עגל חופש הביטוי
בן-דרור ימיני יוצא נגד התפיסה שחופש הביטוי הוא בלתי מוגבל. הגיע הזמן לשים קווים אדומים
עשר שנים אחרי, ולא למדנו שום דבר. הפכנו לחסידים גדולים יותר של סיסמאות חלולות. ואל תגידו ימין. לא שהימין לא הסית. אלא שהשמאל אינו יכול לבוא בידיים נקיות. חודשים אחדים לפני רצח רבין זה היה דווקא פרופ' משה צימרמן, בעל קתדרה נכבדה באוניברסיטה, שאמר, למשל, שרוח ההתנדבות של חיילים לשרת בשטחים דומה לרוח ההתנדבות של חיילי גרמניה לשרת באס-אס. ועוד.
יש משהו עצוב בכך שפרופסור להיסטוריה עושה השוואות כל כך מופרכות, אבל זו הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה יותר היא, שגם אז, בימים של ההסתה הגדולה נגד רבין, התגובות היו דומות. אבישי מרגלית, איש שמאל, כתב שמבחנו של חופש הביטוי הוא דווקא כאשר "משמיעים דברים שערורייתיים". כאילו שאין הבדל בין שערורייה לעלילה.
שמואל שניצר, שכבר הלך לעולמו, כתב שהדברים הללו הם "טיהור לשרץ הנאצי". צודק . אבל כל המתדיינים בסערה שהתחוללה אז הסכימו שהכל עובר. ואז, כאשר אנשי ימין מסוימים הפכו את רבין לנאצי, לא היה מי שיוכל למחות שמשהו כאן לא בסדר. הכל עובר.
אם חופש הביטוי הוא בלתי מוגבל, אין מה לבוא בטענות דווקא לביטויים מהצד הפוליטי שלא מתאים לנו. אם אין רסן, אז מה בדיוק ההבדל בין צימרמן ובין אלה שטוענים שהיהודים הם חובבי דם ילדים, שממנו הם אופים מצות לפסח. בסדרה ארוכה של פסקי דין, שזכו לתשואות של נאורים-בעיני-עצמם, הסירו שופטי העליון את הגבול בין חופש השיסוי לחופש הביטוי. קווים אדומים? יוק. לא אצלנו.
הזמן עבר. הרצח פצע בנו. אבל שום דבר לא השתנה. כלום. "חשבון הנפש" היה כלא היה. ההסתה של החודשים שלפני רצח רבין נראית כמו שירי ילדים לעומת מה שהתרחש בשנים שבאו. השמאל הקיצוני והימין הקיצוני התחרו ביניהם מי יהיה בוטה יותר.
אם בשנים האחרונות, בעיקר מאז החלה האינתיפאדה השנייה, היו אלה אנשי שמאל מתועבים שהגבירו את מינון ההשוואות בין ישראל לגרמניה הנאצית, הרי שהשנה האחרונה, בעיקר לפני ההתנתקות, היתה שנת הימין הקיצוני. הוא זה שהפך את החיילים לנאצים. ומכיוון שההיתר כבר ניתן, בחסות אי הפקת לקחים מרצח רבין, אז מה לנו כי נעז להלין על הימין.
והאיוולת
האם זו גזרת הגורל? האם שקר והסתה, כמו אלו שקדמו לרצח רבין, כמו אלה שמשמשים אנשי שמאל בדמוניזציה שהם עושים לישראל, הם כורח שאין שום אפשרות להיאבק נגדו? ובכן, הפתעה. זו אינה גזרת גורל. אפשר גם אחרת.
בצרפת, מדינה שלעתים אנחנו אוהבים שלא לאהוב, דווקא שם, התנהל בשנים האחרונות משפט מעניין, שזה היה בדיוק הנושא שלו. שלושה כותבים ידועים ובולטים, הסוציולוג פרופ' אדגר מורין, פרופ' דניאל סלנבה וסמי נאיר, חבר הפרלמנט האירופי, כתבו מאמר ב"לה-מונד".
המאמר, שאחד מכותביו יהודי (איך לא), היה עוד כתב שטנה נגד ישראל, שכולל את השקרים הידועים על "טבח בג'נין" (שלא היה ולא נברא) ועל כך שהישראלים "נהנים מהשפלת האחרים". במילים אחרות, מדובר בהכללות, עם נימות גזעניות, שגרועות מהן, הרבה יותר גרועות מהן, מפרסמים ישראלים יהודים שחיים בתוכנו, למשל באוניברסיטאות שלנו, על חשבון משלמי המסים.
והנה, שלוש שנים לאחר שנכתב המאמר, הרשיע בית המשפט הצרפתי את הכותבים. כן, הרשיע.
זה קרה השנה. לא כל דבר, כתבו השופטים, יכול ליהנות מהמטרייה של חופש הביטוי. כמה שזה שונה מההלכות שקובע בית המשפט אצלנו. וכמה שמותר לנו, לפעמים, ללמוד דווקא מהצרפתים, על גבולות חופש הביטוי.
ספק אם ריסונים הכרחיים על הסתה ועלילה היו מונעים את רצח רבין. אבל זה כבר די ברור שהסתה פועלת וש"בשוק החופשי של הדעות" (כביטוי רבים מהשופטים) האמת יוצאת מובסת. היהודים הכירו את זה מקרוב. הישראלים, כמה עצוב, מסרבים ללמוד את הלקח.
y e m i n i @ m a a r i v . c o . i l
נא להמתין לטעינת התגובות
