המושבה הישראלית בקניה
ברוכים הבאים לקומונה הישראלית במטוואפה, קניה. כאן גברים בגיל הפנסיה מוצאים מין מהיר וזול עם נערות צעירות. חלקם כבר התמכרו והחליטו להשתקע
"קמים בשמונה, תשע, מתי שנפתחות העיניים. אוכלים מה שבא. יש לי עוזרת שמבשלת ועושה הכל. אני יושב כמו מלך. אחר כך נכנס לחדר, עושה את הזיון הראשון. תמיד יש עם מי: עם העוזרת, עם הגננת, עם העובדת בבנק, כולן פה זונות בנות זונות. הבנת? כולן פה מזדיינות. זה לא זנות. פה מין זה כלום" - כך נראה סדר יומו של מקסים, אחד מחברי הקהילה הישראלית הזו בקניה.
"היא צדה אותך. אם אתה מסודר בחדר, אתה מסודר. אם לא, תעשה סיבוב של 50 מטר ותביא לך. אתה לוקח את הרשימות בפלאפון ומתחיל. הנה תראה (מדפדף בכתובות בסלולרי): 'אלונה, אליזבט, אנג' לה, איירין, בטי'. . . אתה אומר 'היום אני רוצה את זאת לארוחת בוקר, את זאת לצהריים ואת זאת לערב'.
אחרי הבוקר יושבים מפטפטים, עושים סיבוב או אם צריך סידורים בעיר. בערב יש על השולחן בקבוק וויסקי, עושים על האש, מתכייפים ונהנים. בלילה אתה יוצא לאיזה מועדון, מתכייף, שותה שתיים -שלוש בירות. נגמר הלילה, אתה לוקח לך מישהי לחדר. לא בא לך עליהן אחרי שבוע? אתה מוחק את כל הטלפונים ברשימה ומחדש את המלאי".
שעת בוקר מוקדמת של יום שבת, נמל התעופה אדיס אבבה. חניית ביניים. סימון, 65, עובר בגלאי המתכות בדרך לשלושה חודשים של גן עדן במומבסה. המכשיר האוטומטי מתעקש לצפצף. סימון משתולל כדי להשתיק את הביפ המטריד, מוריד חגורה, נעליים, אבל זה בשלו. אנשים מסביב מתחילים לבחון בחשד.
הדיילת הנאה מבקשת מסימון לרוקן את הכיסים. הוא לא מבין אותה. הוא לא מדבר אנגלית. רונן, ישראלי שטס איתו, מתרגם. באי-חשק מופגן מרוקן סימון את כיסיו. הוא מניח בסלסילת הפלסטיק שתי חבילות כדורי ויאגרה. הדיילת מחייכת במבוכה. רונן מתפקע מצחוק. המכשיר, מעשה כשפים, מפסיק לצפצף.
שעה קלה אחרי, בלובי מלון מעופש באזור הדמדומים של ניירובי, סימון על קוצים. הוא ממהר למומבסה לפגוש את אנה, החברה בת ה-25 שאותה לא ראה מספר
סימון: "כל מה שמספר לך רונן זה חארטה בארטה. בואנ'ה, רונן, אל תפיל אותנו בפח". רונן : "אבל עובדה. קנית 40 ויאגרות. זה בכיס שלך, אז למה אתה משקר? תגיד את האמת". סימון בטירוף. כדי לשרוף את הזמן הוא מפעיל את מצלמת הווידאו וצופה בסרט שצילם בפעם האחרונה בקניה. הוא מביט בהנאה במסך שמקרין אותו עצמו רוקד בדיסקוטק מוקף נערות אפריקאיות. "נו, מה עם האוטובוס?", הוא ממשיך לזרוק לאוויר כל כמה דקות. ורונן עונה: "מה הלחץ? היא עוד ישנה".
סימון ממשיך לתקוף את רונן: "הרסת לי את החיים אתה". רונן מסביר: "הוא לא יכול לחיות בלעדי. הוא כל היום מתקשר: 'תגיד לי, מה היא רוצה?'. יום אחד החברה שלו רצתה ללכת לשירותים. הוא לא הבין אותה, חשב שהיא רוצה ללכת ממנו. נהיה ריב. הוא התקשר שאבוא בדחיפות. אני בא, היא אומרת לי 'רציתי לשירותים'. אני עושה לו, 'חתיכת אידיוט. כל דבר אתה קופץ עליה'".
ואיך סימון מתקשר עם חברתו בשאר הזמן? רונן משיב: "בידיים. היא רואה שהוא לוקח ויאגרה ויודעת כבר מה הוא רוצה".
בשלב הזה מבחין סימון בבחורה נאה ברחוב וממהר לשרוק לה. המלצרים נדהמים. רונן ממהר לנזוף: "הלו, ניירובי זה לא מומבסה, אידיוט. פה יש יותר כבוד. פה הבחורות הגונות. אתה כמו שועל. כל מי שאתה רואה אתה רוצה לתקוע. אפשר לחשוב מי אתה, שיא היופי. בקניה אין אהבה. זה הכל אילוזיה."
"בא אליי לפני כמה שבועות תימני בן 75 בלי שיניים, אחד שכל היום לוקח ויאגרה. הוא אמר לי,'בואנ'ה, אתה לא יודע איך הולך לי פה עם בחורות'. אמרתי לו,'יא חמאר, בוא נראה אותך בארץ, שבחורה אחת תעשה מאמץ להזיז את הראש שלה בשביל לראות את הפרצוף המכוער שלך'". סימון מקשיב ומטיח: "הרסת את העולם". רונן לא מתרגש: "עזוב, סך הכל מספר ת'אמת".
