בחזרה למהפכה
נדב העצני סבור כי מועצת יש"ע איבדה את מקומה. דרושה כעת מנהיגות מהפכנית יותר
הוויכוח הפנימי סביב התנהלותם של ראשי יש"ע לוהט היום יותר מתמיד. לנוכח ההאשמות הקשות המופנות כלפיה אפילו חילקה המועצה איגרת לכל תושבי יו"ש, החתומה אישית בידי היושב ראש בנצי ליברמן. אבל דווקא הניסיון להגן על הדרך שננקטה, הוא שממחיש את גודל הכישלון. לא שניתן היה בהכרח למנוע את עקירת גוש קטיף, אבל אסור היה לאבד במאבק כמה נכסים חשובים עוד יותר. בראשם - מאזן ההרתעה מול השלטון ושימור הביטחון העצמי של המחנה הלאומי. שני אלו נפגעו פגיעה קשה, ומבחינת הממשלה והעיתונות, לראשונה זה 30 שנה, לא סופרים יותר את המתנחלים. את התוצאה הזו צריך וניתן היה למנוע, ומי שלא הפנים זאת אינו כשיר עוד להנהיג.
במשך שנים הורכבה מועצת יש"ע מתלכיד מוזר של נבחרים מוניציפליים ואישי ציבור שאיש לא בחר. שנים הואשמו ראשי המועצות כי חיבורם לעטיני השלטון מונע מהם לגבש דרך אפקטיבית לשגשוג ההתיישבות. לרוב לא היה ממש בטענות הללו. בין ראשי יש"ע נמנים כמה אנשים טהורי לב ומוכשרים, והם הצליחו לכונן מערכת יחסים בלתי אפשרית עם השלטון. הם השכילו לרדות את דובשו ולשמר מאזן הרתעה שצמצם גם את עוקציו.
אלא שהיכולת ליהנות מהדבש מתגוללת היום באתרים שבהם ננטשו עקורי קטיף. ומאזן האימה שנפח את נשמתו בכפר מימון, נקבר בשא-נור. אפילו השבוע, לנוכח הרצח המשולש בצומת גוש עציון, קל היה להבחין בריסוק ההרתעה. בעבר רעדו אמות הספים בכל פעם שאירעו רציחות ביש"ע. אבל השבוע לא הוטרד איש מתגובת המתנחלים. מה הם עלולים לעשות ראינו בנווה דקלים ובעצמונה.
דווקא מכך היו צריכים בנצי ליברמן וחבריו להיות מוטרדים. כמו גם מהמלצתו של דן מרגלית, להעניק להם את פרס ישראל. אין מחמאה צורבת יותר מבחינתם, מאשר ההמלצה לתלות מדליה על חזה מי שתרם תרומה חשובה להבנה שעקירת ההתיישבות כולה היא בהישג יד. והצעת הפרס הזו משליכה ישירות על סיכויי השרידות של יצהר, בית-אל, קריית-ארבע ואפילו ירושלים. כי אם הכל בסדר גמור, הרי שאין כל סיכוי לעצור את הדהרה של הממשלה הנוכחית. ומכאן - אין עתיד לאף אחד מיישובי יו"ש. גורל המאבקים העתידיים נחרץ מראש.
טעות עמוקה יותר
אלא שהטעות של ההנהגה עמוקה הרבה יותר, ויש בה פספוס בהבנת המציאות. למעשה, מחנה יש"ע כולו ממשיך לנוע בתלם שנחרש על ידי מהפכני גוש אמונים לפני 30 שנה. ממשיך ולא שם לב שהחריש הזה איבד מזה זמן את הרלוונטיות שלו. מדינת ישראל אינה המדינה של אמצע שנות השבעים ואין ערך לעוד דונם, עוד עז ושתדלנות פוליטית. התמהיל הזה לא יעצור את אמוק הקואליציה של שרון, פרס וטיבי.
האיום הנוכחי שונה מהותית מזה של שנות השבעים, וכפי שחידת שנות השבעים פוצחה על ידי מהפכני העת ההיא, דרושים מהפכנים חדשים. היום מרחף צל קיומי מעל גורל היישובים, אבל גם מעל גורל הציונות ומדינת ישראל כולה. מפעל
ההתיישבות בסכנה, כיוון שאריאל שרון בשלטון יחזיר אותנו לגבולות ,'67 אלו שכונו על ידי ראשי מפלגת העבודה "גבולות אושוויץ." הציונות בסכנה כיוון שאם יתמיד בג"ץ בפסיקתו, הוא יפסול בקרוב גם את חוק השבות ואת עקרונות היסוד של מדינת היהודים. מדינת ישראל תחת איום, כיוון שהיא אינה בת הגנה בגבולות אושוויץ וללא הציונות.
לכן, כמו ערב הקמת גוש אמונים וכינון הציונות, דרושה מנהיגות מהפכנית. כזו שתדע לעתים לדרוך על הדשא, אם זה הכרחי. כי במהפכות, מה לעשות, לפעמים לא בריא כל כך להתחבק עם היריב. לעתים אפילו, צריך להפריע את מנוחתו בין שתיים לארבע.
עדכון אחרון : 21/10/2005 6:01
נא להמתין לטעינת התגובות
