוח היה מסתפק באיזה זובין מהטה. אך דומה כי לא רבין היווה את ההטרדה האמיתית באותה תוכנית אירוח שהתמשכה על פני שעה וחצי. אפילו לא פינת הקולנוע הלא משעשעת, שהגיש יואב קוטנר, שהיה באותם הזמנים גם שותפו הרדיופוני של רשף, ובטלעד היה מי שרצה לעשות מזה כמה נקודות רייטינג נוספות.
מה שצרם את העין היה עיצוב האולפן. גועל נפש. פויה. איפה היו העיניים ולאיפה נדדו השכל והטעם הטוב? האולפן המכוער של רשף הורכב משולחן מרוסק שוליים, שנראה כמו הדגמה תלת-ממדית של השבר הסורי-אפריקני. קודם שפרץ לאוויר הערוץ המסחרי, דיברו הכל על חשיבות הלוק ואיכויות העיצוב. וזה מה שיצא להם? גם כיום, תריסר שנים לאחר הבושה ההיא, קשה לסלוח למגה שגיאה הזו.
אמרתם טלעד, אמרתם מרובעות ירושלמית. אז זהו, שאנחנו, החבר'ה של עוזי פלד, רצינו להראות לכולם שאנו לא כאלה חננות. הנה, מיד אחרי רפי רשף, נפל על הצופים סרט התעודה המקורי "עגיל בזין", על אחד מאילת, ששם נזם על היקר לו מכל.
רציתם סנסציה? הנה לכם. רציתם איכות? תלכו לסרט אחר. האיכות, שלא היתה התכונה הבולטת ב"עגיל בזין", סרטו סר הטעם של ארן פטנקין, דווקא הגיעה לבסוף. זה קרה בשעה 11 וחצי בלילה, כאשר פסעה פנימה, ומיד עשתה היסטוריה, הגדולה מכולן - "החמישייה הקאמרית".
כן , איך שלא נשוב ונשמיץ את אותו ערב פותח מלא בכישלונות, הוא נחתם ביצירת מופת מקורית, שהציגה פורמט חדשני, שפה שונה והומור מהפכני. אפילו לשלומיאלים שהכינו את הלילה הראשון הגיע רגע של השראה וחסד.
מיותר לשוב ולמנות כאן את שבחיה של "החמישייה הקאמרית". אולי ציון השבח הגדול ביותר המגיע לה, הוא העובדה שמאז הלילה הפותח שבו קבעה את גובה הרף, שום תוכנית מלבדה לא השכילה להכניעו. מעניין הוא שלאורך כל אותו ערב, הקפידו אנשי טלעד להביא לשידור רק תוכניות מקור. כמו זיהו מיד את נטייתו הטבעית של צרכן ערוץ 2 לחומר הדובר בשפתו העילגת.
נא להמתין לטעינת התגובות