ברוכים הבאים למטוואפה. הישראלים קוראים לה אי האשליות. ממלכת הפנטזיה. כשמגיעים, הסופרלטיבים נראים תלושים. מטוואפה היא עיירת חוף עלובה, ענייה להחריד, 30 קילומטר צפונית למומבסה. רחובותיה מזכירים את סמטאות ג'בליה. הכבישים לא סלולים, חלקם מוצפים ביוב, דוכני ממכר עלובים עומדים בצדי הדרכים, שוטרי תנועה מצפים למעט בקשיש ומוזיקה אפריקאית מקפיצה מתערבבת בקולות המואזין מהמסגד.
כאן, בלב שכונות המאוכלסות במאות אלפי קנייתים, רובם מוסלמים, צצה לפני עשר שנים קהילה ישראלית בת כעשרה גברים. בתחילה הם התגוררו בבתי הארחה שהיו שייכים לשניים מהם. עכשיו מוקמת שכונה ש-80% מדייריה ישראלים.
סימון, סבאח, דני שלינגר ועוזי כבר גרים בשכונה המתפתחת. לדוד אמיתי יש שני רחובות משם את "דאישה", בית הארחה עם יחידות דיור להשכרה. באחת מהן מתגורר מקסים. בבניין הקומות הלבן ממול מתגוררים חיים חממי ושלום. עצמון ובני גרים קרוב יותר לים. זכי קרני, נהג מונית מנתניה, בחר בדירת חדר וחצי מעבר לכביש הראשי, בצד העני יותר.
זו מיני ממלכה שיש בה הכל: כיעור, טירוף, ניצול, צחוק עד דמעות, קנאה וכאב אמיתי. היא מייצרת תמונות הזויות ללא הפסקה. קחו למשל שעת צהריים באמצע השבוע: סימון מסתובב במרפסת ביתו הלום כדורי שינה רבים מדי, שבלע אחרי לילה של בילויים במועדון. ידיו מלאות בבשר דגים חי שקנה מדייג מזדמן. חברתו, אנה, רודפת אחריו לשווא כדי להשכיבו לישון. הוא מתחמק בצעדי ריקוד כושלים, סהרוריים. בחדר הצמוד רונן וסבאח מתווכחים על גובה תשלום החשמל. שלושה מטרים משם מנהלים את חייהם דני שלינגר וחביבה, אשתו המוסלמית, כאילו כלום.
חברי הקומונה הישראלית הגיעו בסוף שנות התשעים דרך חבילות התיור של "פרדייז מומבסה", נדהמו מהשלווה, מהשקט ומהנוף, אך ספק אם היו נשארים לולא החופש המיני. בהדרגה נבנתה הקהילה. "רגע לפני הקבר אנחנו משלימים פה מה שלא עשינו 50 שנה", מסביר קרני.
"בארץ אחרי גיל 50 יש לך דרך אחת ויחידה - לבית העלמין. אתה לא שווה כלום. אתה מגלה שהאישה הכוסית שהתחתנת איתה היא כבר לא אותה אחת. הילדים יוצאים מהבית, ואין לכם אפילו על מה לדבר. אתה מגיע הביתה בשמונה בערב, הרוג אחרי יום עבודה, נכנס ורואה אותה חצי שפוכה על המיטה. היא אומרת לך 'אני הרוגה, כואב לי, אתה בא לישון?'. כבר אתה יודע שגם אם יהיה לך מזל אתה הולך לזיין קופת חולים. כמו מישהי מתה. פה אין דבר כזה. הבחורה רוצה ממך ארבעה-חמישה מספרים כל יום. אם לא תעשה היא תבקש ממך. אתה לא סתם מחכה להתקפת לב שתיקח אותך. אם למות אז לפחות עם בחורה".
שלינגר מסביר את הסיבות שלו: "בארץ אנשים בגילי כבר פאסה. אין להם מה להציע, אין להם עבודה, בסך הכל נטל על הילדים. פה אני לא נטל. אני רצוי. האנשים כאן הם נטל עלי. אני עורק החיים שלהם. הפרס שלהם. בארץ אני הזבאלה שלהם. 'מה אתה יודע? מה אתה מבין? עזוב, תשאיר את זה, אנחנו נסתדר. חכה בצד ליומך האחרון, ניפרד יפה מאוד ושלום על ישראל'. נכון , בוא לא ניתמם, מדובר בכסף, אבל מה זה משנה? בארץ זה לא עניין של כסף?".
גם דוד אמיתי, 63, הגיע בסוף שנות התשעים, טעם מקניה, התגרש בארץ, וחזר. "באנו כי המין זמין וקל. זו פנטזיה, כן, אבל תבין דבר אחד. מי יסתכל עלי בארץ? פה אני חושב על עצמי כמאצ'ו, שבחורות רוצות אותי. בגיל מסוים אתה מאבד את החשק המיני אם אתה לא משתמש בו. פה אתה כאילו מחדש את הנעורים. אתה עושה סקס עם בחורה צעירה, הכוח שנדרש ממך להפעיל הוא הרבה יותר גדול. בגיל כזה שאתה לא מצפה מעצמך לכלום, פתאום אתה פורח. זו העלאה של האגו. בארץ אולי הייתי מוצא בחורה זקנה בת 40 או 50. אני לא מוכן להסתפק בזה אם אני יכול לקבל בחורה בת 18, 19. בפעם הראשונה שזה קרה לי הרגשתי היי. אתה לא צריך להתאמץ כדי לדפוק בחורה בת 16".
ואחרי כל כך הרבה שנים זה לא נמאס?
"מין יכול להימאס?"
