קצה הקרחון

יותר מסעיפים כאלה ואחרים, אנאפוליס תהיה זירת מאבק על זכות הקיום של ישראל. לכן חייבים לומר כן להפסקת הכיבוש, למדינה פלשתינית ולפתרון צודק לבעיית הפליטים. הפלשתינים כבר אומרים לא

בן דרור ימיני | 9/11/2007 10:33

יש דבר אחד שעליו אנו נופלים שוב ושוב. המאבק במחנה הפליטים בג'נין, או בקסאמים, הוא מאבק חשוב. אבל לא קיומי. הקרב החשוב יותר הוא על הלגיטימציה של ישראל. זה מאבק קיומי. הרבה יותר מהגרעין האיראני.

ערפאת הבין את זה טוב יותר מכולם. הוא הגיע להישגים אדירים במהלך האינתיפאדה השנייה. הוא הפסיד בקרב וניצח במערכה. כמעט. החרם על ישראל החל להתרחב. בסקנדינביה זה כבר קרה. התהליך הזה נעצר בזכות דבר אחד: ההתנתקות. נכון ששקט לא קיבלנו. ונכון שההתנתקות נראית היום כהבטחה שנכזבה. אבל ההתנתקות עצרה את תהליך הדה-לגיטימציה. ישראל הפכה למדינה שפויה.

בעולם יש מי שמנסה להמשיך לטפח את המסע האדיר של דה-לגיטימציה. החרם האקדמי בבריטניה הוא רק קצה הקרחון. מדי שבוע נערכים ברחבי המערב עשרות מפגשים, ועידות וכינוסים שמטרתם אחת: שלילת הלגיטימציה של מדינת ישראל. החתום מעלה, שעוקב אחרי המסע הזה, לא מסוגל לדווח אפילו על אחוז אחד. הנה, בעוד שבוע מתקיימת בלונדון ועידה של חסידי "מדינה אחת". כלומר , חיסול ישראל. יהיו שם הישראלים אילן פפה, חיים בראשית, אמנון רז-קרקוצקין, אייל סיון, איתן ברונשטיין ועוד. תמיד ההולכים בראש הם יהודים וישראלים. יש קונים לתעמולת הארס שלהם.

מאבק אנאפוליס

עכשיו נקרית בדרכנו הזדמנות פז. יותר מאשר קרב על סעיפים כאלה ואחרים, הוועידה באנאפוליס תהיה זירת מאבק על הלגיטימציה של ישראל. ולכן ישראל חייבת לומר כן. כן להפסקת הכיבוש. כן למדינה פלשתינית. כן לפתרון צודק לבעיית הפליטים. הפלשתינים כבר אומרים לא. הם כבר הבהירו שהם מתנגדים לנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים". הם מוכנים רק ל"שתי מדינות". כלומר , מדינה פלשתינית אחת מיד, ועוד אחת עם מימוש זכות השיבה.

לא כל העולם נגדנו. רוב העולם השפוי תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אם וכאשר יסכימו הפלשתינים לנוסחה

כזאת, יהיה צורך לקחת בחשבון את כל הטענות הנכונות של הימין, ולא רק שלו: איך מונעים איראניזציה. איך מונעים טילים על נתב"ג ועל כפר-סבא. אלא שהפלשתינים מתעקשים לפטור אותנו מהדיון הזה.

אירופה, שהולכת ומתמלאת פאניק ה מההתפשטות של האיסלאם הקיצוני בתוכה, יכולה להבין על מה אנחנו מדברים. שוויון-כן. זכויות למיעוטים-כן. אבל הגירה המונית, כדי להניף את הדגל הירוק מעל האייפל והביג-בן - לא ולא. זה מה שמציעים לנו הפלשתינים, שמתעקשים על זכות שיבה. באנאפוליס יהיה גם קרב על הלגיטימציה. אסור לנו להפסיד בו.

