הזיגזג של מזוז
יום לאחר שהעיד בבית המשפט כי לא עודכן בהחלטה לחקור את עו"ד דיוויד וינר, שלח היועץ המשפטי לממשלה הודעת תיקון לעדותו. להליך כזה אין שחר בסדרי הדין, אבל זו רק אחת הבעיות. כמו בפרשת דוח מח"ש לאירועי אוקטובר, גם הפעם מדובר בניסיון של מזוז לברוח מאחריות
ב-7 בספטמבר , לפני קרוב לחודשיים, העיד מני מזוז בבית המשפט המחוזי בירושלים במשפטו של יצחק זוזיאשווילי, הנאשם בתכנון רצח השופט עדי אזר. למחרת שלח הודעה מתקנת לבית המשפט. העדות, החזרה ממנה, עצם שליחת ההודעה ואפילו תוכנה מייצרים רצף מדאיג ביותר של התנהלות.
מזוז נשאל על הדוכן: "אתה בוודאי אישרת את חקירתם של דיוויד ובר-שלום במשטרה" (הכוונה לעורכי הדין דיוויד וינר ז"ל ושגיב ברשלום), והשיב : "אני לא אישרתי, כי לא היה צריך לבקש את אישורי. על החקירה ידעתי בדיעבד". בעברית פשוטה: "לא ידעתי על ההחלטה לחקור".
הרי לכם בעיה: פרקליט המדינה, ערן שנדר, אמור להעיד אחרי מזוז ולסתור אותו, כפי שאכן קרה שבוע אחר כך. כדי להיחלץ מהאפשרות המביכה שאחד מהשניים אינו דובר אמת, הזדרז מזוז לשלוח את התיקון. אגב, בהליך נכון, עד מנוע מלשמוע את עדות קודמיו.
"הכוונה לחקור את עו"ד וינר הובאה לידיעתי לפני החקירה, וזאת על ידי פרקליט המדינה", כתב מזוז בהודעה המתקנת. למזלם של השניים, עדות היועץ קיבלה תהודה תקשורתית רחבה. שנדר שמע ברדיו שמזוז לא ידע על החקירה, וכנראה נזעק אל חדרו. מזל שיש תקשורת, כי קשה להניח שהשניים היו מתאמים עדות ומיישרים קו בהודעה לבית המשפט.
לפרוצדורה זו אין שחר ועיגון בסדרי הדין. אין מצב שעד מעיד על הדוכן, ולמחרת סותר את עצמו במכתב שעליו לא נחקר נגדית ולא נדרש למהות הסתירה. אלא שעיון במכתב התיקון מגלה בעיה נוספת. מזוז הרי נשאל אם אישר חקירה וענה שידע עליה בדיעבד. במכתב הוא מציג בצורה קצת שונה את השאלה שנשאל: "דבריי אלה נסבו על השאלה האם נתבקש אישורי לחקירה במשטרה, והאם נדרשה קביעתי שלא חל על חקירה זו חיסיון עורך דין-לקוח".
מזוז מערבב כאן שתי שאלות שונות - על עצם החקירה ועל החיסיון - כדי לערבב בין תשובה נכונה ללא נכונה. בין גרסתו הנכונה לשאלת החיסיון לבין גרסתו השגויה לעניין עצם החקירה. ואכן, מקורביו טוענים שהוא "לא הובן כהלכה. על החיסיון הוא באמת לא נשאל, ולא ידע, ואילו על החקירה הוא ידע, ואת זה תיקן בהודעה". אלא שהפרוטוקול מוכיח שמדובר בשתי שאלות שונות. ועל השאלה הישירה שנגעה לחקירה השיב במפורש תשובה שאינה נכונה: "ידעתי בדיעבד".
מבקריו ותומכיו של מזוז בפרשה זו מאוחדים בדעה שמדובר בפרט שאינו מהותי לחקירה. מזוז, כבר נכתב כאן בעבר, נתפס במספר מעידות מהזן הזה. אלא שהפעם לא מדובר בפליטת פה, אלא בעדות שאינה אמת על הדוכן, בנסיגה זריזה באמצעות פרוצדורה בעייתית, הן לגופה והן לתוכנה.
במשרד המשפטים לא מתפלאים. יש שם כאלה שקושרים התנהלות זו לפניית הפרסה בפרשת דוח המחלקה לחקירת שוטרים, מח"ש, על אירועי אוקטובר במגזר הערבי. המכנה המשותף לשתיים
שם הופק דוח בעייתי שמזוז הגן עליו תחילה ואחר כך התנער ממנו, וכאן מספר היועץ שלא ידע על ההחלטה לחקור את עורכי הדין ואחר כך חוזר בו. משהו לא טוב עובר על היועץ המשפטי לממשלה.