אחר הצהריים בבית ההארחה של דוד אמיתי. מקסים מחכה. לפני כשעה טילפן לנער מקומי בן 15, "הערס", שתוך זמן קצר אמור לדאוג לבחורה. עלות כל העסקה 150 שילינג. משהו כמו תשעה שקלים, שלושה לנער, שישה לנערה. "אני מכיר אותו מאז שהיה בן עשר", הוא מצביע על הנער המבויש שנכנס כעבור מספר דקות ומאחוריו נערה נבוכה עוד יותר. "הוא כבר אז היה מביא לי בחורות מהים."
"הנה זאת בת 17, מוסלמית . היא מספר ארבע שלי היום. מסכנה. היא לא יודעת כלום מהחיים שלה. היא אפילו לא זונה. פשוט הגרושים שאני נותן לה זה בשבילה הרבה כסף. אני מלמד אותה, מכניס אותה לעבודה לאט לאט. היא לא היחידה. אני מרים עכשיו טלפון ויעמדו פה 50 בתור".
ראשה של הנערה מכוסה רעלה. את הגוף שלה מכסה גופייה ישנה של הלוס אנג'לס לייקרס. מקסים מנשק אותה. "יו אר מיי בייבי", הוא אומר לה בחיוך ומשלם את 50 השילינג לנער. אחר כך הוא מציע לה לאכול ולשתות והיא מסרבת. "יו נואו יו אר מיי לאב", הוא אומר לה לפני שהם פורשים לחדר, "וואן דיי איי מארי יו אנד ווי מייק טן בייביס". "לכולן הוא אומר ככה", מפטיר בחיוך אחד הנוכחים. אחרי כשעה וחצי יצטרף מקסים לשולחן הישראלים בדיסקוטק "קאסורינה" הסמוך. כעבור ארבע שעות של שתייה וריקודים יפרוש עם יפהפייה בת 16.
מקסים מבסוט. "אתמול היה לי סיפור יפה", הוא מחייך, "הייתי בעיר וחזרתי במטאטו (מונית שירות). אני רואה מישהי יפהפייה עם תינוקת מאחורי. אבל איך אני אתן לה את המספר? כולם כושים לידה. מה עשיתי? רשמתי את המספר על הצג של הפלאפון שלי ודאגתי שהיא תראה. כשהסתובבתי היא סימנה לי שהיא הבינה. היא ירדה, ואחרי דקה השאירה לי הודעה. אמרה לי שהיא נשואה לגרמני בניירובי, באה לבקר את ההורים שלה במומבסה ולקחה את הילדה לים.
"אמרתי לה: 'עזבי עכשיו את הים ותבואי'. כשהיא באה שלחתי אותה להתקלח עם הילדה. אבל מה, אני יכול לזיין אותה ליד הילדה שלה? אמרתי לעוזרות לשמור על הילדה. קיבלתי ממנה מספר שהמון זמן לא קיבלתי. היום היא חזרה לניירובי ואמרה שהיא באה עוד שבועיים. אמרתי לה, 'לא. תוך שבוע את חוזרת'".
מקסים בן 53, חי במטוואפה כבר עשר שנים, מתגלגל בין עסקים שונים. יש לו שישה ילדים מארבע נשים. זה לפחות מה שהוא יודע. עכשיו הוא מנהל בשותפות עם ישראלי נוסף את "סוניה", מסעדה לאוכל אירופי וישראלי. לפני מספר שנים התחתן עם קנייתית, אבל אותה ואת ילדם המשותף, כמה אירוני, שלח להתגורר עם משפחתו ברחובות. "היא חיה טוב", הוא אומר, "המשפחה שלי סביבה. כשאני בארץ, כל שישה חודשים, אני לוקח אותה לשלוש הגרושות שלי ועושים על האש יחד עם הילדים. זה החיים של קניה".
אורח חייו של מקסים מוקדש לבחורות מקומיות ולסקס. את הקונדומים הוא מרכז בקופסת נעליים גדולה. אומרים עליו שיש לו קצב של ארבע ביום. מקסים: "אתה יוצא פה למועדון, יש לך אלף נקבות. בשתי שניות תוציא לך אחלה כוסית לכל הלילה. במחיר של מנה פלאפל אתה מזיין פה כמה שאתה רוצה.
"אני למשל מחזיק פה עוזרת בית ומשלם לה מאה שילינג (שישה שקלים) ליום. זה כולל מספר בבוקר, בצהריים ובערב, ובנוסף היא מנקה ומכבסת. אתמול ערבבתי שבעה מספרים. שלושה עם העוזרת וארבעה עם ילדה בת 16. בבוקר קראתי לעוזרת והיא הכינה ארוחת בוקר לכולנו. שתיהן אכלו חביתות ביחד.
"יש לי פה בית ספר למין. באות אלי ילדות ואני הופך אותן למקצועיות. בעיניים שלי. יום אחד השותף ביקש ממני שניתן לעוזרת הבית שלו לעבוד במסעדה. 120 שילינג ליום. המסטול, מה עשה לי? הכניס אותה למחסן והביא שם פיצוצים. פתאום הוא אומר לי, 'מקסים, אני הולך לקנות סיגריות', ונעלם. אני עסוק בעבודה, מסתכל אחורה ורואה אותה.
"אני אומר לה, 'מה את עושה פה', היא עונה, 'הוא אמר שהוא יחזור'. אמרתי לה, 'צאי מהבית'. היא אומרת, 'אין לי כסף'. הכנסתי אותה למחסן, פיצוץ, ונתתי לה אלף שילינג. אמרתי לשותף שלי, 'יא בן זונה, שילמתי עליך אלף שילינג'. אישה מסכנה, וואללה. בשביל 120 שילינג ליום אכלה שלושה מספרים".
