השולטים בכיפה
טל פרידמן חובש כיפה, יהודה לוי בודק בציציות, אקי אבני מעורב בתוכנית לפוצץ את כיפה הסלע, משה איבגי מתפלל במניין, שולי רנד מקדש את שם ה' ויהורם גאון הופך לחזן חרמן (ועוד לא דיברנו על יעל אבקסיס, טינקרבל ואילת זורר). איך, בדיוק, הפכו הדתיים בקולנוע הישראלי לסחורה לוהטת?
כש"סרטי רול" הוציאו לאקרנים את "שני קונילמל" (1966), הם לא רק הפכו את מייק בורשטיין לסגן ראשון של אלוהים, אלא גם מיצבו את קונילמל כארכי-טייפ של הדוס בקולנוע הישראלי. כאילו לא זרמו פיסות צלולויד באולפנים ודליי פופקורן באולמות, הקולנוע הישראלי דהר קדימה, הדוס, טוענים רבים, משום מה נשאר קוני-קוני למל. שנאמר, אפשר להוציא את היהודי מהעיירה, אבל אי אפשר להוציא את העיירה מהיהודי.
אבל למה להישאב לבכיינות היהודית. רבים אחרים טוענים דווקא להפך. אחרי הכל, זאת אולי הכתבה הכי אופטימית שתקראו. האופטימיים ביותר יגידו שקונילמל כבר לא גר כאן יותר. אחרי שסרטים כמו "מדורת השבט" ו"אושפיזין" זכו להצלחה מסחררת (ומוצדקת) בקרב הקהל והביקורת, דמות הדוס או הדתי הלאומי זוכה לעדנה שלא ידעה כמותה. "בכל זאת נתנו לדוס את הפרס וזה פלורליזם, זה לא קורה כל יום שנותנים לדוס פרס כזה", אמר שולי רנד על בימת האוסקר הישראלי אחרי שגרף את פרס השחקן הראשי.
האופטימיים קצת פחות יזכירו שעוד דרך ארוכה לפנינו עד ימות המשיח, שבהם הכיפה על ראש הדמות לא תקטלג אותה במיידיות לאופי מסוים (או לפחות תשב עליו כמו שצריך ולא כבסרטון תדמית למפד"ל). כך או כך, כולם מסכימים כי דמות הדוס סופסוף עלתה מדרגה והפכה בשנים האחרונות לעגולה ואנושית, ובעיקר מעניינת הרבה יותר.
כמעט כולם. בהתנהלות מגזרית קלאסית, גם שני אזכורים של ריבון העולמים על בימת טקס "אופיר" הם לא איזה אישור, חלילה, לנחת חובקת כל, אלא פתח לעוד פולמוס בשאלת "אבל מה דתי בזה?".
הדיון הער והעובדה שאי אפשר להתעלם מהרנסנס שלו זוכה הדוס על המסך (וזה מבלי שאמרנו כלום על "לתפוס את השמים" או על "מעורב ירושלמי" הטלוויזיוניות) מלמדים על התרחשות מרתקת, אולי אחת המרכזיות בקולנוע. אז מה עברנו בעצם? מה שונה באופן שבו, למשל, דורון צברי הדביק זקן וכיפה לכוכביו ("האח של דריקס") לבין האופן שבו עשה זאת יוסף סידר ("מדורת השבט")? ומה, לעזאזל, הכיפה הזאת עושה במרכז המצח של יהודה לוי?
לפני שהוא הפך לקונצנזוס, טל פרידמן עורר רחמים. זה היה בתור "האח של דריקס" (1994), שם הוא גילם מש"ק דת, מחזיק תיק החנוניות, נג'זיות וחוכמולוגיות, בבסיס צה"לי אי-שם. את הפופולריות הוא ניסה להשיג על ידי שקר שיגרום לחבר'ה לחשוב שהוא אחיו של הכדורגלן אלי דריקס, והספיק להסתכסך עם כולם, כולל עם התחמנים (איך לא) מהרבנות הצבאית.
עם ציציותיו המתבדרות ברוח ועם כיפת הקסדה שכיסתה את ראשו, פרידמן היה מה שנקרא "דוס פונקציונלי", דוס שהדתיות שלו מניעה את הקונפליקט שעליו נסוב הסרט. הסוג השני היה דוס שלכאורה לא ברור מדוע טרח הבמאי להצמיד כיפה לראשו. בעצם די ברור: הדוס כחנון, נעבעך-על, שריד ארכיאולוגי מהעבר,
"דוסים בעיקר עסקו בציטוט פסוקים", אומר העיתונאי ג'קי לוי, שניתח לפני כעשור את ייצוג הדוס בקולנוע הישראלי במאמר מכונן שנשלף עד היום על ידי כל מורה לתקשורת בבית ספר דתי. "בכלל, כמות הדוסים שמורידים גשמים בקולנוע הישראלי מעוררת חשד. ב'מקרה חתול' (מתוך 'סיפורי תל אביב', 1991, א"ז), למשל, מופיע פתאום דתי מוזנח. למה שמו עליו כיפה? כי הכיפה הייתה אילוסטרציה לנחשלות הכללית, כמו השיניים הרקובות שלו. הדוסים שחצו פריים היו בתפקיד דוסים ונשאו על גבם את כל המגזר. אם יש שני אחים ב'קונילמל', אז הדתי יהיה הרפוי והחלש".