שובה של הנכבה

הדיון על לימודי הנכבה מתחדש. השבוע עלו לשידור ברשת ב' חבר הכנסת גדעון סער, שכמובן התנגד, וד"ר תום שגב, היסטוריון הבית של עיתון "הארץ", שהבהיר ש"אין אמת אחת. יש גם אמת של אחרים". זה נשמע יפה. נלמד גם את הנרטיב של הצד האחר, וכך תגדל ותתעצם ההבנה בין העמים.

בזכות אנשים כמו שגב הפכה המילה "נרטיב" למילה נרדפת לשקר. כתחליף לתעשיית השקר יש צורך לחזור ללימודי האמת. למשל, שבאותן שנים שבהן גורשו, נמלטו וברחו מאות אלפי ערבים מישראל, גורשו, נמלטו וברחו עוד עשרות מיליונים ברחבי העולם. למשל, מספר גדול יותר של יהודים מארצות ערב לישראל. למשל, 14 מיליון בני אדם שעברו את חוויית הטרנספר, עם כמות אדירה של טבוחים, בין הודו לפקיסטן. למשל, כ-12 מיליון גרמנים אתניים שגורשו ממרכז אירופה וממזרחה לאחר מלחמת העולם השנייה, אף על פי שלרובם לא היה כל קשר לנאצים. וזו רשימה חלקית. חלקית מאוד. האם חסידי תעשיית השקר מוכנים לספר את זה לפלשתינים?

צריך ללמד גם שמנהיג הפלשתינים חאג' אמין אל-חוסייני רצה להרחיב את גבולות הפתרון הסופי לפלשתין הגדולה. זה היה הסיכום שלו עם היטלר ב-1941. הפלשתינים לא היו מגרשים את היהודים. הם גם לא היו מסתפקים באיזה טבח קטן. הם היו מקימים מחנות השמדה. "זו תהיה מלחמת השמד", אמר אז מזכיר הליגה הערבית. "טבחו בהם", חימם חאג' אמין את הלוחמים. אז סליחה שניצחנו.

רק השבוע, כפי שחשף "מבט לתקשורת פלשתינית", קבע פרשן הטלוויזיה הפלשתינית כי שני הפסים על דגל ישראל מייצגים את הפרת והחידקל. זה קרה בטלוויזיה של הרשות. לא של החמאס. בכלל, לפי הנרטיב שלהם, היהודים ביצעו את הפיגועים בארצות?הברית והפרוטוקולים של זקני ציון הם אמת. אמת שלהם. אז אולי כדי "להבין את הצד האחר" נלמד גם את ההבל הזה? הרי "אין אמת אחת, יש גם אמת של אחרים", יספר לנו שגב. תעשיית השקר שולטת, ולא רק בעולם הערבי, אלא גם במערב. אין צורך שהיא תחדור גם למערכת החינוך בישראל.

מיפקד נוכחות עיתונאי

ירון דקל מהרדיו הממלכתי העיר על כך ש"לא היו בני עדות המזרח" בעצרת לזכר רבין. נניח שהוא בדק. ונניח שהוא צודק. דבר אחד אפשר להבטיח לו: היה אחוז גדול יותר של מזרחים בעצרת מאשר בתקשורת. הממלכתית והפרטית.

זה יפה שדקל מגלה רגישות. אבל כדאי לו, וגם לשאר העיתונאים, להסתכל על סביבתם הקרובה. הבעיה גם שם. וזה משמעותי יותר, הרבה יותר, מאשר העצרת בכיכר.

הסולידריות עוצרת בכסף

מדינות המפרץ מספקות 28 אחוז מתצרוכת הנפט העולמית. במחיר של 50 דולר לחבית עמדו הכנסותיהן על קרוב למיליארד דולר ביום. המחירים זינקו. השבוע הם הגיעו ל-100 דולר כמעט לחבית. מדובר בהכנסות המתקרבות לשני מיליארד ביום. נדבר רק על התוספת בהכנסות. בחישוב שנתי, התוספת עומדת, בהערכה זהירה, על כ-300 מיליארד דולר בשנה.