מקסים בטוח שבסוף ישתקע בישראל. "אני חולה על הארץ, אני. תציין את זה 900 אלף פעם. אין כמו ישראל בשבילי". ומיד מתפכח ושב למציאות: "הדבר הכי יפה זה המטאטו. אני אומר לנהג מונית: 'תעלה רק איפה שיש בורות ועליות, באמפים', ועם הבחורה עושה הסכם: 'את מוצצת לי עד פלורידה, ובחזרה. בלי כסף. אני פשוט נותן לה שם לאכול ולשתות על חשבון הקזינו. אבל תאמין לי, היחיד שנהנה פה זה חממי. הוא אוכל, שותה ומזיין. לא עסקים ולא כלום".
חיים חממי מתעקש שנעלה לראות את דירתו. בית נאה, בסטנדרטים קנייתים. ליד הטלוויזיה קלטת וידאו של "צ'רלי וחצי". על המדף תמונה של קצינה במדים. "הבת שלי", מחייך חממי בגאווה. למרבה המבוכה, בזמן הביקור אין לחממי בחורה בחדר, אבל הוא מתעקש להעביר לארץ את היקף החלום האפריקאי שאופף אותו, מזעיק את עוזרת הבית מהמטבח ומורה לה להשתרע על המיטה לצדו כדי שאוכל לצלם. אחר כך הוא שולף גלריית תמונות עבת כרס מהארון כדי שאפשר יהיה להתרשם מכיבושיו הרבים.
הוא נתנייתי, עובד תברואה בעיריית פתח תקווה. לפני שש שנים, כשעוד היה נשוי פלוס שלושה, יצא לפנסיה. "אחרי חודש וחצי שכן שלי אומר 'יש מבצע לקניה'", הוא מספר. "זו היתה הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ. עשינו הרבה טיולים, בלילה הלכנו קצת למועדונים. אחרי חמישה חודשים בארץ התחשק לי לצאת שוב".
שנים היה חממי מסוכסך עם אשתו בארץ. לגירושים לא הגיעו כי לא רצו למכור את הבית. לבסוף, אחרי שנדד קבוע בקו ישראל-קניה, התגרש. אחרי תקופה קצרה של הוללות החליט להתמסד מחדש. "התחתנתי עם ערבייה", הוא מספר, "מישהו לקח אותנו לבית שלה. ראיתי אותה חתיכה, כוסית. נראית בת 20-19. יפהפייה".
מה הרגשת כלפיה?
"כלום. אבל היא היתה יפה ופשוט גירתה אותי. הרמתי חתונה באותו יום שראיתי אותה. אחרי שבוע דודה שלה ואחותה לקחו אותה. עברו עוד שלושה שבועות, אבא שלה לא הביא אותה, לקחתי נהג מונית ערבי, אמרתי לו שיסדר לי גירושים. הוא אמר, 'אין בעיה, תביא אלף שילינג'. נתתי לו, הוא הלך והביא העתק שאני מגורש. אחרי שהתגרשנו היא התחילה לבוא אלי כל יום, עד היום. פה, אם לא טוב לה עם הבעל לאן היא תברח?".
חממי עלה במהירות על הפטנט. הפנסיונר, זה שבארץ נלחם על תור בקופת חולים, הוא מלך בקניה. המשכורת דופקת כל חודש ומספיקה מעל הראש. "מבחינת הבחורות זה שפע כלכלי. לי יש עוד כוח במותני. בארץ בגיל 50 הן באות ועושות לך טובה. פה יש לך באיזה גיל שאתה רוצה בלי הגבלות".
וזה לא משעמם לפעמים?
"לא. אני עושה טיול פה, טיול שם, מזמינים מדי פעם בחורה שמתחשק, מעבירים איתה את הלילה. עכשיו אני מחכה למשלוח של בחורה מלאמו, אי לא רחוק. באחד הטיולים שלי שם הכרתי אותה ומאז אני כבר שנה במשא ומתן עם ההורים שלה. אני מקווה שנצליח לחיות ללא נישואים. ככה סיכמתי איתם".
שרון אטיינו, קנייתית בת 25, לא תשכח את טעם הנקמה המתוקה. ערב אחד, שכמוהו היו לה לפני ושעוד יהיו אחרי, אסף אותה ישראלי אחרי שתיים-שלוש בירות משותפות לחדרו במלון. היא גרה כ-200 מטר מחממי בקומה השלישית של בית דירות גבוה ומוזנח, בחדר וחצי, שחוץ מטלוויזיה ומדי-וי-די אין בו כלום.
"בבוקר הוא היה אמור לשלם לי", היא נזכרת. "הוא לא הסכים. שיחק משחקים. כשהוא היה בשירותים לקחתי לו את הנייד וחיפשתי את המספר של אשתו בארץ. התקשרתי אליה ואמרתי לה, 'אני דופקת את בעלך'. היא רק אמרה 'או-קיי', אבל שמעתי אותה בוכה. הרבה ישראלים אוהבים לשחק עם הבחורות. יש ישראלים שמשלמים לבחורה 500 שילינג לכל הלילה. זה פייר?".
עכשיו , היא אומרת, היא יוצאת למועדונים בשישי ובשבת בלבד. שותה, רוקדת, לא מחפשת "ביזנס" כי יש לה חבר בריטי. אבל בלילה קודם, בשולחן הישראלים ב"קאסורינה", הצביע לעברה רונן בפוזה שלא הותירה מקום לדמיון. "אם הבחור צעיר אנחנו באמת נהנות מהערב", היא מודה, "אבל לפעמים באים אלינו מבוגרים מגעילים".