כמו הטריק שיהודה ברקן עשה עם עזריאל וגבריאל ב"חגיגה בסנוקר".
"יפה. כל הדברים האלה מתחברים לתפיסה דארוויניסטית שלא רק הדת אלא גם הדתיים סופם להיכחד, והם כמו הדינוזאורים שמפרפרים את פרפוריהם האחרונים על שכבת הקרח".
מדמות המסורתי (והמזרחי לרוב), דרך הדתי לאומי ועד החרדי, צפייה בסרט הייתה כמו סיור קצר של הנשיונל ג'אוגרפיק אל עולמם הפרימיטיבי של הדתיים שמעבר להרי החושך. אם זה סלאח שבתי (1964), שהכיפה והעלייה לארץ הקודש בשם המצווה היו עוד אסמכתה לנחשלותו לעומת מעמדם הרם של הקיבוצניקים, ואם זו יעל אבקסיס כרבקה העקרה בסרט המציצני-משהו של עמוס גיתאי, "קדוש" (1999).
את השינוי שהביאו דמויות מורכבות יותר (כמו דמותה של רחל, האלמנה המגדלת את בנותיה בחברה הדתית-לאומית ב"מדורת השבט", 2004), או תפקידו קוצר השבחים של שולי רנד כמשה ברלנגה החוזר בתשובה ב"אושפיזין" (2004), מסבירים יוצרים ומבקרים דתיים וחילוניים בעבודתם של יוצרים שמגיעים מתוך המגזר.
"אחת הסיבות לכך שהקהל הישראלי החילוני מוכן לראות כעת קולנוע על המגזר הדתי היא שפשוט יש כזה. לפני שהיו יוצרי קולנוע דתיים, קצת קשה היה לראות", אומרת מבקרת הקולנוע של "רייטינג", דבורית שרגל. "אבל חוץ מהסיבה הקטנה, הטכנית הזאת, לפחות בתיאוריה אנחנו מדברים על רב תרבותיות ועל נכונות גדולה יותר של הציבור להכיר באחר ובקיומו, ולנסות להבין אותו.
החברה הדתית, או לפחות חלק ממנה, נהייתה פחות בדלנית, וההתערות שלה בחברה החילונית הלכה וגברה עם השנים. חלק מרכזי מההתערות היה לתוככי התקשורת הישראלית, וזה על מנת שיוכלו לייצג את עצמם ולא להפקיד את מלאכת הייצוג בידי זרים, הכוונה לחילונים, שלא בקיאים בעולמם, ולכן עלולים להציגם באור מעוות. זה קרה בזכות העובדה שהוכשרו יוצרי קולנוע דתיים".
גם ג'קי לוי שותף לתחושה: "שוני אחד בולט הוא שדתיים התחילו לעשות סרטים בעצמם", הוא אומר, "כמו שדמות האישה בקולנוע לא השתנתה עד שנשים לא התחילו לכתוב תסריטים. הדוסים יצאו מאיזשהו תסביך של אלם. התחושה הייתה שלא רק המונופול שייך לאליטה החילונית הוותיקה, אלא שכך היה וכך יהיה ואין לזה סיכוי. או שאנחנו לא מעניינים, או שלא יתנו לנו צ'אנס. הגענו למסקנה שהסיפור שלנו כן מעניין ושזה בהחלט מקצוע ראוי להתמקצע בו".
מלבד בית הספר לקולנוע "מעלה", יש גם פריחה של מגמות תקשורת בתיכונים. כ-100 מגמות תקשורת וקולנוע פועלות בבתי ספר דתיים, ובמשרד החינוך אומרים כי "ניתן להצביע על עליה של כ-5% בשנה בבקשות בתי ספר דתיים לפתיחת מגמות קולנוע".
"ביבול האחרון של בית ספר 'מעלה' יש משהו מאוד בוגר ובשל", אומר יובל ריבלין, מרצה לקולנוע במכון הרצוג ומבקר הקולנוע של "מקור ראשון". "יש שם, למשל, סרט נפלא בשם 'אמא של שבת', שמתאר מתיחות משפחתית. אלו דמויות דתיות שלא עסוקות רק בלהתנדנד ולפוצץ את הר הבית. אני רואה בזה סימן של בגרות. הרושם שלי הוא שהגענו לשלב שאנשים אומרים 'אני יוצר, נקודה. הדתיות היא חלק ממני, אבל לא חייבת להיות שם'.
היינו חייבים לעבור את השלב של 'מדורת השבט' ו'אושפיזין' בשביל שהדתיות לא תהיה מובנת מאליה. אלמלא סרטים שהציגו דמויות דתיות כאלה על המסך, אי אפשר היה להציג דמות שהיא גם דתית, אבל לא רק. אלו תחושת בטן והרבה ווישפול ת'ינקינג, שהדתיות תהיה חלק מהמרכיבים של יוצרים דתיים, ואפילו לא המרכזית ביניהם".
הכתבה המלאה התפרסמה השבת ברשת המקומונים "זמן מעריב".
נא להמתין לטעינת התגובות