נמשיך הלאה. היו כ-620 אלף פליטים פלשתינים. ההגדרות המיוחדות, לפלשתינים בלבד, הגדילו את המספר לארבעה מיליון. נניח שיש שישה מיליון, פליטים ואחרים, שזקוקים לשיקום. הנה, הלכנו לקראתם. הגדלנו את המספרים. קנינו את הנרטיב שלהם. עכשיו, נניח ששיקום משפחה אחת, על ידי בניית בית סביר, במחירי פלשתין, מצרים, ירדן, סוריה או לבנון, יעמוד על 50 אלף דולר. ונניח, באופן זהיר מאוד, שמשפחה ממוצעת היא בת שש נפשות. כלומר, יש צורך בהשקעה של 50 אלף דולר למיליון משפחות. זה מצריך השקעה של 50 מיליארד דולר.

התוספת השנתית מהכנסות הנפט-רק תוספת, לא כל ההכנסות-עומדת על 300 מיליארד. אבל נהיה זהירים. נגיד שהתוספת עומדת רק על 200 מיליארד. והנה, אם ישקיעו מדינות המפרץ, רק הן, רבע מהתוספת, רק רבע, בשיקום כלל הפלשתינים, פליטים ולא פליטים, הבעיה תיפתר. פלשתין תפרח ותשגשג. הרי הם אומרים-הם!-שיש סולידריות כלל-ערבית וכלל-איסלאמית. אז בבקשה. הגיע זמנה.
אם נדבר על שנתיים, רק שנתיים, והשקעה של 100 מיליארד דולר, מדינות המפרץ אפילו לא יבחינו בהוצאה השולית. פלשתין תהפוך לגן עדן.

את הנרטיב הזה של הפתרון לא ילמדו בבתי הספר הפלשתיניים. הם ימשיכו לספר שם שיש רק פתרון אחד. קוראים לו זכות השיבה. כלומר חיסול ישראל. ואת הנרטיב הזה רוצים עכשיו להחדיר לבתי הספר שלנו. השתגענו.

ועוד משהו: הנפט הוא האסון הגדול ביותר של העולם הערבי. אסון. התוצר לנפש בישראל גדול בהרבה מהתוצר לנפש של סעודיה. עכשיו יש למדינות שמתפוצצות מעודפי כספים הזדמנות לעשות משהו חיובי עם הון העתק שלהן במקום לבנות עוד ארמונות ועוד מדרסות ועוד מפעלים לשטיפת מוח המונית. אלא שהעולם הנאור מתבייש לומר להם את זה. הרי אלה שמלקקים להם חושבים שהם הילדים המפגרים של העולם. ולכן יצרו עבורם "נרטיבים". הרי קשה לומר להם את האמת.

יש מריונטות בירושלים

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק סוף כל סוף פתח את פיו. הוא כמובן נגד פרידמן ובעד ביניש. כאילו שלא ידענו. הרי ברק הוא אבי האימפריאליזם השיפוטי, שמכרסם בדמוקרטיה לטובת שלטון המיעוט הנאור.

עמדתו לגיטימית. אלא שיש בעיה. הוא לא השופט הפורש הראשון שפותח את פיו. קדמו לו חשין ומצא וזמיר ודורנר, שפרשו בשנים האחרונות. וזה מעניין. כולם מדקלמים בדיוק אותו פזמון. הרי בכל מדינה מתוקנת יש מגוון של עמדות, אבל בבית המשפט שיצר ברק יש רק דעה אחת. לא חשוב את מי מהם אתה שומע, הדברים יהיו זהים.

נדמה שאין משהו שמעיד יותר על שקיעתו של בית המשפט העליון, זה שיצר ברק בשנות שליטתו. מה שמזכיר לנו שפעם זה היה אחרת. היו ענקי משפט, כמו משה לנדוי ומנחם אלון. העמדות שלהם הפוכות מעמדותיו של ברק. היום, לפי שיטת השכפול הגנטי שכפה עלינו ברק, הם לא היו נבחרים כלל לבית המשפט העליון. הרי "יש להם אג'נדה שונה". זו היתה הסיבה, להזכיר, שבגינה נפסלה רות גביזון. בדבר אחד טעה ברק. יש והיו שופטים בירושלים. חבל רק שהוא הפך אותם למריונטות.