מרבית הצעירות הקנייתיות המשמשות סדין לישראלים מגיעות מקיטאלי ומניירובי הרחוקות, ואפילו מסודן ומאוגנדה, רק כדי לשרוד. מתווה סיפוריהן דומה: בחורה שהגיעה לגיל המחזור נדרשת לצאת מהבית. חברותיה המבוגרות יותר, בנות 16 או 17, כבר השתקעו במומבסה ומצאו פרנסה מהתיירים.
הוותיקות קולטות את הצעירות, שבשנים הראשונות משמשות כשמרטפיות על התינוקות שלהן. כעבור מספר שנים מתחילות הטירוניות להתלבש, לצאת, ולהביא פרנסה לעצמן. רובן מסתפקות במספר חודשים, אחריהם הן נעלמות. יש כאלה שמשתקעות למספר שנים.
"זאת, אני דאגתי לה. היא לא ידעה כלום", מצביע אחד הישראלים על קנייתית בת 18 בדיסקוטק טמבו. "הראיתי לה איפה לקנות בגדים, סידרתי אותה. היא אמרה לי שהיא מחפשת עבודה. אמרתי לה: 'פה אין עבודה, רק זנות. תוך שבוע תמצאי את עצמך בדיסקוטקים'. ככה בדיוק קרה".
בין הנערות העובדות יש כמה תמימות, אבל גם כאלה שימכרו את התייר בלי שירגיש. לכולן מכנה משותף אחד: המוזונגו. "מוזונגו" הוא "גבר לבן", שעליו ניטשת מלחמה, מי תצא איתו בסוף הערב מהמועדון. הוא מפעל הפיס שלהן. בסיכוי של אחד למיליון הוא יתאהב בה ויושיע אותה מאשפתות העולם. במקרה הפחות מועדף והיותר נפוץ הוא יבלה איתה את הלילה ויממן את עלות הבילויים לשבוע-שבועיים הבאים.
בנות רבות מתגוררות בהאנגרים ענקיים, בתאים המופרדים האחד מהשני במחיצות פחים, שלוש-ארבע בחורות בתא שעלותו כאלף שילינג (60 שקל) לחודש. מקלחת ותא שירותים אחד לכ-50 בנות, לעתים אמהות לתינוקות. דווקא מרבית הישראלים נחשבים לרחמנים יותר מבין הזרים שנהנים מהמין הזול. חלק מהם התאהבו במקומיות עד כדי פירוק המשפחה בישראל והיו בטוחים שהנערה שהרעיפה כל כך הרבה חום בקניה נותרה נאמנה.
"אבל האהבה ברובה מזויפת", אומר זכי קרני. "הבנות שם נוהגות לפי כלל 'המלך מת, יחי המלך החדש'. היא מלווה אותך לשדה התעופה, נותנת לך את ההרגשה שאתה המלך שלה. ואיך שאתה עולה למטוס, הבא שיורד ממטוס אחר יזכה באהבה שלה. 99% מהבנות הן בלוף שרואות בך רק דולר. לאפריקאיות יש בעיה להתאהב. היא יודעת שהיום הגבר ייתן לה את האוכל ומחר הוא הולך והיא צריכה להמשיך לשרוד. היא לא מתנה את ההליכה שלך איתה בזה שתיתן לה כסף. היא באה מרצונה החופשי, ואתה תיתן כמה שתיתן, אם בכלל. הגרמני זורק לה איזו חולצה ומעיף אותה לכל הרוחות. הישראלי זורק לה עשרה, 15 דולר. שני הצדדים מבסוטים".
האינטראקציה מתבצעת במועדונים, אך יכולה להתרחש גם בברים הפרושים לאורך החוף. "הבנות מתעוררות בעשר בלילה ואין להן מה לעשות, אז לקראת חצות הן הולכות למועדונים, עד הבוקר", מתאר רונן.
"אתה נכנס לדיסקוטק ובחורות באות אליך. שואלות אם אתה מוכן להזמין אותן לשתייה. בהתחלה הייתי מזמין כל אחת. היום זה רק בחורות שאני מכיר. אפשר להריץ איתן אחלה שיחות. הן בחורות אינטליגנטיות ומלאות שמחת חיים ופשטות. ואז היא אומרת 'אני מעוניינת בך', ומנסה לשכנע אותך שהיא תעשה לך טוב. סוגרים על מחיר, כי, איך אומרים, היא צריכה להביא אוכל לתינוק. אם אתה מבוגר היא תדרוש יותר כסף. זו לא נערת ליווי שאתה לוקח לחצי שעה. אתה לוקח מישהי שצמודה לך לווריד עד שתגיד לה 'לכי'".
מטבע היותו של ה"מוזונגו" המקור להישרדות, סצנות קנאה במועדונים, שיכולות להגיע עד למכות בין הבנות, הן עניין שכיח. הצעירים השחורים, לעומת זאת, מקבלים את התופעה בהכנעה. גם בחורה שנמצאת במערכת יחסים עם גבר מקומי לא תיחשב תפוסה אם "מוזונגו" יחפוץ בחברתה.
"הבנות מקנאות פה בטירוף אחת בשנייה", מודה יסמין, נערה אתיופית שבאה לשרוד. "תראה את זאתי, עדנה. אין מוזונגו אחד פה בכל הערב שהיא לא הלכה איתו. כזאת מגעילה. אבל כשהיא תראה אותי מנסה לתפוס מוזונגו אחד, מיד תראה איזה פרצוף היא תעשה".
ואיך הישראלים?
"הם אוהבים בעיקר ללכת איתנו ללילה אחד ומבקשים שאחרי זה לא נגיד להם 'היי' אם ניפגש. למרות שהיה לי ישראלי אחד שגרתי איתו שנה במלון. היתה בינינו אהבה, אבל אז התחילו הריבים. הוא רצה להתחתן, אני לא. הוא רצה לקחת אותי לתל אביב, ולי טוב פה. נפרדנו".