מהסיפור האחרון, גם אם מנכים ממנו את ההנחות המקובלות (פרט שולי, לא הובן כהלכה), נותר גרעין שערורייתי מוצק, שאילו היה נדבק למישהו אחר, תיאורי השקר והכסת"ח היו לבטח מככבים בהגדרתו.
לפני כשבועיים הפך בית המשפט העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים הלכה קודמת שלו. השאלה שנדונה היתה: "האם גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהתבצע מחוץ לתחומי הרייך השלישי ללא ליווי חמוש, עשוי להוות "שלילת חירות" מהסוג המזכה בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957"?
"תשובתנו לשאלה זו היא בחיוב", כתב השופט מישאל חשין, "גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהתבצע ללא ליווי חמוש, יכול שיהיה'שלילת חירות' מהסוג המזכה בתגמולים".
הסכם השילומים המפורסם עם גרמניה הוליך את חוק הפיצויים הישראלי בעקבות הדין הגרמני שהבחין בין "הגבלת חירות" של יהודים בתחומי הרייך, לבין "שלילת חירות" במדינות הכיבוש. בתחומי הרייך, אפילו נשיאת טלאי צהוב נתפשה כהגבלה המזכה בפיצויים. מחוצה לו נדרשו מבחנים מחמירים יותר - שלילת חירות ממש. כליאה שאליה מובלים היהודים באמצעות גירוש חמוש.
העותרים, יהודים מבולגריה, גורשו באמצעות צו אישי, שהורה להם לעזוב את בתיהם ולהגיע ליעד הגירוש באמצעות רכבת או בכוחות עצמם, אך ללא ליווי חמוש, והשופט תהה האם יש בכך לשלול מהם את הפיצוי.
"היהודים ידעו", כותב חשין, "כי אם לא יגיעו ליעד הגירוש, תבואנה יחידות הממשלה שתובלנה אותם בכוח למקום הגירוש (. . .) על רקע זה יכול הטוען שיטען: מה לי משמר חמוש, מה לי חשש ממשמר חמוש, והרי כזה כן זה השניים שוללים את חופש התנועה - את חירותו-של המגורש. וגם שהראשון מטיל מגבלות הדוקות יותר, אף השני שולל את חירותם של המגורשים כהוראתה של'שלילת חירות' במשפט הגרמני.
ולענייננו שלנו: מה טעם נבחין בין יהודים שעזבו את בתיהם והגיעו ליעד הגירוש משום שידעו כי אם לא יעשו כן יגיעו משמרות חמושים שיובילו אותם למקום הגירוש, לבין אחיהם שלא עזבו את בתיהם ובסופו של יום הובלו למקום הגירוש על ידי משמר חמוש? האם את האחרונים נזכה בפיצוי ומן הראשונים נשלול?".
אין ספק שהתוצאה שאליה הגיע חשין היא הומנית. הוא מודע לנטל התקציבי שהוא מטיל על המדינה, אבל מודיע לה בפסק הדין שאין מה לעשות, שלטון החוק עולה לפעמים כסף. אין ספק ששיקולי הצדק גוברים בהחלטתו על שיקולי המשפט הקרירים יותר.
השופט תאודור אור, שכתב את פסק הדין שדחה את התביעה בסיבוב הקודם, אינו רשע גדול יותר מעמיתו, אלא שהדרור שניתן אצלו לפרשנות מוגבל יותר וללשון החוק יש משקל רב יותר בהכרעתו.
ממש כמו שחשין דקדק בעניין הארוחות החמות לילדי החרדים שמחוץ למסגרת החינוך הממלכתי. שם הפגין חשין נחישות, וכאן-רגישות. שם הפגין פרשנות מחמירה וכאן נטה לפרשנות מחמירה. "חוק נכי רדיפות הנאצים הוא חוק הנושא עימו יעדים סוציאליים מובהקים", כתב חשין. "וגישת בתי המשפט בישראל היתה מאז ומקדם שיש לפרשו ברוחב לב ומתוך רצון להיטיב עם הנכה. בית משפט זה הבהיר בעבר כי'בחוק סוציאלי עסקינן, החייב בפירוש ליברלי'".
ואכן , הפעם מצליח חשין לבחור ב"פירוש הליברלי והמיטיב בין פירושים אפשריים של החוק. ומשנמצא לנו כי דרישת המשמרות החמושים אינה דרישה נחרצת וברורה - לא בדין ישראל ולא בדין הגרמני - לא נסכים לקבלה אל מחננו.
gorali@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