בבית ההארחה של דוד אמיתי מתרוצץ מייק, זאטוט בן שלוש בצבע מוקה, בנם של דוד ועדה, חברתו הקנייתית. בגיל שבו בני גילו בארץ מתפננים על נכדים, דוד רודף אחרי מייק בצעקות "דונ'ט דו דיס" ו"דונ'ט דו דאט". על שער המתחם מתנוסס בגאון שם המקום, "דאיישה". "זה צירוף של שני שמות: דוד ועיישה, אשתי הקנייתית המוסלמית הראשונה", הוא מסביר.
אמיתי נולד בעיראק ועלה לארץ כשהיה בן שבע. חיים רגילים: הקים משפחה עם ארבעה ילדים, עבד בבזק ויצא לפנסיה מוקדמת. לפני כ-15 שנה התגרש וחמש שנים אחר כך השתקע במטוואפה. "בפעם הראשונה שהייתי פה הכרתי את עיישה", הוא מספר. "העניין המוסלמי פה מצחיק. בשביל פרוסת לחם היא תהיה יהודייה בשבילך. ועם עיישה זה לא הסתדר. זו אישה שאהבה מאוד בצע".
ניצלה אותך?
"מה זה נקרא ניצול? קיבלתי בחורה צעירה, שכל שנייה איתה נהניתי בצורה בלתי רגילה. מה אני יכול לקבל בארץ? בחורה בת 60?".
לדני שלינגר הכיר חבר את חביבה, מוסלמית בת 21. הם חיים שש שנים ביחד, לא התחתנו, אבל נולד להם יונתן, שהצטרף לבנה הבכור של חביבה מבעלה הראשון. "לא התאהבתי בה מייד, מודה שלינגר. "בהתחלה, חוץ מלצאת ולבלות ביחד לא עשינו כלום. היא קצת השתוממה כי פה לא מקובל להכיר אחד את השני. כאן זה ישר תכל'ס, באותו יום סקס. אני לא האמנתי בה ופחדץי, מסתובבות פה שמועות על איידס. אחרי שבועיים אמרתי לה, 'אם את רוצה מערכת יחסים את חייבת לעשות בדיקה'. קיבלנו תשובות שליליות. עשיתי עליה מחקר שתי וערב עד שהסכמתי לעשות קשר ארוך יותר ולהביא ילד."
אתה אוהב אותה?
"אני לא יודע להגיד. יכול להיות שזה נקרא אהבה. אבל האפריקאיות הן טיפוסים. יש להם את הג'ננות שלהן. אתה יכול לשבת איתה שבועיים בכיף, פתאום איזה יום בהיר זז לה הפיוז ואתם מתווכחים על שטויות. אחרי שעה-שעתיים זה מסתדר. במקרה אתמול היה לנו איזה ויכוח קטן על כסף. צריך להחזיק אותן קצת קצר, הן הבזבזניות הכי גדולות בעולם. לא רואות את המחר.
"עם השנים הדרישות נהיות יותר קשות. זה כבר לא כמו פעם, הן רואות בטלוויזיה ולומדות. זה גם מאוד תלוי איך אתה מחנך את האישה. אחת למאה יכולה להיות בחורה טובה. הבחורה שלי היא אחת מהן. היא לא יוצאת, לא בורחת לי, לא מרמה אותי. כבר שש שנים אנחנו כמו זוג נשוי לכל דבר".
והיא אוהבת אותך?
"לפי מה שהיא אומרת ולפי מה שאני מרגיש, כן. היא עושה דברים שבחורה אחרת לא היתה עושה. אני לא מדבר רק על הסקס. גם בסקס אתה מרגיש הבדל בין בחורה שבאה למטרות כסף ובחורה שרוצה ליהנות ממך ואוהבת אותך. היו תקופות שלא היה לי מה לאכול פה. בזבזתי הרבה כסף. בחורה אחרת היתה אומרת 'מה אני צריכה אותו? אין לו כסף'. אבל היא תמכה בי. אם זו אהבה? לא יודע".
זכי קרני הגיע לקניה בדרך מקורית. יום אחד הציעו לו מחברת "פרדייז מומבסה" שידביק פרסומות על דלתות המונית שלו בנתניה ובתמורה יקבל שבוע חינם בקניה. כשחזר לארץ כבר פנטז על הפעם הבאה. הוא החל לטוס כל חודשיים. במקביל התגרש מאשתו. הוא ניסה להקים חנות תמרוקים במטוואפה, אבל זה לא עבד. עכשיו הוא חוזר לישראל כל שלושה חודשים לעבוד על המונית בנתניה, ומגייס את הכסף לשלושת החודשים הבאים בקניה.
את חברתו רוז, שהיתה בת 17, הכיר לפני שש שנים כשהיה בן 47. קרני: "ראיתי אותה באיזו חנות. הסתכלנו אחד על השני. האמת, לא ידעתי אף מילה אנגלית. היה לידי ישראלי ואמרתי לו, 'תגיד לה שהיא תהיה איתי'. היא ענתה 'נו פרובלם'. ה'נו פרובלם' הזה נמשך כבר שש שנים. בהתחלה לא תקשרנו. קניתי מילון, ישבתי בשירותים ולמדתי אנגלית. כשהייתי בארץ שלחתי לה קצת בגדים וכסף עד שזה נדבק".
בוקר במונית של קרני בנתניה. בכל מקום עושים לו כבוד. הוא המוציא והמביא של קו נתניה-מומבסה. "אני ראש הכנופייה הנתנייתית", הוא מעיד על עצמו. "מעל 300 איש הבאתי לקניה. כמובן שעבדתי על אחוזים תמורת כרטיסי טיסה בחינם".
פעם בכמה דקות ניגש מישהו לחלון המונית ושואל על קניה. "יש הרבה מכורים", הוא אומר. "אתמול נסעו מפה חמישה איש, בשבוע הבא עוד שלושה. אנשים מבוגרים, מעל 60. אלה הולכים לחודשיים-שלושה". קרני מציע שנחצה את הכביש לבית הקפה. שני קשישים, 65 בערך, חולי סוכרת, סופרים את השעות עד שבוע הבא, אז יעלו על אתיופיאן איירליינס בדרך לעוד חופשה חלומית. הם מוכנים לספר, רק בלי שם בבקשה.
"מוצאי שבת אחת אני רואה בטלוויזיה תוכנית על קניה", מספר קשיש א'. "אני מתקשר אליו אומר לו 'בוא ניסע'. יום שלישי היינו במטוס. אני מגיע למקום, ואני רגיל לתאילנד, בתי מלון מפוארים, סטייל. נכנס למלון 'אושן ויו' ומקבל את הקריזה של החיים שלי. דיר חזירים יותר טוב. התחלתי לצעוק 'אינעל רבאק, אני חוזר עכשיו הביתה'. הוא אומר לי, 'תירגע, אין טיסות. תישאר פה'. המזל שבאנו לשבעה ימים. ביום השביעי כבר לא בא לי לחזור".
קשיש ב': "יום העבודה שלנו שם ככה: יוצאים בתשע וחצי בלילה מהחדר עם החבר'ה, כולם בני 70-60, הולכים לדיסקו או לקזינו עד חמש בבוקר. בקזינו מביאים לך ב-12 בלילה ארוחה כיד המלך. אם רוצים לוקחים איזו בחורה שמתחשק.
"בחמש וחצי, כשחוזרים, יש בריכה מאחורי החדר במלון. טובלים איזה חצי שעה עירומים, שוחים, והולכים לישון עד 12 בצהריים. קמים, אוכלים, יושבים בלובי או שהולכים לטייל בחוף, עד הלילה. אין מכתב בדואר, לא מס הכנסה, לא קופת חולים, לא כדורים".
קשיש א': " באחת הפעמים חזרתי ביום רביעי בבוקר. שלושה ימים אחרי, במוצאי שבת, הודעתי לחבר, 'מחר אני קונה כרטיס חזרה'. אני קם בראשון בבוקר, אשתי אומרת לי, 'לאן אתה ממהר?'. אמרתי לה, 'שכחתי בקניה אצל מישהו 10,000 דולר, אם אני לא אסע זה הלך. חייב לנסוע'.
"כשהייתי שם אמרתי לאשתי, 'זה לא מסתדר. אני מתעכב פה חודש'. עכשיו כבר אשתי לא יודעת מתי אני נוסע ולכמה זמן. ביום הנסיעה אני אומר לה להתראות. מאוקטובר 2004 אני כבר ארבע פעמים שם. היתה שנה שנסעתי שבע פעמים. איפה יש דבר כזה בעולם שבנאדם מטפס על עץ של 60 מטר ומביא לך קוקוס ב-60 אגורות? רק לראות אותו מטפס שווה מאה דולר. אתה שותה שלוש כוסות קוקוס טרי. תכניס לראש. טרי! יותר טוב מויאגרה".
על קיר בסלון של דני שלינגר תלויה תמונה של הוריו שנפטרו. "אם הם רואים איך אני חי פה הם בטח מחייכים לעצמם", הוא אומר. על הרצפה מטרטר יונתן התינוק בפטיש מעץ. מדי פעם נכנסים פועלים שמבקשים משלינגר הוראות. בן 55 מגדרה, לפני כשש שנים עמד להרים פרויקט נדל"ן ברחובות, אבל העסק נפל.
שלינגר המדוכא חיפש מפלט והציע לאחיו לטוס לחודש לתאילנד. "חודש זה יותר מדי", אמר האח, "אבל יש טיולים של שבוע לקניה". הם יצאו ארבעה גברים. שלינגר נשבה מיד. "חזרתי לילדות שלי בישראל בשנות החמישים-שישים. חם, לח, אין מזגנים, הכל ישן. עצי הקוקוס הפראיים האלה שיורדים על החוף. הרגשתי כמו בגן עדן. זה רוקן אותי מכל מה שהיה לי בראש.
"בארץ לא חזרתי לעצמי. הרגשתי פתאום שאני לא שייך. אחרי חודש טסתי שוב. במשפחה לא קיבלו את זה כל כך נחמד, אבל עם אשתי כבר לא חייתי הכי טוב אז. החיים לא היו כמו שחשבנו שיהיו כשהתחתנו. אחרי הביקור השני עזבתי את העבודה, השארתי מישהו אחר במקומי והתחלתי להגיע לפה לתקופות ארוכות, שלושה, שישה חודשים. אז גם הכרתי את חביבה".
לימים גילה שלינגר שאת המחיר הוא משלם ביחסיו עם שני ילדיו, בת 29 ובן 30. שניהם מעולם לא ביקרו אותו ולא פגשו את אחיהם הקטן. "לבת שלי היתה תקופת משבר קשה. הבן שלי בחור מאוד מסודר ופתאום שברתי לו את הכלים. הוא לא כל כך מתקשר איתי. הסברתי לו שיש לי חיים משלי ושאני לא יכול למכור אותם בגלל אמא שלהם או בגללם.
"בביקור האחרון אמרתי לו שיש לי משהו חשוב לדבר עליו. הוא אמר, 'מה יש לך כבר להגיד? שחברה שלך בהריון?'. עניתי : 'יותר מזה. יש לנו כבר ילד'. המצב כואב לי. אני אוהב את הילדים שלי. עשיתי בשבילם כל מה שיכולתי. אבל אף פעם לא הערתי לבן שלי, למשל, 'למה אתה לא מתחתן?'. למה הם חושבים שאני יוצא דופן? אני לא צריך לחיות? אין לי רצונות משלי? נכון, אולי בראש שלהם אני כבר לא שווה שום דבר, אבל אני יכול להוכיח להם שעדיין כוחי במותני".
בחודשים הראשונים בקניה ביזבז שלינגר את הכספים מהארץ. עם השטרות האחרונים שנותרו הקים בניין מגורים של שתי קומות, שש דירות להשכרה. הוא מקבל עבורן בסביבות 900 דולר לחודש.
"לגבי העתיד אני לא יודע", הוא אומר, "אני על פרשת דרכים. בתור תייר אתה רואה רק את הצד היפה. עם השנים אתה מגלה את הצד המכוער. בהתחלה נראה לך שהאנשים נורא חמודים, אבל למעשה הם רואים אותך רק כמטבע. זה מרגיז אותי ולא באתי בשביל להתרגז. אני צריך אלטרנטיבה במקום אחר באפריקה. אם לא, אולי אחזור לארץ".
ומה עם חביבה?
"לוקח אותה איתי. אלף אחוז".
"לאיפה שהוא ילך אני איתו", אומרת חביבה. "מבחינתי זה לא משנה. אבל לגור במקום חדש זה מאוד קשה, וגם על זה צריך לחשוב". שלינגר מוסיף: "המחויבות שלי היום יותר עמוקה בגלל הבניין ובגלל הילד. א', אני אוהב אותו, ב', אני לא יכול לגרום לחביבה נזק. לאן היא תלך? ממה היא תתפרנס? היא תצטרך למכור את הגוף שלה. מצפונית אני לא יכול להרשות לעצמי את זה. זה שוכב עלי על הכתפיים".
אז בעצם חיפשת חופש ונקלעת למעגל מחויבות חדש.
"בדיוק. באתי לחפש את השלווה והחופש ונלכדתי".
זה לא המלכוד היחיד של שלינגר. כמו כל קהילה צפופה של ישראלים, גם כאן מבעבע ורוחש עולם שלם של מערכות יחסים, אינטריגות, קנאה ומה לא. אמנם מדי שבוע משתדלים לקיים קבלת שבת עם חלה ובקבוק יין ב"דאיישה", אבל לא יותר.
"היחסים חרא", אומר שלינגר, "אני לא מפחד מאף אחד ואני אגיד כל מה שאני חושב. אני חריג, האשכנזי היחיד כמעט בכל האזור. רוב האנשים פה תימנים. אני מרגיש מנודה. הם לא מתחברים אלי. זה מפריע לי. למה, אני לא ישראלי כמוך? כמו כל הישראלים, אחד חותר תחת השני, אחד לא מפרגן לשני. כל אחד עסוק בעניינים שלו ובזיונים שלו. עם מעט אנשים אתה יכול לצאת לבלות יחד.
"רובם זאבים אחד לשני, גונבים בחורות אחד לשני. הבחורה שלך מצאה חן בעיני מישהו, הוא יחמוד אותה. היא אמנם בסך הכל זונה שלך, אבל הוא ייקח אותה וישפיל את כבודך. האנשים שמגיעים לפה הם כאלה שבארץ לא מסתדרים מבחינה חברתית. משחקים אותה לארג'. אחרי שהוא חוזר מהארץ כל זונה שבאה אליו הוא נותן לה מכנסיים, תחתונים, נעליים. חבר שלך יושב פה הרבה זמן. לא תשאל אותו אולי הוא רוצה שקית גרעינים שחורים? קפה עלית? לא.
"אנשים עם פנטזיות לא רואים כלום. מאבדים את השפיות. יושבת בחורה שהוא הכיר לפני שעה, מכניסה את הידיים לכיסים, מוציאה לו ערימות כספים, מזמינה את החברות שלה לבירות. אבל אם בא איזה חבר ואומר 'אני במצוקה, תלווה לי מאה דולר', הוא אומר 'אין לי כסף'".
בחודש האחרון חלו התפתחויות מפתיעות בקהילה הסהרורית של מטוואפה. מקסים ועוזי חזרו במפתיע לארץ. לחברים שם הם סיפרו שמשטרת ההגירה רודפת אחריהם בגלל חובות שהותירו במסעדת "סוניה".
את המסעדה עצמה שכרו מנתנייתי שהכניס מקומית להריון, טען שהתינוק לא שלו, הפסיד במשפט מזונות, התעקש בכל זאת והתאכזב מבדיקת הרקמות שהוכיחה סופית שהוא האב. בקהילה מספרים שהוא טס לאחרונה להתחתן באתיופיה עם קנייתית, ועכשיו הוא מסדר לה ניירות לארץ.
דוד אמיתי מחפש את דרכו החוצה. הוא חולם על דרום אפריקה, אבל זה לא פשוט בגלל "דאיישה" ושאר הנכסים. לבני פרצו את הבית. אפילו זוג תחתונים לא השאירו. נגד שכן שלו, ישראלי אחר, הוגשה תלונה על אונס מצד האישה. הוא נעצר וגם עליו מרחפת סכנת גירוש. עוד ישראלי נעצר בארץ, דווקא, אחרי שהיכה את אשתו הקנייתית.
זכי קרני ממשיך לנהוג את המונית בפקקים של נתניה. בינואר יחזור לקניה. הוא לא מודאג מזה שהקהילה תימחה. "יש שם את סימון, דני, שלום, חממי", הוא מרגיע, "הם הבסיס. אליהם יצטרפו אחרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
